בניית תוספת מרפסת ללא היתר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניית תוספת מרפסת ללא היתר: הערעור שבפני: בפני ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, שניתן ביום 14.12.09, של בית המשפט השלום בעכו (כב' השופט ו.חאמד), בתיק עמק 21371/05 (להלן: "בית משפט קמא"). המערער עותר לבטל את הכרעת הדין, ולזכותו מעל אשמה ו/או מחלקה, ו/או לקבל את בקשתו למחוק את כתב האישום בנימוק של הגנה מן הצדק ו/או זוטי דברים. ההליך בבית משפט קמא: המערער/נאשם הועמד לדין בגין עבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר כדין ושימוש בהן ללא היתר כדין, וזאת בניגוד לסע' 204(א), 145(א), 208, 218 ו-219 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). זאת לאחר שבבדיקה שבוצעה ביום 11.11.05 עלה כי הנאשם ביצע במקרקעין בחלקה 14 בגוש 10270 מאדמות שפרעם, ללא היתר כדין, בניית תוספת מרפסת לקומת קרקע עם גג רעפים בשטח כ-20 מ"ר, וכן מדרגות בשטח כ-12 מ"ר, ועשה בבניה זו שימוש למגורים, ללא היתר כדין. הנאשם כפר בבניית התוספות הנ"ל ללא היתר, וכן כפר בשטח הבנייה הנטענת, ונוהל הליך של הוכחות, שבסופו הורשע הנאשם בעבירה של בנייה ללא היתר של מרפסת עם גג רעפים בשטח כ-20 מ"ר, ושימוש בה למגורים, ללא היתר כדין. קביעות בית משפט קמא: בית משפט קמא קבע כי עולה מעדותו של מהנדס הועדה לתכנון ובניה, מר חורי, כי היתר הבניה עצמו לא מציין את המדרגות נשוא האישום כחלק מהבניה שהוכשרה לפיו. זאת, לשיטתו, מכיוון שתכנית הבניה הרלבנטית לא התייחסה כלל לשטח המדרגות הנ"ל, על אף שהן שורטטו בגרמושקה כחלק מהבניין הכולל. העד העיד, לאחר עיון בתצלומי האוויר, שהמרפסת לא מופיעה בתצלום מינואר 1998, בעוד שהיא כן מופיעה בתצלומים מהשנים 1999-2000. בית משפט קמא קבע כי המסקנה המתבקשת מעדות מפקח הבניה מטעם הועדה, מר טאהא, ושלא נסתרה בראיה אחרת, הינה כי המרפסת המקורה רעפים נבנתה לאחר הביקור, דהיינו לאחר אפריל 2000, ולפני מועד צילום אוויר מינואר 2002. נקבע שעדותו של הנ"ל הייתה עקבית, הגיונית, ונעדרת סתירה או תהייה. נקבע כי ראיות התביעה באשר לשטח המדרגות הבנויות בשטח, לעומת המופיעות בגרמושקה, מגלות סתירות קשות היורדות לשורשו של עניין, ומשכך, לא הוכח, למעלה מכל ספק סביר, כי שטח המדרגות הבנויות בפועל חורג משטח המדרגות המשורטטות בגרמושקה ת/2. בית משפט קמא דחה, לאחר עיון, את טענת הסנגור בסיכומיו כי לאור הצהרת המאשימה, מישיבת יום 25.1.07, לפיה יש לראות בבניית המרפסת והרעפים כזו שבוצעה לפי ההיתר, זאת מארבעה נימוקים. ראשית, הצהרת המאשימה ניתנה לאחר הקראת כתב האישום שבוצעה ביום 11.7.06, והמאשימה לא ביקשה לתקן את כתב האישום, כן לא ניתנה החלטה על כך. ומשכך, כתב האישום המייחס לנאשם גם בנייה ללא היתר של מרפסת רעפים, עומד על כנו, ויש לברר אשמת הנאשם גם לעניין זה. שנית, מטעם הצדדים העידו מספר עדים שהתייחסו, בהתאם לשאלות הסנגור והתובע, גם לעניין מרפסת הרעפים נשוא האישום, ולא רק לעניין בניית המדרגות. הסנגור אף שאל חלק מהעדים ובהרחבה, לגבי צילומי האוויר שהוגשו ע"י המאשימה, לבדוק האם אותה מרפסת רעפים נראית באותן תמונות, אם לאו. כך שהצגת ראיות והעדת עדים לעניין רכיב זה בכתב האישום, מבלי שהנאשם יטען, מאז החלה פרשת התביעה, לעניין אותה הצהרה של המאשימה מיום 25.1.07, מלמדת כי חוקיות בניית מרפסת רעפים כפי שנטען באישום, הינה במחלוקת בין הצדדים, ולא הייתה הסכמה של