העסקת קטינים בשבת במקדונלדס

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת נערים בשבת - אכיפה בררנית / העסקת קטינים בשבת במקדונלדס: 1. בפני בקשה לביטול כתב אישום אגב העלאת טענות מקדמיות מטעם המבקשים. כתב האישום הוגש ביום 16.11.11 והוא מייחס למבקשים עבירות לפי חוק עבודת נוער, התשי"ג - 1953 (להלן: "חוק הנוער"). העבירה המיוחסת לאלוניאל בע"מ (להלן: "המבקשת") היא עבירה של העסקת נערים יהודים בזמן המנוחה השבועית (עבירה לפי סעיף 21 ו-33א(2) לחוק הנוער), העבירה המיוחסת לעמרי פדן (להלן: "המבקש") היא עבירה של הפרת חובת הפיקוח ומניעת ביצוע עבירה (עבירה לפי סעיף 38(א) ו-33א(2) לחוק הנוער). 2. המבקשת עוסקת בהפעלה וניהול רשת מסעדות "מקדונלדס", ובין היתר הפעילה וניהלה את סניף "מקדונלדס" שבצומת גולני. המבקש הינו הבעלים ומנהלה של המבקשת. 3. על פי כתב האישום, הועסקו על ידי המבקשת בני נוער יהודים ביום המנוחה השבועי בשני מועדים שונים, 17.7.10 בשעה 12:40 ו-24.7.10 בשעה 14:40, בהם נערך ביקור פיקוח מטעם מפקחי משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (להלן: "משרד התמ"ת") בסניף "מקדונלדס" שבצומת גולני. באשר למבקש, נטען כי לא עשה ככל שניתן למניעת העבדתם של בני הנוער בניגוד לחוק הנוער. 4. המבקשים העלו שתי טענות מקדמיות: האחת, טענת פגם או פסול בכתב האישום בהתאם לסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), והשנייה, טענת הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. 5. פגם או פסול בכתב האישום בתוספת הראשונה לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות") נקבע כי עבירה על חוק הנוער היא עבירה מנהלית. בבקשתם לביטול כתב האישום טענו המבקשים כי בהתאם לאמור בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, תובע מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה מנהלית, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת "מטעמים שיירשמו". בתגובת המשיבה לטענות המקדמיות, טענה כי "בתיק דנן קיימים נימוקים להגשת כתב אישום, בטרם הוגש כתב האישום, אולם מאחר ואין חובה להעמידם לעיון הנאשמים אם לא ביקשו זאת במפורש, סברו הנאשמים בטעות כי לא קיימים נימוקים להגשת כתב אישום" (ההדגשות במקור). בתשובת המבקשים טענו כי בתגובת המשיבה נטען לראשונה שבתיק דנן קיימים נימוקים להגשת כתב אישום עוד טרם הגשתו. עוד נטען כי התרשומות ביחס לנימוקים להגשת כתב אישום לא נמסרו לעיון המבקשים יחד עם יתר חומר החקירה כמתחייב על פי חוק העבירות המנהליות ואף הפנו לפסק דין בבג"ץ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (1992) (להלן: "פסק דין אפרתי"). אינני מקבלת את טענת המבקשים לפיה נטען לקיומם של נימוקים להגשת כתב אישום לראשונה בתגובת המשיבה. כבר בפרוטוקול הדיון מיום 19.4.12 טענה ב"כ המשיבה כי "אם חברי היה מבקש הייתי מוסרת לו את הנימוקים הכתובים מדוע הלכנו לכתב אישום חלף קנס" (ע' 2 ש' 10-11 לפרוטוקול הדיון). המבקשים ביקשו בתשובתם להורות למשיבה להמציא