שינוי דרגת נכות ע''י ועדה רפואית עליונה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות שינוי דרגת נכות ע''י ועדה רפואית עליונה: ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 27.11.08. השאלה שבמרכזו של ערעור זה נוגעת לסמכות הוועדה הרפואית העליונה לשנות דרגת נכות צמיתה שנקבעה בעבר ביחס לפגימה שכלל לא נדונה, ולא הייתה יכולה להיות נדונה, בוועדה הרפואית מהדרג הראשון שעל החלטתה הוגש הערעור לוועדה העליונה. 1. ביום 11.8.06, במהלך התקלות עם כוחות אויב במלחמת לבנון השנייה, נפגע המערער, יליד 1980, בברך רגל ימין. דרגת נכותו הצמיתה בגין פגיעה זו נקבעה בשיעור של 10%, והוא ערער על כך לוועדה הרפואית העליונה, בבקשה להעמיד את דרגת הנכות בגין הפגימה בברך זו על 20%. הוועדה דחתה את ערעורו, ובנוסף מצאה לנכון לשנות החלטה של ועדה רפואית עליונה קודמת, מיום 30.7.03, לפיה המערער סובל מנכות צמיתה בשיעור של 10% בברכו השמאלית (ברך שנפגעה במהלך קורס צניחה), לאחר שבחנה גם אותה במסגרת הערעור לצורך השוואה עם מצב ברך ימין. תחת זאת, הועמדו אחוזי הנכות בגין הפגימה בברך שמאל על אחוז אחד בלבד. הערעור מופנה כנגד קביעות הוועדה בנוגע לאחוזי הנכות שנקבעו בגין הפגימות בשתי הברכיים. 2. הפגיעה בברכו הימנית של המערער ארעה כאשר קפץ, במהלך ההיתקלות עם כוח האויב, מחומה בגובה של כ-2.5 מטר. כתוצאה מכך חש המערער כאבים בברכו, ולדבריו, זו ננעלה לאחר מכן. למחרת פונה לבית חולים רמב"ם, ובהמשך עבר ביום 5.10.06 ארטרוסקופיה, וביום 10.6.07 עבר ניתוח לכריתה חלקית של הקרן האחורית של המיניסקוס המדיאלי (מוצגים מע/3, מע/4). בגין פגימה זו נקבעו למערער 20% נכות זמנית, וביום 9.3.08 הועמד שיעור נכותו הצמיתה על 10%, לאחר שנמצא שקיים שיפור חלקי בתפקוד הברך עם ירידה בתדירות הנעילות לעומת בדיקתו הקודמת בוועדה. המערער ערער על החלטה זו לפני הוועדה הרפואית העליונה, בהסתמכו על תעודה רפואית של ד"ר רון ארבל (מצורפת למוצג מע/6). המערער נבדק על ידי הוועדה ביום 14.4.08, ובפרוטוקול הדיון נכתב בין היתר ש"אין נעילות מתועדות" וכי נמצאה יציבות תקינה; מכיוון שבמהלך הבדיקה נבדקה גם ברכו השמאלית של המערער לצורך השוואה בין מצב הברכיים, נדחתה קביעת אחוזי הנכות בברכו הימנית עד לאחר מתן החלטה בנוגע לברכו השמאלית. ביום 27.11.08, לאחר קיום דיון נוסף, דחתה הוועדה את הערעור בנוגע לברך ימין, והותירה את אחוזי הנכות שנקבעו למערער בשל תלונותיו הסובייקטיביות תוך התחשבות בהפרעה האובייקטיבית. במהלך הדיון הוצג לוועדה דו"ח חדר מיון (מוצג מע/14) מיום 9.11.08, בו נכתב "ברך בכיפוף 90 מעלות ללא יכולת ישור ... במניפולציה עדינה, ללא הפעלת כח, הרגל אט אט השתחררה". המערער טען שבכך הומצא לוועדה תיעוד מזמן אמת בדבר קיומן של נעילות, אולם הוועדה העליונה קבעה שבהתחשב בממצאיה ובאמור במסמך, לא ניתן לקבוע כי קיימת נעילה בברך. טענות המערער מופנות כנגד מסקנת הוועדה, שעומדת, לטענתו, בניגוד לעדותו ובניגוד לאמור בדו"ח חדר המיון. בנוסף, חולק המערער על