פיצויים לתלמידי ישיבה על תוכנית ההתנתקות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים לתלמידי ישיבה על תוכנית ההתנתקות: 1. הערעור שלפני עוסק בשאלת זכותו של תלמיד ישיבה שפעלה בישוב מפונה למענקים לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות תשס"ה- 2005 (להלן:"החוק"), וזאת לאחר שבית משפט השלום (כב' השופטת א. שניידר) קיבל את ערעור המשיב - הוא תלמיד הישיבה - על החלטת ועדת הזכאות לפי אותו חוק. מדובר במענקים לפי סעיפים 44, 45 ו-46 לחוק. המערערת טוענת כי טעה בית משפט השלום בקבלו את הערעור. 2. אין מחלוקת, כי המשיב התגורר בישוב נווה דקלים עת למד בישיבה שפעלה במקום, והתגורר במבנה של הישיבה החל מיום 14.08.00 ועד ליום נישואיו ביום 5.01.05. לאחר הנישואין ועד ליום פינוי חבל עזה - הוא יום 16.08.05 - התגורר המשיב בשכירות פרטית ביישוב. על פי החוק, היום הקובע לבחינת הזכויות הוא 6.06.04, ואם כך, המשיב נישא כחצי שנה לאחר היום הקובע. 3. ביום 17.01.06 דחתה המערערת את תביעת המשיב, ונתנה החלטה לפיה אינה רואה בלימודיו של המשיב בישיבה העתקת מרכז החיים ליישוב מפונה, ולכן אינו זכאי למענקים לפי החוק. לאחר החלטה זו ניתנו פסקי הדין ו"ע 170/05 מרדכי גרנביץ' נ' ועדת הזכאות (להלן:"פס"ד גרנביץ'"), ו"ע 103/06 ידידיה טולידאנו נ' ועדת הזכאות (להלן:"פס"ד טולידאנו") על ידי בית משפט השלום (כב' השופט סובל), אשר דנו בסוגיות מרכז חיים בתקופת לימודים בישיבה (להלן:"החלטות כב' השופט סובל"). לאור הקביעות שבפסקי הדין, ביקש המשיב לדון מחדש בעניינו. 4. ביום 3.09.08 התקיים שימוע נוסף, לבקשת המשיב, שלאחריו החליטה המערערת לדחות את תביעת המשיב, בנימוק שאין בידה לקבוע כי עמד בתנאי של "מרכז חיים באזור המפונה" ביום הקובע. הוועדה ציינה בהחלטתה שלא מתקיימות במשיב הזיקות האובייקטיביות ליישוב עובר ליום הקובע, זאת בין היתר, נוכח העובדה כי לא נישא והקים מסגרת משפחתית בגוש קטיף קודם ליום הקובע. עוד קבעה המערערת, כי מגורים בפנימייה בכלל, ומגורים בפנימיית הישיבה בפרט, נעדרים יסוד של קביעות על פי הנדרש בחוק (החדר/קרוואן שמעמידה הישיבה לשימוש התלמידים מרוהט על ידי הישיבה, הישיבה קובעת היכן יתגורר התלמיד והתלמיד חולק את חדרו עם תלמידים אחרים). עוד עלה מהחלטת המערערת, כי מלשון החוק ותכליתו עולה, שפנימייה אינה בית מגורים (להלן:"ההחלטה"). 5. המשיב ערער על ההחלטה, בטענו כי מגוריו בישיבה הם מגורי קבע וכי מרכז חייו בתקופה הרלוונטית היה בנווה דקלים. בית המשפט קמא קיבל בפסק דינו את עיקר טענות המשיב, והכיר בזכאותו של המשיב למענק אישי בשל ותק, ולחלק (1/3) ממענקי הוצאות הובלה והתארגנות ודמי שכירות. בית המשפט קמא בחן את הפסיקה שניתנה על ידי כב' השופט סובל למונחים "מרכז חיים" ו"בית מגורים", וסמך ידיו על עיקרה. בית המשפט קמא הוסיף, כי בפסיקה זו הודגש כי יש לעשות בדיקה פרטנית בכל מקרה ומקרה, ולא ניתן להחיל נוסחאות קבועות מראש בעניין קביעת מקום מרכז חייו של אדם. עוד ציין בית המשפט קמא, כי מקובלת עליו קביעת כב' השופט סובל, לפיה מגורים בפנימייה של ישיבה גבוהה, להבדיל ממוסדות חינוך מסוג אחר, הינם מגורי קבע. קביעה זו נקשרה לעובדה המקובלת, לפיה בשונה מאוניברסיטה, מי שלומד בישיבה גבוהה אינו מתכנן להגביל את לימודיו בזמן, דבר המצביע על קביעות. לעניין שאלת היות הישיבה בית מגורים, קבע בית משפט קמא כי בחינתה צריכה להיעשות בהתאם לנסיבות העניין. בקביעתו לעניין זה הסתמך בית המשפט קמא, בין השאר, על ההגדרה המילונית לפנימייה ולבית מגורים, ולמד ממנה כי הפנימייה בה גר המשיב מהווה בית מגורים, ואין חשיבות לעובדה שהתלמידים חולקים את חדר המגורים עם תלמידים נוספים. כך, לפי בית המשפט קמא, לצורך קביעת גובה מענק הפיצוי, יש לראות בכל חדר בפנימייה בית מגורים אחד, ואת כלל המתגוררים באותו החדר כזכאי אחד למענקים על פי החוק. בית המשפט קמא גם בחן את הזיקות של המשיב לנווה דקלים, וקבע כי מתקיימות לגביו שתי זיקות אובייקטיביות- מקום המגורים הקבוע והקשרים החברתיים - המצביעות על כך שמרכז חייו היה ביישוב המפונה, מאז הגיע לשם לצורך לימודים ועד לפינוי. בית המשפט פסק למשיב מענק ותק אישי מלא מכח סעיף 46 לחוק, שליש ממענק הוצאות הובלה והתארגנות מכח סעיף 44(א) לחוק, ושליש ממענק דמי שכירות מכח סעיף 45(א) לחוק. בקביעת היקף מענקי הוצאות ההובלה וההתארגנות ודמי השכירות, התחשב בית המשפט קמא בעובדה שהמשיב התגורר בחדר עם עוד שני שותפים. 