התביעה לכך שהיא לפי היתר כדין. שלישית, בתום פרשת התביעה, הגיש הסנגור טיעונים בכתב לזיכוי הנאשם בטענה כי אין להשיב לאשמה, וכן בשל הגנת זוטא דברים והגנה מן הצדק. לטענתו, המאשימה הצהירה ביום 25.1.07 כי הרעפים היו לפי ההיתר. בטיעוני תגובה של המאשימה נטען כי כנגד הנאשם מיוחסת אשמה של בניה ללא היתר של מרפסת רעפים וכן מדרגות, וכי אלו טרם הוכשרו בהיתר. המאשימה הוסיפה בסע' 6(ב)(3) לסיכומיה, כי נפלה טעות דפוס בעמוד 7 שורה 2 לפרוטוקול מיום 25.1.07, כאשר בניית המרפסת רעפים אינה לפי היתר כדין. הסנגור לא הגיב על טענה זו, בכתב או בכל ישיבה מאוחרת יותר בבית המשפט. רביעית, הנאשם עצמו הצהיר, בישיבת 11.7.06, כך "נכון שבניתי את זה לפני הרבה שנים-לפני שנת 2001… כשבניתי את הרעפים לא היה לי היתר" (בעמוד 4, שורות 8-9). בהמשך, קבע בית משפט קמא כי הוא מאמץ את עדויותיהם של עדי התביעה-מפקח הבניה מטעם הועדה ומהנדס הועדה, הנתמכות בצילומי אוויר שבית המשפט עיין בהם, וקבע כי הוכח למעלה מכל ספק סביר כי הנאשם ביצע בניה ללא היתר של מרפסת וגג רעפים, בהיקף של כ-20 מ"ר, כאשר בניה זו בוצעה במועד כלשהו, לאחר מועד הצילום האווירי ביום 10.11.00, בו לא נראה גג רעפים כאמור, ולפני מועד צילום אוויר מיום 18.1.02, בו נראית מרפסת הרעפים. מכאן, הסיק בית המשפט כי המרפסת המקורה רעפים בוצעה ללא היתר, כאשר ההיתר משנת 1998, אינו מכשיר אותה, ושהעבירה לא התיישנה, משלא חלפו 5 שנים מיום ביצוע הבניה ועד ליום גילוי העבירה. כמו כן הובאו דברי הנאשם, לפיהם את הבניה הוא התחיל וסיים בשנת 1998, בהתאם להיתר שניתן באותה שנה, ומאז לא ביצע כל שינוי בבנייה. בנוסף העיד הנאשם כי גם גג הרעפים וגם המדרגות נשוא האישום הינם לפי ההיתר, וכשקיבל טופס 4 היו כבר גג רעפים ומדרגות, לפי ההיתר, כאמור. בית משפט קמא קבע כי עדותו של הנאשם נסתרת ע"י ראיותיה של המאשימה. באשר לדבריו של עד ההגנה, מר בראכה, התרשם בית משפט קמא כי הם אינם כנים, אלא מגמתיים ובלתי משכנעים כלל. נמצא כי הנאשם לא הניח תשתית ראיה מספקת להצביע כי בתקופה הרלוונטית הייתה הנחיה של הועדה להימנע מהגשת כתב אישום בבניה ששטחה עד 20 מ"ר, כפי שטען הנאשם. צוין גם שקביעה זו רלוונטית גם באשר לטענה בדבר הגנה מן הצדק. עדת הגנה נוספת שהעידה, הינה יו"ר הוועדה, גב' חאמד. בית משפט קמא מצא שעדותה לעניין העתירה לכפל שווי, אינה רלוונטית להכרעה במחלוקת נשוא כתב האישום. בית המשפט קמא גם לא מצא שבקשותיה של המאשימה לתיקון כתב האישום, בכל הנוגע לרכיב כפל השווי, מלמדות על שיקול זר. בנוסף העיד מטעם הנאשם, מר עבוד, אדריכל במקצועו, והתמקד אך ורק במדרגות שבמחלוקת, ובית המשפט התרשם כי עדותו אינה עקבית ולא משכנעת, והיא תומכת בראיות התביעה. בנוגע לטענת הנאשם כי יש לזכותו בטענה של זוטא דברים, קבע בית משפט קמא כי דינה להידחות. ביצוע עבודות בניה ללא היתר בהיקף של כ-20 מ"ר, של מרפסת מקורה רעפים, ושימוש בה ללא היתר כדין, הינן עבירות חמורות, ואין הן בבחינת מעשה קל ערך, דבר של מה בכך. נקבע שהאינטרס הציבורי ייפגע ממשית במידה וייקבע כי בניה לא חוקית כאמור תיקבע כזוטי דברים. עוד נקבע כי דין הטענה שעניינה הגנה מן הצדק להידחות. זאת משלא הוכחו המבחנים הקבועים בפסיקה לתחולתה של הגנה זו. הנאשם לא הניח תשתית ראיה להצביע על רדיפה, התעמרות או התנהגות פסולה ומכוונת של המאשימה כנגדו, עת נקטה בהליך העמדתו לדין, וכי זו עשתה כן משיקולים זרים. בסיכומו של דבר, ומחמת