קצבת נכות מחלת עור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת נכות מחלת עור: סגן הנשיא (אדלר): .1תובענה זו עניינה קביעת הבסיס לחישוב קצבת נכות ממחלת עור שהוכרה כ"מחלת מקצוע" במשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן: החוק), ושנגרמה מעבודתה של המערערת כלבורנטית בבית ספר. ועדה רפואית קבעה למערערת, ביום 11.1.1982, נכות זמנית בשיעור % 10ונכות לצמיתות בשיעור % .0ביום 10.11.1991, קבעה ועדה רפואית, שדנה בהחמרת מצבה של המערערת, נכות כתוצאה ממחלת מקצוע שהוחמרה (מחלה ממארת) בשיעור של %45 לצמיתות, החל מ-.1.7.1991 בעקבות החמרת נכותה של המערערת החליט פקיד התביעות בשנת 1992לחשב את קצבת הנכות מעבודה המגיעה לה על-פי הבסיס שנקבע בשנת 1982, היינו - חצי משרה של שכרה כספרנית. המערערת בקשה מפקיד התביעות לחשב את הקצבה בשנת 1992על בסיס משרה מלאה. תשובתה של פקידת התביעות מיום 10.11.1992, היתה: "אני מאמינה לטענתך כי סימני המחלה הופיעו כבר בשנת 1978, אולם כיוון שפנית למרפאה התעשיתית רק במרץ 1979, הרי שאין לנו במה להאחז על מנת לקבוע כי הקטנת המשרה קשורה במחלתך, או שנמנע ממך לעבוד משרה שלמה באותה עת. לחילופין - תביעתך הוגשה כבר בדצמבר 1980". נגד החלטה זאת של פקידת התביעות פנתה המערערת לבית הדין האזורי. התובענה נדחתה, ועל כך הערעור שלפנינו. .2ואלה העובדות הצריכות לעניין: א) עבודת המערערת עד להופעת סימני המחלה ולאחר מכן - המערערת עבדה כלבורנטית בבית ספר של עיריית תל-אביב, משנת 1972או 1973עד ליום .1.9.1978 בתקופה שבין 23.6.1978לבין 19.8.1978, היתה המערערת בחופשה ללא תשלום, כך ששלושת החודשים האחרונים עבורם קיבלה שכר כלבורנטית בית הספר, במשרה מלאה, היו: אפריל 1978, מאי 1978ואוגוסט 1978(זאת על-פי דיווח המעביד בטופס התביעה). בחודשים אוגוסט - ספטמבר 1978טופלה המערערת בקופת חולים בגלל "נפיחות בעפעפיים, גרוד ונשירת ריסים..." (ראה תעודה רפואית מ-17.2.1980). מיום 1.11.1978עד 24.8.1979, עבדה המערערת בהיקף של % 50.6משרה כספרנית אצל אותה מעבידה, עיריית תל-אביב. ביום 25.8.1979יצאה המערערת לחופשה ללא תשלום של כשלוש שנים. ב) התביעות למוסד - ביום 15.8.1980הגישה המערערת למוסד תביעה לגמלת נכות מעבודה, וכתאריך הפגיעה נרשם "9/1978". לאחר מכן, ביום 22.12.1980, הגישה המערערת תביעה לתשלום דמי פגיעה, בגין מחלת מקצוע, היינו - "פגיעה בעור במרכז העצבים". המוסד הכיר בכך, כי עבודתה של המערערת גרמה להופעת מחלת המקצוע שהוגדרה "מחלת עור". ג) הוועדות הרפואיות - בשנת 1981דנו שתי ועדות רפואיות בעניינה של המערערת, כאשר השנייה קבעה לה נכות בשיעור % 10מ- 22.12.1980עד 20.8.1981, ו-% 0מ-.21.8.1981 ביום 11.1.1982קבעה ועדה רפואית, כי בעקבות מחלת מקצוע סובלת המערערת "מפסיכודרמטוזה", ונכותה היא % 10מיום 22.12.1980עד 20.8.1981, ו-% 0לצמיתות מיום .21.8.1981יצוין, כי בהחלטות הוועדות שדנו בקביעת הנכות בשנות 1981ו- 1982נרשמו במשבצת "תאריך הפגיעה" המלים: "מחלת