חילוט עירבון עקב פקיעת צו עיקול

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חילוט עירבון עקב פקיעת צו עיקול: לפניי בקשה לחילוט עירבון לפי תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שהוגשה אחר הקביעה כי צו העיקול הזמני שניתן בתיק שבפניי במעמד צד אחד ביום 19.10.10 פקע מחמת העדר המצאה כדין בהתאם לתקנה 370 (3) לתקנות, והכול בטרם ניתן פסק דין בהליך העיקרי. רקע כללי ההליך בבית משפט זה החל ביום 17.10.10 עם הגשתה של תביעת המשיב כנגד המבקשים, אליה נכרכה בקשה לסעדים זמניים, שנתינתם נתבקשה במעמד צד אחד, וזאת בגין טענות שהעלה המשיב, כמוכר דירה, נגד המבקשים (הקונים), ועיקרן באי-תשלום מלוא התמורה המגיעה לו מהאחרונים מכוח הסכם מכר שנכרת ביניהם. הסעדים המבוקשים ניתנו, כאמור, במעמד צד אחד בהחלטתה של כבוד הרשמת (כתוארה אז) ג'. ג'בארין-כליפה מיום 19.10.2010, כאשר צווי העיקול הוגבלו לסכום של 130,000 ₪. כתנאי לכניסת הצו לתוקף נדרש המבקש (המשיב כאן) להפקיד התחייבות עצמית לפיצוי המשיבים (המבקשים כאן) בכל נזק שייגרם להם עקב פקיעת הצו, ערבות צד ג' שהופטר ממנה בהמשך, וכן עירבון כספי בסך 15,000 ₪. עוד נקבע, כי על המשיב להמציא עותק הבקשה בצירוף צווי העיקול, לידי המבקשים כאן, במסירה אישית תוך 3 ימים, שאם לא כן יפקע הצו. משמילא המבקש (המשיב כאן) אחר החלטה זו והפקיד את ההתחייבות העצמית והעירבון הכספי ע"ס 15,000 ₪ ביום 20.10.2010, נכנס צו העיקול לתוקפו ונמסר לידי המשיב ביום 24.10.10, כך שהמועד להמצאת צו העיקול למבקשים כאן נפל ביום 27.10.10. ביום 09.11.10 עתרו המבקשים בבקשה שבפניי להורות על פקיעת הצו מחמת העדר המצאה אישית, כמתחייב עפ"י החלטת הרשמת והוראות תקסד"א . במסגרתה, צוין כי המבקשים למדו לראשונה על אודות צווי העיקול ביום 01.11.2010 לאחר שעו"ד צור כהן מסר להם שעיקול הוטל על חשבון הפיקדונות בבנק. כבוד הרשמת קיימה דיון בבקשה במעמד הצדדים ובסיומו קבעה, כי צו העיקול פקע בהתאם לתקנה 370 (3) לתקנות סדר הדין בשל מחדלו של המבקש (המשיב כאן) שאיחר בהמצאת צו העיקול והבקשה לסעדים זמניים, לידי המשיבים (המבקשים כאן), ללא שנתן לכך טעם מיוחד או הסבר הגיוני. עד כאן העובדות הצריכות לענייננו ושאינן שנויות במחלוקת. טענות המבקשים המבקשים טוענים, כי לאור החלטת כבוד הרשמת מיום 16.12.2010 המורה, כאמור, על פקיעת צו העיקול הזמני מיום 19.10.2010, מחמת אי המצאתו כדין, זאת מכוח הוראת תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין הקובעת שצו זמני יפקע: "אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367 (ב), זולת אם בית המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו", הרי שזכאים המבקשים לחילוט העירבון שהפקיד המשיב במסגרת עתירתו למתן סעדים זמניים. לטענת המבקשים, הטלת הסעד הזמני על נכסיהם וחשבונות הבנק שלהם הסבה להם נזקים כבדים והוצאות רבות; מנעה מהם לנהל את ענייניהם הכלכליים וליטול משכנתא על הדירה ואף סיכלה מכירה פוטנציאלית של הרכב שבבעלותם. ב"כ המבקשים