קביעת הוועדה מיום 14.8.08 לעניין תקינות היציבות בברך, שהתבססה על דו"ח ארטרוסקופיה מיום 10.6.07 (מע/4), על יסודו קבעה הוועדה ש"נמצאה יציבות תקינה בכל הכיוונים בהרדמה, ולא הייתה סיבה תוך פרקית לחוסר יציבות". המערער חולק על מסקנת הוועדה בהתבסס על מכתב השחרור מבית החולים לאחר ביצוע הארטרוסקופיה (מע/3), שבו לא צויין שאין סיבה ליציבות תוך פרקית, ועל האמור בתעודה שהגיש ד"ר ארבל. בערעורו מוסיף המערער, שהוועדה לא התייחסה לטענות אלו בהחלטתה. לטענת המשיב, טענות אלו הן טענות מתחום הרפואה שלא ניתן להעלותן בערעור בפני בית משפט זה. לטענתו, הוועדה התייחסה למסמכים שהוצגו בפניה ולטענות המערער, ולא נפלה טעות במסקנה שהסיקה מהם. 3. הפגיעה בברכו השמאלית של המערער ארעה במהלך קורס צניחה, ככל הנראה במסגרת שירותו הסדיר בסוף שנות התשעים או תחילת שנות האלפיים. ביום 30.7.03 נקבעו למערער 10% נכות לצמיתות בגין מצב ברך זו, על ידי ועדה רפואית עליונה. כאמור, ביום 14.8.08 הורתה הוועדה הרפואית העליונה לבחון מחדש את הפגימה בברך שמאל, זאת במסגרת הדיון בערעור על החלטת הוועדה הרפואית בתביעה שהמערער הגיש בעניין ברך ימין. החלטה זו התבססה על שיפור במסת השריר בהשוואה למצב הקודם; על כך שאין ממצאים מנוסקיאליים ואין עדות לארטריסטיס. למערער נתנה אפשרות לטעון בנושא במהלך הדיון ביום 27.11.08, ובהחלטתה ממועד זה הפחיתה הוועדה את אחוזי הנכות שנקבעו למערער בגין ברך שמאל לאחוז אחד. לטענת המערער, הוועדה חרגה מסמכותה, שכן הוועדה הרפואית העליונה אינה מוסמכת לקבוע אחוזי נכות עבור פגימה שלא נבדקה כלל על ידי הוועדה הרפואית המחוזית. לטענת המערער, הדרך היחידה לשנות את אחוזי הנכות שקבעה לו הוועדה הרפואית העליונה בשנת 2003 היא על ידי פניית המשיב לוועדה הרפואית המחוזית במסלול שקובע החוק, וכי הוא זכאי שעניינו ייבדק על ידי שתי ערכאות רפואיות. גם לגופו של עניין טוען המערער שטעתה הוועדה: מסת השריר אמנם עלתה אולם לטענתו מדובר בגידול טבעי של מסת השריר וממילא לכל אורך הדרך מצאו הוועדות הרפואיות שקיימת זהות כמעט מלאה בין מסת השריר בברך שמאל למסת השריר בברך ימין; אשר לשינויים הארטרוטיים, טוען המערער שלא ניתן היה לקבוע את שקבעה הוועדה בהעדר בדיקת הדמיה עדכנית ולפי דו"ח הארטרוסקופיה מיום 29.1.03, ונוכח העובדה שמדובר בשחיקת סחוס, טוען המערער שלא חל שיפור במצבו. לבסוף טוען המערער שהוועדה שגתה בסיווג הנכות על פי התקנות. לטענת המשיב, סמכות הוועדה העליונה פורשה בצורה רחבה, כך שהיא מוסמכת להתערב גם בעניינים שלא נידונו בפני הוועדה הרפואית המחוזית ולבחון מומים וחוליים שלא נכללו במסגרת הערעור שהוגש. עוד טוען המשיב, שכבר נקבע בפסיקה שאין ב"איבוד ערכאה" נימוק שבכוחו להביא לצמצום סמכויות הוועדה העליונה שנקבעו במפורש בתקנות (כמפורט להלן). המשיב מסתמך בעניין זה על פסק הדין בבג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נז(4) 443 (2003). לגופו של עניין, טוען המשיב שהחלטת הוועדה בנושא ברך שמאל הייתה מנומקת ונסמכה על בדיקות בזמן