לאלתר את הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתה להגיש כתב אישום, ולאפשר להם לטעון טענותיהם בעניין, בטרם הכרעה בבקשה גופא. בזיקה לבקשה, לתגובה המשיבה ולתשובה לתגובה ניתנה החלטה מיום 5.9.12, לפיה נדרשה המשיבה להגיש הנימוקים להגשת כתב האישום, אשר הוגשו ביום 20.9.12. לטענת המבקשים, חומר החקירה הועבר אליהם עוד ביום 12.1.12, כך שחלפו למעלה מ-8 חודשים עד לקבלת הנימוקים, אותם היה על המשיבה להעביר כבר אז. אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשים היו זכאים לעיין בנימוקים ואף לצלמם. המבקשים טענו שהיה על המשיבה להעמיד את הנימוקים לעיונם יחד עם כל חומר החקירה, ואילו המשיבה טענה כי אין חובה להעמידם לעיון המבקשים אם לא ביקשו זאת במפורש. ל"חומר חקירה" אין הגדרה חד משמעית וברורה, אולם במשך השנים נוצק תוכן למונח זה ועקרונות המסייעים בזיהויו: "...ההנחייה שניתנה בפסיקתנו באשר לזיהויו של 'חומר חקירה'... הותירה שוליים רחבים גם למקרים בהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית...לפיכך יכללו בגדר חומר כזה גם 'ראיות השייכות לפריפריה של האישום' (בג"צ 233/85... בג"צ 4157/00 ...)...". ככלל, "כאשר מדובר בחומר שעל פי טיבו אינו חומר חקירה...הרי בהיעדר מניעה עקב פגיעה בזכויותיו של האדם או פגיעה באינטרס מוגן אחר, יפעל הספק...לטובת הנאשם והחומר ימסר לו" (י. קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני עמ' 989). בבש"פ 5425/01, יאסין אל חאק נ' מדינת ישראל (2001) נה(5) 429 נקבע: "כבר נאמר בפסיקתנו כי להגדרת 'חומר חקירה' יש לתת פירוש מרחיב כדי ליתן לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה. עם זאת נאמר עוד, כי: "במסגרת השימוש בשיקול הדעת, כאמור, אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר החקירה' ראיות, שהרלוואנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית, ולא כל שכן אין להחיל ככלל את הוראות סעיף 74 האמור על חומר שולי שכזה, אשר בלאו הכי אינו יכול להיות קביל באותו משפט" (ראו בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 (להלן - בג"ץ אל הוזייל, בעמ' 129)). בהתאם לכך, 'חומר חקירה' המצוי בידי התביעה או בשליטתה, או חומר שצריך על פי טיבו להימצא בשליטת התביעה, והוא קשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך המשפט הפלילי, יימסר לידי הסניגוריה, ובלבד שאין החומר חוסה תחת כנפי חסיון בין בשל הפגיעה בזכות לפרטיות או בין בחיסיון מטעמים של אינטרס ציבורי המצדיק את חיסויו (ראו לעניין זה בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 804)". נראה כי בהתאם לפירוש רחב של המונח "חומר חקירה" שאומץ בפסיקה, הנימוקים להגשת כתב אישום מהווים חומר חקירה, הגם שאינם קשורים במישרין לאישום אולם יש בידם כדי לסייע להגנת המבקשים. לפיכך, היה על המשיבה להעביר לעיון המבקשים, יחד עם יתר חומר החקירה, גם את הנימוקים להגשת כתב אישום, דבר אשר לא עשתה. יחד עם זאת, אין הפגם יורד לשורשו של עניין. יודגש כי הנימוקים הועברו למבקשים בטרם הקראת כתב האישום, כך שזכויותיהם המהותיות לא נפגעו, וממילא הפגם התרפא. לפיכך, ובהתבסס על "דוקטרינת הבטלות היחסית", אין לבטל את כתב האישום. בנוסף, אין חולק כי אין צורך בפירוט הנימוקים בכתב האישום, אולם לטענת המבקשים היה על המשיבה לכתוב בכתב האישום שהוא מוגש לאחר הכרעתו של תובע מטעמים שנרשמו. אין בהיעדר הערה כאמור כדי לפגום בכתב האישום. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חשין כפי שבאו לידי ביטוי בפסק דין אפרתי (פסקה 14): "בשולי הדברים נעיר, שאם חובה לפירוט הטעמים בכתב האישום לא מצאנו, דומה בעינינו שהסדר הטוב והמינהל התקין מכתיבים כי ייאמר בכתב האישום שמוגש הוא לאחר הכרעתו של תובע מטעמים שנרשמו. אי רישום הערה זו לא יפגום בכתב האישום, אך מצד הסדר והמינהל התקינים ראוי שכך יירשם" (ההדגשה שלי ע.א). לאור האמור, ושעה שנמסרו למבקשים הנימוקים שהובילו להגשת כתב אישום, הרי שלא נגרם להם עיוות דין או פגיעה מהותית בזכויותיהם, כאשר למבקשים הזכות לתקוף את שיקול הדעת של המשיבה, כפי שאכן עשו. שיקול הדעת של המשיבה אין מחלוקת שעל פי חוק העבירות המנהליות דרך המלך תהיה נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראו בעניין זה פס"ד אפרתי). המבקשים טענו כי הנימוקים להגשת כתב אישום שנחשפו על ידי המשיבה אינם מצדיקים הגשת כתב אישום בעניינם. להלן נתייחס לכל אחד מן הנימוקים. העבירה נעברה כנגד מספר עובדים בהתאם להנחיות הלשכה המשפטית של משרד התמ"ת אין לנקוט בהליכים פליליים כנגד מי שהעסיק ביום המנוחה השבועי נערים שגילם 17.5 שנים ויותר. לפיכך, ביקשה ב"כ המשיבה למחוק מכתב האישום את הנער בקר מתן זאב. המבקשים ביקשו למחוק מכתב האישום גם את הנער גנור זיו שהינו יליד 14.1.93. לפי כתב האישום גנור זיו הינו יליד 1.4.93, ומשכך טרם הגיע לגיל 17.5 במועד ביצוע הביקורת. תאריך הלידה הינו עובדה שתוכח בשלב ההוכחות. המבקשים גם ביקשו למחוק מכתב האישום את אייל יובל, יליד 27.1.93, אולם גם טענה זו אין בידי לקבל, שכן במועד ביצוע הביקורת טרם הגיע לגיל 17.5 (בהפרש של ימים בודדים). המבקשים טענו כי יש למחוק מכתב האישום גם את הנער אסקוב אדם, יליד 23.2.93, אשר במועד הביקורת היה בן 17 שנים וחמישה חודשים (פחות כמה ימים), שכן המדובר ב"זוטי דברים". אינני מקבלת טענה זו, כל עוד פועלת המשיבה בהתאם להנחיות היועץ המשפטי - כי אם לא כן, אנו עלולים להידרדר למדרון חלקלק. המבקשים טענו כי בהתאם להנחיות פנימיות של משרד העבודה והרווחה לעניין הגשת כתבי אישום בעבירות מנהליות מיום 26.6.02 הרף התחתון לצורך הגשת כתב אישום הוא העסקת חמישה עובדים, וכתב האישום מתייחס לארבעה עובדים בלבד. אכן, בהנחיות פורטו נסיבות המצדיקות הגשת כתב אישום, כאשר אחת מהן היא העסקת חמישה בני נוער או יותר בניגוד לחוק, וזה לא מתקיים בענייננו. אולם, אין מדובר בתנאים מצטבים. נסיבות אחרות מתקיימות בענייננו - ודי בהן כדי להגיש כתב אישום, כמפורט בהמשך. לנאשמים קנסות מנהליים אחרים המבקשים טענו שלא צויין בגין אילו עבירות אותם קנסות הנטענים הוטלו וכן שמדובר בנימוק סתמי, חסר בסיס ומשקל. אכן לא צויין בגין אילו עבירות הוטלו קנסות, ולכן אני מקבלת את עמדת המבקשים בעניין זה. העבירה חוזרת על עצמה - הייתה הרשעה ומתנהל תיק בעבירות דומות המבקשים מודים בקיום הרשעה קודמת, אולם טענו שמדובר בהרשעה בתיק ישן (ת.