מקצוע". ד) אשר לתקופת תשלום דמי הפגיעה - מחומר הראיות שלפני בית הדין עולה, כי המשיב שילם למערערת "דמי פגיעה" בשנת 1982, בעקבות החלטת הוועדה הרפואית, בתקופה בה נקבעה למערערת נכות בשיעור %.10 ה) פקיד התביעות קבע את הבסיס לתשלום "דמי הפגיעה" למערערת על סמך השכר שקיבלה בפועל בשלושה החודשים האחרונים שעבדה (יוני 1979עד אוגוסט 1979),כאילו קבלה אותה משכורת לו עבדה בעבודתה האחרונה כספרנית בשלושת החודשים לפני שנכותה נוצרה, היינו - בחודשים ספטמבר עד נובמבר .1980הבסיס היה אפוא, על-פי % 50.6משרה. ו) המערערת לא הגישה ערעור על החלטת הוועדה הרפואית או תובענה כנגד החלטת פקיד התביעות בעניין קביעת הבסיס לתשלום "דמי הפגיעה". יצוין, כי המערערת היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין בתקופה זו. ז) המערערת לא קבלה מענק או גמלה מהמשיב, שכן נכותה לצמיתות נקבעה כ-%. 0ח) דיון בהחמרה - ביום 14.5.1989ביקשה המערערת להיבדק מחדש בגין החמרת מצבה. ביום 10.11.1991נקבעה למערערת, על-ידי ועדה רפואית, דרגת נכות של % 45לצמיתות, החל מיום 1.7.1991, בגין מחלה ממארת, סרטן מח העצם. לבית הדין לא הוגשה החלטת הוועדה, אך בא-כוח המשיב טען כי הוועדה יישמה "פריט 2(ב)(ג) מותאם" לרשימת הליקויים, "כולל הפעלת תקנה 15במלואה". .3בית הדין האזורי עתירתה של המערערת היתה לשנות את הבסיס לצורך תשלום הגמלה, כך שבמקום חצי משרה יעמוד על משרה מלאה. לטענתה, יש לחשב את הגמלה על סמך השכר שקיבלה בשלושת החודשים האחרונים בהם עבדה כלבורנטית במשרה מלאה בבית הספר (ראה סעיף 2(א) לעיל). המשיב ביקש לדחות את התובענה בגלל התיישנות, משום שהחלטת פקיד התביעות בעניין הבסיס לתשלום דמי הפגיעה היתה בשנת 1982והתובענה דנן הוגשה במרס .1993בא-כוח המשיב הסתמך על סעיף 54(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן: החוק) (סעיף 98לחוק הביטוח [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). בית הדין קמא הסתמך על סעיפים 48, 53ו- 54לחוק בעניין קביעת שיעור דמי הפגיעה, וקבע, כי מועד הפגיעה נקבע בשנת 1982כ- 22.12.1980ועל כן התובענה שהוגשה בשנת 1993התיישנה. .4לפנינו טען בא-כוח המערערת כי לא חלה התיישנות, כיוון שרק בשנת 1988 נודע למערערת, שהיא חולת סרטן (התיישנות שלא מדעת, סעיף 8לחוק ההתיישנות). בא-כוח המשיב תמך בנימוקי בית הדין קמא. .5שיטת מתן פיצוי כספי לנפגע בעבודה החוק קובע שיטת פיצוי כספי לנפגע בעבודה בשני נדבכים: (א) הנדבך האחד - דמי פגיעה בשל הפסד שכר, לתקופה בה הנפגע אינו עובד, עד עשרים ושישה שבועות ; (ב) הנדבך השני - קצבה או מענק בגין נכות מעבודה, שהוא פיצוי בגין הפסד יכולתו של העובד להשתכר, מבלי קשר להשתכרותו של המבוטח בפועל. הנדבך הראשון: שיטת תשלום דמי פגיעה .6דמי הפגיעה - מבוטח שנפגע מעבודתו זכאי לדמי פגיעה בגין הימים שאינו עובד בפועל בעשרים וששה השבועות לאחר הפגיעה, (סעיף 48(א) ו-(ב) לחוק (סעיף 92לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995)). שיעור דמי הפגיעה