6. המערערת סבורה שפסק הדין של בית המשפט קמא קבע קביעות עקרוניות שגויות המנוגדות לתכלית החוק. קביעות אלו משליכות באופן ישיר על זכאותם של רבים שהתגוררו בפנימיות של מוסדות חינוכיים באזור המפונה להטבות ולמענקים על פי החוק. היא מדגישה, כי המוסדות החינוכיים בהם למדו אותם התלמידים, קיבלו פיצויים והטבות כמוסד, דבר שלשיטתה יוצר כפל פיצוי בגין אותן נסיבות. לשיטת המערערת, תוצאת פסק הדין גם אינה מתיישבת עם הגישה הנוהגת, לפיה מי שעברו ללמוד בישיבת הסדר או ישיבה גבוהה מחוץ לאזור המפונה, כאשר משפחותיהם הגרעיניות גרו בגוש קטיף, מרכז חייהם נותר באזור המפונה, אף אם לימודיהם מחוצה לו נמשכו מספר שנים. מכאן הערעור. דיון 7. סעיף 46 לחוק קובע את התנאים לזכאות למענק אישי בשל ותק - "ישראלי שמתקיימים בו התנאים המפורטים בסעיף 44(א)(2) וכן תנאים אלה: ביום הקובע מלאו לו 21 שנים לפחות. מרכז חייו היה ביישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע, זכאי למענק בסכום של 4,800 שקלים חדשים לכל שנה מהשנים שבתכוף לפני היום הקובע, החל ביום הגיעו לגיל 21, שבהן מרכז חייו היה ברציפות ביישוב מפונה; לגבי חלק משנה כאמור יהיה זכאי לחלק יחסי מהסכום האמור. סעיף 44(א)(2) קובע מהם התנאים לקבלת מענק הוצאות הובלה והתארגנות - "(2) ואלה התנאים: א. ביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים ביישוב מפונה; ב. הוא הוכיח כי לא יאוחר מתום 48 שעות מיום הפינוי פינה את בית מגוריו ומסר את החזקה בו כאמור בסעיף 29, וכי עבר להתגורר מחוץ לתחום האמור בסעיף 3; ג. הוא לא שהה שלא כדין בשטח מפונה לאחר תום 48 שעות מיום הפינוי. מלשון החוק עולה, כי לצורך שני המענקים האמורים, מוטל היה על המשיב להראות קביעות ביישוב המפונה, כאשר סעיף 46 מדבר על "מרכז חייו ביישוב מפונה" וסעיף 44 מדבר על "מקום המגורים הקבוע בבית מגורים ביישוב". הערעור נסוב על התקיימותם של שלושה מן התנאים הרלוונטיים: האחד, האם נחשבת הפנימייה/הישיבה בה גר המשיב לבית מגורים. השני, האם מגורי המשיב בפנימייה הם מגורי קבע, והשלישי, האם היישוב היווה מרכז חייו של המשיב. גם בגדרו של סעיף 45 לחוק, העוסק במענק לדמי שכירות, נקבע התנאי שביום הקובע היה "מקום המגורים של הזכאי היה כדין בבית מגורים" ביישוב המפונה. מענק זה מותאם למספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים ביום שבו פונה. בסעיף 45(ג) נקבע, כי "לא תהיה זכאות בשל פינוי בית מגורים אחד ליותר מסכום מענק אחד", וכי "יראו לעניין זה את כל מי שהתגוררו בבית המגורים כזכאי אחד". יצוין, כי הוראות נוספות בחוק עוסקות בעילות פיצוי, כגון פיצוי בשל בגין בית מגורים או פיצוי לבית עסק. ניתן לומר באופן כללי, עילות הפיצוי על פי החוק האמור עוסקות במגוון של פגיעות. תכלית החוק 8. המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת פרשנית לגבי משמעות מושגי מפתח בחוק ולהכרעה במחלוקת זו, יש צורך לקבוע עמדה לגבי תכלית החוק כאמצעי פרשני מרכזי. סעיף 1 לחוק עוסק מפורשות במטרת החוק, וקובע - "חוק זה מטרתו להסדיר את הענינים שלהלן, לשם יישום תכנית ההתנתקות: (1) ... (2) מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של הענין, מאוצר המדינה, לזכאים לכך לפי חוק זה. (3) סיוע לזכאים לכך לפי חוק זה בתהליך