פ 275/03), אשר גם היא אינה חלוטה וערעור עליה תלוי ועומד בבית הדין הארצי לעבודה. משכך, אין לקחת את ההרשעה בחשבון ואין להגיש כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי. אינני מקבלת את עמדת המבקשים. בהתאם לאותן הנחיות פנימיות לעניין הגשת כתבי אישום בעבירות מנהליות, עליהן התבססו גם המבקשים, אחת מהנסיבות המצדיקות הגשת כתב אישום היא "עבירה חוזרת של המעביד באחד מחוקי העבודה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום והורשע, או שמתנהל לגביהם הליך תלוי ועומד". בענייננו אכן מדובר על עבירה חוזרת, לאחר הגשת כתב אישום והרשעה, ואין דרישה שיהא מדובר בהרשעה חלוטה. לפיכך, ולו רק מסיבה זו לא מצאתי פגם בשיקול דעתה של המשיבה עת הוחלט על הגשת כתב האישום. יודגש כי המשך ביצוע העבירות, כשלעצמו, עלול ללמד על כך שהקנס המנהלי איננו הולם את היקף העבריינות ואת חומרתה ולא יספק הרתעה מספקת. לא מצאתי לנכון לדון בנסיבות נוספות אשר מצדיקות הגשת כתב אישום, וזאת מאחר ודי בהתקיימותה של נסיבה אחת על מנת לבסס את סבירות החלטת המשיבה. לאור האמור, אינני מקבלת את הבקשה לביטול כתב האישום בשל פגם או פסול בכתב האישום. 6. הגנה מן הצדק המבקשים טענו כי המשיבה נקטה בעניינם אכיפה בררנית אסורה בפן הדתי, בפן הסקטוריאלי ומבחינת גיל בני הנוער. להלן אדון בכל אחד מהם בנפרד. אכיפה בררנית מהי? בית הדין רשאי לנקוט באמצעים לתיקון פגיעות שנגרמו עקב אכיפה בררנית באמצעות שימוש בדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" העשויה להוביל אף לביטולו של כתב האישום (ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005). הפסיקה הכירה בכך כי טענת הגנה מן הצדק תתקבל כשאין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. נפסק לא אחת כי טענה זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. בפסק הדין בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית-באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) ציין השופט י' זמיר כי: "ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק". בבג"ץ 1213/10 אייל ניר נ' יו"ר הכנסת (2012) כתבה כב' הנשיאה בייניש (בדימוס) כך: "ויודגש - מרבית הדיון המוכר במשפטנו הנוגע לסוגיית האכיפה הבררנית עוסק באופן בו מפעילה הרשות המבצעת את שיקול דעתה עת היא באה לאכוף את הדין. בהיבט זה נזכיר כי הדין וההלכה הפסוקה מתירים לרשויות מרחב תמרון נכבד בהיבטים הנוגעים לאכיפה הפלילית. כך, בשיטתנו יש כמובן חובה לפעול על-פי אמות מידה שוויוניות בכל הנוגע לאכיפת החוק, להעמדה לדין ולעיכוב ההליכים, אך המחוקק הותיר לעניין זה במסגרת הדין הפלילי שיקול דעת לתביעה להביא בגדר שיקוליה