נקבע בסעיף 53לחוק (סעיף 97לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995), שזו לשונו: "(א) דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מהסכום הנקוב בלוח ה' לצד סוגו של המבוטח כפי שהיה ביום הפגיעה בעבודה". סעיף 54לחוק קובע מהו שכר עבודה הרגיל לצורך חישוב דמי הפגיעה, וזו לשון הסעיף: "(א) שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 53, הוא הסכום היוצא מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים." מטרתה של שיטת תשלום דמי הפגיעה הינה לתת למבוטח % 75מהכנסתו הרגילה מהעבודה (בכפוף לתיקרה הקבועה בחוק). .7עבודתו הרגילה של המבוטח לפני הפגיעה - שיטת חישוב דמי הפגיעה מתאימה למקרה של תאונת עבודה פתאומית, כפי שקורה ב-% 99מהפגיעות בעבודה (נתונים של מחלקת המחקר של המוסד), שכן המבוטח עשה את עבודתו הרגילה עד לתאונה. אם עבודתו הרגילה של המבוטח היתה משרה מלאה, יקבל דמי פגיעה על-פי משרה מלאה. אם עבודתו הרגילה של המבוטח היתה במשרה חלקית, יקבל דמי פגיעה על-פי חלקיות המשרה. .8עבודה חלקית לפני הפגיעה כדבר חריג - המחוקק התחשב גם במבוטח שהיה רגיל לעבוד משרה מלאה, אך בחודשים שלפני תאונת העבודה עבד משרה חלקית מסיבות שונות, כגון: העובד לקה במחלת מקצוע, עובדת בהריון, עובד שבן משפחתו חלה וזקוק לטיפול, וכו'. תקנה 2(1) לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956 (להלן: התקנות), קובעת: " .2חישוב שכר העבודה הרגיל לענין סעיף 54לחוק לענין סעיף 54לחוק יחושב שכר העבודה הרגיל: (1) לגבי עובד במשכורת שבעד רבע השנה אין משתלם לו מלוא המשכורת כאמור בתקנה ...3 .3חישוב שכר העבודה הרגיל לגבי עובד במשכורת - המשכורת בעד שעות עבודה רגילות שהיתה משתלמת לעובד בעד רבע השנה כאמור בתקנה 2(1) אילו עבודתו היתה מלאה, תחולק ב-90, ובלבד שהסכום המתקבל לא יפחת מהסכום שהיה מתקבל לפי סעיף 54לחוק". מכאן, כי אם מבוטח אינו מקבל "מלוא המשכורת" ברבע השנה לפני המועד בו הוא זכאי לדמי פגיעה, יהיה שכרו לצורך קביעת "שכר העבודה הרגיל לענין סעיף 54לחוק", "המשכורת בעד שעות עבודה רגילות שהיתה משתלמת לעובד ... אילו עבודתו היתה מלאה". התייחסות התקנות למקרה של נפגע שעבד משרה חלקית בחודשים שלפני הפגיעה, אך היה רגיל לעבוד משרה מלאה, חשובה במיוחד לאלה הלוקים במחלות מקצוע. במקרים רבים מתפתחת מחלת מקצוע במשך זמן ובאופן הדרגתי, כך שאין הפסקה פתאומית של העבודה אלא צמצום הדרגתי של העבודה, כמו במקרה של המערערת. המקרה של המערערת מדגים את הדבר. עבודתה הרגילה של המערערת משך שנים רבות היתה במשרה מלאה, אך בתקופה שלפני המועד אשר נקבע לצורך תשלום דמי פגיעה הופיעו סימנים של המחלה והיקף עבודתה צומצם. התוצאה היתה, כי ברבע השנה שלפני המועד לתשלום דמי פגיעה, המערערת לא קיבלה את "מלוא המשכורת", אלא מחצית ממנה. נוסף על כך, נקבע בסיפא של תקנה 3סכום מינימום של דמי פגיעה. ועוד, תקנה 46לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעות בעבודה), התשי"ד- 