הפינוי ובמעבר למקומות מגורים ותעסוקה חדשים." מדברים אלה עולה, כי תכלית החוק היתה לתת פיצוי וסיוע לנפגעי הפינוי, בהתחשב בשורת פגיעות אפשריות, כדי שהפיצוי יהיה הוגן וראוי. מטרה זו גם הובהרה בהצעת החוק, בה נאמר - "לפינוי אנשים מבתיהם בשל תכנית מדינית, לאחר שמרכז חייהם היה במשך תקופה ממושכת ביישוב מפונה, יש השלכות אישיות מעבר לעלויות הישירות הנגרמות כתוצאה מן הצורך לעבור למקום מגורים חדש. לפיכך, ראוי להעניק להם מענק אישי מיוחד, אשר סכומו ייקבע בהתאם לאורך התקופה שבה מרכז חייהם היה ביישוב המפונה" (תקדין) אוסיף, כי לא יכול להיות ספק, שהמחוקק ראה לנגד עיניו את כלל הנפגעים מהפינוי ללא אפליה. אין גם ספק, כי באזור שפונה נמצאו עובר לפינוי סוגים רבים של אנשים שסוג אחיזתם בו השתנה מאחד לאחר. ברי, כי ישיבתו של שוכר דירה לצורך עבודה במקום שונה מזו של מי שהיה בעלים של דירה במקום; וישיבתו של תלמיד שהגיע למקום לצורך לימודים וחי בפנימייה, שונה משל זה שהקים משפחה במקום והתגורר בו בביתו. ואולם, אין סיבה לחשוב שהמחוקק ראה לנכון להתעלם מסוג מסוים של פגיעה. גם תלמיד שהגיע לצורך לימודים בלבד נפגע מהמעבר למקום אחר. פגיעתו יכולה להיות רכושית - כגון הצורך לנייד את רכושו, ולו מטלטלין בלבד, ולהתארגן מחדש במקום אחר, וגם נפשית - כגון עגמת הנפש הנגרמת לו מההתנתקות מהמקום שבו בחר ללמוד ואליו הסתגל. כאשר הישיבה בה למד מקבלת פיצוי על פי החוק, הפיצוי מגיע לכיסה של הישיבה ולא לכיסו של התלמיד. כיצד, אפוא, מפוצה בכך התלמיד? ויוטעם, גם אם הישיבה היא הדואגת להעברת עיקר חפצי התלמידים (ולא הובהר כי במקרה כזה עסקינן כאן), אין לבטל את עגמת הנפש של התלמיד מעצם המעבר. יתר על כן, אין ספק, כי גם לתלמיד- ולא רק לישיבה- יש במקום בו הוא מתגורר, ואפילו באופן זמני מיטלטלין, כגון- חפצים אישיים, שיש לארגנם מחדש במקום החדש, והדבר כרוך בטרחה ובמאמץ. לסיכום, אין סיבה לקבוע שהמחוקק התעלם מהפגיעה האינדיבידואלית, שהיא תלויה בנסיבותיו של כל מפונה. הפיצוי לישיבה, כאמור, אינו מביא ארוכה לסבל התלמידים, ככל שהם נכנסים למעגל הזכאים. חפצו של המחוקק לתת מענה לסוג רחב של פגיעות עולה גם מקשת ההטבות והמענקים שפרש בחוק, האמורה לתרום להתאמה בין הפיצוי לפגיעה הרלבנטית. ברוח ניתוח זה, יש להגיע למסקנה כי תכלית החוק להביא לפיצוי הולם אינה עולה בקנה אחד עם הקפדה דקדקנית שאינה הכרחית בזיהוי הזכאים. הפרשנות צריכה לחתור לכך שכל פגיעה אינדיבידואלית שיש להכיר בה תביא לפיצוי ראוי. על רקע גישה זו, אחזור ואבחן את רכיבי הוראות החוק הקונקרטיות לעניין המענקים בהם מדובר, לאור טענות המערערת ותשובות המשיב. א. האם הפנימייה היא בית מגורים 9. המערערת טוענת, כאמור, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי פנימייה במוסד חינוכי היא בית מגורים וכל חדר בפנימייה מהווה בית מגורים נפרד. לטענתה, קביעה המובילה לתוצאה גורפת, לפיה כל אחד מתלמידי הישיבה המתגוררים בפנימייה זכאי למענק הובלה ולמענק שכירות הינה בלתי מתקבלת על הדעת, שכן, עצם העובדה שהמדינה העבירה את הישיבה כולה - כמוסד - למשכן חדש מעידה על כך שאין היגיון להחשיבה כבית מגורים של כל אחד מתלמידי הישיבה, ולראות בכל חדר בפנימייה כ"בית מגורים קבוע" של כל אחד מן התלמידים ששוכנו על ידי הנהלת הישיבה באותו החדר, שהרי התלמידים לא נדרשו להוצאה כלשהי בעניין זה. המערערת סבורה, כי תוצאת פסק הדין אינה מתיישבת עם לשון ותכלית החוק, ליתן פיצויים ראויים והוגנים בנסיבות המיוחדות של המקרה. המערערת מוסיפה, כי על אף שבהגדרת "בית מגורים", המופיעה בסעיף 32 לחוק", נכתב כי היא רלוונטית לסימן א' בפרק ה', העוסק בפיצוי בגין בית מגורים, הגדרה זו רלבנטית גם למשמעות המונח "בית מגורים", אשר מצוי בסימן ב' לאותו הפרק, העוסק בזכאות למענקים. סעיף 32 לחוק קובע כי: "בסימן זה 'בית מגורים' - בית או דירה, המשמשים או