הכללים הפרוצדוראליים ובכללם החזקות והנטלים למיניהם, מיועדים לשמש לבית המשפט כלי עזר במקרה הצורך, עת לא ניתן להכריע את הדין על אדני ממצאים עובדתיים. בכך מתמצת אחת מני ההבחנות בין ה"אמת המשפטית" לבין "האמת העובדתית", שאף היא - בהיותנו בני-אדם, אנשי בשר ודם בלבד - אינה תמיד ה"אמת לאמיתה". לעניין זה נאמר בבג"צ 152/82אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, 465מול ה'-ו': "כשהמדובר על בירור האמת בעולמה של מערכת המשפט, אין כוונתנו אלא לבירור האמת, במידה שניתן להגיע לחקרה על-פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים שבאותה מערכת משפט, שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי". ואולם, בית המשפט ציין כי עד שנבוא להחיל את הכללים הדיוניים: "חזקות ופיקציות משפטיות למיניהן" (כלשון בית המשפט בע"פ 115/82מועדי נ' מ"י, פ"ד לח(1) 197, 260 מול ג'), שומה על בית המשפט לבחון כל אשר לאל ידו להגיע לחקר האמת. לפיכך יש הרואים בקביעת ממצא פוזיטיבי חלק מחובתו של בית המשפט, שאם לא כן מוחטאת עשיית דין הצדק .(Denial of justice) לפי גישה זו הרי ברובם המכריע של המקרים, חרף הקשיים, יש לבור ממצא על-פי הגרסה האמינה והסבירה יותר (ע"א 21/64ווריבצ'יק נ' שינגרטן, פ"ד יח(3) 95, 99מול א'-ה'). אין השופט יכול לומר "אינני יודע למי להאמין ועל-כן אפעל על-פי הנטלים", בבחינת מניעה מהכרעה, אלא עליו לעשות ככל האפשר לנתח את העדויות והראיות האחרות, לפרט את התרשמותו מן העדים (סעיף 53לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971) ומתוך כל אלה לאתר ולקבוע את הממצאים העובדתיים, ככל שהדבר אפשרי. הווי-אומר: שומה על השופטים "למצות את כל הניתן, עד שיתנו לנטל הראיה - באשר הוא - להכריע" (ע"א 595/88אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 339מול א'-ב'). המדובר אינו רק בעניין של טרמינולוגיה, שהרי לדרך ניסוח המסקנה חשיבות משנית בלבד (שם, 338מול ב'-ג'), כי אם לבחינה העניינית של העובדות, ניתוח ומיון, בטרם יבוא בית המשפט - באין מנוס אחר - להכריע את הדין על-פי הנטל הראיתי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אמת משפטית ואמת עובדתית: .1לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופט ש' פיינברג) בת"ק 1161/96, מיום .23.10.96 .2מלכתחילה נקבע הדיון בבקשה זו לשמיעה בפני כב' השופט א' רובינשטיין. לאחר שהחליט על קבלת תגובות הצדדים בכתב, קבע דיון נוסף בעל-פה (תקנה 406(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אולם בין לבין פרש מכס השיפוט ולפיכך הועברה הבקשה להידון בפני. המבקש התייצב פעמיים, אולם בשל העדר זימון כדבעי של המשיב לא התקיים דיון לגופו של עניין. לאור זאת נקבעה ישיבה נוספת ליום 12.6.97והצדדים זומנו אליה מבעוד מועד. דא-עקא, שבעוד המבקש מתייצב בשלישית נמנע המשיב מעשות כן. אומנם ימים ספורים קודם לכן הגיש בקשה לדחיה, בשל מבחן שלטענתו עליו לעבור, אולם בקשתו זו נדחתה