1954קובעת "חזקת מחלת מקצוע", המתחשבת באפשרות שהמחלה תפרוץ אחרי סיום עבודתו של המבוטח. הנדבך השני: קצבה או מענק בגין נכות מעבודה .9הן קצבת הנכות מעבודה והן המענק לנפגע בעבודה מחושבים על בסיס דמי הפגיעה שהיה העובד זכאי לקבל, כפי שהוא מעודכן ליום תשלום הקצבה או המענק. בנוגע לעובד שנכותו מפגיעה בעבודה עולה על %19, נקבע בסעיף 68לחוק (סעיפים 104(ב) ו- 106לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995) , כי קצבת הנכות מעבודה שיקבל תחושב כאחוז מהקצבה שהיתה משתלמת על-פי סעיף 67 לחוק. סעיף 67לחוק (סעיפים 104(ב) ו- 105לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995) קובע את חישוב קצבת הנכות מעבודה לנכה שדרגתו %100, וזו לשונו של הסעיף: "(א) נכה עבודה שדרגת נכותו מעבודה היא % 100ישלם לו המוסד קצבת נכות מעבודה. הקצבה לחודש תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח..." סעיף 67א קובע את הדרך לפיה יעודכנו דמי הפגיעה לצורך תשלום קצבת הנכות מעבודה, וזו לשונו של הסעיף: "חל שינוי בסכום הנקוב בלוח ה' ["מקסימום דמי פגיעה ליום בשקלים חדשים"], ודמי הפגיעה שלפיהם חושבה קצבת הנכות מעבודה פחותים משלושה רבעים משכר עבודה הרגיל של המבוטח, תחושב קצבת הנכות מעבודה המגיעה לנכה עבודה מיום השינוי כאילו היו דמי הפגיעה שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מהסכום הנקוב בלוח ה' לצד סוגו של המבוטח כפי שהיה ביום הפגיעה בעבודה". הבסיס לחישוב הקצבה .10נפנה עתה לנסיבות יוצאות הדופן של המקרה שלפנינו. בשנת 1992דן פקיד התביעות בחישוב קצבת המערערת לנכות מעבודה, האמין לטענתה שסימני המחלה החלו בשנת 1978, אך היה בדעה המוטעית, כי הוא מחוסר סמכות לחשב את הקצבה על סמך משכורתה הרגילה של המערערת במשרה מלאה. יצויין, כי אין טענה, שהשכר צריך להיות של לבורנטית, ולא של ספרנית. בקשת המערערת הינה לחשב את הבסיס לקצבה על-פי שכרה האחרון כספרנית, אך במשרה מלאה. הנימוק להחלטת פקיד התביעות, כי המערערת פנתה למרפאה תעשייתית רק בשנת 1979, אינו יכול לעמוד, משום שהוגש לבית הדין אישור רופא קופת חולים, לפיו היתה המערערת בטיפול בגין סימני מחלתה כבר בחודשים אוגוסט וספטמבר 1978(ראה סעיף 2א לעיל). לא מצאנו מקור בחקיקה המבחין בין טיפול במרפאה תעשייתית לבין טיפול במרפאה רגילה של קופת חולים, לצורך חישוב תשלום קצבת נכות מעבודה. .11ועתה ליישום תקנות 2ו- 3לתקנות חישוב שכר עבודה רגיל, כפי שפורשו בסעיף 8לעיל, על המקרה דנן. ברבע השנה שלפני תשלום דמי הפגיעה, וכן ברבע השנה האחרון בו עבדה המערערת, לא קיבלה משכורת מלאה, וזאת בעקבות מחלתה המתפתחת. במקרה כזה, כאשר המבוטחת היתה רגילה לעבוד משרה מלאה שנים רבות עד להופעת מחלתה, הבסיס לחישוב שכרה הרגיל נקבע בתקנות 2ו- 3לתקנות לחישוב שכר עבודה הרגיל, כשכר שהיתה מקבלת אילו עבדה משרה מלאה. על כן, הבסיס לחישוב דמי הפגיעה וקצבת נכות מעבודה צריך היה לעמוד על משרה מלאה. .12בעיה נוספת, שאין אנו חייבים לפסוק בה, אך דורשת