המיועדים לשמש למגורים, למעט אם שימשו ביום הקובע רק לצורכי עסק של בעל הזכות בבית המגורים". לשיטת המערערת, הוראה זו מלמדת כי פנימייה אינה בית מגורים, זאת מאחר שאין בה אלמנטים של קביעות ושל אוטונומיה של הדייר הנוהג בדירתו מנהג בעלים, וכמו כן, לא מתקיימים בה מאפיינים רגילים של בית מגורים מהטעימים הבאים: החדר שמעניק המוסד החינוכי לשימוש התלמידים מרוהט על ידי המוסד; המוסד מכתיב לתלמיד היכן יתגורר; התלמיד חולק את המגורים בחדר עם תלמידים אחרים; התלמיד אינו משלם שכר דירה, אלא לכל היותר כולל בתשלום שכר הלימוד תשלום עבור המיטה ועבור הוצאות מחייתו; לתלמיד ציוד אלמנטארי בלבד למחייתו; פעמים רבות החדר בפנימייה אינו משמש למטרות מקובלות כשל בית מגורים, כגון אכילה ורחצה, אלא קיימים בפנימייה חדר אוכל וחדרי רחצה המשותפים לכלל התלמידים. עוד טוענת המערערת, כי בחינת סימן א' לפרק ה' לחוק כמכלול, מלמדת כי הגדרת המונח בית מגורים שבסעיף 32 מתייחסת לבית מגורים במשמעותו הרגילה - מעון שגרים בו בקביעות, בדרך כלל על יסוד זכות קניינית או חוזית. מכוח זכות זו, קמה זכאות לפיצוי לפי סימן א', בגין הזכות הקניינית בבית המגורים, וכן בגין זכות מעין קניינית- זכות שכירות בדיור ציבורי. המערערת טוענת, כי אף לא אחת מן הזכויות הללו מתקיימת בתלמיד מוסד חינוכי המתגורר בפנימייה, שאין לו אפילו זכות שכירות בחדר בו הוא מתגורר. לחלופין טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי יש לקבוע את הגדרתה של פנימייה כבית מגורים על פי משמעותה במילון, וזאת מבלי לבחון האם מתקיימים בה מאפיינים של בית מגורים בהקשר של חוק ההתנתקות ותכלית הפיצויים שנקבעו בו - שהם, לשיטתה, קביעות ואוטונומיה של הדייר הנוהג בדירה מנהג בעלים. אליבא דמערערת, מסקנה זו נובעת מלשון סימן ב' לחוק, אף ללא כל קשר לפירוש המונח המופיע בסימן א'. 11. המשיב טוען מנגד, כי תוצאת פסק הדין צודקת ומקיימת את תכלית החוק, וכי הטענות העובדתיות לעניין ההעברה שגויות מיסודן, שכן הישיבה אמנם הועברה למשכנה החדש ביד בנימין, אולם, הישיבה לא דאגה להעברת חפציהם הפרטיים של תלמידיה והמשיב העביר חפציו האישיים מהדירה על חשבונו, ולכן זכאי לפיצויים בגין הוצאות אלה. בנוסף, טוען המשיב, כי בחוק נקבעו קריטריונים ברורים להענקת מענקים, בהם עומד המשיב, ואף עולה מן החוק (סעיף 80), כי תשלום למוסד ציבורי אין בו כדי להשפיע על זכאותו הפרטנית של מי שעומד בתנאי החוק. לפיכך, טוען המשיב, אין כפל פיצויי בהכרה בזכותו לפיצוי, וזאת על אף שהישיבה כמכלול קיבלה פיצויים עם העתקתה למקום אחר. המשיב מוסיף וטוען, כי המערערת טועה בפירושה למונח "בית מגורים" והגדרתו. לשיטתו, לא נדרשת בחוק בחינה של זכותו של המתגורר במקרקעין, אם היא קניינית או חוזית, וכן אין כל התייחסות מיוחדת לבחינת מספר האנשים המתגוררים בבית המגורים, אלא החוק מגדיר בית מגורים הגדרה רחבה כ"בית המיועד לשמש למגורים". המשיב מוסיף, כי אף לו היה ממש בטענות המערערת, לפיהן לא הייתה לו זכות שכירות בדירה שבה התגורר, הרי שהיבט זה אינו מעלה ואינו מוריד על פי החוק, ודי בכך שהתגורר בדירה. אליבא דמשיב, טענת המערערת שגויה, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי: במישור המשפטי - טוען הוא, כי ההגדרה לפי סעיף 32 לחוק (לעיל) אינה מחריגה מגורים בפנימייה כבית מגורים ו/או מגורים בשכירות ו/או מגורים של מספר אנשים שאין ביניהם קשרי משפחה. כמו כן, אין על פי החוק מקום לבחינה של קביעות או אוטונומיה של הדייר, והראיה היא, כי למענקים הקבועים בחוק היו זכאים אף תושבים אשר לא נהגו בביתם "מנהג בעלים", אלא גרו בשכירות בלבד. במישור העובדתי - טוען המשיב, כי הייתה לו אוטונומיה מלאה בדירתו: הוא בחר עם מי להתגורר, באיזה מן החדרים ואיזה ציוד יכנס לדירה, והישיבה כלל לא התערבה באופן התנהלותו בדירה. המשיב מטעים, כי היה לו בדירה ציוד אישי רב. המשיב