קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי תשלום דמי אחסנה: התובעת בת.א. 996/85, ים תיכון מחסני ערובה (1980) בע"מ (להלן: מחסני ערובה) ניהלה מחסן ערובה כללי, כהגדרתו בפקודת המכס, באשדוד ואילו הנתבע בתיק זה, X (להלן: X) שהיה בעל מוסך, ייבא לארץ כמות גדולה של צבעים למכוניות. לאחר שלX לא היו האמצעים לתשלום תשלומי החובה הדרושים לשם שחרור הצבעים מן המכס הוא אחסן אותו אצל מחסני ערובה כפי שפורט בפסק הדין החלקי שניתן בענין זה. לאחר שX לא שילם את דמי האחסון הוציאה, בשלב מסויים, מחסני ערובה, את מטען הצבעים מתוך המחסן הסגור שבו היה מאוחסן אל החצרים הפתוחים שבמחסן, דבר שלטענת X גרם נזק חמור למטען. בעקבות אי-תשלום דמי האחסון הגישו מחסני ערובה את התביעה בת.א. 996/85 כנגד X, לתשלום דמי האחסון שטרם שולמו. לאחר מכן הגיש X את התביעה בת.א. 112/87 כנגד מחסני ערובה לפיצוי הנזקים שנגרמו למטען כתוצאה מהוצאתו מהמחסן הסגור אל החצרים הפתוחים. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בשתי התביעות ופוצל, תחילה לשאלת האחריות ובשלב שני לענין גובה הנזק וקביעת חוב דמי האחסון. בפסק הדין החלקי נקבע, כי על אף שX לא שילם את דמי האיחסון, הפרה מחסני ערובה את ההסכם בין הצדדים בכך שהוציאו את המטען מהמחסן הסגור אל החצרים הפתוחים, במקום להעבירו, במשירין, למכירה על ידי המכס כסחורה בלתי נדרשת (סב"ן), ובכך גרמה לו לנזק שכן לו נמכר מבלי שיגרם לו נזק ע"י ההוצאה לחצרים הפתוחים התמורה עבורו ודאי היתה גבוהה יותר. מן הצד האחר נקבע, כי לאחר שלX נודע על הוצאת המטען לחצרים הפתוחים, זמן קצר לאחר ההוצאה, צריך היה לפעול להקטנת הנזק על ידי תשלום חוב דמי האחסון ודרישה להחזרת המטען אל המחסן הסגור, דברים שלא עשה. הוא אמנם לא צריך היה לפעול לשחרור המטען לאחר שלא היו לו האמצעים לכך וזו היתה סיבת האיחסון מלכתחילה אך צריך היה לשלם את דמי האיחסון שקיבל על עצמו כדי לגרום להחזרת המטען למחסן הסגור. לפיכך נקבע, כי יש לחייב את מחסני ערובה לשלם לX את אותו חלק של הנזק למטען שנובע מעצם הוצאתו מהמחסן הסגור אל החצרים הפתוחים, אך אין לחייבה בתשלום דמי הנזק שנגרמו למטען לאחר שלX נודע על הוצאת המטען ולא פעל ולא עשה דבר להמשך גרימתו או הקטנתו של הנזק כפי שהיה עליו לעשות. כמו כן נקבע בפסק הדין החלקי כי על X לשלם למחסני ערובה את חוב דמי האחסון, חוב שבאופן עקרוני לא חלק עליו מלכתחילה. לענין קביעת וחישוב הנזק צויין בפסק הדין החלקי כי באופן מעשי קשה יהיה בוודאי להפריד בין שני החלקים של הנזק - זה שנגרם על ידי הוצאת המטען מהמחסן וזה שלא נמנע ולא הוקטן על ידי X לאחר שנודע לו על הוצאת המטען - אך צויין שזה יהיה ענין שצריך יהיה לענות בו במסגרת הדיון לדמי הנזק. המשך הדיון התעכב לאחר שמחסני ערובה הגישה ערעור על פסה"ד החלקי וב"כ הצדדים בקשו להמתין לתוצאותיו, אך לאחר שהדבר התעכב הורה ביהמ"ש על המשך הדיון אך בשל כך סיום הדיון התעכב. בשלב השני של הדיון הביא X ראיות לגבי עלות המטען ולגבי הרווח שעתיד היה להפיק ממנו ושנמנע ממנו, אך לא התייחס לחלוקת הנזק, בין שני המרכיבים, כפי שנקבעו בפסק הדין החלקי. מחסני ערובה לא הביאה ראיות ושני הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. מעדותו של X עולה כי הפקיד במחסני ערובה, בשני משלוחים, כמות של 000, 70 קופסאות צבע. מהמסמכים שהגיש עולה כי העלות הבסיסית של כל קופסא היתה כ- 2 דולר והוא הוסיף והעיד כי הוצאות הובלת המטען באוניה והעברתו למחסני