פתרון - טרם נפנה לשאלה המשפטית הבאה העומדת להכרעה, הנני רואה לנכון להתייחס לבעיה של יישום שיטת תשלום דמי הפגיעה למבוטחת שחלתה במחלת מקצוע. נושא זה אינו עומד להכרעה, אך המקרה דנן מדגים את הסוגיה הדורשת תשומת לב. למערערת הגיעו דמי פגיעה לראשונה ביום 22.12.1980, הוא היום הראשון שנקבע כתקופת נכות זמנית של % .10אולם, למעשה סימנים למחלת המערערת הופיעו כבר בשנת 1978, היו הפסקות בעבודתה, והיא עברה לעבודה אחרת אצל אותה מעבידה כספרנית כל זה לפני המועד שנקבע כתקופת נכות זמנית. בתקופה לפני המועד שנקבע כתחילת הנכות הזמנית המערערת לא עבדה בכלל, והיתה בחופשה ללא תשלום ממקום עבודתה. בנסיבות אלו כיצד ייקבעו דמי הפגיעה המגיעים למערערת? על-פי השיטה שנקבעה בחוק יש לחשב את דמי הפגיעה על בסיס שכרה של המערערת בשלושת החודשים שלפני תקופת הנכות הזמנית. אולם, היא לא עבדה בתקופה זאת, ועל-כן לא הגיעו לה דמי פגיעה על-פי החוק. פקיד התביעות שטיפל בתביעת המערערת בשנת 1982התחשב בבעיה וחישב את דמי הפגיעה על סמך שלושת החודשים האחרונים בהם עבדה המערערת בחצי משרה. יש לשבח את פקיד התביעות שטפל בעניינה של המערערת בשנת 1982, משום שהוא יצא מדלת האמות של החוק וחיפש דרך הוגנת לשלם למערערת על הפסד השתכרותה בתקופת הנכות הזמנית של עד 26שבועות. אולם, הפתרון אליו הגיע פקיד התביעות בשנת 1982היה חלקי, שכן מטרת החוק הינה לתת למבוטח תחליף לשכרו הרגיל. .13הבעיה של מועד תחילת תשלום דמי פגיעה התעוררה בפסיקה. בדב"ע לד/151- 0[1], נדון מועד תחילת תשלום קצבת נכות מעבודה. שם הגיש המבוטח את תביעתו למוסד כשלוש שנים לאחר הופעת מחלת המקצוע, פקיד התביעות הפעיל את שיקול דעתו והחליט לשלם את הקצבה החל משנה לפני הגשת התביעה, והתביעה היתה לתשלום החל ממועד הופעת המחלה, היינו - לשנתיים. המוסד הסתמך על סעיף 128לחוק, אולם העתירה נתקבלה, ובית הדין אמר: "מכלול העובדות המתוארות לעיל - והמהוות בוודאי רק חלק מהמציאות מגלה צירוף נסיבות בלתי-רגילות המצדיקות התייחסות לא שגרתית... משפעל העובד במהירות סבירה, לאחר שנודע לו כי מחלתו היא מחלת מקצוע כאילו הגיש את התביעה בזמן..." [ההדגשה הוספה]. שם היו הנסיבות שונות מנסיבות המקרה שלפנינו, אולם בשני המקרים מדובר במחלת מקצוע. היות הפגיעה בשני המקרים מחלת מקצוע הופכת אותם למקרים המחייבים "התייחסות לא שגרתית" (ראה גם: דב"ע שם/128- 0[2]). בדב"ע נד/10- 01עזריה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), נדון מקרה של מבוטח שלקה במחלת שמיעה שהוכרה כמחלת מקצוע, אך נקבעו לו % 0נכות. הוא הפסיק לעבוד, וכעבור כשנה נקבעו לו % 10נכות במסגרת דיון בהחמרת מחלתו. מכיוון שלא עבד בשלושה החודשים שלפני קביעת אותם %10, הבסיס לתשלום המענק היה אפס. המבוטח הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית וביקש שתקבע את נכותו למפרע מהיום בו חדל לעבוד. העתירה נדחתה, משום שתקנה 36לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, אינה מאפשרת קביעת דרגת נכות של