קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים לפי פקודת הנזיקין / תביעה לפי פקודת הנזיקין בתאונת דרכים: ##כללי## ביום 17.9.2006 נהרג המנוח בתאונת דרכים, בעת שנהג באופנוע, שנפח מנועו 600 סמ"ק. פוליסת הביטוח בה החזיק התייחסה לאופנוע בנפח מנוע של עד 500 סמ"ק. על כן, בעת התאונה לא היה למנוח כיסוי ביטוחי. משום כך לא היה בידי עזבונו לתבוע חברת ביטוח, שתפצהו על הנזק. את תביעתו הוא הפנה, עם זאת, לנהג הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה ולחברת הביטוח שלו (הנתבעים 3 ו-4, בהתאמה), בטענה כי מות המנוח נגרם בשל נהיגתו הרשלנית של הנהג האחר (נתבע 3, כאמור). התביעה הוגשה, בשעתה, נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול", ותביעה זו נדחתה, בהסכמה, בשל העדרה של פוליסת ביטוח תקפה, כאמור מעלה; היא הוגשה נגד קרנית, כשהתובעים הזכאים כלפיה הם אשת המנוח ובנו (התובעים 2 ו-3, בהתאמה), אך לא עזבון המנוח. תביעה זו של התלויים נסתיימה בהסכם פשרה, שפיצה את הנתבעים 2-3 לפי שהסכימו עליו הצדדים; עתה נותרה לבירור תביעת העזבון נגד הנתבעים 3-4, ובה נתבקשתי לפסוק. בעלי הדין (העזבון, מחד, והנתבעים 3-4, מאידך) הסכימו, כי העזבון זכאי לפיצוי, בשל התרשלותו של הנתבע 3, אלא שמסכום הפיצויים יש לנכות אשם תורם בשיעור של 15%. עם זאת הם נחלקו אודות האופן בו יש לעשות את חשבון הפיצויים. נקודת המחלוקת האחת עניינה בשאלה, האם את חשבון הפיצויים יש לעשות על פי העקרונות שנקבעו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפיצויים" או "חוק הפלת"ד" או "החוק"), או שמא ייעשה חשבון הפיצויים בלא כל מגבלה מן המגבלות שקובע החוק. לבד משאלה זו נחלקו בעלי הדין בשאלה איזהו השכר שהשתכר המנוח, ולעניין זה שמעתי את ראיותיהם של בעלי הדין. הצדדים נחלקו בנקודות נילוות אחרות, ולהן אדרש בהמשך. ##הגבלה על אופן חישוב הפיצויים## 3. עזבון המנוח טוען, כי משום שעילת תביעתו נגד הנתבעים 3-4 מקורה בפקודת הנזיקין (להלן - "הפקודה"), הרי שאת חשבון הפיצויים יש לעשות על פי העקרונות שבפקודה, בלא שיחולו עליו (על החשבון) המגבלות שבחוק הפלת"ד. הנתבעת 4 ("הנתבעת") טוענת, בתורה, כי פירוש נכון של הוראות הדין הרלוונטיות צריך להוליך לכלל מסקנה, כי חשבון הפיצויים צריך שייעשה על פי העקרונות שנקבעו בחוק הפלת"ד, אף שעילת התביעה יסודה בפקודת הנזיקין. 4. האירוע בו עסקינן הוא בבחינת "תאונת דרכים", כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. סעיף 8(ב) לחוק זה מורה לנו, כי "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה... לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף...". הוראת חוק זו כובלת את הנפגע לתבוע על פי חוק הפלת"ד, ועל פיה בלבד. אין בידו לברור את דרכו, ולתבוע פיצויים על פי החוק או על פי הפקודה, לפי שיבחר. הוא אנוס לייסד את תביעתו על פי החוק, ועל פיו לבדו. 5. הוראת חוק זו, הכופה על הנפגע לתבוע פיצויים על פי החוק בלבד, מתחייבת מתוך העקרונות שבבסיס חקיקתו של חוק הפלת"ד, שביקש לפשט את ההליך המשפטי הכרוך בפיצויו של הנפגע בתאונת דרכים. הוא מבטיח, כחוק סוציאלי, פיצוי גם למי שאפשר ולא יכול היה להצביע על התרשלותו של אדם אחר שגרמה לתאונה, ואף במקרה שבו התאונה נגרמה באשמו שלו (של הנפגע). הצד השני למטבע זה הוא החיוב לרכוש פוליסת ביטוח, כך היא מצוות פרק ב' לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 ("פקודת הביטוח"). 