מוסיף, כי המערערת נסמכת על עובדה שגויה, לפיה, התגורר ב"חדר" בפנימייה, זאת בעוד שהבהיר, כי התגורר "בדירה ובה שירותים, מקלחת ומטבח" (ס' 10 לערעור). כמו כן, גם לאחר הפינוי, לאחר שנישא, התגורר בבית מגורים שבבעלות הישיבה, ושילם לישיבה עבור שכירות, חשמל, מים גז וארנונה, בדיוק כפי ששילם בהיותו רווק. 12. קביעת בית המשפט קמא, לפיה את המונח "בית מגורים" ראוי לפרש שלא בהכרח על פי ההגדרה הקבועה בסעיף 32 לחוק, מקובלת עלי, זאת על יסוד לשון החוק ותכליתו, כפי שפורטה. לעניין לשון החוק אציין, כי טענת המערערת, לפיה ההגדרה המצויה בסימן א' לפרק ה' לחוק חלה גם על פרק המענקים המצוי בסימן ב' לפרק ה' לחוק, אינה מתיישבת עם ניסוחו הבהיר של המחוקק המייחד את ההגדרה לאותו סימן - "בסימן זה 'בית מגורים' - בית או דירה....". משמע, הגדרת בית מגורים כפי שנקבע בסימן זה תחול על סימן זה בלבד. אילו ביקש המחוקק לחייב הגדרה זו גם בסימנים אחרים, לא היה משתמש בניסוח מדויק זה (ראו לעניין זה גם פסק דינו של כב' השופט סובל ב-ו"ע (י-ם) 119/06 דורון הדר נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה 2005, פסקה 15 (תקדין)). אשר לתכלית החוק - אפנה לדיון דלעיל, ממנו עולה כי תכלית החוק מבססת הרחבת המונח, ככל שניתן לזהות פגיעה בשל ההתנתקות שראוי לפצות בגינה. כאמור, גם מי שהתגורר בחדר בפנימייה, עלול היה להיפגע בשל הפינוי. בנוסף, מקובלת עלי גישת בית המשפט קמא, לפיה "פנימייה", מעצם טיבה, היא "בית מגורים". בית המשפט קמא הסתייע, כאמור, בהגדרה המילונית של המושג "פנימייה", ומצא כי מדובר ב"בית מגורים לתלמידים הלומדים או מבלים...", דהיינו, מעצם הגדרתה של פנימייה, היא מהווה בית מגורים. בפירוש זה תומכת העובדה שהמחוקק לא החריג מהגדרתו של בית מגורים את המבנה של פנימייה, והחריג היחיד שקבע הוא מבנה ששימש לצורכי עסק. מכך יש ללמוד, כי פנימייה, אם היא משמשת למגורים כהגדרתה, תיחשב לבית מגורים. כך גם יש לדחות את טענת המערערת, כי הגדרת המונח בית מגורים מכוונת לדרישה כי בית המגורים יהיה מעון שגרים בו בקביעות, על יסוד זכות קניינית או חוזית, עם אוטונומיה לדייר הנוהג בדירתו מנהג בעלים. לא זו בלבד שההגדרה בחוק (הגדרת המונח "בית מגורים") אינה מציינת דרישות אלה, אלא שלהבנתי מטבע העניין בחינתן אינה נחוצה, מאחר שאינן בגדר המאפיינים הראויים לבית מגורים. למשל, דירה שכורה, שאין בה קביעות משמשת כבית מגורים, ואין חולק על כך. בפנימייה גרים התלמידים בחדריהם או דירותיהם, ובהם הם מבצעים את כל הפעולות היומיומיות שמבצעים אנשים הגרים בדירה או בית. דהיינו, אוכלים, ישנים, מתקלחים, מתלבשים, מארחים, לומדים או עובדים וכדומה. במובנים אלה, והם החשובים לעניין, הפנימייה היא בית מגורים, וכך גם החדרים בהם גרים התלמידים - המשמשים כדירות מגורים בפנימייה. אוסיף ואדגיש, כי פירוש זה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק לאור מטרת המחוקק לפצות את אלה שחיו תקופה לא קצרה ביישוב המפונה, מתוך הכרה בעובדה שיש לפינוי המאולץ השלכות אישיות נרחבות לגביהם. לאור האמור לעיל, לעניין המשיב מתקיים תנאי "מקום המגורים" בבית מגורים בישוב המפונה. ב. האם מתקיים יסוד של קביעות במגורים בפנימייה 13. המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי במגורים בפנימייה של ישיבה גבוהה מתקיים יסוד של קביעות. לשיטתה, מאפייני המגורים בפנימייה (שצוינו לעיל) מעידים כשלעצמם על העדר יסוד קביעות. כמו-כן טוענת היא, כי שגויה הנמקת בית המשפט קמא, לפיה תלמיד ישיבה גבוהה אינו מגביל את לימודיו בזמן. לדבריה, לא ניתן לבסס קביעות על סמך השערה בעלמא בנוגע לכוונתו הסובייקטיבית של תלמיד ישיבה. עוד טוענת היא, כי אין זה סביר להניח שכל תלמיד ישיבה גבוהה נמנע בהכרח מלהגביל בזמן את לימודיו בה. לשיטתה, ההנחה המקובלת של תלמיד ישיבה היא, כי מגוריו בפנימייה מוגבלים עד