תביעה בגין מעשים מגונים בחיילת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין מעשים מגונים בחיילת במחלקה פסיכיאטרית: 1. המשיבה, ילידת 1986, הגישה תביעה כנגד המבקשת וכנגד אדם נוסף (להלן: "הנתבע") בשל מעשים מגונים שעשה בה בשעה שהיא הייתה מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית (להלן: "המחלקה") במרכז הרפואי על שם חיים שיבא בתל-השומר (להלן: "בית החולים"), שם עבד הנבתע כאח. המשיבה הייתה מאושפזת בבית החולים שלוש פעמים, לאחר שהופנתה לשם על ידי הפסיכיאטר הצבאי שטיפל בה (מתוך סיכום מחלה מבית החולים מיום 18.07.06), כשהמעשים שביצע בה הנתבע נעשו במסגרת האשפוז השני (שהיה מיום 1.07.06 ועד ליום 9.07.09) ובמסגרת האשפוז השלישי (שהיה מיום 16.07.06 ועד ליום 18.07.06). באותה תקופה הייתה המשיבה חיילת בשירות סדיר. טענת המשיבה בכתב תביעתה הייתה כי כתוצאה ממעשי הנתבע ומחדלי המבקשת שלא פיקחו עליו נגרמו לה נזקים נפשיים, היא אובחנה כסובלת מהפרעה פוסט-טראומטית, מסיוטים, מהתקפי בכי, מעוררות יתר, ממחשבות טורדניות, מערך עצמי נמוך ומרגשות אשם. הדבר פגע גם בכושר השתכרותה והיא נאלצת להיעדר מעבודתה פעמים רבות בשל מצבה. את טענותיה היא סמכה על חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה שקבעה לה נכות בשיעור 40% כשמתוכן 75% יש לזקוף לאירוע הטראומטי שעברה. להשלמת התמונה יצוין כי בגין המעשים הנטענים הוגש כתב אישום כנגד הנתבע, ולאחר שהוא הודה במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון, הוא הורשע בדינו. 2. התביעה הוגשה כאמור, גם כנגד המבקשת בהיותה הבעלים של בית החולים ומעסיקתו של הנתבע בטענה כי במחדליה היא סייעה ליצור את התשתית הלקויה שאפשרה לנתבע לבצע את המעשים שביצע במשיבה, מבלי שאיש מעובדי בית החולים לא נקף אצבע כדי למונעם. כך, למשל נטען כי עובדי ומנהלי בית החולים התעלמו מהנוהל לפיו נאסר על עובד סיעודי ממין זכר להיות לבד בחדר עם מטופלת ממין נקבה. כך, על אף שהנתבע הואשם על ידי מספר מטופלות כי ביצע בהן מעשים מגונים, והדבר הובא לידיעת הצוות הרפואי במחלקה ומנהלה, הם לא עשו דבר בעניין ואף לא דווחו על כך למשטרה. 3. המבקשת הגישה את כתב הגנתה, בה דחתה את הטענות בדבר אחריותה לאירוע ואת גובה הנזק הנטען. בד בבד עתרה לדחיית התביעה כנגדה על הסף, וזהו נושאה של החלטה זו. 4. לטענת המבקשת, מאחר ובמועד האירוע הייתה התובעת חיילת בשירות סדיר, תביעתה צריכה להיות מופנית כלפי קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"). המשיבה אכן הגישה תביעה לקצין התגמולים ובתצהיר שצרפה לתביעתה טענה כי מחלתה הנפשית בגינה אושפזה בבית החולים נגרמה לה במהלך שירותה הצבאי ועקב השירות. זאת, לטענתה, בשל קשייה בביצוע תפקידה הצבאי ובשל היחס המשפיל לו זכתה ממפקדתה. המשיבה אמנם הורתה לקצין התגמולים ביום 16.03.09 להפסיק את הטיפול בתביעה שהגישה לו כשלוש שנים קודם לכן, אך בכך אין כדי לאיין את העולה מתצהירה כי נכותה הנפשית נגרמה גם לשיטתה בזמן השירות הצבאי ובעקבותיו. בנסיבות אלו, ובהתאם להוראת סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים"), קיימת למבקשת חסינות מפני תביעה אזרחית בגין הנזקים הנטענים. המסלול היחיד שעל המשיבה לנקוט בו הוא, אפוא, לפי חוק הנכים, בהגשת תביעה לקצין התגמולים. 