בהחלטה מיום 8.6.97, לנוכח האיחור בהגשתה, כאשר מבחן באוניברסיטה אינו נחשב בגדר אירוע בלתי צפוי וכאשר בתווך, בין מועד הגשתה למעשה לבין מועד הדיון, חל חג השבועות, דבר המקשה על מסירת הודעה והערכות בהתאם של הצד מנגד. כמו-כן, מכיוון שהמבחן נקבע לשעה 16.00, ניתנה אפשרות להקדים את שעת הדיון, אלא שהמשיב לא טרח לעשות דבר, זולת הגשת הבקשה עצמה, ונמנע מלברר את תוצאותיה. אין צורך להרבות במילים, כי הגשת בקשה לדחיה אינה מספיקה ועל צד לנקוט בפעולה ולברר מבעוד מועד את שהוחלט בה. אילו עשה-כן המשיב בענייננו, היה מגלה שבקשתו נדחתה, אף אם התאפשר להקדים את זמן הדיון לשעה .8.30 בנסיבות האמורות, אין הצדקה לאי ההתייצבות וניתן היה לשמוע את הדיון בהעדר. .3גופם של דברים, מונחים לפנינו כתבי הטענות ודברי הצדדים בבית המשפט קמא, תגובותיהם בכתב כאן ודברי המבקש מן הישיבה האחרונה, שבה כאמור לא התייצב המשיב. ניתן לכן לפנות לעיצומם של דברים, על יסוד תשתית זו ובעיקר בהסתמך על המסכת כפי שנפרשה בבית המשפט לתביעות קטנות. .4ביום 9.2.96בשעות הבוקר המוקדמות ארעה התנגשות בין שני כלי-רכב הנהוגים בידי הצדדים. לפיכך תבע המבקש את המשיב על נזקיו, מעבר לאלה שכוסו על-ידי המבטח מטעמו, בסך של -. 826ש"ח, עבור ההשתתפות העצמית והפסד העדר תביעות (הכל כמפורט באישור המבטח, המצורף לכתב התביעה). גרסתו הינה, שהמשיב חצה את הצומת כשהרמזור לכיוון נסיעתו מראה אור אדום, ואילו הוא עשה כן כאשר הרמזור לכיוון נסיעתו מראה ירוק. לדבריו נכח עד שראה את האירוע, אולם מטעמיו, שיפורטו להלן, סירב להצעת בית המשפט קמא לדחות את המשך הדיון למועד אחר, כדי לזמן את אותו העד. המשיב גרס לעומתו את היפוכם של דברים, אך הסכים בכתב הגנתו, כי בעת כניסתו אל הצומת התחלף הרמזור הפונה לכיוון נסיעתו לצבע הכתום. כך גם דבריו בבית המשפט, במהלך הדיון: "אני נכנסתי לצומת כשהאור ברמזור היה ירוק בזמן שהתחלף לצהוב" (עמ' 2). עוד ביקש להראות, בתמונות שהציג, כי העד האמור לא יכל לראות ממקום עמידתו את צבע אור הרמזור לכיוון נסיעתו. פשיטא, שבאמת היה במקום עד - כנטען על-ידי התובע - אשר תמך בגרסתו. .5בית המשפט קמא דחה את התובענה בקבעו, שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו ולאחר שמצא, כי "כפות המאזניים בין בעלי הדין שקולות, ואין לי סיבה להעדיף גרסה אחת על הגרסה השניה". על-כך הבקשה דנן ליתן רשות ערעור, שהחלטתי, לאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות להביע את עמדתם בדבר, לדון בה כאילו ניתנה הרשות והערעור הוגש על-פיה. .6הכללים הפרוצדוראליים ובכללם החזקות והנטלים למיניהם, מיועדים לשמש לבית המשפט כלי עזר במקרה הצורך, עת לא ניתן להכריע את הדין על אדני ממצאים עובדתיים. בכך מתמצת אחת מני ההבחנות בין ה"אמת המשפטית" לבין "האמת העובדתית", שאף היא - בהיותנו בני-אדם, אנשי בשר ודם בלבד - אינה תמיד ה"אמת לאמיתה". לעניין זה נאמר בבג"צ 152/82אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, 