6. אנו שבים לסעיף 8 לחוק, שכאמור כופה על הנפגע בתאונת דרכים לתבוע את נזקיו על פי חוק הפלת"ד. אלא שסעיף זה כופה כפייה זו רק על מי שהתאונה "מקנה לו זכות תביעה על פי חוק זה", ומכאן אנו באים לצידה האחר של הוראת סעיף 8 לחוק, שבסעיף קטן (ג) שבו מורה לנו, כי "אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה." 7. סעיף 7 לחוק מונה את הנפגעים, שמהם נשללת הזכות לתבוע פיצויים על פי החוק, ובתוכם מצינו את "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" (ס"ק 7(5)). 8. על רקע כל הדברים הללו אנו מגיעים לסוגיה המרכזית בה נחלקו בעלי הדין, ומאחוריה עומדת הוראת סעיף 4 לחוק הפלת"ד, המנחה כיצד ייעשה חשבון הפיצויים, ובמלים אחרות - הוראת חוק זו מציבה מגבלות אחדות על חשבון הפיצויים, ביחס לחשבון שנעשה על פי העקרונות הכלליים שבדיני הנזיקין, כך שהפיצויים שעשוי לזכות בהם הנפגע בתאונת דרכים עשויים ליפול מאלו שהיה זכאי להם אילו נתבססה תביעתו על עילה מפקודת הנזיקין. חוק הפלת"ד, שהפנה את מי שנשללה ממנו זכות התביעה על פי החוק, לתבוע פיצויים על נזקיו לפי פקודת הנזיקין, לא הורה במפורש כיצד ייעשה חשבון הפיצויים. מכאן המחלוקת בה נחלקו בעלי הדין, משמע האם מי שנשללה הימנו עילת תביעה על פי החוק, כגון בשל כך שפגיעתו באה לו בתאונה, בה הוא נהג כשאין ברשותו פוליסת ביטוח בת תוקף, עשוי לזכות בפיצויים, העשויים לעלות על אלו שהיה זכאי להם אילו היתה ברשותו פוליסת ביטוח בת תוקף, או שמא יש לעשות את חשבון הפיצויים לפי המגבלות שמציב סעיף 4 לחוק, אף שתביעתו יסודה בעילה מפקודת הנזיקין ולא בחוק הפלת"ד. 9. ובכן בראשית אציין, כי תחושת הצדק מתנגדת, כמעט באופן טבעי, לכך שמי שחטא, לא קיים אחר מצוות החוק ולא רכש פוליסת ביטוח, יזכה בפיצויים בשיעור שיעלה על אלה, שהיה זוכה להם אילו קיים את מצוות החוק ורכש פוליסת ביטוח. אלא שלא על פי תחושת הצדק תוכרע שאלה זו, כי אם על פי הפירוש הנכון שיש ליתן להוראות הדין הרלוונטיות, ולכך הנני מגיע עתה. 10. אמנם כן, פשוטן של מילות החוק עשוי להוליך למסקנה, כי מי שנשללה ממנו עילת התביעה על פי החוק - אין מוחלות עליו המגבלות שבחוק, אלו שעניינן חשבון הפיצויים, ואת חשבון הפיצויים יש לעשות על פי העקרונות הכלליים שבדיני הנזיקין, הנוגעים לקביעת שיעור הפיצויים. בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (מהדורה שלישית, התשס"ה, 271) מציין פרופ' י' אנגלרד, כי אף ש"אין לומר שתוצאה זו כי הגיונית במיוחד", זה היה רצונו של המחוקק, שהעדיף שלא להתערב בקביעת שיעור הפיצויים, בתביעה הנסמכת על פקודת הנזיקין. דעתי שלי שונה, בכל הכבוד הראוי. אני סברתי, כי פירוש נכון, המתחשב בתכליתו של דבר החקיקה, מוליך לידי מסקנה, לפיה חשבון הפיצויים צריך שייעשה על פי המגבלות שמציב חוק הפלת"ד, אף שעילת התביעה היא מן הפקודה. בשורות הבאות אעשה על מנת לשכנע במסקנתי זו (ובתוך כך אאמץ, בכל הכבוד הראוי, את טעמיה של כב' השופטת ד"ר א' סורוקר בת.