תאונת דרכים נהיגה ברכב ידני עם רישיון רכב אוטומטי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים נהיגה ברכב ידני עם רישיון רכב אוטומטי: 1. ממעוף הציפור האם נהגת, המחזיקה רישיון נהיגה, שבו הגבלה לנהיגה ברכב עם תיבת הילוכים אוטומטית, אשר נהגה ברכב שבו מותקנת תיבת הילוכים ידנית, זכאית לפיצויים עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים")? מלים אחרות - האם לנוכח הפרת התנאי הנדון ברישיון הנהיגה, יש לראות את הנהגת כמי שנהגה ללא ביטוח חובה תקף? זו השאלה הצריכה הכרעתי בפסק דין זה. 2. העובדות, הצדדים והמחלוקת א. התובעת, רופאה כללית במקצועה (להלן: "התובעת"). ביום 21.11.1999 נסעה התובעת ברכב מסוג רנו אקספרס מספר רישוי 20-782-06 (להלן: "הרכב") בו נהגה הנהגת. במהלך הנסיעה סטה הרכב והתנגש בצד הדרך. הנהגת נהרגה (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה נגרמו לתובעת נזקי גוף, בגינם הגישה תביעתה לפיצויים עפ"י חוק הפיצויים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת.א. 2894/00). התביעה הוגשה נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ונגד אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן:- "המבטחות") כמי שביטחו את הרכב עפ"י פוליסת ביטוח מספר 991920219413 (להלן: "הפוליסה") ונגד קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), מכוח סעיפים 12(א) ו- 12(ב) בחוק הפיצויים. ב. בעת התאונה החזיקה הנהגת ברישיון נהיגה מספר 7158002 לנהיגה ברכב מסוג פרטי - מסחרי עד 4 טון. על רישיון הנהיגה של הנהגת הוטלו שתי הגבלות והן נרשמו ברישיונה כדלקמן: "234: מוגבל לרכב עם תיבת הילוכים אוטומטית. 555: נהג חדש" (ראו: נ/1; נ/7). אין חולק, כי ברכב הותקנה תיבת הילוכים ידנית. ג. לנוכח האמור לעיל, טענו המבטחות להיעדר כיסוי ביטוחי, משלא החזיקה הנהגת ברישיון נהיגה תקף בעת התאונה. הדיון התמקד בהגבלה הראשונה בלבד. ד. קרנית טענה מנגד כי אין לתובעת עילת תביעה נגדה, מאחר שיש בידי התובעת להיפרע מהמבטחות. לטענתה, הנהגת נהגה ברכב בעת התאונה כשבידה רישיון נהיגה תקף וכי היא לא הפרה את הוראות הפוליסה. ה. הצדדים הגיעו להסכם פשרה חלקי בדבר גובה הפיצוי שישולם לתובעת והותירו לבית המשפט לפסוק בשאלת הכיסוי הביטוחי. בסעיף 11 בהסכם הפשרה החלקי קבעו הצדדים כך: "לאור האמור עד הנה, כל שיתבקש כב' בית המשפט לפסוק הוא בשאלת החבות ... ובנושא זה הגיעו הצדדים להסדר דיוני כדלקמן: א. הפלוגתא שבין המבטחות לקרנית היא האם הנהגת המנוחה הייתה חסרת רשיון נהיגה באופן שעל פי הוראות סעיף 7(3) לחוק אין היא זכאית לפיצוי. ב. מוסכם על הצדדים כי אם יקבע כב' בית המשפט כי התשובה לפלוגתא הנ"ל היא חיובית - ממילא הפרה הנהגת גם את דרישת הפוליסה בנושא רישיון הנהיגה ועל "קרנית" לפצות את התובעת, ואם התשובה היא שלילית - על המבטחת לפצות את התובעת ודין התביעה כנגד "קרנית" להדחות. ג. לתיק בית המשפט יוגשו בהסכמה עותקים צילומיים מרישיון הנהיגה של הנהגת ומרישיון- הרכב אך לא תוגש הפוליסה ו/או תעודת הביטוח, לאור העובדה כי הגדרת ה"פלוגתא" כנ"ל מייתרת זאת. ד. בנוסף בית המשפט ישמע את ראיות הצדדים ויכריע בפלוגתא הנ"ל. ה. בפסק דינו יתבקש בית המשפט הנכבד גם לעשות צו להוצאות לטובת הצד הזוכה ..." ביום 20.5.07 נתן כבוד השופט א' אורנשטיין - רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב תוקף של פסק דין חלקי להסכם הפשרה החלקי. עם כינונו של בית המשפט המחוזי מרכז הועבר התיק לבית משפט זה. הצדדים הגישו ראיותיהם בפלוגתה הנדונה, סיכמו טענותיהם בכתב ובע"פ וכעת לי המלאכה לסיים. 