למועד בו ישא אישה או עד לשינוי נסיבות אחר (כגון החלטה של הישיבה שלא לספק לו יותר חדר בפנימייה). לפיכך, כוונתו הסובייקטיבית של תלמיד ישיבה לא יכולה לבסס יסוד של קביעות במגורים בפנימייה. המשיב טוען מנגד, כי יש להבחין בין ישיבה תיכונית, בה לימודים ומגורים מטבעם הם ארעיים, לעומת ישיבה גבוהה, בה הלימודים אינם קצובים בזמן קבוע וידוע מראש, ולפיכך, מתקיים לגביה יסוד הקביעות. לטענתו, הנחת בית המשפט קמא, לפיה כל תלמיד ישיבה גבוהה נמנע בהכרח מלהגביל בזמן את לימודיו בה היא הנחה נכונה, ולמעשה זהו ייחודה של הישיבה הגבוהה, בניגוד לישיבת הסדר. ב"כ המשיב נשען בהקשר זה על דברי כב' השופט סובל, בין השאר ב-ו"ע 170/05 מרדכי גרנביץ' ואח' נ' ועדת הזכאות - מנהלת סלע (תקדין). לדברי המשיב, הוכח שהוא עצמו לא הגביל מראש את לימודיו בישיבה בזמן, והמשיך ללמוד בה אף לאחר היום הקובע ולאחר נישואיו, ולכן מתקיים לגביו יסוד הקביעות. 14. טענה נוספת שהעלתה המערערת בהקשר זה היא, כי לעניין הזכות למענקים השוואת זכאותו של תלמיד ישיבה המתגורר בפנימייה באופן זמני לזכאותו של מי שהתגורר מגורי קבע בבית מגורים באזור מפונה, אינה מביאה לפיצוי הוגן וראוי, אלא לכפל פיצוי בגין אותן נסיבות. המערערת תומכת טענתה באמירה שהישיבה בנווה דקלים הועתקה בשלמותה ליישוב יד בנימין, וזכתה בהטבות משמעותיות לשם כך. במצב דברים זה, מתן מענקים בגין מגורים בפנימייה לכל תלמיד בישיבה מהווה פיצוי כפול, עשרות פעמים, כמספר תלמידי הישיבה. על פי הנטען, פסק הדין מוביל לתוצאה אבסורדית נוספת, לפיה קבוצת תלמידי פנימייה, אשר המחוקק לא התכוון לתת לה את המענקים (שכן, מטבע הדברים, לחבריה אין מיטלטלין הדורשים הובלה והם אינם נזקקים לשכירת בית מגורים חלופי), תזכה לכיסוי הוצאות ממשיות כמי שהיה "בעל זכות בבית מגורים". המשיב טוען מנגד, כי יש לבחון את עניינו על פי הקריטריונים הקבועים בחוק וכי פרשנותו הראויה של החוק היא זו שאימץ בית המשפט קמא. לדבריו, תוצאת פסק הדין אינה אבסורדית, שכן, נגרמו לו הוצאות ממשיות בגין המעבר ליד בנימין, הוצאות שלא מומנו על ידי הישיבה. הוא מוסיף, כי תכלית החוק נבחנה על ידי בית המשפט קמא כדבעי. לשיטתו, כפי שנקבע בסעיפים 44(ג), 45(ג) לחוק, שלגבי בית בו מתגוררת למשל משפחה בת 5 נפשות ישולם פיצוי אחד בלבד ("יראו לענין זה את כל מי שהתגוררו בבית המגורים כזכאי אחד"), אך כל אחד מבני המשפחה (העומד בקריטריונים שנקבעו בחוק) יקבל פיצוי נפרד עבור מענק אישי לוותק, כך יהיו זכאים כל אחד מתלמידי הישיבה שהתגוררו בדירה אחת לפיצוי אחד בגין סעיפים 44 ו-45 לחוק. המשיב מוסיף, כי עצם העובדה שגר עם שותפים בדירה אינה פוגמת בהיות הדירה "בית מגורים" כהגדרתה בחוק, ולו היה המחוקק מבקש להחריג מצב זה, הרי שהיה עליו לקבוע זאת מפורשות, כפי שהחריג דירה המשמשת לעסק. יתרה מכך, גם סעיף 40 לחוק קובע מפורש, כי "היו שניים או יותר זכאים לפיצוי לפי סימן זה, בשל אותו בית מגורים, יחולו הוראות אלה ...". דהיינו, על פי החוק, יתכנו מצבים בהם מספר אנשים יהיו זכאים לפיצוי בגין סעיפים 44 ו-45, אך לא יקבלו פיצוי מלא כל אחד, אלא יחלקו בפיצוי. 15. מקובל עלי, כי נכונה טענת המערערת, לפיה לא סביר להניח כי כל תלמיד ישיבה גבוהה בהכרח נמנע מלהגביל בזמן את לימודיו בה. אני סבורה כי את התקיימות תנאי זה הכרחי לבחון לפי נסיבות כל מקרה, ובמקרה דנן, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא, שהרי על פי העובדות הברורות, המשיב חי בישיבה זמן רב והמקום היווה בית מגורים קבוע עבורו, ואף לאחר שנישא, המשיך ללמוד בישיבה וגר בסמוך לה. לפי אמת מידה אובייקטיבית, הישיבה הייתה מקום קבוע עבור המשיב, כאשר רק לעיתים רחוקות נסע לבקר את הוריו מחוץ ליישוב. את עיקר זמנו בילה ולמד בישיבה, ואין ראיה כי קבע מועד לסיום לימודיו. גם מבחינה סובייקטיבית לא ניתן לשלול את העובדה שהמשיב ראה