א. (שלום-ראשל"צ) 5897/03 גונן נ' לב (נבו, 2006), ואוסיף עליהם מִשֶּלִּי). 11. אם כן תחילה אומר, כי בסעיף 7 לחוק שלל המחוקק את זכות התביעה על פי חוק הפלת"ד ממי שחטא ולא קיים אחר דרישות החוק (ע"א 5773/95 נבולסי ואח' נ' אבומנה ואח', פ"ד נג(5) 542 (1999); רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח ואח', פ"ד נג(1) 680 (1999)). שלילה זו של זכות התביעה על פי החוק תכליתה עונשית, חינוכית והרתעתית (ד' מור "מי יפצה נוהג חסר ביטוח אישי שנפגע בתאונת דרכים?" מחקרי משפט ב (תשמ"ב) 141, 163). 12. את פירושן של הוראות הדין בהן עסקינן יש לעשות על רקע הדברים הללו, למען תושג התכלית, אותה ביקש המחוקק להשיג. כשם שראינו למעלה, המחוקק ביקש לפשט את תהליך פיצויו של הנפגע בתאונת דרכים, על ידי כך שפטר אותו מן הצורך שבהוכחת אשם, ודי לו כי יראה, כי פגיעתו באה לו בתאונת דרכים. צידו האחר של המטבע הוא בחובה לרכוש פוליסת ביטוח. שתי הוראות אלה חיות זו לצד זו, ואין לאחת חיים בלא האחרת, לשם השגת התכלית שבחקיקת חוק הפלת"ד. 13. על מנת לכוף את רצונו, משמע הציווי שברכישת פוליסת ביטוח בת תוקף, נקט המחוקק באמצעים אחדים. ראשית הוא קבע סנקציה עונשית למי שמשתמש ברכב מנועי בלא פוליסה בת תוקף (ס' 2(ב), 47, 48 לפקודת הביטוח). שנית הוא שלל ממי שמשתמש בכלי רכב מנועי את זכות הפיצוי על פי חוק הפלת"ד, אם נהג ברכב בלא שהיתה בידו פוליסה בת תוקף. שני אלה תכליתם הכוונת התנהגותו של המשתמש בכלי רכב, למען יעשה כמצוות המחוקק, ולא ישתמש בו אלא אם בידו פוליסה בת תוקף. 14. ההוראה שבסעיף 7(5) לחוק היא, אם כן, הוראה עונשית. התכלית העונשית אינה מושגת אם נאמץ את הפירוש, לפיו המגבלות שמטיל חוק הפלת"ד על חשבון הפיצויים אינן חלות, כאשר הנהג, שנהג בלי פוליסה בת תוקף, תובע פיצויים על פי פקודת הנזיקין. לא זו בלבד שהנוהג לא נענש, במקרה שכזה, על שלא קיים אחר מצוות המחוקק, כי אם הוא יוצא ופרס בידו, בדמות פיצויים בשיעור גבוה יותר מכפי שהיה זוכה אילו קיים אחר מצוות החוק. 15. ויטען הטוען, כי ענישתו של מי שלא מקיים אחר מצוות המחוקק, ונוהג בלא ביטוח, היא בכך שיהא עליו להשתדל ולהוכיח את עילת תביעתו, דבר שחוק הפלת"ד חסך מן הנפגע; ואפשר שאין בידו כלל עילת תביעה לפי הפקודה, ואם יש בידו, אפשר ומן הפיצויים המגיעים לו יופחת אשם תורם, וגם בכך הוא "נענש". לפי הבנתי שלי - בכל אלה לא די. אני סבור, כי תכלית ההרתעה, או אם תרצו - התכלית שבהכוונת התנהגותם של נהגים, אינה מושגת, אם - חרף המכשולים השונים שעשוי למצוא עצמו מי שתובע לפי פקודת הנזיקין - יזכה נהג שכזה בפיצויים, שיעלו על אלה שיזכה להם התובע התמים, שרכש פוליסת ביטוח כדת וכדין, והוא מוגבל במגבלות השונות שמציב בפניו חוק הפיצויים. 