3. טענות הצדדים א. לטענת המבטחות יש לראות רכב, שבו מותקנת תיבת הילוכים אוטומטית (להלן: "רכב אוטומטי") כשונה מהותית מרכב, שבו מותקנת תיבת הילוכים ידנית (להלן: "רכב ידני"), לגבי אדם האוחז ברישיון נהיגה המוגבל לרכב אוטומטי בלבד. לטענתן, מדובר בסוגי רכב שונים במהותם הן מבחינת מבנה הרכב ומימדיו הפיזיים הן מבחינת המימד התפעולי של הנהיגה ברכב. ב. המבטחות טוענות עוד, כי למרות שאין בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") כל הבחנה בין רכב אוטומטי לבין רכב ידני, הרי שיש הבדלים של ממש בתהליכי ההכשרה, בלימודי הנהיגה ובמבחן השליטה ("טסט") לקבלת רישיון הנהיגה המתאים. מכאן שמדובר ברישיונות שונים לסוגים שונים של כלי רכב. על כן לגישתן יש לראות את הנהגת כמי שלא הייתה בעלת רישיון לנהוג באותו סוג רכב בו נהגה בעת התאונה ובנסיבות העניין חלות הוראותיו של סעיף 7(3) בחוק הפיצויים. ג. המבטחות מציעות כי המבחן הברור לבחינת מיומנותו וכושרו של הנהג לנהוג ברכב יהיה "מבחן הטסט". על כן, משנהגה הנהגת ברכב ידני, מבלי שעברה מבחן שליטה מעשי (טסט) ברכב ידני, אין לראותה כמי שהחזיקה ברישיון לנהוג באותו סוג רכב בו נהגה בעת התאונה. ד. לטענת קרנית אין להשקיף על נהג שברישיונו הגבלה לנהיגה ברכב אוטומטי כעל מי שנוהג ברכב מסוג שונה עת מפר הוא את ההגבלה ונוהג ברכב ידני. ה. קרנית מסכימה כי ההגבלה לנהיגה ברכב אוטומטי היא עניין מהותי אך אין זה המבחן הראוי לעניין סעיף 7(3) בחוק הפיצויים. בית המשפט העליון הורנו, כי את הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7(3) יש לייחד למקרים חמורים וקשים, בהם אין לנהג כלל רישיון נהיגה לאותו סוג רכב. זאת להבדיל ממקרים אחרים, בהם יש לנהג רישיון לאותו סוג רכב, אך הוא מפר תנאי ברישיונו ואפילו אם נדרשת דרגת רישיון אחרת. ו. קרנית מוסיפה וטוענת, שבית המשפט העליון הכיר בכך שהפרת תנאים ברישיון הנהיגה מגדילה בעליל את הסיכון התעבורתי, אך יש להעדיף את קיומה של התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים. המלחמה בעברייני התנועה חשובה היא מאד, אך היא מסורה בידי הגורמים האמונים על אכיפת חוקי התעבורה ויש להותירה בידיהם. ז. קרנית מדגישה עוד את הצורך בקיומו של מבחן אחיד וברור, אשר ייתן מענה הולם לרוב רובם של המקרים, בעוד שהצורך במבחן שליטה (כמו גם מבחן הסיכון התעבורתי או תהליך ההכשרה) כפי שמציעות המבטחות אינו כזה. זאת במיוחד לנוכח העובדה שבשנים האחרונות הופיעו בעולם המוטורי תיבות הילוכים חדשות מסוגים שונים וחדשים כגון: רובוטיות וחצי רובוטיות. לגישתה, ההלכה הפסוקה קבעה שני תנאים מצטברים למבחן האם מדובר באותו סוג רכב: (1) שוני במימדים הפיזיים האינהרנטיים של הרכב. (2) שוני בדרגת הרישיון הנדרשת לנהיגה בו לפי תקנות התעבורה. במקרה דנן, כך טוענת קרנית, השוני בתיבת ההילוכים אינו גורר כל הבדל במימדים הפיזיים של הרכב וגם דרגת הרישיון זהה. 4. הראיות שהובאו מטעם המבטחות הוגשה חוות הדעת של מר צבי יוזנט (נ/3), בוחן נהיגה, אשר כיהן בעבר כסמנכ"ל במשרד התחבורה. בחוות-דעתו התייחס מר יוזנט להבדלים בין רכב אוטומטי לבין רכב ידני בכל הנוגע להפעלתם, לשליטה בהם ולחלוקת הקשב הנדרשת מנהג הרכב. כן הוגשה חוות דעתו של מר אחיקם פרישקולניק (ענ/1), מורה לנהיגה מזה עשרות שנים. מר פרישקולניק התייחס בחוות דעתו להבדלים בהוראת הנהיגה ברכב אוטומטי בהשוואה לנהיגה ברכב ידני ולהבדלים ביכולת התפעול של כל אחד מהם. קרנית הציגה את חוות דעתו של ד"ר משה בקר, חוקר ומרצה בנושאי תחבורה ובטיחות בדרכים (נ/11) ואת חוות דעתו המשלימה (נ/13), לפיהן - אין בהגבלות שברישיון הנהיגה כדי לשנות את סוג הרכב ואת מאפייניו, כמו גם את מידת הסיכון התעבורתי בנהיגה ברכב ידני. כן הובא מטעם קרנית מר יעקב דה-קפה, בעל מוסך לרכבי רנו, אשר העיד, כי אין כל הבדל פיזי בין רכב רנו אקספרס ידני לבין רכב רנו אקספרס אוטומטי, לבד מתיבת ההילוכים, אשר התקנתה גורמת להבדל מזערי במשקל הרכב. כמו כן הוצגו תעודות עובד ציבור שערכו עובדי משרד הרישוי. 