בפנימייה, הנסמכת על הישיבה, כמקום מגורים קבוע עבורו, והוכיח רצינות כוונתו לאור הישארותו במקום לאחר נישואיו. לאור האמור, לאור החומר שעמד לפני המערערת, צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי המשיב נמנע מלהגביל משך לימודיו בישיבה וכי המקום היווה עבורו מקום מגורים קבוע (השווה: פסק דין גרנביץ', פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט סובל, והנימוקים שם, וכן פס"ד דורון הדר, פסקה 7). לאור האמור לעיל, תנאי הקביעות מתקיים אף הוא במשיב לצורך מתן הפיצוי. ג. מרכז חייו של המשיב 16. המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי מרכז חייו של המשיב ביום הקובע הוא ביישוב המפונה והתערב בקביעתה העובדתית באשר למרכז חייו. המערערת מטעימה, כי החלטתה נעשתה גם על בסיס התרשמותה מעדותו של המשיב בפניה באופן בלתי אמצעי. על בסיס התרשמות זו לא שוכנעה המערערת שקיימת למשיב זיקה מיוחדת לאזור המפונה. לשיטת המערערת, מפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט השלום בסוגיית מרכז החיים של תלמידי ישיבה (פסקי הדין בעניין גרנביץ', טולידאנו והדר), עולה כי אין בלימודים בישיבה כדי להוכיח קיומו של מרכז חיים, ונדרשת, בנוסף להצהרה על הכוונה הסובייקטיבית, גם הוכחה של ממש בדבר זיקה אובייקטיבית אל היישוב המפונה, הבאה לידי ביטוי בפעילות שהמשיב מקיים במקום המגורים, כאשר הבחינה נעשית בהתייחס לנסיבות הקונקרטיות שבכל מקרה ומקרה. אליבא דמערערת, יש להבחין בין זיקה לישיבה לבין זיקה ליישוב, ואצל המשיב לא נמצא, קודם ליום הקובע, חיזוק אובייקטיבי שיעיד כי מרכז חייו ומקום מגוריו הקבוע היו ביישוב המפונה, מעבר לזיקה לישיבה. המערערת מטעימה, כי המשיב הודה שסדר יומו העמוס, אשר כולו מתקיים בישיבה, אינו קשור באופן מיוחד ליישוב. היא מוסיפה, כי גם טענת המשיב בדבר הוראה במסגרת תלמוד התורה של הישיבה מצביעה על קשר הדוק לישיבה, ולא ליישוב. המערערת מדגישה, כי אין למשיב זיקת מגורים או קשרים חברתיים ביישוב. הקשרים החברתיים עליהם הצביע המשיב מעידים לשיטתה על קשר לישיבה, ולא הוצגו על ידו ראיות אובייקטיביות לפיהן קיים קשרים חברתיים עם חברי היישוב המפונה. 17. המשיב טוען, כי מרכז החיים צריך להיבחן בכל מקרה לגופו, ואין לקבוע באופן גורף כלל אחד לגבי כלל תלמידי הישיבה. לדבריו, הוא עצמו הוכיח שמרכז חייו ביום הקובע היה ביישוב המפונה, על סמך מבחנים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. כמו כן, לשיטתו, ההבחנה אותה מבקשת המערערת לעשות בין הקשר שלו לישיבה לבין הקשר ליישוב המפונה הינה מלאכותית. לדבריו, היו לו זיקות רבות ליישוב המעידות על כך כי מרכז חייו ביום הקובע היה ביישוב נווה דקלים: הוא אהב את החוף, את האוכלוסייה, העביר שיעור לנוער, לימד קצת בתלמוד תורה, העביר כתובת בתעודת הזהות ליישוב כבר בשנת 2001, נעשה בעל קשרים חברתיים ביישוב, נמצא בתחומי היישוב רוב ימות השנה וכדומה. המשיב מטעים, כי גם אם קשריו הכלכליים היו דלים בתקופה זו, עבודתו בשמירה ובמתן שיעורים נעשתה בתוך היישוב. הוא הוסיף, כי מעבר לעיסוקים אלה לא היו לו קשרים כלכליים כלשהם במקום אחר, ומשכך, אין לייחס לו מרכז חיים במקום אחר. 18. סעיף 2 (ב) לחוק קובע, באופן כללי, את מבחני המשנה הקובעים את מרכז החיים: "לשם קביעת מקום מרכז חייו של תובע לעניין חוק זה, יובאו בחשבון מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים ובהם בין השאר: מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו. חברותו באגודה שיתופית התיישבותית או באגודות שיתופיות אחרות של יישוב מפונה" (הדגשה שלי מ.