16. פירוש נכון מוליך, איפוא, לכך, שעל מנת שתושג התכלית שביסוד הוראת סעיף 7 לחוק הפלת"ד, משמע עידודם של נהגים לנהוג כשפוליסה בת תוקף באמתחתם, מי שאיננו מקיים אחר הוראת החוק ונוהג בלא ביטוח - לא יזכה בפיצויים בשיעור העולה על זה שהיה זוכה לו אילו רכש פוליסה בת תוקף. 17. עיוות נוסף העשוי לבוא אל העולם אם לא יאומץ פירוש זה נעוץ בזכויותיו של המזיק, ואם לדוק פורתא - חברת הביטוח שביטחה את המזיק. ובכן אם נפסוק, כי מי שנהג בלא שיש בידו ביטוח עשוי לזכות בפיצויים בשיעור גבוה יותר, כי אז תהא התוצאה, שחברת הביטוח של הנהג האחר עשויה לשאת בתשלום פיצויים בשיעור גבוה מזה שהיתה נושאת בו אילו קיים הנהג הנפגע אחר הוראות החוק ורכש פוליסה בת תוקף. בכך נענשת חברת הביטוח, על לא עוול בכפה. אפשר גם, שבכך יענש ציבור הנהגים (רוכשי הפוליסות) בכללו, שהרי הדבר עשוי להשליך על שיעור דמי הביטוח אותם יגבו חברות הביטוח. הדבר תלוי, כמובן, בהיקף התופעה של נהיגה בלי ביטוח, נתון שאיננו מצוי בידי. 18. תמצית הדברים עד כה: פירוש נכון של הוראת החוק, המבקש להשיג את תכלית החקיקה, מוליך לכלל דיעה, כי את הפיצויים לנהג, שנפגע בעת שנסע בלא פוליסה בת תוקף, יש לעשות לפי המגבלות שמטיל חוק הפלת"ד, אף אם עילת תביעתו יסודה בפקודת הנזיקין. 19. למסקנה דומה אנו עשויים להגיע על ידי שימוש בעקרונות כלליים שבשיטת המשפט, אלו שיסודם בתקנת הציבור. במלאכת פסיקת הפיצויים יש בידי בית המשפט ליטול בחשבון שיקוליו את התנהגותו של הנפגע, למען לא יצא חוטא נשכר. הכלי נתון בידי השופט, כאמור מתוך תקנת הציבור, זו הקבועה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ומוחלת על המשפט האזרחי בכללו מכוחה של הוראת סעיף 61(ב) לאותו חוק. כוח זה הנתון בידי בית המשפט בא לידי ביטוי מפורש בהצעת חוק דיני ממונות ("הקודקס האזרחי"), שכותרתו "אין חוטא נשכר": "בית המשפט רשאי לשלול או להגביל זכותו של אדם, בנסיבות שבהן מוצדק הדבר, בשל כך שהזכות צמחה עקב התנהגות של הזכאי הנוגדת חיקוק או הנוגדת את תקנת הציבור". בידי בית המשפט להביא, איפוא, בחשבון הפיצויים את התנהגותו של הניזוק, זו הנוגדת את החוק (המחייב שימשו ברכב רק כשבידי המשתמש פוליסת ביטוח), או את תקנת הציבור, המבקשת להימנע מתוצאה, לפיה יצא חוטא נשכר. 20. סיכומם של דברים, אכן, המחוקק שתק ולא פירש כיצד ייעשה חשבון הפיצויים למי שנפגע בתאונת דרכים, ואין בידו עילת תביעה על פי החוק, כי אם על פי הפקודה. יחד עם זאת, מפירוש נכון של החוק מתבקש, כי נפגע שכזה לא יזכה בפיצויים, בשיעור העולה על זה שיזכה לו מי שקיים אחר מצוות החוק, ורכש פוליסה בת תוקף. מסקנה זו מתבקשת גם משום תקנת הציבור, שמבקשת להימנע מתוצאה, לפיה יצא חוטא נשכר. את חשבון הפיצויים לעזבון המנוח יש לעשות, על כן, בכפוף למגבלות אותן מטיל חוק הפיצויים. 21. משום מסקנה זו אליה הגעתי, את חשבון הפיצויים אעשה בשתי דרכים, על מנת לבור את הפיצויים בשיעור הנמוך מבין שתי הדרכים. הדרך האחת - חשבון שייעשה על פי חוק הפיצויים. בדרך זו שבה אלך אין לנכות את האשם התורם שעליו הסכימו בעלי הדין, שכן "עונשו" של המשתמש ברכב בלי ביטוח בא לידי ביטוי במגבלות שמטיל החוק על חשבון הפיצויים, חוק שאיננו מביא בחשבון את האשם התורם. הדרך השניה, לעומת זאת, תיעשה לפי העקרונות הכלליים של דיני הנזק, בלא המגבלות שמטיל חוק הפלת"ד, אלא שלאחר שאגיע לסכום הפיצויים המגיע לנפגע, אנכה ממנו את האשם התורם, שבמקרה שלפנינו הוסכם כי יעמוד על 15%. ##בסיס השכר של המנוח## 22. בעלי הדין נחלקו בשאלה, מהי הפגיעה בכושר ההשתכרות של המנוח כתוצאה מן