שיקולים שונים הנוגעים ל"אינטרס הציבור". בהתאם לכך, הרשויות רשאיות לשקול במסגרת פעולות האכיפה מגוון של שיקולים העשויים להיות רלוונטיים להכרעה בדבר העמדה לדין או הפסקת הליכים ובהם זכויות ואינטרסים נוספים שיכול ויצדיקו הימנעות מאכיפת הדין הפלילי בנסיבות מסוימות (וראו למשל עניין גנור, עמ' 509, ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 814-813 (2005). להרחבה ראו עוד רות גביזון שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק, 422 - 429 (1991))". אכיפה בררנית בפן הדתי לטענת המבקשים המשיבה פועלת מתוך מדיניות המסכלת את התכלית הניצבת ביסוד חוק הנוער, ובתוך כך נוקטת אכיפה בררנית פסולה מטעמים חיצוניים לחוק הנוער תוך שהיא בוחרת להפנות את מרצה ומשאביה באופן לא פרופורציונלי לפעולות אכיפה כנגד העסקת בני נוער יהודים בעיקר ביום המנוחה השבועי - שבת. המבקשים הוסיפו כי מתוך 39 כתבי אישום שהוגשו בין השנים 2005-2010 בגין עבירות לפי סעיף 21 לחוק הנוער, כל כתבי האישום, למעט אחד, התייחסו להעסקת נערים יהודים בימי שישי או שבת, לפיכך, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המנהלית, ונטל ההוכחה עובר לכתפי המשיבה על מנת שזו תוכיח כי האכיפה שננקטה על ידה התבססה על שיקולים ענייניים בלבד. המשיבה אינה חולקת על כך שפעולת האכיפה אינה בגדר אכיפה מלאה אלא מדובר באכיפה חלקית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם, יחס שונה לשונים אינו מהווה הפליה ובהתחשב במשאבי הרשות המוגבלים כמו גם באופייה היהודי של מדינת ישראל, אין פסול במדיניות המפנה את עיקר מאמציה כלפי מעסיקים יהודים שעוברים על החוק. באשר לכתבי האישום שצורפו ועליהם נסמכים המבקשים טענה המשיבה כי אלו מתייחסים להליכים בעתירות מנהליות שנוהלו ואינם מעניינם של ההליכים שבפנינו. כך גם, המבקשים קיבלו את המידע והנתונים בהתאם להחלטת בית המשפט ולאילוצים בהתאם לחוק חופש המידע אשר אינם נוגעים לתיק שלפנינו. אין להיכנס לטענות שנדונו בהליך העתירה המנהלי במסגרת דלתות הדין הפלילי. לא הובאו ראיות לשיקולים זרים ו/או בלתי סבירים במדיניות המשיבה, למדיניות אכיפה שהיא בניגוד לתכלית החוק ו/או לשם השגת מטרה פסולה ו/או להתעמרות במבקשים. המבקשים הגישו עתירות מנהליות על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998. במהלך בירור העתירות הגיעו הצדדים להסכמה לפיה קיבלו המבקשים מהמשיבה, בין היתר, את כתבי האישום שצורפו. אין רלוונטיות לענייננו להליך המשפטי שננקט על מנת לצרף את כתבי האישום, אשר המבקשים מתבססים עליהם בבקשה זו. כתבי האישום שצירפו המבקשים אינם משקפים תמונה ברורה וממצה ואין בהם כדי לקבוע מסמרות לענייננו, באשר רב החסוי על הגלוי, לרבות נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. גם אילו קבעתי שכתבי האישום אכן מקימים יסוד לטענה כי קיימת אכיפה סלקטיבית, ולא נקבע כך, הרי שהאכיפה התבססה על שיקולים ענייניים. אני בדעה כי המשיבה אכן נוקטת אכיפה חלקית הנובעת מממשאבים מוגבלים שעיקרם חוסר בכוח אדם. כך