מדגיש את הרציונל העומד בבסיס הדרישות הקבועות בהסדר חילוט העירבון ומבהיר, כי בבקשה כגון דא אין צורך להוכיח את גובה הנזק, אף שבמקרה דנן הונחה לשיטתו תשתית עובדתית מספקת להוכחת קיומו של נזק שאכן ארע למבקשים, וזאת משך חודשיים ימים ממועד מתן הסעד הזמני ועד למועד ביטולו על ידי בית המשפט עקב פקיעתו. טענות המשיב מנגד, מתנגד המשיב לחילוט העירבון וטוען כי הסיבה בשלה פקע העיקול הזמני מקורה בטעות טכנית של אי-מסירת צווי העיקול לידי המבקשים תוך 3 ימים מיום נתינתם. המשיב, פורש בתגובתו את יסודות הסכסוך הנטוש בין הצדדים וטוען, כי הוא זה אשר ניזוק מהתנהלות המבקשים שנהנים מחזקה בדירה בלא ששילמו את מלוא התמורה המגיעה לו בגין מכירתה. לגופו של עניין, טוען המשיב כי המבקשים לא הציגו, ולו ראשית ראיה, בדבר הנזק שנגרם להם בשל הסעדים הזמניים שניתנו כנגדם. לעניין טענת המבקשים בדבר העיכוב בנטילת המשכנתא, טוען המשיב כי לא נעשתה אליו כל פנייה מצד המבקשים על מנת לחתום על מסמכי המשכנתא, דבר השולל מכל וכל טענתם זו. לשיטתו, העיכוב בקבלת המשכנתא, באם אכן היה, נבע מסיבות אחרות ושונות שגוללו המבקשים במסגרת תביעתם כנגד המשיב ואשר אינן קשורות לעיקול הזמני שהטיל המשיב על נכסי המבקשים. באשר לטענת המבקשים בדבר המגבלות שהוטלו על חשבונות הבנק שלהם, נטען כי לא נתקבלו בידי המשיב הודעות מהבנק על אודות תפיסת כספים מחשבון המבקשים. יתרה מכך, המבקשים לא הציגו תדפיסי חשבון המעידים על גובה הכספים שנתפסו, אם בכלל, אגב צווי העיקול. לעניין טענת המבקשים בדבר סיכול אפשרות מכירת הרכב שבבעלותם לקונה פוטנציאלי, נטען כי המבקשים אשמים במחדל זה משלא טרחו להסיר את העיקול מעל הרכב, אף ידיעתם בדבר פקיעת צו העיקול חודשים רבים לפני עסקת המכר של הרכב. לסיום, עותר המשיב שבית המשפט יורה על החזרת העירבון וחיוב המבקשים בהוצאות משפט. דיון ומסקנות אחר עיון בבקשה, שקילת טיעוני ב"כ הצדדים ואחר בחינת המצב המשפטי והוראות הדין הרלוונטיות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לחילוט העירבון להידחות, מהנימוקים הבאים: המקור הנורמטיבי לסמכותו של בית המשפט להורות על חילוט עירבון, מצוי בהוראת תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת לאמור: "פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם". על המבקש לחלט עירבון לפי תקנה 371 הנ"ל, להציג ראיות והוכחות המבססות קיומו של נזק (במובחן משיעורו), אם כי גם לעניין שיעורו, נראה שלפי הפסיקה, שומה על מבקש החילוט, להציג ולו מעט מראיותיו בעניין זה. מדובר בתנאים מצטברים, המחייבים את המבקש להוכיח: (א) כי אכן נגרמו לו הוצאות או נזק עקב מתן הצו; (ב) כי הבקשה למתן צו זמני הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. לאלה התווסף יסוד שלילי או מקל, המצוי בסיפא של תקנה 371 (א), ולפיו "חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם". ברע"א 6448/01 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי [פורסם במאגרים משפטיים (09.02.2003)] נקבע, כי