התאונה. בשל המחלוקת הביאו התובעים את ראיותיהם, משמע עדותו של אבי המנוח (חאלד אחמד), עדותו של רואה החשבון איימן זועבי, ומסמכים למיניהם. באמצעות ראיות אלו ביקשו התובעים לתאר כיצד עבד המנוח והשתכר בשנים האחרונות שלפני מותו. אקדים את המאוחר ואומר, כי מתוך ראיות אלו לא יכולתי לקבוע תמונת מצב ברורה היכן וכיצד עבד המנוח בשנים שקדמו למותו, ומהו השכר אותו השתכר. עם זאת יש בידי לקבוע שלד של עובדות, שלטעמי די בו כדי להסיק את המסקנות הצריכות לנו לשם הכרעה במחלוקת. 23. מתוך הראיות שהונחו לפניי התרשמתי, כי המנוח עבד במכירת ירקות יחד עם אביו. השניים לא עשו חיל בעסקים, ויצרו חובות גדולים, בני מאות אלפי ₪ ואולי יותר. אין אני מקבל, בהקשר זה, את עדות אבי המנוח, לפיה החובות אינן חובות של אמת, וכי למנוח לא היה כל קשר אליהם. אני סבור, כי השניים עבדו יחדיו בעסק משפחתי, שצבר חובות כבדים, שהביאו לידי הכרזה על האב כפושט רגל. זה היה גם הטעם לכך, שהשניים ייסדו, בסוף שנת 2005, חברה, ורשמו את כל הון מניותיה על שם אשת המנוח, שנרשמה גם כמנהלת יחידה של החברה, אף שלא היה לה דבר וחצי דבר עם החברה או אם עסקי הירקות. פעילותם של המנוח ואביו בדרך זו נועדה לעקוף את המכשול שבפניו עמדו, בדמות החובות הכבדים שרבצו על השניים. 24. כך נוהל, איפוא, עסק (חנות) מכירת הירקות של המנוח ואביו, משמע באמצעות אותה חברה, הרשומה בשמה של אשת המנוח. החברה פעלה מסוף שנת 2005 ועד למות המנוח בחודש ספטמבר 2006, וזמן קצר אחר כך חדלה מלפעול. לא למותר יהא לציין, כי לאחר המוות נמכרה החברה לאחותו של המנוח תמורת 10,000 ₪, כאשר נהיר בעיניי, כי לאחות זו אין דבר וחצי דבר לעסקי הירקות או לניהול חברות. עובדה זו מתיישבת היטב עם דרך הפעולה של המנוח ואביו, שפעלו באמצעות פירמות, שנרשמו על שם בני משפחה שונים, והטעם לכך ברור. 25. עובדה אחת חשובה טרם הזכרתי, והיא נוגעת למעמדו הפורמאלי של המנוח בחברה, ושכרו. ובכן לטענת התובעים, המנוח היה שכיר של החברה (זו שבבעלות ובהנהלת אישתו), ושכרו עמד על סך 10,000 ₪ נטו בכל חודש. לשם שכנוע בעמדתם הם הציגו תלושי שכר מן העת הרלוונטית. על יסוד הדברים הללו הם טוענים, כי זה היה כושר ההשתכרות של המנוח, וזהו שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות עקב המוות. 26. על רקע הדברים שפרשתי למעלה לא יכולתי, לצערי, לקבל עמדה זו של התובעים. בהקשר בו עסקינן חשוב לנו כי נברר את כושר ההשתכרות של המנוח לאמיתו. נכון הוא, כי פורמאלית היה המנוח שכיר של החברה, אלא שמעמד פורמאלי זה איננו משקף את כושר ההשתכרות שלו. כושרו להשתכר משמעו יכולתו לעשות רווחים מחנות הירקות, אותה הוא ניהל באמצעותה של החברה. הדרך הנכונה לברר את כושר ההשתכרות של המנוח היתה על ידי בירור רווחיה של החברה, בלי ליטול בחשבון את השכר שמשך כביכול המנוח (וכך עשה, אגב, גם אביו, ומשך - לטענתו - 4,000 ₪ מידי חודש). לא המשיכה הקבועה של 10,000 ₪ מידי חודש היא הנותנת (הגם שהמשיכה, היא לעצמה, לא הוכחה, כי אם רק הוצאתם של תלושי שכר, ואף זאת - רק לאחר התאונה, כשכל התלושים הוצאו על ידי רואה החשבון באחת). החשוב הוא איזה רווח עשה המנוח בעסק המדובר, שנוהל באמצעות חברה. 27. דא עקא, חשבון הרווח שעשתה החברה לא הונח לפניי. דבריו של רואה החשבון, לפיהם היתה החברה "רווחית", לא נתבססו במסמכים מתאימים, ובהם ספרי החשבונות של החברה, נתונים על הכנסותיה משך התקופה המדוברת, הוצאותיה וכיו"ב. על כך אוכל להוסיף את ההיסטוריה, הקרובה יש לומר, של ניהול העסקים בידי המנוח ואביו, וזו מלמדת על כושר ירוד של השניים בעסקים, כשהם מותירים חובות כבדים מאחוריהם. 