החמרה מלפני הגשת הבקשה לקביעת דרגת נכות מחדש. התוצאה, הלא משביעת רצון, היתה, כי העובד נפגע מהעבודה, הוכר כנכה עבודה, הפסיק לעבוד כתוצאה מהפגיעה בעבודה, נכותו הוחמרה, אך הוא לא קיבל מענק. אולם, שם לא טען העובד, כי הבסיס לחישוב המענק צריך להיות שכרו בשלושת החודשים האחרונים בהם עבד, ואין התייחסות בפסק הדין לתקנה 2ו- 3לתקנות, שיכולות לתת פתרון לעוול שנגרם לו. סעיף 128לחוק, שיהוי והתיישנות .14הגשת תביעה למוסד - סעיף 128לחוק (סעיף 296לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995) קובע, כי "כל תובענה לגמלת כסף תוגש תוך שנים עשר חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה". במקרה דנן הוגשה התביעה למוסד במועד, ונתקבלה על-ידי המוסד, שהכיר במחלת המערערת כמחלת מקצוע. אשר למועד הגשת תובענה לבית הדין האזורי נגד החלטת פקיד התביעות, נקבעה בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969, תקופה של שישה חודשים ממועד מסירת ההחלטה. בית הדין אינו רשאי להאריך את המועד הזה (דב"ע לו/11- 0[3], דב"ע מט/170- 0[4]; דב"ע נב/188- 0[5]). .15הן פקיד התביעות והן בית הדין קמא היו בדעה, כי החלטת פקיד התביעות משנת 1982בעניין דמי פגיעה היתה ההחלטה הקובעת לצורך קביעת קצבת נכות מעבודה. משלא הוגשה תובענה לבית הדין האזורי נגד החלטה זו תוך שישה חודשים, דין התובענה הנוכחית להידחות בגלל התיישנות. עוד ציין בית הדין קמא, כי לא הוגש ערעור נגד החלטת הוועדה הרפואית משנת .1982 .16בדב"ע נג/227- 0פואד - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם (עתירה לבג"צ נדחתה, בבג"צ 4457/94), נדונה עתירה לשנות את השכר לצורך חישוב קצבת נכות מעבודה. המבוטח ומעבידו הודיעו על שכר מסויים בעת הגשת התביעה, וכעבור מספר שנים ביקש העובד לשנות את הסכום הזה. העתירה נדחתה לגופו של עניין, משום שמדובר בשינוי מידע שנמסר על-ידי המבוטח או בידיעתו, בנסיבות המעוררות חשדות לגבי אמינותו, וכאשר סביר שיתעוררו קשיים לבדוק את הטענות. אולם, בית הדין אמר, כי אינו מכריע בשאלה, האם ניתן לטעון התיישנות או שיהוי לגבי החלטת פקיד התביעות בעניין קביעת הבסיס לחישוב קצבה. .17הכרעה א) המערערת זכאית לקצבת נכות מעבודה בעקבות החלטת הוועדה הרפואית בשנת 1992, והתובענה שלפנינו מתייחסת להחלטה זו. יתרה מזו, החלטת פקיד התביעות בשנת 1982היתה לטובת המערערת, ואין לצפות ממנה שתערער עליה. כאמור בסעיף 9לעיל, יכול היה פקיד התביעות לקבוע אפס דמי פגיעה למערערת בשנת 1982, שכן היא לא עבדה בשלושת החודשים שלפני המועד לתשלום דמי פגיעה. פקיד התביעות יישם את החוק בשנת 1982בהתאם למטרתו והשתמש בשכרה האחרון של המערערת כספרנית כבסיס לתשלום. החלטת פקיד התביעות אינה מהווה הכרעה לצורך התקופה שנקבעה בתקנה 1(ב) לתקנות מועדים להגשת תובענה, בכל הקשור לבסיס לתשלום קצבת נכות מעבודה על-פי משרה חלקית או מלאה; ב) נסביר את עמדתנו באמצעות דוגמה. מה הדין אם המוסד טעה טעות חשבונית בחישוב סכום הקצבה ובעקבותיה משולמת