5. מנגד טענה המשיבה כי נזקיה נגרמו אמנם במהלך שירותה הצבאי, אך לא בעטיו. לדבריה, היא פנתה לבית החולים לקבלת טיפול נפשי באופן פרטי על רקע בעיות משפחתיות, ולא על רקע שירותה הצבאי. היא הודתה בתגובתה כי טענתה כיום עומדת בסתירה לתצהיר שהגישה בזמנו לקצין התגמולים, ואולם לדבריה, יש להעדיף את גרסתה כיום, הנתמכת בחוות הדעת שצורפה לתביעתה, ולא על ה"תצהיר הדחוק" כלשונה, שהגישה בשעתו לקצין התגמולים. המשיבה הוסיפה וטענה כי בכל מקרה, גם לוּ אישפוזה בבית החולים היה "עקב" השירות, הרי שהנזק שנגרם ממעשי הנתבע וממחדלי המבקשת שאיפשרו את מעשיו, אינו "עקב" השירות. זאת, בשל העובדה כי מדובר במעשה פלילי שאין לו כל קשר לטיפול הרפואי אותו קיבלה בבית החולים. על כל אלו נטען כי קבלת טענת המבקשת תוביל למסקנה אבסורדית, לפיה, לוּ הייתה המבקשת בוחרת להתאשפז בבית חולים בבעלות פרטית הייתה עומדת לה בנסיבות דומות הזכות לפיצוי ורק בשל בחירתה בבית חולים שבבעלות המבקשת נמנעת ממנה הזכות לקבלת פיצוי על נזקיה. מכאן שתוצאה זו אינה יכולה לעמוד, מפני שהיא פוגעת בעקרון השיוויון באופן בלתי מידתי. 6. בתשובה לתגובה שבה המבקשת על טענותיה והוסיפה כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לראות בכל טיפול רפואי שניתן לחייל במהלך שירותו הצבאי ככזה שניתן לו עקב שירותו הצבאי מפני שכחייל הוא אינו יכול לבחור בעצמו את נותן השירות הרפואי והוא אף אינו חבר בקופת חולים. בנסיבות אלו יש לראות בטיפול הרפואי הניתן לחייל במהלך שירותו כחלק בלתי נפרד מהשירות עצמו. עוד טענה, כי אין כל ממש בטענת המשיבה כי הקשר בין מעשה הנזק לשירות הצבאי נותק בשל העובדה שמדובר במעשה פלילי שנעשה על ידי הנתבע, שכן העילה בגינה היא נתבעה אינה ביצוע המעשה הפלילי אלא רשלנותה בניהול בית החולים באופן שאיפשר את ביצוע המעשה הפלילי. רשלנות זו המיוחסת לעובדי בית החולים במסגרת תפקידם, ככל שאכן הייתה כזו, יש לראות אותה כחלק מהטיפול שקיבלה המשיבה בתקופת שירותה, הבא כאמור בגדרי המונח "עקב השירות". מה גם, שההלכה היא שגם נזק שנגרם כתוצאה ממעשה שנעשה שלא כדין נכנס להגדרה של "עקב" השירות. על כל אלו נטען כי המשיבה מנועה מלטעון כיום כי פנייתה לאישפוז היה שלא על רקע שירותה הצבאי, שכן הדבר עומד בניגוד גמור לתצהיר שהוגש על ידה לקצין התגמולים, כאמור. 7. חוק הנזיקים האזרחיים וחוק הנכים יצרו הסדר סימטרי, לפיו מן הצד האחד אין בידי חייל שנפגע תוך ועקב שירותו לתבוע את המדינה על נזקיו, ומן הצד האחר הוא זוכה לתגמולים על פי חוק הנכים. במסגרת חוקים אלו יצר המחוקק תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים לבין הזכות לפי חוק הנכים, באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין (ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כט(2) 601; ע"א 4044/07 פרייברג נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [22.3.09]; רע"א 11990/04 מדינת ישראל נ' שוורץ, פורסם במאגרים [31.12.08]). בשני החוקים ההגדרה שהנזק נגרם "עקב השירות", המקנה חסינות למדינה לפי סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים ומקנה עילת תביעה כנגד קצין התגמולים לפי סעיף 6(ב) לחוק הנכים, זהה (ע"א 303/75 בעניין רפאל). במקרה זה אין מחלוקת כי הנזק הנטען נגרם במהלך השירות הצבאי של המשיבה והמחלוקת היא אך בשאלה האם הוא נגרם, ככל שהוא נגרם, עקב השירות הצבאי, אם לאו. 8. אין מחלוקת כי הזכאות לפי חוק הנכים יכולה לחול גם במקרה שמחלה נגרמה או הוחמרה כתוצאה מטיפול רפואי במהלך השירות הצבאי (ע"א 503/76 כהן נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 36; רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 321; רע"א 11990/04 מדינת ישראל נ' שוורץ, פורסם במאגרים [31.12.08]). עם זאת, העובדה שמחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי, אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים לפי חוק הנכים. גם עצם ההיזקקות לטיפול רפואי במהלך השירות הצבאי אינה מקימה בכל מקרה זכאות לתגמולים בגין תוצאותיו של הטיפול. על מנת לבוא בגדרי הביטוי "עקב השירות", אין די להצביע על קשר רופף בין פריצת המחלה או החמרתה ובין השירות הצבאי ויש להוכיח קשר סיבתי קונקרטי וממשי ביניהם ושלשירות צריכה להיות תרומה להיווצרות הנזק (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו (5) 732; רע"א 8854/04 טרבולסי נ' משרד הבטחון, פורסם במאגרים [10.01.07]). לכן, חייל הנזקק לטיפול רפואי עקב מחלה שאין לה עם שירותו הצבאי ולא כלום, ובעקבות גילויה והטיפול בה או סיבוך הנוצר בעקבותיה, בדרך הרגילה והמקובלת, נגרמה לו נכות או הוחמרה מחלתו, אינה מקימה זיקה של סיבתיות עם השירות ואין לקבוע כי הנכות נגרמה עקב השירות. ברם, משהוכח קשר שכזה, היינו, שהטיפול הרפואי שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי, סטה מכללי הרפואה המקובלים ובשל סטייה זו נגרמה או הוחמרה מחלתו של החייל, אזי גם כאשר מדובר בטיפול שהקשר שלו לשירות הוא רק בעובדה שהוא ניתן במהלך השירות, יש בו כדי לקבוע כי הנזק הוא עקב השירות (רע"א 8317/99 בעניין שוקרון; רע"א 1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים, פורסם במאגרים [23.12.96]). לשון אחר, על השירות הצבאי לתרום למצבו הרפואי של החייל, באופן שלולי השירות, מצבו של החייל היה אחר. 9. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהחייל במסגרת שירותו הצבאי נתון בסד של טיפול רפואי הניתן לו על ידי הצבא, והוא איננו יכול לבחור באפיק רפואי חלופי. משהוזקק חייל לאותו מקום ריפוי שהצבא מפנה אותו לשם, הטיפול הרפואי שמקבל חייל הוא עקב שירותו בצבא, ובמקרה של תקלה המתרחשת במסגרת טיפול זה, יהא הצבא אחראי לנזק שנגרם כתוצאה ממנה. בהקשר זה אין שום חשיבות אם היתה רשלנות או לא היתה רשלנות בטיפול הרפואי (ע"א (מחוזי-ת"א) 835/84 מלמד נ' קצין התגמולים, פורסם במאגרים [7.03.86]. וראה דנ"א 2861/99 קצין התגמולים נ' עמר, פורסם במאגרים [27.05.99]; ע"א (מחוזי-חי') 3194/04 אברג'יל נ' קצין התגמולים, פורסם במאגרים [05.07.06]), ובלבד שניתן להוכיח קיומו של נזק שלא היה נגרם ממילא לולי הטיפול הרפואי שקיבל החייל, כאמור (רע"א 8317/99 בעניין שוקרון). מטעם זה יהא הצבא אחראי בנסיבות מסוימות גם כאשר מדובר במחלה