28. מה יש, אם כן, בידינו, בערבו של יום? את תלושי השכר אין בידי לקבל ככאלו המשקפים את כושר ההשתכרות של המנוח. מאידך אני מקבל, כי המנוח היה אדם חרוץ, שעבד כל שנות בגרותו ואולי עוד קודם שבגר, ומכאן שהיה בידו כושר השתכרות, שנגדע עם מותו. בנסיבות אלו אני סבור, כי יש מקום לראותו כמי שהשתכר, או אפשר שהיה משתכר בעתיד, בגובה השכר הממוצע במשק. ##הכנסת האלמנה## 29. את חשבון הפיצויים עבור "השנים האבודות" יש לעשות על פי שיטת הידות, על כך לא נחלקו בעלי הדין. עם זאת לא ראיתי, כי בעלי הדין תמימי דעים בשאלה, מהו בסיס השכר, על פיו יתברר שווייה של כל יד, ודבריי מכוונים לכך, שהתובעים הביאו בחשבון, בסיכום טענותיהם, את הכנסתו של המנוח בלבד, לשם חישוב שווייה של יד, בעוד הנתבעת ביקשה להביא בחשבון גם את הכנסתה של האלמנה (מ"עבודתה" בחברה). 30. אמנם נכון, הדין עם הנתבעת במחלוקת זו (ראו נא ע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור ). אלא שלא יכולתי לראות, מתוך הראיות שהובאו בפניי, כי האלמנה אכן עבדה בעת הרלוונטית, והכניסה הכנסה כלשהי. הנתבעת מבקשת לערוך את חשבון "הקופה המשותפת" על יסוד תלושי השכר ושאר מסמכים של החברה, מהם עולה כי האלמנה (בעלת המניות והמנהלת) השתכרה שכר של כ-4,000 ₪ מידי חודש. אלא שבכך מבקשת הנתבעת לאחוז במקל משני קצותיו. כפי שציינתי למעלה, לאלמנה לא היה קשר של אמת עם החברה, וספק בעיניי אם יש או היתה לה ידיעה כלשהי אודות עסקי הירקות בהם עסק בעלה המנוח יחד עם אביו. לאלמנה לא היתה כל תרומה שהיא לעסקים אלו של המנוח, ואין לראותה כמי שהשתכרה שכר כלשהו מן העסק/החברה. ההכנסה הבודדה של המשפחה היתה זו שעשה המנוח מעסקי הירקות, ואותה העמדתי, כאמור, על השכר הממוצע במשק. זה יהא הבסיס לעריכת חשבון הפסד כושר ההשתכרות ("השנים האבודות"). ##חשבון הפיצויים## 31. על הדברים שפרשתי עד כה אוסיף נתונים אחדים, החשובים לנו לשם עריכת חשבון הפיצויים, ואלו הם: המנוח הינו יליד 1982. אלמנתו הינה ילידת 15.12.1986. לשניים בן אחד, יליד 17.3.2004. התאונה ארעה, כזכור, ביום 17.9.2006. השכר הממוצע במשק עומד היום על סך של 8,128 ₪. בניכוי מס הכנסה עומד סכום זה על סך של 7,138 ₪. ##נזק שאיננו ממוני ("כאב וסבל")## 32. בחשבון שייעשה על פי חוק הפיצויים יעמוד הפיצוי עבור נזק לא ממוני על 25% מן "הסכום המכסימלי", משמע 40,105 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית כחוק מיום התאונה ועד היום, סה"כ - 44,384 ₪. ##הפסד השתכרות בעתיד ("שנים אבודות")## 33. את חשבון הפיצויים באב נזק זה יש לעשות לפי שיטת הידות. את החשבון אעשה לפי המגבלות שבחוק הפלת"ד, משמע על בסיס השכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה. את חשבון ההפסד אעשה על פי שלוש