נפקותה העיקרית של הסיפא של תקנה 371(א) ש- "אין היא מאפשרת להורות על חילוט בשיעור העולה על גובה הנזק, ואין היא מאפשרת להורות על חילוט מקום בו לא הובאה כל ראייה שהיא, ולו ראשונית ותחילית, לעניין שיעור הנזק". בפסיקה הובעה הדעה, לפיה על המבקש להביא מידה מינימאלית של ראיות גם בנוגע לגובה הנזק לו הוא טוען (רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3), 727). עוד ראוי לציין, כי חילוט עירבון מותנה תמיד בשיקול דעתו של בית המשפט ואינו תוצאה אוטומטית. המדובר בהליך קיצוני שאינו ניתן לרוב כסעד שבשגרה (עניין גדנסקי הנ"ל). אשר ליסוד הסבירות - נקבע כי הוא נועד למנוע הגשת בקשות חסרות הצדקה, או ממניעים פסולים. עצם העובדה שתובענה נדחתה ולכן הסעד הזמני פקע, איננה מלמדת כי הבקשה עצמה הייתה בלתי סבירה. הסעד של חילוט עירבון, בניגוד לתביעת פיצויים על-פי הערבות, הינו סעד חריף, ולכן על מבקש החילוט לבסס את טענתו לאי סבירות הבקשה. דרישה זו הינה נגזרת מן התכלית ההרתעתית הנזכרת, הקשורה להעדר הצדקה עניינית או לטעם פסול ביסוד הבקשה לסעד זמני. הוכחת עצם קיומו של הנזק, להבדיל מגובהו, הוא תנאי בל יעבור לחילוט העירבון, שאם לא תאמר כך, יהפוך החילוט לכלי ענישה. הסיבה לתנאים מצטברים אלה, נעוצה בטעם הכפול שבבסיס החיוב בעירבון - הרתעת תובעים מפני הגשת בקשות מטעמים פסולים וגבייה מהירה של פיצוי בגין נזקים שנגרמו למי שכלפיו מופנה הצו. הדרישות המהותיות הקבועות בהסדר החילוט הנ"ל משקפות באופן ישיר שתי תכליות אלה, ונובעות מהן. עוד ראוי לציין, כי ההחלטה אם להורות על חילוט העירבון וקביעת שיעורו, מסורה לשיקול דעת בית המשפט ועל פי הראיות שהובאו לפניו. ובחזרה לענייננו: כבר צוין לעיל, כי המבקשים טענו שהטלת העיקול הזמני היסבה להם נזקים במספר מישורים והם: (1) נזק כתוצאה מהטלת עיקול על חשבונות הבנק שלהם; (2) נזק כתוצאה מהעדר יכולת לקבלת משכנתא בעקבות הטלת העיקול; (3) נזק בעקבות סיכול עסקת מכר לרכב והפסד קונה פוטנציאלי אשר מיאן לרכוש את הרכב עקב צו העיקול ; (4) הוצאות טיפול משפטי (5) עוגמת נפש. בענייננו, בניגוד לפסיקה הקובעת כי על מבקש החילוט להוכיח שני יסודות מצטברים, לא טענו המבקשים כלל ביחס לקיומו של התנאי הראשון שדן בסבירות הבקשה לצו עיקול. משכך, לא עלה בידיהם לבסס כדבעי את היסוד הראשון, ולפיו הבקשה לצו עיקול לוקה בחוסר סבירות. די בכך, על מנת להביאני כבר בשלב זה, ובטרם נתבררו טענות הצדדים לגופן לעניין ההפרות ההדדיות של הסכם המכר, לדחיית הבקשה דנן. נוסף על האמור לעיל, בעת מתן צו עיקול במעמד צד אחד, שוקל בית המשפט או הרשם את הצורך בהטלת צו העיקול על פי הנתונים שהיו בפניו במעמד ההחלטה, וחזקה עליו ששקל זאת. הטלת עיקול, כשלעצמו, אין בה כדי להביא אוטומטית למסקנה כי הבקשה איננה סבירה. אין חולק, כי בהתאם להחלטת כבוד הרשמת מיום 16.12.10, התרשל המשיב בכך שאיחר את המועד להמצאת צווי העיקול והבקשה לסעד זמני למבקשים, כפי שנקבע ע"י כבוד הרשמת, ובכך למעשה הביא לפקיעתו של צו העיקול חודשיים לאחר נתינתו. התנהלות