הספק הסביר, בית משפט קמא זיכה את הנאשם מהעבירה של בנייה ללא היתר של המדרגות נשוא כתב האישום, ושימוש בהן ללא היתר, והרשיע אותו בעבירה של בנייה ללא היתר של מרפסת עם גג רעפים בשטח כ-20 מ"ר, ושימוש בה למגורים, ללא היתר כדין. ביום 14.12.09, נדון הנאשם לתשלום קנס כספי ע"ס 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תחתיו, לתשלום כפל אגרה בסך 440 ₪, ולחתימה על התחייבות כספית ע"ס 4,000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מביצוע עבירה מהסוג בה הורשע, אחרת ייאסר ל-40 ימים. כן ניתן צו הריסה לבניה בגינה הורשע הנאשם, וכן צו איסור שימוש, שייכנסו לתוקף בחלוף 12 חודשים מיום מתן גזר הדין. תמצית טענות הצדדים: הנאשם/המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בפסק דינו משלא עשה אבחנה בין הסעיף של בניית מרפסת לבין הסעיף של בניית הרעפים. נטען גם כי עדותו של מהנדס הועדה מאשרת כי המרפסת קיימת עוד קודם לקבלת היתר הבניה ולאחריו, וכי לפני מתן טופס 4 המפקח רושם כי אין הרבה הבדלים בין הגרמושקה לתוכנית. לפיכך, נטען, המרפסת הייתה קיימת לפני ההיתר, ומשהיו הבדלים לא משמעותיים, ההיתר ניתן. עוד מפנה המערער להצהרה של המאשימה בפרוטוקול הדיון מיום 25.1.07 שלשונה "אין חולק כי המרפסת וגג הרעפים הינם על פי היתר", בעקבותיה, נטען, ההגנה לא התייחסה לנושא המרפסת בראיותיה. משכך, שגה בית משפט קמא משקבע כי לא היה תיקון של כתב האישום, הגם שלא צריך תגובת נאשם להצהרה מטעם המאשימה שהינה לטובתו. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משדחה את בקשתו לזכותו מכוח הטענה של זוטי דברים, כאשר כתב האישום הוגש ממניעים זרים, במטרה להביא את הנאשם לוותר על תביעה שהגיש נגד הוועדה לפי סע' 197 לחוק, ומשלא צלחו איומיה, הגישה את כתב האישום. בנוסף לכך, טוען המערער להגנה מן הצדק. לשיטתו, שיקולים זרים של אפליה, חוסר שימוע וחוסר הגינות מצד המאשימה הנחו אותה בהגשת כתב האישום כנגדו, כאשר הוא לא נחקר ולא נתקבלה תגובתו וגם מנימוק זה יש למחוק כתב האישום. נטען שבית משפט קמא לא דן בכל השיקולים האלה, אלא רק בטענה של שיקולים זרים, ושהתנהגות המאשימה הינה התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. הטיעונים פורטו בהרחבה בהודעת הערעור. לאור כל זאת, מבקש המערער לקבל את ערעורו ולבטל את הכרעת הדין, ולזכותו מעל אשמה ו/או מחלקה, ו/או לקבל את בקשתו למחוק את כתב האישום בנימוק של הגנה מן הצדק ו/או זוטא דברים. בתגובה לערעור, טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא הינו מנומק היטב, וכל ממצאיו וקביעותיו מעוגנות בראיות שנשמעו בפניו, ושהמערער מבקש שערכאת הערעור תבחן את הראיות כאילו הייתה ערכאה ראשונה. המשיבה טוענת כי הנאשם הביא את עדיו והציג את ראיותיו בפני בית המשפט, ושעדות המומחה מטעם ההגנה, עליה ביקש הנאשם להישען, התמקדה והתרכזה רק במדרגות, ולא התייחסה לנושא המרפסת. כשנשאל בחקירה הנגדית מדוע לא התייחס ובחן את נושא המרפסת, אמר העד כי לא התבקש לעשות כן. בית משפט קמא העלה תמיהות לגבי עדות זו ולא ביסס דבר. צוין כי בית משפט קמא קבע, ע"פ הראיות שהיו בפניו, כי המרפסת המקורה ברעפים נבנתה, ללא היתר, לאחר אפריל 2000. כמו כן, נטען כי הדברים שנרשמו בפרוטוקול הדיון מיום 25.1.07 הינם פליטת פולמוס, והוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול, ושבית משפט קמא דחה את השגות הנאשם לגביהם. באשר לטענה כי