מולדת הקיימת זה מכבר, שכן כאמור, הסיבה לחיוב הצבא במסגרת חוק הנכים היא היעדר היכולת של החייל לבחור בטיפול אחר או במטפל אחר. בלשון בית המשפט (ע"א (מחוזי-ב"ש) 1285/99 קצין התגמולים נ' בוגדרי, פורסם במאגרים [4.05.00]): "יש לזכור כי על חייל מוטלת חובה להיזקק לשירות רפואי במסגרת השרות הצבאי, וזאת כחלק מתנאי השירות, ולפיכך אין לומר שהטיפול הרפואי אותו מקבל חייל אינו עקב שירותו בצבא, והוא חלק מחיי הצבא כמו כל פעילות אחרת המתבצעת ע"י חייל במהלך שירותו הצבאי. כל תקלה בפעילות שכזו חייבת לכן להיות "עקב השירות" בין אם היתה רשלנות בטיפול הרפואי ובין אם לאו". 10. בנסיבות אלו, משטענה המשיבה עצמה כי רשלנות עובדי המבקשת היא שגרמה להחמרה במצבה הרפואי הנפשי, הרי שאם יעלה בידה להוכיח את תביעתה, התוצאה תהיה קיומו של נזק שנגרם בשל תרומה ממשית של השהות בבית החולים לקבלת טיפול רפואי. במקרה שכזה נוצר הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי להחמרת מחלתה באופן המקים פטור מאחריות למדינה בהתאם לסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים. 11. ברם, טענת ב"כ המשיבה היא כי העובדה שהמעשה שגרם בפועל לנזק היה מעשה פלילי שעשה הנתבע, יש בה כדי לנתק את הקשר בין המעשה והשירות משום שאין במעשה כל קשר לטיפול הרפואי שקיבלה. ואולם, אין בטענה זו ממש, שכן לא זו בלבד שעילת התביעה כנגד המבקשת אינה במעשה הפלילי של הנתבע אלא בשל מחדלי בניהול בית החולים באופן שאיפשר לנתבע לבצע את מעשיו, אלא, ובעיקר, משום שכאמור, העובדה שהמשיבה, כחיילת בשירות צבאי חייבת לקבל טיפול רפואי במסגרת הצבא, מחייבת את המבקשת לשאת בנזקיה לפי חוק הנכים. לאמור, המשיבה חייבת לשאת בנזקי מי שנפגע במסגרת שירותו הצבאי כתוצאה מטיפול רשלני בשל העובדה שהיא קבעה את המסגרת בו הוא יטופל. באותה מידה היא חייבת לשאת בנזקי מי שנפגע במסגרת שירותו הצבאי כתוצאה ממעשה שנעשה בו גם אם נעשה בו שלא כדין בשל העובדה שהיא קבעה את המסגרת בו הוא יטופל. צא ולמד, אפוא, כי משנקבע כי יש לראות בקבלת טיפול רפואי שניתן במהלך שירות צבאי כחלק בלתי נפרד מהשירות עצמו, כל נזק שנגרם כתוצאה מהשהות במוסד המטפל, יהא זה כתוצאה מאבחון שגוי שגרם להחמרת מחלה, או למשל כתוצאה מאחזקה לא טובה של מתקני בית החולים שגרמה למטופל ליפול ממיטה שבורה, או כתוצאה מאי קיום נהלים (כטענת המשיבה במקרה זה) שגרמה לביצוע מעשים דוגמת אלו שנגרמו לפי הנטען על ידי הנתבע - בא בגדרו של חוק הנכים. כשם שאדם הנפגע בבסיס צבאי מפעולה שננקטה נגדו שלא כדין, כמו גם תוך עשיית מעשה פלילי, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין השירות (רע"א 7473/96 חוסיין נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(4) 647; ת"א (מחוזי-חי') 20207-07-09 מדינת ישראל נ' שניאור, פורסם במאגרים [9.02.10]). וכדרך שאין בעובדה שמעשה רשלני או מעשה שלא כדין של הנחבל עצמו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השירות לנזק (ע"א 517/76 אליאב נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(1) 623). כך אין במעשה שנעשה שלא כדין כדי לנתק את הקשר בין הנזק שנגרם לאדם ששהה בבבית חולים לבין קבלת טיפול רפואי במסגרת שירותו הצבאי. 