תקופות, כפי המפורט מטה. אציין בהקשר זה, כי התובעים ביקשו להניח, כי מעת שיהא בנו של המנוח בן 18, ועד כי יגיע לגיל 21, יש לראותו כמי שנסמך על שולחן הוריו, משום השירות הצבאי או לימודים אקדמיים שילמד. הנתבעת לא סבורה כך, ולכן לא הביאה תקופה זו בחשבון בסיכום טענותיה. במחלוקת זו - דעתי כדעת התובעים. הקטין אמנם איננו חייב בשירות בטחון, אלא שאפשר להניח, ואינני רואה סיבה שלא להניח כך, כי יעלה בידו, בבוא העת, ללמוד לימודים אקדמיים מלאים, ולפי הנהוג במקומותינו - בתקופה זו של לימודים נסמך הבן על שולחנם של הוריו. מכאן אני בא לחשבון הפיצויים, בשלוש התקופות הרלוונטיות לנו. 34. מיום התאונה (17.9.2006) ועד היום (8.9.2009): 5 ידות תובאנה בחשבון (המנוח, האלמנה, הבן, משק בית, חסכון). ההפסד החודשי עומד על סך 5,720 ₪ (4/5 מהכנסת המשפחה, 7,138 ₪, בשל הפחתת ידת הקיום של המנוח, העומדת על חמישית מן ההכנסה). ההפסד עבור התקופה שמיום התאונה ועד היום, שמישכה 36 חודשים, עומד על 205,560 ₪. סכום זה, בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה, עומד על 222,344 ₪. 35. מהיום (8.9.2009) ועד הגיע הקטין לגיל 21 (17.3.2025): 5 ידות, ההפסד החודשי 5,720 ₪ (ראו נא למעלה). סה"כ עבור התקופה המדוברת, לאחר היוון, 850,000 ₪. 36. מיום הגיע הקטין לגיל 21 (17.3.2025) ועד הגיע המנוח לגיל 67 (2049): 4 ידות (המנוח, האלמנה, משק בית, חסכון), ההפסד החודשי עומד על ¾ מהכנסת המשפחה (7,138 ₪), קרי 5,354 ₪. סה"כ עבור התקופה המדוברת, לאחר היוון כפול: 687,342 ₪. 37. סיכומם של סכומים אלו, סך כל הפיצוי עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות עומד על 1,759,686 ₪ (כשהחשבון נעשה על פי חוק הפלת"ד). ##הפסדי פנסיה## 38. בעלי הדין מסכימים, כי העזבון זכאי לפיצוי עבור הפסדי פנסיה. הם חלוקים באשר ליסודות החישוב. ובכן לטעמי צריך חשבון הפנסיה להיעשות על פי היסודות שקבעתי למעלה, משמע הכנסתו של המנוח לבדו (אשתו לא עבדה, כזכור), מעת הגיעו לגיל 67 ועד לסוף תוחלת חייו. אשר לתוחלת החיים, זו צריכה להיבחן לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הנכונים עבור גבר ערבי ישראלי בשנת 2006 (מועד התאונה). לפי נתונים אלו - בעת מותו עמדה תוחלת החיים של המנוח על 76.6 שנה. על כן, מהגיעו לגיל 67 (2049) ועד גיל 76.6 (2059) היה המנוח זכאי לפנסיה בשיעור של 70% מן השכר החודשי (8,128 ₪), קרי 5,690 ₪. שכר זה, לאחר ניכוי מס הכנסה, עומד על 5,066 ₪. 39. בתקופה זו, 2049 ועד 2059, אנו מדברים על 4 ידות (מנוח, אלמנה, משק בית וחסכון), וההפסד החודשי עומד על ¾ מן הפנסיה, משמע 3800 ₪. עבור עשר השנים הללו, לאחר היוון כפול, עומד ההפסד על 120,657 ₪. 