5. דיון והכרעה א. עוד בשנת 1981 העיר כבוד השופט טירקל הערה, הנכונה גם בימים אלה:- "הסדר לפיצוי נפגעים בתאונות דרכים, שיצר המחוקק בחוק, הוא, בשל העירוב של תפישות ושל גישות שונות, 'כוי' משפטי ('כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא ...' חולין, פ, [א]), ויש בו נקודות חולשה לא מעטות - שפסק-דין זה מצביע רק על אחת מהן - שנתגלו ואף מוסיפות להתגלות חדשות לבקרים בבתי המשפט ..." (ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לה(2) 383, 389 (1981)) ב. המסגרת הנורמטיבית סעיף 10 בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובע כדלקמן:- "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג... שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר." סוגי הרישיונות נקבעו ופורטו בסימן ב' בתקנות התעבורה בפרק השני. אין חולק, כי אין זכר בפקודה, כמו גם בתקנות התעבורה, לדרגת רישיון או לסוג רישיון בזיקה לסוג תיבת ההילוכים המותקנת ברכב ותוך התייחסות אליו. סעיף 53 בפקודה קובע כי - "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, להתנות תנאים ברשיון נהיגה, אם היא סבורה שיש צורך בהם מחמת כושר נהיגה לקוי של בעל הרשיון". המחוקק הותיר לרשות הרישוי שדה נרחב לפעולתה בקביעת התנאים. עמד על כך המחבר יצחק אנגלרד בספרו- "התנאים של רשיון הנהיגה עשויים להיות מסוגים רבים ושונים, הכל לפי תקנות התעבורה, כתוצאה מכך גם ההפרות הן מסוגים רבים ושונים. עם זאת קיימות מספר קבוצות אופייניות, והן: הסעת מספר נוסעים העולה על המותר; נהיגה ברכב העולה במשקלו ונפחו על המותר; נהיגה בהעדר אביזרים מסוימים, כגון: הגה כוח, משקפיים, עדשות מגע, מכשיר שמיעה; נהיגה של נהג חדש ללא מלווה..." (יצחק אנגלרד, "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (מהדורה שלישית, הוצאת יהלום תשס"ה) עמ' 263). מכוח סעיף 53 בפקודה הגבילה רשות הרישוי גם את רישיונה של הנהגת לנהיגה ברכב אוטומטי. נפנה כעת להוראותיו של חוק הפיצויים. סעיף 7 בחוק הפיצויים קובע כהאי לישנא: "7. נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: (1) מי שגרם לתאונה במתכוון; (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור; (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת שהותלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; (4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע; (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו." (הדגשות שלי- א.ד.) תכליתו של סעיף 7(3) בחוק היא לשלול את זכות הפיצויים, ממי שנפגע בתאונה בהיותו נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה מתאים, במטרה להעניש ולהרתיע מי שנוהגים ללא רישיון ומגדילים בכך את הסיכונים שבדרכים (ע"א 5631/94 מוריאל לביא נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 820 (1996)). "רעיון זה, כך נראה, מוצא לו ביטוי בהבחנה שעשה המחוקק, בסעיף 7(3) לחוק, בין מי שאין לו רשיון נהיגה מתאים כלל לבין מי שרשיונו פקע מחמת אי תשלום אגרה. הגיון זה מחייב הבחנה בין מי שיש להרתיעו מלנהוג מחמת שהוא מגדיל את הסיכון בדרכים לרבות מי שמעולם לא הוכשר לנהיגה ומי שנפסל מנהיגה בשל שנהג בעבירה, לבין מי שרשיונו אינו בר תוקף מטעמים אחרים, "פורמליים" בעיקרם. הבחנה זו משתקפת במקרים השונים שנבחנו בפסיקה אך אין היא תמיד מכרעת." (אליעזר ריבלין "תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית; גדין הוצאה לאור) עמ' 429-428). בפסיקתם של בתי-המשפט הסתמנו בעבר שתי גישות שונות לפתרון הבעיה של הפרת תנאי הרישיון. גישה אחת באה לידי ביטוי בפרשת רע"א 9030/99 צבי גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926 (2002) שם נדונה נהיגתו של נהג נכה שסבל מחולשה בידיים, ואשר נהג תוך הפרת המגבלה לנהוג בעזרת הגה כוח. בפרשת גרינברג נקבע כי המבחן הוא מהותי: ההפרה של תנאי הרישיון צריכה להשליך על כושרו וכשירותו של הנהג לנהוג ויש לבחון כל מקרה עפ"י נסיבותיו. גישה שונה עולה מפסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת לוי (רע"א 9121/00 ע"א 7576/01 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337 (2002)). פרשה זו דנה בנהג שהחזיק ברישיון נהיגה דרגה 2 והסיע באוטובוס זעיר פרטי עשרה נוסעים מלבדו, בעוד שלפי תקנה 178 (א) (2א) בתקנות התעבורה מותר היה לו להסיע 8 נוסעים לכל היותר ולשם הסעת מספר גדול יותר של נוסעים ברכב זה נדרש עפ"י תקנה 179(א) בתקנות התעבורה רישיון נהיגה בדרגה 3. בית המשפט העליון קבע בפרשת לוי שיש לפרש את סעיף 7(3) בחוק הפיצויים פירוש צר ודווקני וקבע כי "אמת, חריגה ממגבלת הנוסעים מהווה הפרה של תנאי מתנאי הרשיון, אך אין לומר כי יש בהפרת התנאי הזה, כשלעצמה, משום נהיגה ללא רשיון כמשמעותה בסעיף 7(3)" (שם, בעמ' 359). פרשת לוי ופרשת גרינברג הובאו שוב להכרעת בית המשפט העליון והפעם בהרכב של שבעה שופטים במסגרת דנ"א 10017/02 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639 (2004) (להלן: "הדיון הנוסף"). בדיון הנוסף ביכר בית המשפט העליון את ההלכה שנפסקה בפרשת לוי. וכך קבע בדיון הנוסף כבוד המשנה לנשיא, השופט ת' אור: "כמצוטט לעיל, סעיף 7(3) לחוק חל כאשר נהג נוהג ברכב 'כשאין לו רשיון לנהוג בו'. בחינה מילולית של לשון סעיף 7(3) לחוק תומכת לכאורה בפרשנות לפיה הסעיף חולש על מצבים בהם לנהג אין רשיון לנהוג באותו סוג של רכב, מבחינת מאפייניו הפיזיים, ואין הוא מתפרש על מקרים בהם הנהיגה היא בניגוד לתנאים או להגבלות אחרות ברשיון. זאת, שכן הסעיף מתייחס למצב בו לנהג אין רשיון לנהוג בו, קרי - ברכב, ואין במסגרתו התייחסות לאופן השימוש ברכב. עם זאת, הייתי נזהר מלקבוע שהסעיף הוא חד משמעי בעניין זה. לפיכך, אעבור לדון בשאלת תכליתה של הוראת סעיף 7(3) לחוק. כפי שאבהיר להלן, דעתי היא, כי גם בחינה של תכלית, או ליתר דיוק תכליות החוק, תוביל למסקנה דומה ותתמוך בפרשנות לפיה ראוי לצמצם את תחולת סעיף 7(3) לחוק רק למקרים בהם לנהג אין רשיון לנהוג באותו סוג רכב בו נהג בעת התרחשות התאונה." (שם, בעמ' 651) (ההדגשה במקור). כבוד השופט אור דן בשאלה, היכן יש להציב את נקודת האיזון בין התכלית הסוציאלית, המונחת ביסודו של חוק הפיצויים, לתכליתו ההרתעתית והעונשית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 7(3), וקובע את העיקרון המנחה, לפיו - יש לפרש את סעיף 7 באופן מצמצם ודווקני, כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד (שם, בעמ' 653). בהתאם למבחן זה - "סעיף 7(3) לחוק יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב שהנהג נוהג בו. במונח "סוג הרכב" כוונתי להגבלות או לתנאים המתייחסים לממדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. אין הכרח שתנאים או הגבלות אלה יופיעו בפרק בתקנות התעבורה הדן בסוגי רישיונות. די בכך שהם ינבעו מהגדרת הרכב בתקנה 1 לתקנות (כגון רכב שמשקלו הכולל המותר נקבע במסגרת הגדרתו שם). לעומת זאת הפרת תנאים או הגבלות אחרים שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה שבו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח החוק. כך הדבר גם אם נהיגה בניגוד להגבלה או לתנאי דורשת כי הנהג יחזיק בדרגת רישיון אחרת מזו המוחזקת על-ידיו. לדוגמה, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שהופר תנאי ברישיון הנהיגה שעניינו ייעוד הרכב - כרכב פרטי, מסחרי, עבודה או אחר - כאשר הבחנה זו אינה מושתתת על מאפיין פיזי של הרכב, כגון משקלו, כך, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שנהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה 2, המאפשר לו לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג במונית, שלצורך נהיגה בה נדרש רישיון נהיגה דרגה 5 (תקנה 181 לתקנות). אם מבחינת סוג הרכב אין שוני בין השניים - לא יחול סעיף 7(3)..." (ההדגשות שלי- א.