זו של המשיב - בעצמו או באמצעות בא כוחו- אשר באה לידי ביטוי, כאמור, באי המצאת הבקשה לצו העיקול למבקשים במועדו, וכן במחדליו לאחר מכן, עת לא ווידא הגעת הבקשה להארכת מועד להמצאת צווי העיקול ששוגרה (כך נטען) לבית המשפט באמצעות הפקסימיליה, ליעדה - הינה התנהלות רשלנית אשר הביאה את הרשמת להורות על פקיעת הצו הארעי שניתן. דא עקא- הפרת חובת ההמצאה בניגוד לתקנה 367(ב) לתקנות תקסד"א אינה מצמיחה עילה לתבוע פיצויים, והסנקציה הקבועה בגין אי קיום חובה זו מצויה בתקנה 370(3) לתקנות, והיא פקיעת צו העיקול. מסכימה אני עם דעתה של כבוד הרשמת, כי הדופי שדבק בהתנהלות המשיב באי המצאת צו העיקול במועדו, כאמור, אינה בבחינת תקלה טכנית גרידא, כטענת המשיב, אלא עסקינן בדרישה מהותית בהליכי עיקול במעמד צד אחד, זאת לאור ההגנות שהיא מעניקה לצד השני עם המצאת הצו לידיו במסירה אישית. עבור התנהלות זו, חויב המשיב בתשלום הוצאות הבקשה לביטול העיקול ע"ס 1,500 ₪. יחד עם זאת, על מנת להורות על חילוט העירבון, בשלב זה, יש להשתכנע כי הגשת בקשת העיקול לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. כאמור, המבקשים לא השמיעו טענות בהקשר זה, וממילא תנאי זה כלל לא הוכח בענייננו. מכאן נעבור לבחינת קיומו של התנאי השני לחילוט עירבון אשר עניינו בנזק. כבר עמדנו על כך, שכלל מנחה הוא שחילוט עירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק, להבדיל מעצם קיום הנזק שעל המבקש להוכיח תוך הבאת כמות מינימאלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק. באשר לעיקול שהוטל על כספי הנאמנות, לא הבהירו המבקשים מה הנזק שנגרם להם בעקבותיו, ולכן דין טענתם בהקשר זה להידחות. באשר לעיקול על כספי חשבונות הבנק, לא הונחה בפניי תשתית ולו מינימאלית לביסוס טענות המבקשים בהקשר זה. לא הוכח אם נתפסו כספים בפועל בחשבון המבקשים בבנק הדואר, אם לאו. באם כן - לא הוכח מהו הנזק שנגרם למבקשים בעקבותיו: האם היה החשבון ביתרת זכות ומהו גודלה, האם וכיצד נמנעו המבקשים מלהשתמש בחשבון זה. יתרה מכך, המבקשים לא הציגו בפניי תדפיס ביחס לחשבונם בבנק הדואר (ראו: חקירת המבקש בעמ' 5, ש' 14-18 לפרוט'). עדותו של המבקש בעניין זה הייתה כללית וסתמית, הלה לא ידע לתת מענה לשאלות הנוגעות למועד הטלת העיקול על חשבונו בבנק הדואר ולהיקף הכספים שנתפסו אגב צווי העיקול (שם, עמ' 5, ש' 27-32 ועמ' 6, ש' 1-17). כך למשל, כאשר נשאל המבקש מהו גובה היתרה שהייתה בחשבונו במועד הטלת העיקול, לא ידע הלה למסור סכום מדויק (שם, ש' 3-6). כך גם לא ידע המבקש לומר מהו שיעור הכספים שנתפסו בחשבון הבנק בעטיו של צווי העיקול (שם, שורות 13-14). לא זו אף זו, המבקש לא ידע לומר בחקירה נגדית התקופה בה הוטל העיקול על חשבונו בבנק. תשובתו לשאלתי, ולפיה ציין כי בזמן העיקול לא הצליח לבצע משיכות מזומנים מהחשבון שלו (זאת לאחר שאישר קודם לכן שאין לו כרטיס אשראי וכי אין בחשבון מסוג זה אפשרות לקבלת הלוואות) אינה אלא עדות כללית שאין לה כל תימוכין בראיות חיצוניות. אי-לכך, אני קובעת