הנאשם/מערער לא זומן לשימוע, טוענת המשיבה כי אין חובה בדין בעבירות בניה לזמן את הנאשם לשימוע, וממילא בית המשפט דחה את הטענה. הנאשם גם העלה טענות הגנה מן הצדק וזוטי דברים, וביקש לבטל את כתב האישום. בית משפט קמא דחה את טענת ההגנה מן הצדק לאחר שמיעת ראיות, ונטען כי התנהגות הוועדה הייתה התנהגות ראויה. ולגבי הטענה של זוטי דברים, נטען כי הטענה הועלתה בהליך הביניים ונדחתה, גם במהלך שמיעת הראיות, כאשר מדובר בבניה ללא היתר, שהינה מכת מדינה, ובהיקף של כ-20 מ"ר. דיון והכרעה: לאחר עיון בהודעת הערעור, בטיעוני הצדדים בפני, וכן בפסק דינו של בית משפט קמא ובחומר הראיות שהובא בפניו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין דרכו של בית משפט היושב כערכאת ערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, אלא רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות בהן מסקנות הערכאה הראשונה מופרכות על פניהן, או לוקות בטעויות גסות, או שהן מתעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, ואין די בהעלאת תמיהות באשר לממצאים הנ"ל.   ראו בהקשר זה את: ע"פ 6020/07 ויקטור גואטה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 30.11.09); רע"פ 7404/09 משה אברהם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 22.11.09); ע"פ 6056/07 אלחמידי נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם, ניתן ביום 26.3.09); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 10.11.08); ע"פ 6917/06 עמיד שרבל (חרמאן) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 1.9.08); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.6.08); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, ניתן ביום 5.5.08); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.3.08); ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 29.10.07); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 8.8.2007); ע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 26.7.07); ע"פ 685/05 דרעי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 26.7.07); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 119; ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 16.8.01); וכן, את ע"פ 9352/99 מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632. ראו גם את ע"פ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, ניתן ביום 4.9.08): "הלכה פסוקה היא כי ערכאה של ערעור איננה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת פרט למקרים נדירים וחריגים בהם הגרסה העובדתית שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. הטעמים להלכה זאת ידועים: ראשית, הערכאה הדיונית נהנית משליטה ומבקיאות בחומר הראיות, אשר הם הבסיס לכל ניתוח עובדתי מעמיק. שנית, וזהו אולי הטעם החזק ביותר, הערכאה הדיונית היא המתרשמת מן העדים באופן ישיר ובלתי אמצעי - היא השומעת את העדים והיא הצופה בהתנהגותם, על כל דקויות הדברים. שלישית, לשופטי הערכאה הדיונית ניסיון שיפוטי רב שנים בהערכת מהימנות של עדים. להלכה הנ"ל וטעמיה - ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.3.08) בסעיף 4 לחוות דעתו של חברי אב-בית הדין, השופט א.