אפליה בין נאשמים

בקביעתם של תנאי שחרור וערובה קשה לומר שיש שוויון בין כל הנאשמים וגם לא יכול, המדובר כאמור בשוויון בין שווים. לדוגמא לא יהיה זה צודק לדרוש הפקדה זהה באותו ענין בין שותפים לעבירה כאשר האחד עשיר והשני עני. טענת האפליה מסברת את האוזן והלב ובית המשפט כדרכו שואף לגזור דין שווה לשווים. בית המשפט בקובעו חלופת מעצר לוקח בחשבון בין שאר השיקולים את הקושי להבטיח התייצבות נאשמים לשמיעת דינם. משום כך הוא קובע תנאים כאלה שהתחמקות מהדין לא תהיה כדאית ותבטיח ניהול המשפט כראוי. בעשותו כן בית המשפט שוקל בין היתר את חומרת העבירה (גודלה של אימת הדין) ואת יכולתו הכלכלית של כל נאשם. לכן אמרתי שמטבע הדברים שבקביעת תנאי השחרור לא יכולה להיות אחידות והתנאים חייבים להקבע בהתאם ליכולתו של כל אדם. למשל האם המדובר בתושב ישראל אם לאו. האם לנאשם רכוש או שהוא דל באמצעים וכיו"ב. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) תשנ"ו - 1996 קובע במפורש בסעיף 21 (ב) (1) שאין להורות על מעצרו של אדם כל עוד לא שוכנע בית המשפט שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור וערובה ובתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של האדם פחותה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפליה בין נאשמים: 1. לפני בקשה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 4345/99. בכתב האישום מיוחסות להם העבירות הבאות: פריצה לבנין שאינו למגורים. עבירות לפי סעיף 407 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ושהיה בישראל שלא כדין לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הכניסה"). 2. בבואי לדון בבקשה עלי לבוחנה בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). סעיף זה קובע את הכללים למעצרו של אדם עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין. בעקרון המדובר בתנאים מהותיים ותנאים מגבילים. 3. ב"כ המשיבים הסכימו כי ישנן ראיות לכאורה כנגד המשיבים לצורך בקשה זו וריכזו טענותיהם בעיקר בשאלת הפליית המשיבים בהשוואה למעורבים אחרים בפריצה. המדובר בנאשם השלישי בתיק העיקרי שהביא את המשאית בה נמצאה הסחורה הגנובה. וחשוד נוסף בשם שלמה ששון שלא הואשם כלל ושמו נזכר בתיק החקירה. 4. א. ב"כ המבקשת ביקשה שלא לשחרר את המשיבים כיוון שהמדובר בהתפרצות מתוחכמת ומתוכננת היטב בה היו מעורבים אמצעים טכניים מורכבים, ומדובר בגניבת סחורה בעלת ערך רב. ב. לגבי משיב 1 טענה שיש לו הרשעות קודמות בעבירות גניבה ושהיה בלתי חוקית בישראל. היא מדגישה שמשיב מס' 1 הורשע לא מכבר בעבירה של גניבת רכב וריצה בגינה עונש של 27 חודשי מאסר בפועל וכן תלוי ועומד לו עונש של מאסר על תנאי של 18 חודשים נוספים. ג. לגבי משיב מספר 2 הדגישה המאשימה שהוא הורשע במאי 1997 בעבירת התפרצות והתחזות לאחר נדון ל- 18 חודשי מסר בפועל ועוד 18 חודשי מאסר על תנאי שהוא בר הפעלה בתיק העיקרי. 5. א. באי כח הנאשמים התרעמו ראשית על האפליה שלדעתם נוהגת המאשימה בכך ששחררה את הנאשם הנוסף, היהודי, בתנאים ואת החשוד הנוסף לא האשימה ולא עצרה כלל. ב. באשר למקום המגורים של המשיבים טענו שמשיב מס' 1 נמצא בארץ עם תעודת מעבר (לסה פסה) ירדנית לכן אין לדבר על שהייה בלתי חוקית ומשיב מס' 2 נמצא באזור C שזה אזור בשליטת ישראל ואין סיבה לעצרו. 