אמת, וכי מדובר בערעור על קביעות רפואיות שאין להתערב בהן. 4. דין הערעור להדחות ככל שהוא נוגע לפגימה שבברך ימין. קביעות הוועדה נסמכו על התרשמות חברי הוועדה ממצב המערער במהלך בדיקתו על ידם. המערער חולק על המשקל המועט שייחסה הוועדה, לשיטתו, לתעודות ולמסמכים שונים, ולאופן התייחסותה לדו"ח המיון (מע/14). עם זאת, מדובר בעניין שברפואה, ולא בטעות משפטית שבית משפט זה רשאי להתערב בה. כך, לא ניתן לומר שנפלה טעות בהחלטת הוועדה בדבר אי-קיומה של נעילה בברך. בהחלטת הוועדה מיום 14.8.08 נכתב אמנם שאין תיעוד רפואי לנעילה, אולם מיד בהמשך נאמר ש"אין ממצאים אובייקטיביים למעט הטריית איזור קרע היכן שהיה תפר בקרן האחורית של המניסקוס המדיאלי". הוועדה התייחסה גם לתיעוד שהומצא לה בנוגע לנעילה, ומצאה שאין בו כדי להצביע על נעילות חוזרות ונשנות וש"לא הייתה טראומה חדשה שיכולה להסביר בעיה תוך פרקית שתגרום לנעילות - לא נמצאה עדות לניסיון פתרון הבעיה בתיעוד הרפואי". מדובר אם כן בהפעלת שיקול הדעת המקצועי מתחום הרפואה, המסור לוועדה, ולא ניתן לומר שנפלה טעות משפטית משהעדיפה הוועדה את ממצאיה על פני המסקנה שהמערער מבקש שתוסק מהאמור בתעודת חדר המיון. דברים אלו יפים גם לקביעת הוועדה בדבר היעדר אי-יציבות בברך. גם קביעה זו נסמכה על התרשמות הוועדה ממצאי הבדיקה וממסמכים שונים, לאחר שבפרוטוקול מיום 14.8.08 נכתב לגבי ממצאיו של ד"ר ארבל ש"ממצאינו שונים היום מבדיקתו של ד"ר ארבל, לא מצאנו הפרש בטווח הכיפוף בשתי הברכיים ולא מצאנו עדות לחוסר יציבות ...". ממצאים אלו אינם מגלים טעות משפטית, ואין בעובדה שלא זכו להתייחסות נוספת בהחלטה מיום 27.11.08 כדי להוות פגם המצדיק את ביטול ההחלטה. 5. מאידך גיסא, דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לברך שמאל. סמכותה של הוועדה העליונה נקבעה בתקנה 4(א) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964 (להלן - "תקנות הנכים"), ולפיה: "הוועדה רשאית לאשר החלטת הוועדה הרפואית, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנכה ובין שהוא קצין התגמולים". אכן, הוועדה העליונה (וועדות ערר או ערעור רפואיות אחרות) אינה כבולה לטענות הצדדים בערעור ולממצאי הוועדה הרפואית מהדרג הראשון, כך שתביעת הנכה (או בקשתו להכיר בהחמרת הנכות) נידונה בפניה בבחינת "לוח חלק", מראשיתה (רע"א 5750/98 אבוטבול נ' קצין התגמולים, , 23.11.98; רע"א 10572/06 פרג' נ' קצין התגמולים, , 1.5.07; בג"צ 296/83 וייס נ' הוועדה הרפואית לעררים; בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443 (2003)). בגדר כך גם נפסק, שהוועדה העליונה מוסמכת לקבוע קביעות בנושאים שלא נידונו כלל בוועדה הרפואית מהדרג הראשון, ואין ב"אבדן ערכאה" כדי פגיעה מהותית בנכה המצדיקה צמצום סמכותה של וועדה רפואית הדנה בערעורים על וועדה מדרג נמוך יותר. נמצא, שסמכותה של וועדה כאמור אינה רק לבחון האם לא נפלו פגמים בהחלטת הוועדה מהדרג הראשון ואף אין היא מוגבלת לדון - בהליך של "שמיעה מחדש" - בנושאים הנטענים בערעור