למבוטח גמלה בשיעור מעל לסכום שהוא זכאי לקבל על-פי החוק. המוסד אינו רשאי לשלם גמלה שאינה מעוגנת בחקיקה (דב"ע מט/108- 0[6]; ע"א 255174[7], בע' 16). לפיכך, לאחר שלוש שנים, מתקן המוסד את הטעות, ומרגע זה משלם את הקצבה בשיעורה הנכון. אם פקיד התביעות רשאי לתקן טעות לרעת המוסד שנים לאחר ההחלטה המוטעית, הוא גם רשאי לתקן טעות לטובת המוסד. ג) על כן, לא היה מקום לדחות את התובענה בגלל התיישנות או שיהוי משני טעמים: האחד - התובענה נוגעת להחלטת פקיד התביעות משנת 1992; והשני לא היה מקום לצפות מהמערערת להגיש תובענה נגד החלטת פקיד התביעות משנת .1982 .18דעת המיעוט - פסק-דין זה ניתן על-ידי רוב המותב. חבר אחד של המותב בדעה, כי יש לדחות את הערעור, מן הטעמים הבאים: א. עם כל ההבנה למערערת, לאור התוצאה הקשה אליה הגיע בית הדין האזורי, נראה לי כי לא ניתן להגיע לתוצאה שונה. מקובל עלי שכל חוק, ובודאי תקנה, בתחום הבטחון הסוציאלי, יש לפרש לטובת המבוטח. במה דברים אמורים - מקום שחיקוק סובל יותר מפירוש אחד. בענייננו - עד כמה שננסה ללכת לקראת המערערת, הדבר לא ניתן; ורק בידי המחוקק התשובה למקרים יוצאי דופן דוגמת זה נשוא דיוננו; ב. להבהרת הדברים נביא כלשונן את הוראות החוק, על-פי סדרן ההגיוני, ולאו דוקא הכרונולוגי. הצריך לענייננו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968: " .67(א) נכה עבודה שדרגת נכותו מעבודה היא % 100ישלם לו המוסד קצבת נכות מעבודה; הקצבה לחודש תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח, למעט הסכום שהוסף מכוח סעיף 57, כפול שלושים (להלן - הסכום הבסיסי)." (ב) ... "(ג) לענין סעיף זה, "התקופה הקובעת" - התקופה שתחילתה באחד לחודש הראשון משני החדשים שקדמו למועד שהחל ממנו מגיעים לראשונה למבוטח דמי פגיעה בשל אותה פגיעה בעבודה וסופה ביום שבו נוצרה זכאותו לקצבת נכות מעבודה." ".68 נכה עבודה שדרגת נכותו מעבודה פחותה מ-%100, אך אינה פחותה מ-%20, או שהיא פחותה מ-% 20ואינה פחותה מ-%5, והיא דרגת נכות מעבודה שאינה יציבה, ישלם לו המוסד קצבת נכות מעבודה חדשית בסכום שהיחס בינו לבין הקצבה שהיתה משתלמת אילו היתה דרגת נכותו מעבודה % 100שווה ליחס אחוז דרגת נכותו מעבודה לבין מאה." " .53(א) דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מהסכום הנקוב בלוח ה' לצד סוגו של המבוטח כפי שהיה ביום הפגיעה בעבודה." " .54(א) שכר העבודה הרגיל, לענין סעיף 53, הוא הסכום היוצא מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים." (ב) "הכנסה", לענין סעיף זה - (1) במבוטח לפי סעיף 31(א)(1) - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח; (2) במבוטח אחר שלפי סעיף 31(א) - ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף קטן (א). והכל לרבות אותו סכום שהיו מגיעים ממנו דמי ביטוח אלמלא המקסימום הקבוע לתשלום דמי ביטוח." ג. תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956, כשמן כן הן. לענייננו נביא תקנות אלה: " .2לעניין סעיף 