ד.) ומסביר כבוד השופט אור את הטעמים העומדים ביסוד מסקנתו זו: (1) פרשנות זו תואמת את האיזון הראוי בין תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לתכליתו ההרתעתית-עונשית של סעיף 7(3). פרשנות המרחיבה את תחולת סעיף 7(3) בחוק הפיצויים למכלול המקרים שבהם נהג מפר תנאי או הגבלה הקבועים ברישיון הנהיגה שלו, תפגע בקבוצה רחבה מדי של נפגעים ובכך תחתור תחת תכליתו הסוציאלית של החוק; (2) אין בדרך מימושן של התכליות ההרתעתית והעונשית של סעיף 7(3) כל הכרח בקיום קשר סיבתי בין ההתנהגות הפגומה של הנהג, קרי הפרת תנאי רישיונו, לבין קרות התאונה. התוצאה של מצב דברים זה עשויה להיות קשה ביותר - שלילת הפיצויים; (3) החלת סעיף 7(3) בחוק רק על מקרים ידועים מראש, שבהם נהג מפר תנאים או הגבלות הנוגעים "לסוג הרכב" תורמת ליצירת כללי מבחן חדים וברורים ליישומו של סעיף 7(3) במקרים קונקרטיים; (4) החלת סעיף 7(3) כמוצע תורמת ליישום אחיד ושיטתי, שהרי תנאים או הגבלות בדרגת הרישיון אשר אינם אינהרנטיים לסוג הרכב, עשויים להשתנות במהלך אותה נסיעה. ברוח זו קבע בית המשפט העליון בעניין ע"א 8183/01 רימה ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 106 (2004) כי ההגבלה בפקודה, המתנה את תוקף הרישיון של נהג חדש בליווי בעת הנהיגה, אינה נוגעת למימדיו הפיזיים של הרכב, אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. נהג חדש המפר הגבלה זו חושף עצמו לסנקציות שבפקודה, אך הוא לא ייחשב כמי שנהג ללא רישיון מבחינת חוק הפיצויים וסעיף 7(3) לא חל על מקרה כזה (שם, בעמ' 113-112). בית המשפט העליון הלך כברת דרך נוספת, כשקבע בעניין רע"א 2605/07 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מרי אבו (לא פורסם, , 10.3.09), כי הילכת ספיאשוילי יפה אף למקרה שבו נתבעו נזקי רכוש. בכך הוסיף בית המשפט העליון נדבך נוסף להבחנה בין הפרת דיני התעבורה לבין קביעת היקף הכיסוי הביטוחי אף בלא צורך בהכרה בתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, המצדיקה כשלעצמה מתן פרשנות מצמצמת להוראות סעיף 7(3). ג. ומן הכלל אל הפרט - מהראיות שנפרשו לפני עולה כי הנהגת החזיקה בעת התאונה ברישיון המתאים לנהוג ברכב, קרי בדרגה 02 (ראו נ/1 ו - נ/7 והשוו ל- נ/5). עוד עולה מהראיות כי ההבדל בין רכב אוטומטי לבין רכב ידני מתמצה בתיבת ההילוכים לבדה, כאשר משקלה של תיבת הילוכים אוטומטית גדול יותר, אך ההבדל הוא זניח אליבא דכל הדעות (ראו תשובתו של מר יוזנט בעמ' 20 בפרוטוקול בשורות 31-26). אף המבטחות אינן שמות את יהבן על הבדל זניח זה שבמשקל כלי הרכב. ודוק - השלדה של רכב אוטומטי ושל רכב ידני מאותו סוג הן זהות ואין כל שינוי נוסף במבנה הרכב (וראו בעמ' 29 בפרוטוקול בשורות 21-14; עמ' 41 בפרוטוקול בשורות 14-12). קשה לקבוע מסמרות בשאלה, האם בעלים של רכב מחויב להגיש בקשה לשינוי מבנה הרכב לצורך החלפת תיבת ההילוכים. מפי עדי הצדדים לא נשמעה תשובה חד משמעית (וראו בעמ' 19 בפרוטוקול משורה 4 - עמ' 20 בשורה 23; בעמ' 29 בשורות 14 - 28) וכל נוהָל כתוב בעניין זה לא הוצג לפניי (והשוו: נ/14, נוהל שינוי מבנה בגרורים ונתמכים המפנה לתקנה 380 המגדירה "שינוי מבנה רכב" ללא כל התייחסות לתיבת ההילוכים וכן בעמ' 19 בפרוטוקול משורה 1 - עמ' 20 בפרוטוקול בשורה 23). כך או כך- מהעדויות שהובאו עולה כי לא בא זכרו של סוג תיבת ההילוכים ברישיון הרכב (וראו: נ/5; עמ' 17 בפרוטוקול בשורה 15) וגם אם מוחלפת תיבת ההילוכים באישור רשות הרישוי, עדיין אין לכך כל זכר ברישיון הרכב (וראה: נ/6; עמ' 19 בפרוטוקול בשורות 5-1). ממילא אין בכך כדי לשנות את סוג הרכב וסיווגו (עמ' 21 בפרוטוקול בשורות 4-3). זאת ועוד. בוודאי שאין ברישיון הרכב כל התייחסות לתיבות הילוכים נוספות, הקיימות בשוק הרכב, כגון תיבת הילוכים חצי אוטומטית; תיבת הילוכים אוטומטית טיפטרונית; תיבת הילוכים ידנית ואוטומטית רובוטית ותיבת הילוכים אוטומטית רציפה (וראה: נ/13; נ/8; נ/9; נ/10). מכאן מתבקשת המסקנה, שאין בהבדל שבין רכב אוטומטי לבין רכב ידני כדי להביא למסקנה שמדובר בכלי רכב מסוג שונה המצריך רישיון שונה. על ההבדלים בהפעלת הרכב האוטומטי ע"י מי שהוכשר