כי לא הוכח בפניי שלמבקשים נגרם נזק בגין העיקול שהוטל על חשבונם בבנק הדואר. למסקנה דומה הגעתי גם באשר לטענת המבקשים בדבר העיכוב שחל בנטילת המשכנתא. המבקשים לא הוכיחו, ולו בראשית ראיה, כי נמנע מהם לקבל משכנתא לדירה מחמת צווי העיקול שהוטלו. כך, לא הניחו המבקשים בפניי כל אסמכתא בדבר פנייה לקבלת משכנתא ואף לא הציגו אישור עקרוני מהבנק. יתרה מכך, במהלך חקירתו הנגדית של המבקש התברר כי הטלת העיקול לא הייתה הסיבה המכרעת או הדומיננטית לאי קבלת המשכנתא, באשר הוכח בפניי כי על הדירה רבץ צו הריסה (שזכרו בא במסגרת ההסכם שבין הצדדים) אשר היווה טעם לסירוב הבנק להיעתר לבקשת המבקשים לקבלת משכנתא (עמ' 6 ש' 19 ואילך, ועמוד 7). המבקש העיד, כי "השמאי הסביר לי שכל עוד יש בעיות עם הבית כגון עיקולים, צווי הריסה. הרי את צוו ההריסה למרות שפירקנו את הפרגולה לקח לנו חודשיים לאחר מכן לבטל את צו ההריסה והוא אמר לי שאם צו ההריסה לא מסודר לא נקבל אישור. העיקולים היו לפני ביקור השמאי, לא זוכר תאריכים אבל אני זוכר את רצף האירועים" (שם, ש' 22-27). לאור האמור לעיל, ומשלא הוכח בפניי כי צווי העיקול היו הסיבה בשלה לא אושרה קבלת המשכנתא, אני קובעת כי לא הוכח ראש נזק זה, אפילו לא מינימאלית. לעניין העיקול שהוטל על הרכב, המבקשים צירפו רישיון רכב ובו נרשם, כי "הרכב מעוקל", וכן הודעת זיכוי בגין תשלום לחידוש רישיון רכב ממנה עולה, כי הרישיון היה בתוקף עד ליום 24.06.12. כזכור, טענת המבקשים היא שצווי העיקול סיכלו מכירה פוטנציאלית של הרכב. גם כאן, טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהיא חיצונית לעדותו של המבקש. אף שזהותו של הקונה הפוטנציאלי הייתה ידועה למבקשים, נמנעו האחרונים מזימונו של הקונה למתן עדות. אף אם אניח, כטענת המבקשים, כי אכן סוכלה עסקה פוטנציאלית למכירת הרכב בחודש אוגוסט 2011, אין בכך כדי לסייע בידיהם, מכיוון שהמבקש הודה בפניי כי ידע על אודות החלטת הרשמת המורה על פקיעת צו העיקול מחודש דצמבר 2010 (הליך אותו הוא בעצמו יזם), וחרף לא הוכח בפניי כי עשה המבקש דבר במשך 4 חודשים שלמים להסרת העיקול מעל לרכב. מעדותו של המבקש נמצאתי למדה, כי בתקופה שבין הטלת העיקול ועד למועד פקיעתו לא נגרם לו כל נזק וכי הנזק ארע, לטענתו, לאחר מכן, עת ביקש למכור את הרכב לקונה פוטנציאלי. לשאלת בית המשפט, מדוע לא פעל בעצמו להסרת העיקול עת גילה את הרישום המתנוסס על גבי רישיון הרכב בדבר העיקול, השיב המבקש כי "שראיתי את המילה 'מעוקל' על גבי הרישיון, התעלמתי כי הבנתי שהעיקול בוטל ואין לי בעיה עם זה" (עמ' 5, ש' 1-2). התרשמתי, כי אף שהמבקש ראה את דבר העיקול הרשום על גבי רישיון הרכב, בחר הלה להתעלם מרישום זה חרף ידיעתו אודות החלטת הרשמת המורה על פקיעת העיקול. מהאמור לעיל עולה אפוא, כי המבקשים לא הוכיחו קיומה של עסקה למכירת הרכב שלא השתכללה עקב צווי העיקול, 8 חודשים לאחר ההחלטה המורה על פקיעת העיקול. לפיכך, אני דוחה את טענות המבקשים גם בראש נזק זה. עו"ד משה קשת בספרו "הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, מהדורה 