11. ב"כ המשיבה הסתמך בתשובתו על פסקי דין שונים מהם ביקש ללמד כי בנסיבות מקרה זה הוא לא נכנס להגדרה של "עקב השירות". ואולם עיון בפסקי דין אלו מעלה כי אין הנידון דומה לראיה. כך למשל, בעניין ניסטל (ע"א (מחוזי-חי') 5598-01-09 מדינת ישראל נ' ניסטל, פורסם במאגרים [24.08.09]), דובר באדם שאושפז בבית החולים לאחר שירותו הצבאי עקב נכות שנגרמה לו במהלך שירותו הצבאי ובמהלך שהותו בבית החולים נגרמה לו נכות נוספת ונקבע שאין הוא בא בגדרי חוק הנכים. ואולם, עיון בפסק דין זה מלמד כי באותו מקרה הסיבה לדחיית התביעה לפי חוק הנכים הייתה נעוצה בכך שהנזק ארע שלא במהלך תקופת שירותו הצבאי ולא בשל כך שהוא לא נגרם עקב השירות. 12. כך גם, הסתמכות ב"כ המשיבה על פסק הדין בעניין בן ברוך (ת"א (מחוזי-ת"א) 1505/99 מדינת ישראל נ' בן-ברוך, פורסם במאגרים [17.03.03]) אינה במקומה. באותו מקרה נקבע כי למדינה לא עומדת החסינות לפי סעיף 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (העוסק במקרה בו מת אדם כתוצאה מחבלה שנחבל בה או ממחלה או מהחמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי, אך קובע גם הוא כתנאי לחסינות המדינה שהחבלה או המחלה נגרמה עקב השירות הצבאי) לא משום שהאירוע הנטען (נזק למשפחת החייל שנהרג בשל טעות בזיהויו לאחר מותו) אינו "עקב השירות", אלא משום שהחסינות העומדת למדינה קמה רק במקום בו הפגיעה או הנזק (כמו גם החמרת המחלה בדיון סביב סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים) נגרמו לחייל עצמו, ולא לבני משפחתו. 13. אכן, בעניין עמית (ע"א 9878/06 עמית נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [30.12.08]) נקבע כי נזק נפשי שנגרם לבתו של חייל בשל אי מסירת הודעה על נפילת אביה סמוך לאחר נפילתו, אינה באה בגדרי חוק הנכים, מפני שהיא מתייחסת לאירוע נזק נפרד מאירוע המוות המצער של אביה, אולם אין להשוות זאת למקרה שלפנינו בו כאמור, הנזק נגרם, אם תתקבל טענת המשיבה בעניין זה, כתוצאה מהתרשלות המשיבה או מי מעובדיה, במסגרת הטיפול רפואי שניתן למשיבה. 14. סילוק תביעה על הסף היא אמצעי חמור אשר על כן ההלכה היא כי בית המשפט יטה לנקוט בצעד זה רק מקום שאפילו תתברר התובענה עד תום, לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש על ידו. היה וקיימת אפשרות אפילו דחוקה שלאחר שמיעת הראיות תתקבל התביעה, בית המשפט לא יורה על סילוקה של התביעה (ראה ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151). ברם, במקרה שלפנינו, המחלוקת בין הצדדים נוגעת אך בשאלות משפטיות, שכן כאמור, גם אם תתקבלנה כל טענות המשיבה ביחס למבקשת, תעמוד למבקשת חסינות לפי חוק הנזיקים האזרחיים. המחלוקת העובדתית בשאלה האם מחלתה הנפשית בגינה אושפזה המשיבה בבית החולים הייתה עקב השירות כגרסת המשיבה בתצהירה במסגרת תביעתה לקצין התגמולים, או שהיא נגרמה שלא עקב שירותה הצבאי כגרסתה כיום, אינה משנה דבר. בין כך ובין כך, בשל העובדה שהמשיבה אושפזה בבית החולים על ידי רופא צבאי בהיותה חיילת, הרי גם אם יעלה בידה להוכיח כי נגרם לה נזק בשל רשלנות עובדי בית החולים, עומדת למבקשת החסינות הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים, שכן מהטעם האמור לעיל, לצורך חוק הנכים וחוק הנזיקים האזרחיים, טיפול רפואי בין שניתן במסגרת צבאית ובין שניתן במסגרת אזרחית, בא בגדר הביטוי "עקב השירות הצבאי" (ראה ע"א (מחוזי-חי') 3194/04 בעניין אברגי'ל; בש"א (מחוזי-ת"א) 22431/07 כהן נ' זקצר, פורסם במאגרים [11.05.08]). 