40. מסכום זה יש לנכות סכום, שישקף את העובדה, שהמנוח לא יפריש הפרשים משכרו עבור פנסיה (5%). ההפרשה החודשית עומדת על 357 ₪ (5 אחוזים מתוך 7,138 ₪), ועבור התקופה שמהיום ועד שהיה המנוח מגיע לגיל 67 (2049) עומד סך כל ההפרשה, לאחר היוון, על 99,725 ₪. ההפסד עבור פנסיה עומד, איפוא, על ההפרש בין 120,657 ₪ ל-99,725 ₪, קרי 20,932 ₪. ##הוצאות קבורה, מצבה ואבל## 41. התובעים עותרים לפצותם עבור הוצאות הקבורה, המצבה והאבל. הנתבעת טוענת, כי הוצאות אלו הן בבחינת נזק מיוחד, שצריך הוכחה מפורשת, והואיל והוכחה שכזו לא באה - אין לזכות את התובעים בכל פיצוי באב נזק זה. ובכן אמנם נכון הוא, כי נזק זה הוא נזק מיוחד, אלא שאינני סבור, שהוכחתו חייבת הצגתם של קבלות לרכישת משקאות ומאכלים וציוד ועוד כיוצא באלו הוצאות, היוצאות לפי מנהגי האבל. את קביעתן של אלה ניתן לעשות לפי אמדנה. את הפיצוי באב נזק זה הנני מעמיד על סך של 20,000 ₪. ##הפסד רווח הון## 42. התובעים טוענים, כי יש לזכותם על רווח הון שהפסידו בעקבות מותו של המנוח. את דבריהם הם מכוונים לכך, שבית העסק (חנות הירקות של החברה) נסגר בעקבות המוות, באשר המנוח היה הרוח היה מאחוריו, ועם מותו לא היה מי שיפעילו. הנתבעת מתנגדת לעמדה זו, והדין אמנם עמה. אין בכוונתי להידרש לשאלה העקרונית הכרוכה במחלוקת זו. די לי כי אומר, כי לפי העובדות שלפנינו אין כל מקום לפיצוי עבור אותה חברה, או חנות שאיננה עוד. אזכיר תחילה, כי לפי גישת התובעים עצמם, החברה לא היתה של המנוח כי אם של אשתו, והוא לא היה כי אם שכיר בחברה. מכל מקום, לפי שקבעתי למעלה, את החברה יש לראות אך כאמצעי לניהול חנות הירקות, ובהקשר זה יש להתעלם מקיומה ולראות את העובדות מנקודת ראות כלכלית. 43. אלא שגם אם נלך בדרך זו, לא יהא בכך כדי להועיל לתובעים, כיוון שלא יכולתי לראות, מתוך הראיות שהובאו בפניי, כי מדובר היה בעסק מבוסס היטב, שהמנוח הקים ושעשוי היה להמשיך ולהתקיים לאורך זמן. אנו מדברים על חנות ירקות, שנפתחה פחות משנה בטרם הלך המנוח לבית עולמו, ולא יכולתי לראות, כי העסק התבסס באופן שיש לראותו כנכס הוני, שהמוות גרם לתובעים כי יפסידוהו. אינני רואה, סיכומה של נקודה, כי התובעים זכאים לפיצוי עבור אב נזק זה לו הם טוענים. ##סך כל הפיצויים## 44. סיכומם של הפיצויים עבור אבות הנזק שמניתי עד כה מגיע כדי סך 1,845,002 ₪. אזכיר, כי סכום זה נעשה על פי הקבוע בחוק הפלת"ד. חשבון שעשיתי על פי פקודת הנזיקין עולה על סכום זה, גם לאחר ניכוי 15% בגין אשם תורם עליו הסכימו הצדדים. על כן, ומכיוון שאת הפיצוי יש לעשות לפי הנמוך מבין השניים, יעמוד סכום הפיצויים הכולל ע"ס 1,845,002 ₪. ##ניכוי הפיצויים שנפסקו לתלויים## 45. בעלי הדין תמימי דעים באשר לניכוי סכום הפיצויים שקיבלו התלויים, מתוך הפיצויים המגיעים לעזבון (ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ). לפי העולה מסיכומי טענות הנתבעת (ס' 10, ע' 17 למטה) עומדים הפסדי התמיכה לתלויים על סך של 498,000 ₪. סכום זה יש לנכות מן הפיצויים אליהם הגעתי למעלה, ואנו באים כדי סך 1,347,002 ₪. נוסף על סכום זה זכאי העזבון לאגרת משפט ששילם בעת הגשת התביעה, ושכר טרחת עורכי דין תאונת דרכים בשיעור של 13% ועוד מע"מ (לפי השיעור הנהוג בתאונות דרכים, ולא על פי הנהוג בעילה שלפי הפקודה). ##סוף דבר## 46. לסיכום הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת 4 לשלם לתובע מס' 1 סך 1,347,002 ₪, ובנוסף - אגרת משפט ששולמה בעת פתיחת ההליך, וכן שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 13% מסכום הפיצוי, ועוד מע"מ. סכומים אלו תשלם הנתבעת 4 לתובע מס' 1 תוך 30 יום מהיום. תאונת דרכיםנזיקין