ערובה הסתכמו בכ- 1דולר נוסף לכל קופסא וכן העיד כי את מרבית הכמות של 200, 3 קופסאות ששיחרר מכר במחיר של 12דולר לקופסא ולכן תבע בסיכומיו לקבוע הפיצוי בסכום של 000, 840 דולר ( 12x000,70). אולם, בחישוב זה "שכח" X שבתביעה ביקש פיצוי בסכום כולל של 000, 170 דולר בלבד, לפי עלות של 2.5דולר לקופסא, ולא תבע פיצוי עבור הפסד הרווח שנגרם לו, אלא רק שמר על זכותו לתבוע הפסד זה בשלב מאוחר יותר - זכות שלא ניסה לממש לאחר שלא ביקש לתקן את התביעה ולהוסיף פריט זה. הכלל הוא, כידוע, שאין להתיר חריגה מהתביעה. במסגרת הדיון יכולים הצדדים לגלוש מהמחלוקת כפי שנתחמה בכתבי הטענות וליצור מה שנקרא שינוי חזית. אולם, במקרה הנוכחי, על אף שX הביא ראיות לגבי מניעת הרווח אין לראות בכך שינוי חזית, שינוי שמשנה את תחום המחלוקת או מוסיף או משנה את עילת התביעה מבלי לחרוג מהיקף התביעה אלא מדובר בהגדלת התביעה וכל עוד נותרה התביעה המקורית כמות שהיא אין לפסוק מעבר לסעד שהנתבע בה לפי הכלל שבית המשפט אינו פוסק מעבר (petita ultra) למה שהתובע דורש. X, בעדותו, לא התייחס לחלוקת הנזק כפי שנקבעה בפסק הדין החלקי, אך ללא ספק, יש מקום להניח כי בשלב שבו הוצא המטען מהמחסן לחצרים וודאי היה שווה את עלות מחירו הבסיסי ואת עלות הוצאות ההובלה, כפי שפורטו לעיל, ושווי זה התבטל ולא קיים עוד, לאחר שהעיד, כי בעת שהגיע למחסני הערובה והבחין שהמטען הוצא אל מחוץ למחסן הסגור כבר נמצא המטען במצב של אי סדר ועירבוביה מוחלטת ולפיכך חסר כל ערך מסחרי ולאחר שהמטען נמכר ע"י מחסני הערובה כסחורה בלתי נדרשת והיא לא הביאה ראיות על התמורה שקיבלה ובוודאי שלא על זו שהעבירה לX כך שמבחינתו הוכיח נזק בשווי המלא של המטען בהתאם לאמור. ניתן להגיע לתוצאה זו גם בדרך אחרת, על פי המחיר שX קיבל עבור אותו חלק מהמטען ששחרר לפני ההוצאה מהמחסן. לפי עדותו, שיחרר 200, 3 קופסאות, אותן מכר במחיר השווה ל- 12 דולר לקופסא. הוא העיד, כי מכר כמעט את כל הכמות והמציא את העתק תעודות המשלוח והחשבוניות בקשר לכך. אך מבדיקתם עולה, כי הם מתייחסות רק בערך לרבע מהכמות, ומהאמור עולה שלא מכר את רוב הכמות, כפי שהעיד, אלא רק כרבע ממנה. לכן, בחשבון כולל יוצא שקיבל סכום השווה לכ- 3דולר עבור כל קופסא, מחיר הדומה לעלות הבסיסית ולסכום שתבע בכתב התביעה. מהבחינה המשפטית צודק בא-כוחו של X, בטענתו, כי הנזק שנגרם לאחר שX הבחין בהוצאת המטען לחצרים ולא עשה את מה שצריך היה לעשות כדי להחזירו למחסן הוא מרכיב של הקטנת הנזק, כפי שאף נקבע בפסק הדין החלקי, וכפי שעולה מהוראות סעיף 14לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, שבו נאמר, כי "אין המפר חייב בפיצויים ... בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". X יכול היה למנוע או להקטין את המשך הנזק ומשלא עשה זאת אין לחייב את מחסני הערובה בתשלום עבור נזק זה שלא נמנע, אולם, נטל הראיה בדבר הקטנת הנזק מוטל על המפר, כלומר, על מחסני הערובה, כפי שנאמר בסיפרה של פרופסור גבריאלה שלו "דיני חוזים", עמ' 583 ופסקי הדין הנזכרים שם. מחסני הערובה לא הביאה כל ראיות על שווי המטען בעת שX ראה אותו, לאחר שהוצא מהמחסן, ולכן לא הביאה ראיות ולא הוכיחה את שווי הנזק שיכול היה למנוע ובקיצור, לא עמדה בנטל הראיה להוכחת הקטנת הנזק, שכאמור, היה מוטל עליה. מקרה דומה היה בפסק הדין בענין שמחון נ. בכר (ע"א 81/462 פד"י ל"ט(1) 701), שבו הוגדר המצב המשפטי בענין נטל ההוכחה (לענין הקטנת נזק), כך: "א. אם טוען הנפגע כי בשל נסיבות