לנהוג ברכב ידני ומשמעותם, חלקו המומחים מטעם הצדדים. בעוד שמר יוזנט התייחס לסיכון מבחינה בטיחותית תוך הבלטת בעיית חלוקת הקשב של הנהג (נ/3), סבר ד"ר בקר שאין בהבדלים אלו כדי לפגוע בכושרו של הנהג לבלום בלימת חירום יעילה או להסיט ההגה כדי להתחמק ממכשול, גם אם למד לנהוג ברכב אוטומטי והוא נוהג ברכב ידני (וראו נ/11) וכי גם במקרה הנדון אין כל בסיס לסברה שהתאונה ארעה עקב בעיית שליטה בהחלפת ההילוכים. מר פרישקולניק העיד שהוא נתקל בעשרות מקרים של נהגים שנטלו שמונה עד עשרה שיעורי נהיגה לצורך התאמת הרישיון לרכב ידני, אך זאת עפ"י שיקול דעתם וכמובן הוא לא מודע לאותם נהגים שעברו מבחן נהיגה מעשי מבלי לעבור שיעורי נהיגה נוספים (עמ' 17 בפרוטוקול בשורות 32-17). בחקירתו בבית המשפט הודה מר פרישקולניק בהגינותו כי - "שינוי סוג הרכב יכול להעלות את רמת הסיכון אך לא בהכרח" (עמ' 16 בפרוטוקול שורה 30). למרות שבהמשך הדברים סתר את עצמו והשיב כך: "ש. האם על פי חוות דעתך אתה סבור ששינוי הגדרת סוג הרכב, צריכה להיכרך ברמת הסיכון שבתפעולו? ת. מבחינת הנהג, הוא נוהל (צ"ל: "נוהג" א.ד.) בשני סוגי רכב שונים. אתה שואל אותי שוב את השאלה והתשובה היא כן." (עמ' 22 בפרוטוקול בשורות 25-22). אך בהמשך: - "ש. כאשר יש לאדם ניוון שרירים, זה מסוכן שינהג בלי הגה כוח? ת. כן, כי אין לו יכולת לשלוט בהגה. הוא עובר על ההגבלה. ש. האם היית מסווג אוטו רנו אקספרס עם הגה כוח לרנו אקספרס בלי רכב (צ"ל: "הגה". א.ד.) כוח. ת. זה לא דומה ... לאחר שבית המשפט שואל אותי שוב ושוב את השאלה, אני משיב שמדובר באותו סוג רכב אבל עם הגבלה ..." (עמ' 23 בפרוטוקול בשורות 15-10). לנוכח דברים אלו אין תימה שהמבטחות נטשו בהשלמת סיכומיהן בע"פ את מבחן הסיכון התעבורתי והן מיקדו טענותיהן במבחן "הטסט". ואולם מחקירתו של מר פרישקולניק עולה אמנם, כי בעל רישיון נהיגה לרכב אוטומטי החפץ ברישיון נהיגה לרכב ידני צריך לעבור מבחן שליטה ועל כך אין חולק (ראו הודעת המבטחות מיום 6.5.09), אך כאמור, אין הוא חייב לעבור שיעורי נהיגה נוספים (וראו בעמ' 15 בפרוטוקול בשורות 11-1; עמ' 22 בפרוטוקול בשורות 21-17). עוד מתברר, כי בעבר לא הייתה חובה לעבור מבחן שליטה ברכב כדי להמיר את רישיון הנהיגה לרישיון לרכב ידני (ראו בעמ' 17 בפרוטוקול בשורות 11-9) וכי גם כיום המחזיק ברישיון נהיגה באופנוע של עד 50 סמ"ק, שלמד לנהוג באופנוע אוטומטי, יכול ורשאי לנהוג גם באופנוע שבו מותקנת תיבת הילוכים ידנית מבלי שיצטרך לעבור כל מבחן שליטה או כל אישור אחר מאת רשות הרישוי (וראו בעמ' 15 בפרוטוקול בשורה 17- עמ' 16 בפרוטוקול בשורה 5) וכך גם לגבי מכונה ניידת. כך או כך, לצורך במעבר מבחן שליטה או מבחן מעשי כמדד לתחולתו של סעיף 7(3) אין כל זכר בפסיקתו של בית המשפט העליון. יתרה מזאת, אין בשימוש במבחן זה שמציעות המבטחות כדי לענות על התמיהה - מה יהא הדין באם יידרש נהג לעבור מבחן לאחר שרישיונו פקע מחמת אי תשלום אגרה (שהרי סיטואציה כזו מוחרגת מהוראתו של סעיף 7(3) בחוק הפיצויים), או מכל סיבה אחרת (וראו למשל: תקנה 212 בתקנות התעבורה או תקנה 549 (ד) בתקנות התעבורה). אתמהה. לא זו אף זו. מר יוזנט נשאל ע"י ב"כ קרנית, האם יש צורך לעבור מבחן מעשי לצורך קבלת רישיון נהיגה עם הגבלה של תפוח הגה והשיב בחיוב ואף הבהיר כי: "כל הגבלה צריך לעבור טסט. אני מתקן, קודם באה ההגבלה, אחר כך הוא לומד ואז עובר טסט." (עמ' 27 בפרוטוקול בשורות 18-17). בחקירתו החוזרת ולאחר ששוחח מר יוזנט עם עו"ד אלמגור שזימן אותו, הבהיר מר יוזנט שהכוונה הייתה ל"טסט הראשון" (עמ' 28 בפרוטוקול בשורות 20-8), אך אין בכך כדי לפזר את הערפל, משהסתייג מר יוזנט מקביעתו הנחרצת לפיה - "כל הגבלה צריך לעבור טסט" ומשהשיב כי אין הוא יודע האם יש צורך לעבור טסט כאשר מתווספת הגבלה כמו נהיגה בעזרת מאיץ יד או בלם יד. מכאן שהמבחן שמציעות המבטחות אינו כה חד וברור כטענתן, זאת אפילו אליבא דעד המומחה מטעמן. זאת ועוד. ד"ר