א לוי; ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 29.10.07) בסעיפים 5-6; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625 (2004), בסעיף 5; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, סעיף 6 (1983)) הערכאה הדיונית היא, אם כן, הערכאה, אשר בידיה הכלים המתאימים ביותר למשימה הקשה של הערכת מהימנותם של עדים, ונדרש נימוק מיוחד בגינו תתבטל העדיפות המוקנית לה, ובית משפט שלערעור יתערב בהערכתה את מהימנות העדויות שהובאו בפניה...". התערבות ערכאת הערעור הינה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם ערכאת הערעור מוצאת כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות. טענותיו של הנאשם בערעור, רובן ככולן, הועלו בפני בית משפט קמא, נידונו והוכרע על ידו. לא ראיתי שום נסיבות מיוחדות שמצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו של בית משפט קמא. בית משפט קמא פרס, בהרחבה, את הראיות שהובאו בפניו, ונימק היטב את פסק דינו. בית משפט קמא ביסס את קביעותיו ומסקנותיו, לאחר שמיעת עדויות הצדדים ולאחר שהובאו ראיות בפניו, שכללו את היתר הבניה ת/1, הגרמושקה ת/2, וצילומי אוויר שהוגשו לעניין הבניה הרלוונטית, לפני ואחרי בניית המרפסת והרעפים. בית משפט קמא העדיף לקבל את גרסת המשיבה ולאמץ את עדויותיהם של עדי התביעה, הנתמכות בצילומי האוויר, על גרסתו של המערער ועדויות ההגנה, כל זאת לאחר הליך לא קצר של ניהול הוכחות והתרשמות ישירה מעדים. לא מצאתי שום נסיבות חריגות ו/או טעויות גסות ו/או התעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור, כאמור. לא ראיתי מקום להתערב בפסק הדין בכל הנוגע לטענה לפיה שגה בית משפט קמא משדן בנושא המרפסת בפסק דינו והכריע בו, ולא צמצם את כתב האישום אך לנושא המדרגות. זאת לאור הצהרת המאשימה, מישיבת יום 25.1.07, לפיה יש לראות בבניית המרפסת והרעפים כזו שבוצעה לפי ההיתר. בית משפט קמא דחה את הטענה הנ"ל מארבעה טעמים, אותם נימק ופירט בהרחבה בפסק הדין, ושהינם מקובלים עלי. אל מול המהימנות שנקבעה לעדי התביעה ע"י בית משפט קמא וחומר הראיות שהובא בפניו, התרשם בית משפט קמא כי דבריו של עד ההגנה, מר בראכה, הם מגמתיים ובלתי משכנעים כלל, וקבע כי עדותה של עדת ההגנה יו"ר הוועדה, גב' חאמד, אינה רלוונטית להכרעה במחלוקת נשוא כתב האישום, וכי עדותו של מר עבוד, אדריכל במקצועו והמומחה מטעם ההגנה, מתמקדת אך ורק במדרגות שבמחלוקת. בית המשפט התרשם כי עדותו אינה עקבית ולא משכנעת, והיא תומכת בראיות התביעה. עיינתי בתצלומי האוויר שהוגשו לבית משפט קמא וכן בקביעתו כי הוכח למעלה מכל ספק סביר כי הנאשם ביצע בניה ללא היתר של מרפסת וגג רעפים, בהיקף של כ-20 מ"ר, כאשר בניה זו בוצעה במועד כלשהו, לאחר מועד הצילום האווירי ביום 10.11.00, בו לא נראה גג רעפים, ולפני מועד צילום אוויר מיום 18.1.02, בו נראית מרפסת הרעפים. סבורני כי שגה בית משפט קמא משלא עשה הבחנה בין המרפסת לבין הרעפים, נושאים שבמחלוקת הצדדים, ואולם הבחנה כזו, גם אם הייתה נערכת, לא הייתה משנה את קביעותיו של בית משפט קמא ולא את התוצאה אליה הגיע, לפיה הנאשם הקים את גג הרעפים ותוספת המרפסת לאחר קבלת ההיתר, ועשה כן ללא היתר כדין. מעיון בתצלום אוויר מתאריך 18.1.02 ניתן לראות רעפים, כאשר בתצלומי האוויר מתאריכים 4.4.99, 10.11.00, ו-1.2.01 לא נראים רעפים קיימים. יחד עם זאת, בצילומים הנ"ל, נראית רצפה או משהו דומה (כדברי עדי התביעה חניפס וטאהא). בנוסף מהנדס הועדה, מר חורי העיד בפני בית המשפט כי המרפסת לא מופיעה בתצלום מינואר 1998, בעוד שהיא כן מופיעה