54לחוק יחושב שכר העבודה הרגיל: (1) לגבי עובד במשכורת שבעד רבע השנה אין משתלם לו מלוא המשכורת - כאמור בתקנה 3; (2) לגבי עובד יומי יציב שברבע השנה היו לו ימי היעדרות כאמור בתקנה 4;" " .3המשכורת בעד שעות עבודה רגילות שהיתה משתלמת לעובד בעד רבע השנה כאמור בתקנה 2(1) אילו עבודתו היתה מלאה, תחולק ב-90, ובלבד שהסכום המתקבל לא יפחת מהסכום שהיה מתקבל לפי סעיף 54לחוק." המערערת היתה "עובד במשכורת". האם ניתן לאמר ש"בעד רבע השנה" שקדם ליום שבו מגיעים לראשונה דמי פגיעה לא השתלמה לה מלוא המשכורת? עם כל הצער שבדבר ועד כמה שננסה לפרש את התקנות לטובת המערערת, לא ניתן להגיע לאותה מסקנה. המערערת, על-פי מסכת העובדות, הועסקה כספרנית בעיריית תל-אביב בהיקף של % 50.6משרה מלאה, מאז נובמבר 1978ועד אוגוסט .1979 בחופשה ללא תשלום שהתה מאז ספטמבר 1979, לתקופה של שלוש שנים. בשנת 1982נקבעה לה נכות זמנית בשיעור של % 10מיום 22.12.1980עד 20.8.1981(ו-% 0לאחר מכן). התשלום שקיבלה מהמוסד חושב על-פי משכורתה האחרונה, קרי: משכר בהיקף של % 50.6משכרה כספרנית. עבודתה של המערערת כספרנית היתה, מבחינתה, משרה מלאה, בגינה קיבלה את מלוא המשכורת. העובדה ששנים קודם לכן (מאז 1972ועד 1987) עבדה במשרה מלאה, אינה הופכת את עבודתה, במשרתה החדשה, ל"עובד במשכורת שבעד רבע השנה אין משתלם לו מלוא המשכורת". נבהיר את דברינו. רבים העובדים המועסקים בחלקיות משרה, והם מקבלים את מלוא המשכורת בגין עבודתם. עובד שאינו מקבל את מלוא המשכורת הינו עובד שמסיבות כלשהן נעדר מעבודתו חלק מהתקופה, ואינו זכאי למשכורת בגין אותה תקופה כגון מחלה (בגינה מקבל תשלום מביטוח זה או אחר), השבתת מפעל וכדומה. בל נשכל כי קצבת הנכות מעבודה היא גמלת כסף כתחליף להכנסה, על כך נאמר: "ישנם ענפי ביטוח שבהם נועדה הגמלה להחליף השתכרות או הכנסה של המבוטח לאחר אירוע שבעקבותיו אין הוא יכול לעבוד. לגמלה בענפי ביטוח אלה יש זיקה להשתכרותו או להכנסותיו של המבוטח, וככל שאלה גבוהים יותר כך גבוהה יותר הגמלה. וכך להיפך (לדוגמה: שיעור דמי פגיעה, מענק וקצבת נכות מעבודה וקצבת תלויים - סעיפים 54, 66, 67, 68, ו- 76לחוק הביטוח הלאומי; שיעור דמי הלידה של עובדת ועובדת עצמאית - סעיף 101לחוק)" (דב"ע מט/28- 0המוסד לביטוח לאומי - גוטל (לא פורסם), וראה גם י' אליאסוף [8], "הביטוח הלאומי בישראל - גמלאות והטבות סוציאליות". ד. אם נקבל את פירוש הרוב, נגיע לתוצאה האבסורדית, על-פיה עובד במשרה חלקית, יקבל דמי פגיעה בסכום העולה על משכורתו בתקופה שעבד, וכך גם שעה שיהפוך לנכה של % .100פירוש כזה אין הדעת, החוק והתקנות סובלים. .19סוף דבר - לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את הערעור, ברוב דעות, ומצהירים, כי קצבת הנכות מעבודה של המערערת תחושב על-פי משרה מלאה כספרנית, וכי אין מקום לדחות את התובענה בגלל שיהוי או התיישנות. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בשתי הערכאות בשיעור 000, 3ש"ח, בתוספת מע"מ.מחלת עורקצבת נכותנכותרפואה