משה בקר העיד, כי אם לנהג יש הגבלה של נהיגה בעזרת הגה כוח והוא רוצה כי ההגבלה תוסר, גם אז עליו לעבור מבחן, שבו יוכיח שליטתו בהגה רגיל (עמ' 40 בפרוטוקול בשורות 30-29). והנה, משנתן בית המשפט העליון דעתו בדיון הנוסף על השלכותיה של נהיגה ללא הגה כוח, חרף הגבלה שכזו ברישיון הרכב של הנהג, דומה כי נסתם סופית הגולל על "מבחן הטסט" שהציעו המבטחות. יצוין, כי ב"כ המבטחות ניסה לערער קביעתו זו של בקר בטענו, כי די במקרה זה באישור של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, אך הדבר לא גובה בכל הוראת נוהל או באסמכתה של ממש, כמו גם בעדות או בחוות דעת אחרת מטעמן (וראו בעמ' 41 משורה 17 - עמ' 42 בשורה 26) וממילא יש בכך כדי להצביע על עמימות המבחן המוצע ועל חוסר הוודאות ביישומו. משכך אין לנו אלא לחזור למושכלות ראשונים ולהתלות באילנו הגבוה של בית המשפט העליון בדיון הנוסף. שם נקבע, כזכור, כי הוראת סעיף 7(3) תחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון, שהם אינהרנטיים ל"סוג הרכב" בו נוהג הנהג, ומשליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לפי תקנות התעבורה, בעוד שהפרת תנאים ומגבלות אחרים ברישיון הנהיגה, תהווה עבירה על פי דיני התעבורה, אולם לא תשלול פיצויים מהנפגע (וראו גם: בר"ע (מחוזי - חיפה) 1003/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, , 20.5.07)). אין מחלוקת כי רישיון הנהיגה של הנהגת מתאים לדרגת הרישיון הנדרשת לפי תקנות התעבורה (02), למרות שהנהגת הפרה את ההגבלה הקבועה ברישיון הנהיגה שלה, משנהגה ברכב ידני. מדובר בסוג הרכב שהיה לה רישיון לנהוג בו, שאם תאמר אחרת עלולים אנו לשלול פיצויים מנהג עקב הפרת תנאי זה, אשר אינו קשור בהכרח להתרחשות התאונה. רוצה לומר: הוכח לפניי שהנהגת לא נהגה ברכב מסוג שונה, מבחינת מאפייניו הפיזיים, מזה המותר לה על פי דרגת רישיונה, ואיני מוצאת לנכון לאבחן בין מקרה זה לבין מקרה בו אין ברכב הגה כוח, מקום שהגבלה זו מופיעה ברישיון הנהיגה ועליה אמר כבר בית המשפט העליון את דברו בדיון הנוסף. פרשנות זו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף, המבחינה בין נהיגה בסוג רכב אשר אין הנהג מחזיק רישיון נהיגה בדרגה המתאימה לנהוג בו, מצד אחד, לבין הפרת תנאים והגבלות אחרות ברישיון, מצד אחר, עולה בקנה אחד עם הפרשנות של סעיף 7 בחוק, בכלל, וסעיף 7(3) בפרט (כלשונו של כבוד השופט אור בדיון הנוסף, שם בעמ' 656) והיא תואמת את האיזון הראוי בין תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לתכלית ההרתעתית - עונשית של סעיף 7(3) בחוק. לא שוכנעתי כי יש בהפרת התנאי האמור ע"י הנהגת משום הפרת תנאי, שהסיכון הבטיחותי הפוטנציאלי הטמון בו הוא חמור במיוחד- בכלל או העולה בחומרתו על הפרת הגבלה של נהיגה עם הגה כוח או הרכבת משקפיים- בפרט. זאת ועוד. המבחן שקבע בית המשפט העליון בעניין סוג הרכב השונה מזה שברישיון, הוא חד וברור ואילו קבלת עמדתן של המבטחות תגרום לפריצת הסכר, תוך יצירת הבחנות דקות מן הדק לנוכח כל סוגי תיבות ההילוכים שקיימים כבר כיום בשוק הרכב. כזאת אין לאפשר. ודוק - הוכח כי קיימות בשוק הרכב גם תיבות הילוכים, המאפשרות מעבר בין מצב אוטומטי לבין מצב ידני (ראו בעמ' 22 בפרוטוקול בשורות 11-10), כך שההגבלה בדרגת הרישיון עשויה להשתנות במהלך אותה נסיעה. מצב דברים זה יוביל לכך שיישום סעיף 7(3) במקרים קונקרטיים עלול ללקות לעתים בשרירותיות לא מוצדקת: אם ארעה התאונה בעת שהפעיל הנהג את הגיר האוטומטי - תקום זכאותו לפיצויים ואם הפעיל את הגיר הידני או החצי אוטומטי תישלל זכאותו לפיצויים (וראו התייחסות לסיטואציות אפשריות כאלו בדיון הנוסף, שם בעמ' 658). עלינו להמשיך אפוא לפסוע בנתיב אותו סלל בית המשפט העליון, אשר עיצב הסדר, הנותן מענה הולם לרוב רובם של המקרים, כאשר הענישה ההולמת הראויה תיעשה במישור הפלילי. ערה אני לגישה השונה בה נקט כבוד השופט קסירר בעניין ת.