15. בשולי הדברים יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ המשיבה אודות אפליה הקיימת בכך שאם הייתה המשיבה בוחרת להתאשפז בבית חולים בבעלות פרטית הייתה עומדת לה בנסיבות דומות הזכות לקבלת פיצוי ועתה משבחרה בבית חולים שבבעלות המבקשת נמנעת ממנה הזכות לקבלת פיצוי על נזקיה. ראשית ייאמר כי מהמשיבה לא נמנעה הזכות לקבל פיצוי על נזקיה מהמבקשת. נהפוך הוא, לאור האמור, המשיבה תהא זכאית לתבוע פיצוי מהמבקשת, במידה ותוכיח קיומו של נזק כתוצאה מהאישפוז, גם אם לא תוכיח רשלנות, אך זאת לא במסגרת זו כי אם במסגרת הגשת תביעה לקצין התגמולים. לאור האמור, היא תהיה זכאית לתבוע את נזקה מקצין התגמולים, במידה ותוכיח אותו, גם אם היא הייתה מאושפזת בבית חולים שאינו בבעלות המבקשת. זאת כאמור, לאור שליטתו של הצבא במסגרת בו היא תקבל את טיפולה הרפואי. 16. שנית, טענת ב"כ המשיבה בדבר האפליה אינה נוגעת למקרה זה בלבד אלא לעצם קיומה של החסינות העומדת למבקשת. בעניין זה כבר אמר בית המשפט את דברו לא פעם כי חוק הנכים וחוק הנזיקים האזרחיים, שלובים זה בזה. ההסדר הקבוע בחוק הנכים כולל זכויות רבות והוא בא ליצור הסדר סוציאלי, הבא להבטיח פיצוי למי שנפגע בנסיבות ומחמת גורמים בהם דן חוק הנכים. משכך גם, אמת המידה לקבלת תגמולים לפי חוק הנכים היא נסיבות הפגיעה ולא מידת האשם של הפוגע. החוק פוטר את החייל להוכיח רשלנות מצד המדינה או שלוחיה, ודי בכך שהפגיעה ארעה תוך ועקב השירות (בג"צ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגע עבודה (פעולות איבה) במוסד לביטוח לאומי, פ"ד לט(1) 341; ע"א (מחוזי-חי') 3021/04 אביעד נ' קצין התגמולים, פורסם במאגרים [6.12.05]). בד בבד, קבע הסדר זה חסינות למדינה מפני תביעה במקרה החוסה בצלו של חוק הנכים שלא בדרך הקבוע באותו חוק. כוונת המחוקק הייתה ליצור תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים ובין הזכות לפי חוק הנכים, באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין (בג"צ 1861/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה, פורסם במאגרים [6.08.09]; ע"א 303/75 בעניין רפאל; ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757). אין אפוא, מקום לבטל חסינות זו (ראו גם ע"א 5164/91 מדינת ישראל נ' עזרא, פ"ד מח(2), 446; ת"א (מחוזי-י-ם) 2347/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [20.06.10]; ע"א (מחוזי-חי') 2684/04 מדינת ישראל נ' נועה, פורסם במאגרים [14.03.05]) סופו של יום, אפוא, אין בידי המשיבה עילת תביעה בנזיקין כנגד המבקשת במסגרת זו, ככל שהיא מתייחסת לטענותיה בנוגע לרשלנותם של מי משלוחיה, אשר גרמו, על פי הנטען, לפגיעה הנפשית ממנה היא סובלת. התביעה מסולקת, אפוא, על הסף כנגד המבקשת והמשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך של 5,000 ₪. חייליםעבירות מיןצבאמשפט פלילי