15, התשס"ז-2007 (כרך ב) כותב, כי "פעמים שפקיעת העיקול עצמה לא תגרום להסרת העיקול. כך המקרה, אם העיקול נרשם אצל רשם המקרקעין או במשרד התחבורה. בפני החייב או המחזיק, אשר יטענו כי פקע העיקול, תעמודנה כמה אפשרויות: האחת היא הגשת בקשה לביטול העיקול. בבקשה יצוין, כי היא מוגשת מתוך זהירות בלבד, לפי שהעיקול פקע מאליו. אפשרות אחרת היא להגיש בקשה רגילה, בכתב, לבית משפט, אשר יורה על הסרת העיקול שנרשם, משום שפקע. לעתים רחוקות ייזקק בעל דין להליך בפני עצמו כדי להצהיר על פקיעת העיקול" (שם, בעמ' 866-867). בענייננו, המבקשים כאן (קרי: החייב בצו העיקול) הגישו לראשונה בקשה להסרת העיקול מחמת שפקע ביום 28.08.11, אף שהחלטת הרשמת המורה על פקיעתו ניתנה 8 חודשים לפני כן, בדצמבר 2010 . ביום 05.09.11 הורה כבוד הרשם ר' קודסי על ביטול העיקולים. דומה, כי המבקשים ישבו בחיבוק ידיים משך חודשים רבים ממועד מתן פקיעת העיקול, אף ששומה היה עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה להסרתו מקום שחפצו במכירת הרכב לצד שלישי. אין בידי לקבל את טענת המבקשים, כי היה על המשיב דווקא לדאוג להסרת העיקול. המבקשים אינם חולקים על כך שידעו על אודות פקיעת הצו כבר ביום 16.12.2010, ומשכך ניתן היה לצפות מהם לפעול עפ"י החובה המוטלת עליהם להקטין את נזקם ולהסיר ללא כל דיחוי את העיקולים, ולא לנהוג בעצימת עיניים על ידי התעלמות מעצם קיומם, כפי שהעיד על כך המבקש בפניי. משכשלו המבקשים בלהעמיד תשתית ראייתית, ולו מינימאלית, לביסוס טענותיהם לקיומו של נזק, כנטען על ידם, אגב הטלת צווי העיקול, הרי שאין הם רשאים להישמע בטענה כי התקיימו מלוא התנאים המנויים בתקנה 371 לתקנות סדה"א המצדיקים חילוט עירבון. המבקשים הסתפקו בטיעון, כי צו העיקול גרם להם נזקים מבלי להניח ביסוס ראייתי להוכחת טענותיהם, לא כל שכן ראשית ראיה לגובה הנזק שנגרם להם. באשר להוצאות הכרוכות בהתמודדות עם הליך משפטי, קרי ניהול ההגנה בנושא ביטול העיקולים והדרישה להורות על פקיעתם, תלויות ועומדת התביעות ההדדיות בין הצדדים, ובמסגרתן יוכלו המבקשים לעתור בבוא העת להוצאות בגין הליך הביניים לסעדים הזמניים. יתרה מזו, בהחלטתה חייבה כבוד הרשמת את המשיב בהוצאות הבקשה לסעדים זמניים בסך 1,500 ₪. בהקשר זה, יפים לענייננו דבריו של כבוד הנשיא א' גרוניס ברע"א 4344/09 פונוקול בע"מ נ' WARNER/CHAPPELL MUSIC GROUP UK LTD (15.02.2010), כי "דא עקא, חיוב בערבות או בעירבון לפי תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, במסגרת בקשה לסעד זמני, נועד להבטיח את כיסוי נזקי הסעד הזמני ולא את הוצאות ההליך". סוף דבר משום על הנימוקים שפורטו לעיל, לא ראיתי הצדקה להורות על חילוט העירבון, הואיל ושוכנעתי כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומם של תנאי הסף הקבועים בתקנה 371 לתקסד"א. העירבון שהופקד בזיקה לסעדים הזמניים שהופקעו, יוחזר למשיב. אני מחייבת את המבקשים לשלם למשיב הוצאות בקשה זו בסך של 2,500 ₪. עיקולצוויםחילוטערבון