א. (שלום- ת"א) 36721/03 מן פליקס נ' דבי מן (לא פורסם, , 10.12.06) (להלן: פרשת "פליקס מן"). בפרשת פליקס מן נדונה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים. אשתו של התובע נהגה ברכב, כאשר ברישיון הנהיגה שלה נרשמו הגבלות המחייבות אותה לנהוג ברכב אוטומטי עם הגה כוח. הנהגת, הסובלת ממחלת ניוון שרירים, נהגה ברכב ללא הגה כוח וללא תיבת הילוכים אוטומטית. בפרשה זו קבע כבוד השופט קסירר כי:- "נהיגתה של הנתבעת 1 ברכב ללא תיבת הילוכים אוטומטית מהווה נהיגה בסוג רכב שונה מזה אשר שימושו הותר לה, וזאת בשונה כאמור, מעניין הגה הכוח. תיבת הילוכים אוטומטית איננה אביזר או תוספת ברכב אלא מאפיין פיזי מהותי שלו. רכב בעל תיבת הילוכים רגילה ורכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית, הגם שמדובר באותו דגם של רכב, הינם סוגים שונים של הרכב ... בעוד הגה כוח הינו אביזר או תוספת אשר מטרתו לסייע לנהג לנווט את רכבו, הרי שתיבת הילוכים אוטומטית היא מנגנון מכני ותפעולי של הרכב, השונה מהותית מתיבת ההילוכים הרגילה." הנתבעים בפרשת פליקס מן הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א (מחוזי ת"א) 3289/06) ובעקבות המלצת בית המשפט המחוזי, נדחה הערעור ללא צו להוצאות אך רק לאחר שהנתבעים פיצו את התובע בגין נזקיו. לא אוכל לצרף מסקנתי למסקנתו של כבוד השופט קסירר וזאת בעיקר מהטעמים הבאים: ראשית, בדיון הנוסף קבע בית המשפט העליון את המבחן לגבי סוג הרכב, להבדיל מהפרת הגבלה או תנאי ברישיון. למרות שהשופט קסירר קבע שמדובר ב"סוגים שונים של הרכב" הרי שהוכח לפני שמדובר באותו סוג רכב, הן מבחינת תקנות התעבורה, הן מבחינת סוג הרישיון (02), הן מבחינת מימדיו הפיזיים של הרכב; שנית, כשם שהגה כוח מסייע לנהג לנווט את רכבו, גם תיבת הילוכים אוטומטית מקלה על הנהג בהסעת הרכב. נכה הסובלת מניוון שרירים עלולה להתקשות בהפעלת הרכב לא פחות ואולי אף יותר מנהגת שלמדה לנהוג ברכב אוטומטי ואשר נוהגת כדבר שבשגרה ברכב ידני ובכל זאת קבע בית המשפט העליון בדיון הנוסף את שקבע; שלישית, בדיון הנוסף צומצמה תחולתו של סעיף 7(3) למקרים הברורים, בהם מדובר בסוג רכב שונה, למשל כשמדובר במשקל הרכב. כבוד השופט אור מביא בדיון הנוסף כדוגמה את המקרה בו נהג המחזיק רישיון נהיגה דרגה 2, לפיו רשאי הוא לנהוג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר לפי רישיונו אינו עולה על 4 טון, בעוד שהוא נפגע בתאונת דרכים שעה שנהג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר על פי רישיונו עולה על משקל זה. או אז יחול סעיף 7(3) בחוק (שם, בעמ' 655). יסכימו הכול, כי אם נהג אותו נהג ברכב שמשקלו 3.9 טון או אם נהג ברכב שמשקלו 4.1 טון, אין לראות בכך שינוי מהותי מבחינת הנהג, אך אין זה המבחן הרלוונטי! בית המשפט העליון קבע מבחן חד וברור (כמו משקלו הכולל של הרכב או נפח מנועו) ומשמדובר בסוג רכב שונה, המצריך רישיון נהיגה מדרגה שונה יחול סעיף 7(3) בחוק, מה שאין כן בענייננו! רביעית, בית משפט השלום התעלם לחלוטין מתכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים כמו גם מהמגמה לפרשו באופן שיגשים תכלית זו. חמישית, לא מצאתי בהתנהגות הנהגת בנסיבות הנדונות משום פגם מוסרי שכזה, אשר יצדיק תגובה עונשית כה חריפה כשלילת הפיצוי עפ"י חוק הפיצויים (וראו: 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל נאה, פ"ד נג(2) 193, 201 (1997)). 6. סיכום לנוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנהגת המנוחה הייתה זכאית לפיצוי לפי חוק הפיצויים וכי היא נהגה ברכב המותר לה על פי דרגת רישיונה. בנסיבות העניין אין להחיל את הוראותיו של סעיף 7(3) בחוק הפיצויים והתובעת זכאית אפוא להיות מפוצה על נזקיה ע"י המבטחות בהתאם להסכם הפשרה החלקי וכך אני מורה. המבטחות תישאנה בהוצאות עורך דין תאונות דרכים, בא כוחה של קרנית בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. רישיון רכבתאונת דרכיםמשפט תעבורהרכב