המוגש אליה, אלא הוועדה מוסמכת ליזום שינוי ההחלטה של הדרג הראשון או ביטולה גם בלא טענה של מי מהצדדים (ובלבד שישמרו כללים שנקבעו בנדון, כגון החובה להעמיד את הנכה מבעוד מועד על כוונת הוועדה ליזום מהלך כאמור ולאפשר לו לטעון בעניין). טענות כנגד סמכות זו של הוועדה לעררים, כקבוע בתקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (שהוראתה מקבילה להורות תקנה 4 לתקנות הנכים), נדחו בפסק הדין שניתן בבג"ץ 1082/02 הנ"ל. 6. ואולם, מהאמור עד כה לא נובע שוועדה רפואית לערעורים רשאית לדון בפגימות שכלל לא נכללו בתביעת (או בבקשת) הנכה (או קצין התגמולים) שהוגשה לוועדה מהדרג הראשון ושלגביה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור. רוצה לומר, אין הוועדה כבולה לטענות שבערעור, אך היא פועלת רק בתחומה ובגדרה של ה"תביעה" (או הבקשה, במובן תקנה 7א לתקנות הנכים (ועדות רפואיות), תשכ"ו-1965) שהופנתה לוועדה מהדרג הראשון, שכן רק מכוח הליך זה היא יונקת את סמכותה. כשם שההליך שנוהל בדרג הראשון תחום בתחומי הבקשה שהובאה לפתחה של הוועדה, כך גם הליך הערעור (בהעדר הוראת דין המורה אחרת). הפסיקה המפורטת לעיל, שאל חלקה מפנה ב"כ המשיב, עסקה רק במקרים בהם החלטות הוועדה הרפואית העליונה התייחסו לפגימות שנכללו מלכתחילה ב"תובענה" שהוגשה לוועדה מהדרג הראשון (כגון דיון בפגימות שעליהן לא הוגש ערעור אף כי נדונו בדרג הראשון; או קביעת נכות צמיתה מקום שהוועדה הרפואית בדרג הראשון קבעה נכות זמנית, כפי שהיה בפרשה שנדונה בבג"ץ 1082/02 הנ"ל). ראו, למשל, האמור בפסק הדין בבג"ץ 269/83 הנ"ל, לפיו: "לא רק שהתקנות הגדירו סמכותה של ועדת עררים באופן רחב אלא גם מהותו של העניין מחייב שרופא שבדק את פלוני יוכל לבטא מלוא מסקנותיו בהתאם למיטב שיקולו ומצפונו המקצועי. ואם הוא מגיע תוך כדי הבדיקה הרפואית לכלל מסקנה שעניין כלשהו [ש]נדון בפני הדרג הראשון אינו מקובל עליו או טעון ביטול או שינוי ... הרי הסמכות בידיו ללא קשר לנוסחו של הערר ... " (ההדגשה הוספה). נקוד על היותו של העניין בגדר הנושאים שנדונו - או שהיו יכולים להיות נדונים (בהתחשב בתחומי הנושא שהובא להחלטת הוועדה) - בפני הדרג הראשון. המקרה שלפנינו שונה ממקרים אלו, בכך שהפגימה בברך שמאל כלל לא נכללה בהליך בו ניתנה ההחלטה נשוא הערעור, ועל כן הוועדה העליונה לא הייתה מוסמכת לדון בה. טענות המשיב בדבר סמכותה הרחבה של הוועדה העליונה אף במקרה דנן אינן מעוגנות אם כן בפסיקה. הנימוקים שעמדו בבסיס הפסיקה, בדבר היותה של ועדת הערעור טריבונאל בעל סמכויות רחבות מאד הבוחן את התביעה מחדש ורשאי להמיר את שיקול דעתה של הוועדה מהדרג הראשון בשיקול דעתה שלה, אינם יכולים לבסס את טענת המשיב, שכן הוועדה מהדרג הראשון כלל לא עסקה בסוגיית הפגימה בברך שמאל של המערער. לא ברור גם מדוע לשיטת המשיב סמכות זו קמה רק לוועדה הרפואית העליונה, ולא לוועדה הרפואית מהדרג הראשון (כפי שניתן להסיק מהפניית המשיב לתקנה 4(א) לתקנות הנכים; לעניין זה ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, עש"א 