465מול ה'-ו': "כשהמדובר על בירור האמת בעולמה של מערכת המשפט, אין כוונתנו אלא לבירור האמת, במידה שניתן להגיע לחקרה על-פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים שבאותה מערכת משפט, שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי". ואולם, עד שנבוא להחיל את הכללים הדיוניים: "חזקות ופיקציות משפטיות למיניהן" (כלשון בית המשפט בע"פ 115/82מועדי נ' מ"י, פ"ד לח(1) 197, 260 מול ג'), שומה על בית המשפט לבחון כל אשר לאל ידו להגיע לחקר האמת. לפיכך יש הרואים בקביעת ממצא פוזיטיבי חלק מחובתו של בית המשפט, שאם לא כן מוחטאת עשיית דין הצדק .(Denial of justice) לפי גישה זו הרי ברובם המכריע של המקרים, חרף הקשיים, יש לבור ממצא על-פי הגרסה האמינה והסבירה יותר (ע"א 21/64ווריבצ'יק נ' שינגרטן, פ"ד יח(3) 95, 99מול א'-ה'). אין השופט יכול לומר "אינני יודע למי להאמין ועל-כן אפעל על-פי הנטלים", בבחינת מניעה מהכרעה, אלא עליו לעשות ככל האפשר לנתח את העדויות והראיות האחרות, לפרט את התרשמותו מן העדים (סעיף 53לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971) ומתוך כל אלה לאתר ולקבוע את הממצאים העובדתיים, ככל שהדבר אפשרי. הווי-אומר: שומה על השופטים "למצות את כל הניתן, עד שיתנו לנטל הראיה - באשר הוא - להכריע" (ע"א 595/88אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 339מול א'-ב'). המדובר אינו רק בעניין של טרמינולוגיה, שהרי לדרך ניסוח המסקנה חשיבות משנית בלבד (שם, 338מול ב'-ג'), כי אם לבחינה העניינית של העובדות, ניתוח ומיון, בטרם יבוא בית המשפט - באין מנוס אחר - להכריע את הדין על-פי הנטל הראיתי. .7בבואנו ליישם את האמור לעיל על המקרה הנדון, כמדומה שלא נבחנה היריעה במלואה בטרם גובשה המסקנה. אומנם מצד אחד אין לשכוח, כי בית המשפט לתביעות קטנות איננו כבול להוראות דיני הראיות וסדרי הדין בו פשוטים יותר (סעיף 62לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984ותקנה 13לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1977), כשם שעליו לנמק את פסק הדין בצורה תמציתית בלבד (תקנה 15(ב) שם), להבדיל מחובת ההנמקה החלה על בית המשפט בהליך הרגיל; ואולם מן הצד השני, בהכרעה מהסוג דידן, שבה מוצא בית המשפט את כפות המאזניים מעויינות, מבלי יכולת להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, שומה עליו לבטא, ולו בקיצור נמרץ, את המשקל שניתן לכל פרט ופרט, ממעט הפרטים העובדתיים שהובאו בפניו. .8נראה, שבענייננו לא נבחנה ולכן גם לא הוענק המשקל הראוי למקצת ההודאה מצד הנתבע, על-כך שנכנס אל תחום הצומת בזמן חילופי האורות ברמזור. גם אם נאמץ את עמדתו להעדר אפשרות אחרת, באשר בלימה היתה ממילא גורמת לו לעבור את רוב שטח הצומת (סעיף ו' לכתב ההגנה), אזי נקל להסיק כי נסע במהירות גבוהה למיד, בשים לב לתנאי המקום וקיומו של רמזור, אשר מטבע הדברים מחליף צבעים מעת לעת. יתר-על-כן, לא ניתן משקל כלשהו לדברי המבקש בבית המשפט קמא, על-כך