6. המשיבים הגישו לי רשימה ארוכה של פסקי דין בהם שוחררו חשודים שהם תושבי השטחים. יתר על כן המציאות היום בבתי המשפט היא שלא בהכרח כל תושבי השטחים אינם מתייצבים לבירור משפטם. 7. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) תשנ"ו - 1996 קובע במפורש בסעיף 21 (ב) (1) שאין להורות על מעצרו של אדם כל עוד לא שוכנע בית המשפט שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור וערובה ובתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של האדם פחותה. 8. אוסיף ואומר שטענת האפליה מסברת את האוזן והלב ובית המשפט כדרכו שואף לגזור דין שווה לשווים. בקביעתם של תנאי שחרור וערובה קשה לומר שיש שוויון בין כל הנאשמים וגם לא יכול, המדובר כאמור בשוויון בין שווים. לדוגמא לא יהיה זה צודק לדרוש הפקדה זהה באותו ענין בין שותפים לעבירה כאשר האחד עשיר והשני עני. 9. בית המשפט בקובעו חלופת מעצר לוקח בחשבון בין שאר השיקולים את הקושי להבטיח התייצבות נאשמים לשמיעת דינם. משום כך הוא קובע תנאים כאלה שהתחמקות מהדין לא תהיה כדאית ותבטיח ניהול המשפט כראוי. בעשותו כן בית המשפט שוקל בין היתר את חומרת העבירה (גודלה של אימת הדין) ואת יכולתו הכלכלית של כל נאשם. לכן אמרתי שמטבע הדברים שבקביעת תנאי השחרור לא יכולה להיות אחידות והתנאים חייבים להקבע בהתאם ליכולתו של כל אדם. למשל האם המדובר בתושב ישראל אם לאו. האם לנאשם רכוש או שהוא דל באמצעים וכיו"ב. 10. בעניננו לא ראיתי בתיק החקירות כאילו יש רישום פלילי לנאשם 3 להבדיל ממצבם של שני המשיבים שלפני. 11. אין ספק שמקום מגוריו הקבוע של הנאשם השלישי מאפשר הקלה בקביעת תנאי שחרורו. 12. לאחר ששקלתי את כל נסיבות המקרה הגעתי לכלל מסקנה, כי למרות החשש מהתחמקות מהליכי שפיטה ניתן במקרה זה להציע חלופת מעצר אשר תענה כראוי על מטרות המעצר ותפגע פחות בחירותם של הנאשמים. 13. לאור כל האמור לעיל אני מורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בת.פ. 4345/99 של בימ"ש השלום בירושלים. כל אחד מהמשיבים יוכל להשתחרר אם ימלא אחר התנאים המפורטים להלן: א. (1) יפקיד סכום של 20,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית בלתי מותנית, או בשילוב שתי האפשרויות. (2) יחתום על התחייבות עצמית בסכום של 25,000 ש"ח. (3) ימציא שני ערבים תושבי מדינת ישראל בעלי יכולת כלכלית מוכחת, אשר כל אחד מהם יחתום על ערבות בסכום של 25,000 ש"ח. (4) כל הסכומים הנקובים לעיל יחולטו לטובת אוצר המדינה אם יפר המשיב תנאי כלשהו מתנאי השחרור. ב. כתבי בי-דין בתיק העיקרי יימסרו למשיב מס' 1 לכתובת בא כוחו עו"ד פרחאת גם אם זה לא ימשיך לייצגו. הכתובת היא:ת.ד. 18264 ירושלים, וזאת לאור הסכמתו של המשיב ובא כוחו. ג. כתבי בי-דין בתיק העיקרי יימסרו למשיב מס' 2 לכתובת בא כוחו עו"ד אבו-עטא גם אם זה לא ימשיך לייצגו. הכתובת היא רח' סלאח אדין 20, ירושלים וזאת לאור הסכמתו של המשיב ובא כוחו. ד. כל אחד מהמשיבים יצור קשר טלפוני אחת לשבוע ביום רביעי בין השעות 16:00 - 19:00 עם משרדו של ב"כ כדי לדעת אם הגיעה הודעה עבורו, ולהשאיר בידי ב"כ כתובת ומספר טלפון מעודכנים על מנת שזה יוכל ליצור עימו קשר. ה. שחרורם של כל אחד מהמשיבים, כאמור לעיל, יכול להיעשות גם על ידי קצין משטרה. 14. כיוון שייתכן שהמשיבים לא יוכלו לעמוד בתנאים שקבעתי אני מורה למזכירות להעביר את התיק העיקרי לסגן הנשיא לקביעתו אם לא יעמוד המשיב בתנאים שקבעתי עד ליום 10.12.99. הפליה / אפליהמשפט פלילי