מ.) 19. ב-ו"ע 138/05 גבריאל סלוק נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (נבו), פירט כב' השופט סובל בהרחבה את התפתחות המונח "מרכז חיים", ועמד על משמעותו בדין הישראלי בכלל ובחוק ההתנתקות בפרט. אני סבורה כי יש לאמץ את דבריו המלומדים וליישמם גם בענייננו. כב' השופט סובל קבע בין היתר, כי: "מרכז החיים הוא מושג נורמטיבי. לפיכך, בירור מקום מרכז החיים איננו בירור עובדתי גרידא. הבירור מערב בתוכו עובדות ומשפט גם יחד. יישום המבחן נעשה באמצעות שני מבחני משנה משולבים: מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי (ע"פ 3025/00, לעיל, בעמ' 123; דנ"פ 8612/00, לעיל, בעמ' 459; ע"א 4127/95 , לעיל, בעמ' 321-322; בג"ץ 6627/98, לעיל, בעמ' 323). המבחן האובייקטיבי מתחקה אחר הזיקות הפיזיות הקושרות את האדם אל מקום מסוים: מקום המגורים שלו; מקום המגורים של בני משפחתו; המקום שבו מופקת הכנסתו; מקום הימצאות עיקר נכסיו; מקום חיי הקהילה שלו; מקום חינוך ילדיו; ועוד כיוצא בזה נתונים פיזיים הבאים לידי ביטוי מוחשי בשטח. המקום אליו קשור האדם במירב הזיקות האלה הוא מקום מרכז חייו האובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי מתעניין בזיקות הנפשיות הקושרות בין האדם למקום: כוונה לעזוב מקום מגורים או לחזור אליו בעתיד; הסיבה להימצאות במקום מסוים או להיעדרות ממנו; הרגשת שייכות למקום; וכן הלאה." 20. שיקולים אלה, המקובלים עלי, יושמו כדבעי בפסיקתו של בית המשפט קמא, אשר בחן את שאלת מרכז חייו של המשיב בחינה סובייקטיבית ואובייקטיבית. שוכנעתי כי לאור מכלול הזיקות של המשיב, כפי שעלו מעדותו (בשימוע מיום 3/09/08), ואשר אותם פירט בית המשפט קמא, מרכז החיים של המשיב היה ביישוב המפונה. המשיב שהה בתחומי היישוב ללא הפסקה במשך כל ימות השנה, לרבות בחגים, זולת נסיעות קצרות להוריו; הוא שילם שכר דירה לישיבה, זאת גם עבור חשמל, מים וארנונה; העביר את כתובת המגורים בתעודת הזהות כבר בשנת 2001, וראה ביישוב את ביתו, מרכז חייו בהווה ובעתיד; גם אחרי שנישא המשיך להתגורר ביישוב, היה אחראי על השמירה בישיבה, ואף העביר שיעור קבוע ביישוב מידי ערב במשך שנה. בנוסף, לא מצאתי מקום להבחנה שערכה המערערת בין מרכז חייו בישוב לבין מרכז חייו בישיבה. הישיבה מצויה בתוך היישוב ומאחר ומרכז חייו היה בתוך הישיבה, ברי כי מרכז חייו היה ביישוב. לכן, איני רואה לנכון לייחס חשיבות לטענה כי המערערת קבעה עמדתה על סמך התרשמות ישירה מדברי המשיב, שהרי אין מחלוקת על עיקר העובדות המבססות את הזיקות שצוינו. לאור האמור, לא מצאתי לנכון להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא לעניין עמידת המשיב בתנאי מרכז החיים ביישוב. 21. המסקנה היא, כי התקיימו כל התנאים לפיצוי. המסקנה המתבקשת מכך (לטובת המשיב) מגשימה את תכלית החוק. אשר למימוש תכלית החוק, אציין כי לא יכול להיות ספק שהמשיב נפגע בגין פינוי הישיבה, כאשר נאלץ לעקור את חייו מן המקום שהיווה עבורו בית מזה שנים. כאמור, החוק מבקש להעמיד פיצוי ראוי לאלו שניזוקו מן המעבר שנגרם בשל התוכנית המדינית שנכפתה עליהם, ולפיכך, הפיצוי למשיב עולה בקנה אחד עם תכלית זו. במקרה דנן, עומד המשיב בתנאי הזכאות כפי שנקבעו, ולכן זכאי הוא לפיצוי כפי תביעתו - פיצוי מלא בגין וותק, שליש מענק בגין הוצאות הובלה והתארגנות ושליש מענק דמי שכירות. מתן פיצוי למערער אינו מהווה כפל פיצוי, מאחר שהפיצוי לישיבה אינו מביא לפיצוי האינדיבידואלי. מדובר בפגיעות שונות, ותכלית החוק הייתה שלא לקפח פגיעה הנכנסת לגדר הוראות הפיצוי. הפיצוי בכל מקרה צריך להלום את הנסיבות הקונקרטיות של הפגיעה. המענקים בגין הוצאות הובלה והתארגנות ודמי שכירות יינתנו אך לאותו תלמיד שנפגע בעקבות המעבר, ובהתאם לחלקו היחסי, כעולה מהוראות החוק, וכך גם הפיצוי בגין וותק שיבחן לפי נסיבות העניין. 22. לאור האמור לעיל, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא, ודין הערעור להידחות. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין המשיב בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. תוכנית ההתנתקות / מפוניםישיבותפיצוייםדיני חינוך