שארעו לאחר הפרת החוזה גדל נזקי מעבר לנזק שהתגבש בעת ההפרה, הרי עליו הנטל להראות ולהוכיח נזק מוגדל זה. ב. מאידך גיסא, כאשר מתעוררת השאלה, אם הקטין הנפגע את נזקו או שמא יכול היה להקטינו, ונמנע מלעשות כן, הרי נטל ההוכחה בענין זה מונח על צווארו של המפר." ובהמשך נאמר, כי במקרה ש: "לא הוכח מה היו התנאים והמחיר שניתן היה להשיגם באותה תקופה (לענין הקטנת הנזק), אזי, אי ודאות זו אינה צריכה להיות למערערים (לנפגע), לרועץ. ... בהעדר הוכחה, כאמור, נשארת בעינה הראיה הבסיסית בדבר הנזק שנגרם עקב הפרת החוזה, כפי שנתגלה בעת ההפרה. אינני רואה, איפוא, כל סיבה, שלא להעניק למערערים (לנפגע) פיצוי עבור נזק מוכח זה." כך במקרה הנוכחי, זכאי X למלוא שווי הנזק בעת הוצאת המטען, כפי שפורט, ואין להקטין נזק זה לאחר שמחסני הערובה לא הוכיחו את שוויו של המטען בעת שX ראה אותו, כלומר, לא הוכיחו את שווי הנזק שיכול היה למנוע. כאמור, הופקדה כמות של 000, 70קופסאות. מתוכן, שיחרר X, כפי שכבר צויין, 200, 3 קופסאות וכן הודה, כי בעת שהמטען נמסר לאיחסון כבר היתה כמות מסויימת שניזוקה. מחסני הערובה טענו, כי הנזק התייחס ל- 60קרטונים (כ-200, 1 קופסאות) אך לא הביאה ראיות על כך. ואילו X הודה בנזק ל- 24 קרטונים בלבד שהם 480 קופסאות, כך שנותרו 320, 66 קופסאות ולפי שווי הנזק בסכום השווי ל- 2.5 דולר לקופסא, כפי שנתבע בתביעה מגיעים לסכום של 800, 165 דולר. בעת הגשת התביעה, בפברואר 87', עמד שער הדולר על כ- 1.605ש"ח, לפיכך, יש לזכות את X בסכום של 100, 266 ש"ח (במעוגל), ומיום הגשת התביעה (19.2.87) ואילך מגיעים לX דמי הצמדה למדד וריבית כחוק על סכום זה. את החוב לפי התביעה לתשלום דמי האיחסון, לפי התביעה בת.א. 996/85, צריכה היתה מחסני הערובה להוכיח ולהביא ראיות על סכומו המדויק. מחסני הערובה לא עשתה זאת, לאחר שלא הביאה ראיות, אך מאחר שמלכתחילה לא היתה מחלוקת על קיום החוב ובאי-כוח הצדדים הודיעו פעמים רבות שיגיעו להסכם בענין זה, לאחר קביעת האחריות, מבלי שיהא צורך בשמיעת ראיות ולאחר שבא כוחו של X לא התייחס בסיכומיו לעניין זה כלל ועיקר נראה לי שמן הנכון יהיה לקבל את הסכום שצויין על ידי בא כוח מחסני הערובה בסיכומיו, שהוא גם סכום התביעה, לאחר שבא כוח X לא טען לקיומו של סכום אחר לפי חשבון או פירוט שערך. הסכום, בהתאם לאמור היה בעת הגשת התביעה של מחסני ערובה, בסוף דצמבר 85, סכום השווה ל-460, 15 דולר, שהם, לפי שער של כ- 1.48 ש"ח, שהיה באותה תקופה, 932, 22 ש"ח, כפי שצויין בתביעה. גם על סכום זה מגיעים דמי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ואילך. לכן, ולאור כל האמור הנני מחייב: א. את מחסני הערובה לשלם לX את הסך של 100, 266 ש"ח בצרוף דמי הצמדה למדד וריבית כחוק על סכום זה מיום 19.2.87ועד התשלום המלא בפועל. ב. את X לשלם למחסני ערובה את הסך של 932, 22 ש"ח בצירוף דמי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 20.12.85ועד התשלום המלא בפועל. מחסני ערובה תהא רשאית לקזז את הסכום המפורט בסעיף ב' לעיל מהסכום שעליה לשלם לפי סעיף א' לעיל ולשלם לX את ההפרש בלבד. כמו כן, הנני מחייב את שני הצדדים לשלם האחד למישנהו את הוצאות המשפט שהיו לו בקשר להגשת התביעה מטעמו ולאור הסכומים שחוייבו בהם שני הצדדים הנני מחייב את מחסני הערובה לשלם לX שכר טירחה עו"ד בקשר לשני שלבי הדיון בסך של 000, 35 ש"ח בתוספת מע"מ על סכום זה ובתוספת דמי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.דמי אחסנהאחסנה