537-08 פלונית נ' משרד הבטחון, 11.11.08, בנוגע להיעדר סמכות זו לוועדה המחוזית). יודגש כי לשונה של תקנה 4(א) לתקנות הנכים אף היא אינה תומכת בעמדת המשיב, שכן היא מתייחסת במפורש לסמכות הוועדה העליונה לשנות או לבטל, אף מבלי שמי מהצדדים טען בעניין, את החלטת הוועדה מהדרג הראשון. אם הנושא כלל לא עמד לדיון בדרג הראשון, ואף לא היה יכול לעמוד לדיון, לא קמה לוועדה העליונה הסמכות לעסוק בו. לא נאמר שהוועדה העליונה מוסמכת לשנות או לבטל החלטות של וועדות רפואיות שאינן הוועדה שעל החלטתה הוגש הערעור. פרשנות המשיב עומדת לא רק בניגוד ללשון התקנות, אלא גם בניגוד לתחושת הצדק ולחובת ההגינות הנדרשת מגוף ציבורי: נכה המגיש ערעור צריך אמנם להביא בחשבון שתביעתו תיבחן מחדש, והוא יכול למצוא עצמו במצב שלא רק שערעורו יידחה, אלא גם שהנכות שקבעה הוועדה בדרג הראשון תבוטל או תופחת אף ללא ערעור מצד קצין התגמולים. אך הוא זכאי להניח שסוגיות אחרות, שלא היו חלק מההתדיינות שלגביה הוגש ערעורו, לא תפתחנה ללא שתוגש תחילה, על-ידו או ע"י קצין התגמולים, בקשה לוועדה מהדרג הראשון. ואכן, אם סבור קצין התגמולים שיש מקום לבדוק דרגת נכות שניתנה בגין פגימה כלשהי בדיקה חוזרת, בידיו הסמכות להגיש בקשה לוועדה הרפואית כפי שמורה סעיף 37 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]. על אף שיש בהליך על-פי סעיף 37 לחוק משום סרבול מסוים, לאחר שבוועדה הרפואית כבר אובחן שיש צורך לשנות את דרגת הנכות (אגב בדיקת פגימה אחרת), אין בשיקולי יעילות גרידא כדי לצור סמכות יש מאין. לא מדובר "רק" באיבוד ערכאה, אלא בפגיעה מהותית בזכויות הנכה, שצפוי לכך שכל פעם שהוא מגיש תביעה להחמרת נכות ביחס לפגימה מסוימת ומערער לוועדה העליונה, יכול להיפתח מחדש הדיון בכל יתר הנכויות שהוכרו בהליכים קודמים (ואם כך - מדוע שהדבר לא ייעשה כבר בוועדה מהדרג הראשון?). זאת ועוד, לא ניתן להצדיק הרחבה נוספת זו של סמכות הוועדה בנימוק שיש לאפשר לחבריה הרופאים להחליט על פי מיטב מצפונם המקצועי מבלי שיהיו כבולים לנימוקי ערעור, שהרי אותה פגימה כלל לא הובאה לדיון מלכתחילה ופשיטא שאין לגביה החלטה של דרג ראשון שעימה אין חברי הוועדה יכולים להשלים. קל וחומר שכך הם פני הדברים, כבמקרה דנן, כשהקביעה בה התערבה הוועדה נעשתה ע"י ועדה עליונה קודמת. סמכות הוועדה העליונה, כפי שנקבעה בתקנות הנכים והוכרה בפסיקה, היא סמכות רחבה ביותר. דווקא משום כך, יש להישמר פן תורחב עוד, תוך פגיעה בזכויות ציבור הנכים. להגיון שביסוד הרחבת הסמכות, לפיו מדובר בגורם רפואי-מקצועי שיש לאפשר לו לקבוע את מצב הנכה לאשורו ובאופן עדכני, יש לתחום גבולות, שאחרת כל דיון בוועדה רפואית, שהתבקש לצורך מסוים ומוגדר, ייהפך לדיון במכלול הסוגיות הרפואיות, מבלי שישמרו סדרי הדין שנקבעו בחוק ובתקנות, סדרי דין שנועדו להגן על זכויות שני הצדדים. כך, למשל, אך ברור הוא שאין וועדה רפואית רשאית לקבוע דרגת נכות לפגימה שהנכות בגינה לא הוכרה בהליך הקבוע לכך, על אף שעל פי מיטב שיקול דעתה המקצועי היה צריך