בתצלומים מהשנים 1999-2000. מכאן ניתן להסיק שתי מסקנות. האחת, כי בניית גג הרעפים בוצעה במועד כלשהו, לאחר מועד הצילום האווירי ביום 1.2.01, בו לא נראה גג הרעפים, ולפני מועד הצילום האווירי מיום 18.1.02, בו נראה גג הרעפים, כאמור. והשנייה, כקביעת בית משפט קמא, המרפסת המקורה רעפים נבנתה לאחר ביקור המפקח, דהיינו לאחר אפריל 2000, ולפני מועד צילום אוויר מינואר 2002, כאשר ההיתר שניתן בשנת 1998 אינו מכשיר את הבניה והעבירה גם לא התיישנה. יתרה מכך, הנאשם העיד בפני בית משפט קמא כי הוא התחיל את הבניה וסיים בשנת 1998, בהתאם להיתר שניתן באותה שנה, ומאז לא ביצע כל שינוי בבניה. כן העיד שגג הרעפים נשוא האישום הינו לפי ההיתר והוא נבנה לפני שנת 2000, וכשקיבל טופס 4 גג הרעפים היה כבר קיים, לפי ההיתר. בית משפט קמא קבע כי עדותו של הנאשם נסתרת ע"י ראיותיה של המאשימה שכוללות את הגרמושקה, ההיתר וכן צילומי האוויר הנ"ל, בסדרם הכרונולוגי. כמו כן, הנאשם עצמו הצהיר, בישיבת 11.7.06, כך "נכון שבניתי את זה לפני הרבה שנים-לפני שנת 2001… כשבניתי את הרעפים לא היה לי היתר" (בעמוד 4, שורות 8-9). משכך, לא ראיתי מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, כאשר המערער לא העלה כל נימוק של ממש המצדיק סטייה מהחלטתו של בית המשפט, על אף שלא נעשתה הבחנה ברורה בין הסעיף המתיחס לבנית המרפסת לבין הסעיף הדן ברעפים הרלוונטיים. באשר לטענת הנאשם כי יש לזכותו בטענה של זוטי דברים - דינה להדחות. צדק בית משפט קמא בקובעו כי ביצוע עבודות בניה ללא היתר בהיקף של כ-20 מ"ר, ושימוש בהן ללא היתר כדין, הינן עבירות חמורות, ואין הן בבחינת מעשה קל ערך. אל מול הנזק שעלול להיגרם מביצוע צו ההריסה ומהריסת המרפסת המקורה ברעפים וכן את הרעפים נשוא כתב האישום, עומדת תופעה חמורה של בניה בלתי חוקית שפוגעת הן בשלטון החוק ובאכיפתו והן בשלום הציבור ובביטחונם. תופעה זו יש למגר. לעניין חומרת הבניה הבלתי חוקית הפוגעת באינטרס הציבורי והיקף עבירות התכנון והבניה יפים הדברים שנאמרו ברע"פ 5986/06 אהרן מלכיאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 25.7.06): "התופעה של בנייה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעקורה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה ובפיקוח הדוק על בנייה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעבר על-ידי בית-המשפט באשר לחשיבות אכיפתם של צווי הריסה: "הפיקוח על הבנייה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בנינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם" (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 404; ראו גם, רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נח(4) 385 (להלן: פרשת נימר); רע"פ 2618/05 מקום בים בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))...". בעניין זה ראו גם את עע"ם 8759/06 עודה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה-גבעת אלונים (טרם פורסם, ניתן ביום 13.11.06) שם נאמרו הדברים הבאים: "...אין מנוס ממאבק עיקש, ובכלל זה מענה שיפוטי, באשר לתופעות הבניה הבלתי חוקית, אשר הפכו, למרבה הצער, לשגרה במקומותינו.    "המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים...  ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט - כתארו אז - אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה". (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).". אני קובע כי צדק בית משפט קמא בדחותו את טענת הסנגור להגנה מן הצדק, משהנאשם לא הניח תשתית ראיות להצביע על רדיפה, התעמרות או התנהגות פסולה ומכוונת של המאשימה כנגדו, עת נקטה בהליך העמדתו לדין, וכי זו עשתה כן משיקולים זרים. נאמר ע"י בית המשפט כי משגילתה המאשימה דברי ביצוע עבירות בניה לא חוקית ושימוש בהן ללא היתר, חובתה בדין לפתוח בחקירה לבירור החשד ולהעמיד את הנאשם לדין. בית המשפט קמא שלל את טענת הנאשם כי כתב האישום הוגש כנגדו בתגובה לתביעה שהגיש הוא כנגד ועדת התכנון והבניה. הנאשם אף העיד כי במהלך ישיבות בהן השתתפו, הוא ונציגי הוועדה, הוטחו בו איומים מפיהם של מהנדס הוועדה ויועץ המשפטי שלה, לפיהם אם לא יחזור בו מתביעתו הנ"ל יימשכו ההליכים הפליליים נגדו. הנאשם הזכיר בעדותו מספר אנשים שנכחו, לטענתו, בישיבה בה הושמעו דברי האיום, אך בחר לא להעיד איש מהם כדי לתמוך בכך. טענתו נותרה ללא תמיכה ראייתית כלל. יתרה מכך, צוין בפסק הדין, שהנאשם אף העיד כי התקיימה ישיבה נוספת בנצרת, גם במהלכה הושמע איום כלפיו וכי בישיבה זו נכח גם עורך דינו של הנאשם, אך הנאשם לא ביקש להעידו. משכך, יש בהימנעותו כאמור כדי לגרוע ממשית ממשקל עדותו לעניין זה. בית משפט קמא קמא עיין בפרוטוקול ועדת הערר מיום 15.11.05 ולא מצא כי הוטחו בנאשם איומים כלשהם או התניה. אין זכר לטענת הנאשם לפיה נדרש לבטל את התביעה, אחרת יועמד לדין. טענת הנאשם, כפי שהעיד בפני בית המשפט, לפיה דברי האיומים וההתניה הנ"ל נרשמו בפרוטוקול, נסתרת כאמור. בית המשפט קמא לא מצא שבקשותיה של המאשימה לתיקון כתב האישום, בכל הנוגע לרכיב כפל השווי, מלמדות הן על שיקול זר. מקובלת עלי קביעתו הנ"ל של בית משפט קמא, משלא נמצאו פגמים בהליך המשפטי וכי הגשת כתב האישום אינה מצביעה על פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, ואין לראות בהתנהגות הרשות המאשימה, כהתנהגות בלתי סבירה, ומשוללת הגינות ואחריות. בסיכומו של דבר, אני קובע כי המערער לא הצליח להציג טעם המצדיק סטייה מקביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא, בכפוף למצוין לעיל, ולאור כל האמור לעיל דין הערעור לעניין הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין: הלכה היא כי בית משפט היושב בערעור אינו מתערב בעונש, לא כל שכן בקנס ו/או אגרה, אם זה אינו חורג מרמת הענישה הראויה. כאמור, מדובר בעבודות שבוצעו ללא היתר, בהיקף של כ-20 מ"ר. הענישה צריכה לשקף את חומרת העבירות, הפגיעה בשלטון החוק, ולהרתיע עברייני תכנון ובניה פוטנציאליים. בית שפט צריך להביא במסגרת שיקוליו גם נקודות הפועלות לזכותו של הנאשם שבפניו. בראשית גזר דינו, ציין בית משפט קמא ששוכנע כי הנאשם עשה מאמצים להכשרת הבניה הנ"ל, ותלויה ועומדת בקשה חוזרת מטעמו להכשיר אותה, ולאחר מכן דן אותו לעונשים שציין שם. לא ראיתי מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, לעניין הקנס שהוטל על הנאשם, וכן לגבי שאר רכיבי גזר הדין. סבור אני כי העונש שנגזר מאזן נכונה את מכלול השיקולים ואינו מחמיר עם הנאשם/מערער כלל ועיקר. סיכום: לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הערעור על כל חלקיו, זאת בכפוף לעריכת הבחנה בין המועדים שכביכול בהם נבנתה המרפסת נשוא כתב האישום, לבין המועדים בהם נבנו הרעפים מעל למרפסת, ואשר אין בה, כאמור, כדי להשפיע על התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא. מרפסתבניה