שהמשיב הציע בו במקום, כחלק מהאירוע, לתקן את הנזק על חשבונו (שם, עמ' 1ש' 21-23), בבחינת מקצת הודאה נוספת, טענה שלא נסתרה כלל על-ידי האחרון. מנגד לכך, ניתן משקל לעובדה שהמבקש לא הזמין את העד שלטענתו נכח במקום. אכן הכלל הינו, שצד הנמנע מלהזמין לעדות עד, אשר לפי תכתיב ההגיון והשכל הישר יכול לתמוך בעדותו, רואים כאילו עדות עד זה הייתה תומכת דווקא בעמדת הצד שמנגד (השוו: ע"א 465/88הבנק למימון בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, -659 658). עם זאת, המדובר כמובן בהנחה הניתנת לסתירה. בנסיבות העניין דנן, עת המדובר בתובענה המיועדת למי שאינם מיוצגים, מן הראוי היה להבהיר לבעל הדין ביתר שאת את המשמעות המשפטית והאופרטיבית של אי הזמנת העד, שמא יתעשת ויבקש בכל זאת להזמינו. המבקש הבהיר במהלך הטיעון בפני, כי סבר שתיק המשטרה יובא בפני בית המשפט, לרבות עדות העד הנ"ל במהלך החקירה, ועל-כן לא ראה מראש להזמינו למשפט. משהתבררה טעותו והובהר לו שיחול עיכוב ממושך בברור התובענה, ביקש בכל זאת לסיים את העניין לאלתר (שם, עמ' 2ש' 11-14). במכלול הנסיבות האמורות, אין להסיק מכאן התחמקות מלזמן עד מתוך חשש שמא דבריו יתמכו בעמדת הצד שמנגד. כפי שהובהר לעיל, נובע מהמסכת הכללית, כי לפחות בעת הארוע צידד העד בעמדת המבקש, עת המדובר באדם נייטרלי בלתי מוכר, המתגורר במקום ואשר הבחין בארוע בזמן שצפה על הצומת ממרפסת דירתו. מדברי המבקש הבינותי, כי בינתיים הלך הלה לבית עולמו, כך שאין עוד מקום לשקול אם להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לשמיעת העדות. אומנם המשיב ניסה להראות, כי העד הנ"ל לא היה מסוגל לראות ממקום עמידתו את שטען כי ראה (והמבקש מצידו טען להיפוכם של דברים), אלא, שאין צורך בכך מעת שהלה לא הוזמן לעדות. כל שבקשנו להראות הינו, כי עניין זה נשאר לבסוף נייטראלי, מבלי נטייה ותימוכין לצד זה או לצד אחר, למרות שכאמור לעיל ניתן היה לזמן את העד. .9משבוחנים לבסוף את מסכת העובדות בכללותה - ולעניין זה אין לבית המשפט קמא יתרון, שכן העדויות בפניו לא היו פורמליות, כי אם כללו טיעון כללי בלבד כמדומה שמאזן ההסתברות נוטה לבסוף לצידו של המבקש. בהליך האזרחי די בכך. בנסיבות אלו גם אין טעם להחזיר את התיק לדיון מחדש וניתן לצמצם בהוצאות הצדדים, לחסוך מזמנם ולהכריע את הדין על-פי החומר הקיים. יצויין עוד, כי הנזקים שנתבעו כוללים רק את ההפסדים בפועל ולא נזקים בלתי ממוניים או הפסדים הטעונים ראיות מיוחדות. ההפסד הנתבע נתמך במסמך חברת הביטוח, לכן ניתן להעניקו במלואו. .10התוצאה הינה שדין הערעור להתקבל, פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מתבטל ועל המשיב לשלם למבקש את מלוא סכום התביעה, סך של -. 826ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום .12.3.96 המשיב ישא גם בהוצאות המבקש בשתי הערכאות, לרבות עבור תשום אגרת בית המשפט וביטול זמנו, בסך של -. 800ש"ח. הפקדון שהמבקש הפקיד בקופת בית המשפט יושב לידו. אמת משפטית