להכיר באותה פגימה כנכות. עוד ייאמר, כי, ככלל, כשמדובר בנקיטת יוזמה ע"י גוף מעין שיפוטי, כשבעלי הדין אינם מעלים את הנושא לדיון, יש להישמר מהרחבת הסמכות לעשות כן. נהוג לומר כי הצדדים לדיון יודעים בצורה הטובה ביותר לכלכל צעדיהם והציג את עניינם, ואם בחרו שלא לעשות כן, יש להניח שיש לכך סיבה. הענקת סמכות לוועדה רפואית (בדרג ראשון או בדרג ערעור) לדון ולהחליט בסוגיה שמעיקרא לא הובאה כלל לדיון (כלומר בפגימה שלגביה כלל לא התבקשה קביעת דרגת נכות) צריכה להיעשות מפורשות ע"י המחוקק, אם בכלל, ואין להכיר מכללא בקיומה של סמכות מעין זו. לא למותר לציין, כי מתן אפשרות לוועדה לנקוט ביוזמה בעניינים אלה עלולה לפגום בתחושת הצדק ולהביא לכך שהוועדה תזוהה עם אחד הצדדים להליך המתנהל לפניה, מה שייפגע באופי ובדימוי האובייקטיבי והבלתי תלוי שראוי שיהיו לוועדה מעין שיפוטית, ובהכרח יפגע גם באמון שציבור הנכים אמור לרחוש לוועדות הרפואיות. לפיכך העקרון שביסוד הדברים הוא, שהוועדה העליונה רשאית להחליט כל החלטה שהוועדה מהדרג הראשון הייתה יכולה להחליט, ללא קשר לשאלה האם הערעור מתייחס לאותה סוגיה אם לאו. אלא שבמקרה דנן הוועדה מהדרג הראשון לא הייתה מוסמכת לדון בפגימה בברך שמאל, שכן הבקשה לקביעת דרגת נכות שהוגשה לה כלל לא נגעה לפגימה זו, ולפיכך אין הוועדה העליונה מוסמכת לדון בסוגיה האמורה. 7. המשיב טען כי הוועדה הייתה מוסמכת להתייחס גם לברך שמאל שכן לשם קביעת מצב ברך ימין נדרשה השוואה בין הברכיים. גם אם כך הוא מבחינה רפואית, מדובר בשתי פגימות נפרדות שאין ביניהן זיקה לצורך קביעת דרגת הנכות בגין כל אחת מהן. בעבר נדחתה טענת נכה לפיה יש גם זיקה "משפטית" בין שתי פגימות נפרדות ברגליים בהיותן "פגימה מורכבת זוגית" (הואיל והרגליים הם "איבר זוגי") על פי תקנה 3 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969. ראו: ע"א (י-ם) 11086/07 סמרה נ' קצין התגמולים, , פס"ד מיום 19.9.07. 8. המסקנה היא, שהוועדה הרפואית העליונה לא הייתה מוסמכת לדון ולקבוע ממצאים בנוגע לברך שמאל, שהפגימה בה כלל לא נכללה בבקשה שלגביה ניתנה ע"י הוועדה מהדרג הראשון ההחלטה נשוא הערעור לוועדה העליונה. משהגעתי למסקנה זו, שמשמעותה היא שההחלטה שהתקבלה ביחס לברך שמאל מתבטלת, אין אני מוצא מקום לדון בטענות הצדדים לגוף ההחלטה בנוגע לפגימה בברך זו. 9. התוצאה היא שהערעור נדחה ככל שהוא מתייחסת לקביעת הוועדה הרפואית העליונה בעניין הנכות בברך ימין, ומתקבל ככל שהוא מתייחס להחלטתה לגבי אחוזי הנכות בגין הפגימה בברך שמאל. החלטת הוועדה בעניין ברך שמאל מבוטלת ודרגת הנכות בגינה תישאר זו שנקבעה בוועדה העליונה מיום 30.7.03 (10 אחוזים). בנסיבות העניין, הואיל והתקבלה רק טענה אחת משתי טענותיו של המערער, אך מדובר בטענתו העיקרית והעקרונית, נראה כי יש לחייב המשיב בהוצאותיו, אם כי על הצד הנמוך. המשיב ישא בהוצאות המערער, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 3000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.ועדה רפואיתנכותרפואה