גם, קיים קושי באכיפת חוק הנוער על נערים שאינם יהודים, הנובע מקושי בהוכחת יום המנוחה השבועי של מי שאינם יהודים - אותו יום מנוחה הנתון לבחירה, כך שעשוי להשתנות בנקל ומקשה על אכיפה אפקטיבית והרתעתית. די בכך כדי להוכיח שיקולים ענייניים. לאור האמור, אינני מקבלת את הטענה לאכיפה בררנית על רקע דתי. אכיפה בררנית בפן הסקטוריאלי לטענת המבקשים, המשיבה החליטה כי ביחס לסקטורים מסוימים, לא ינקטו הליכי אכיפה כלל, חרף העסקת נוער בימי המנוחה, בעוד שבנוגע לסקטורים אחרים, מבצעת המשיבה פעולות אכיפה אינטנסיביות, וזאת ללא כל הבחנה ראויה ובשרירותיות מופגנת. לשם המחשה צירפו המבקשים מכתב של הלשכה המשפטית במשרד התמ"ת מיום 6.12.04 לפיו אין לנקוט בהליכי אכיפה בעניין הופעות ציבוריות של בני נוער בימי המנוחה השבועית שלהם. המשיבה טענה באשר להופעות ציבוריות כי מדובר בתחום אחר בו קיים הליך רישוי, אשר שונה במהותו מן התחום שבו אנו עוסקים, המדובר בסוגיה נקודתית ספציפית בעלת היבטים שונים, המוסדרת באופן נפרד. אין מחלוקת שהמשיבה אינה אוכפת העסקתם של בני נוער בהופעות ציבוריות בניגוד לחוק הנוער. אני מקבלת את עמדת המשיבה באשר לשוני הקיים בין הופעות ציבוריות (יוזכר כי הפיקוח על תנאי ההעסקה של בני הנוער באותן הופעות נעשה במסגרת היתר שניתן להעסקת בני נוער בהופעות ובפרסומות) לעבודה במסעדות (ראו בעניין זה החלטתה של כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר בת.פ (ת"א) 164-08-10 מדינת ישראל נ' אלוניאל בע"מ (2012)). השוני בתחום, אשר יש בו כדי להשליך על האינטרס הציבורי בקיום הופעות ציבוריות הוא אשר הוביל להיעדר אכיפה כאמור. לדידי, מדובר בהבחנה מטעמים ענייניים. לטענת המבקשים, מתוצאותיו של סקר אותו הם יזמו עולה כי בני נוער מועסקים בימי שבת בתחומים שונים ובהם שירותי הסעדה (קייטרינג), הפעלות לילדים בפארקי שעשועים ובלונה פארקים, דוכני מכירות, עבודות בתחום הספורט וכן עבודות בחופי רחצה ובריכות. לטענתם, המשיבה נמנעת לאכוף את איסור העסקת בני הנוער בימי המנוחה השבועית בתחומים אלה ובתחומים נוספים. אין בידי לקבל טענה זו אשר לא גובתה בראיות מטעם המבקשים. לאור האמור, אינני מקבלת את הטענה של אכיפה בררנית על רקע סקטוריאלי. אכיפה בררנית מבחינת גיל בני הנוער המבקשים טענו כי בהתאם למדיניותה המוצהרת והנקוטה של המשיבה, לא ננקטים הליכים פליליים לפי סעיף 21 לחוק הנוער כנגד מי שהעסיק ביום המנוחה השבועי בני נוער שגילם מעל 17 וחצי, בנוסף, נטען כי בהתאם למדיניות זו ובבחינת "זוטי דברים", יש למחוק מכתב האישום גם נער נוסף, אסקוב אדם, שגילו היה קרוב מאוד ל-17 וחצי. כפי שקבעתי לעיל, אינני מקבלת את טענת המבקשים בהיות הקטינים מתחת לגיל 17 וחצי במועד ביצוע הביקורת (למעט הנער בקר מתן זאב שב"כ המשיבה ביקשה למחוק). כך גם אינני מקבלת את הטענה בדבר "זוטי דברים". 7. סיכומו של דבר, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית. כתב האישום יתוקן בהתאם להודעת המשיבה (מחיקת הנער בקר מתן זאב מכתב האישום). עבודה בשבת / חגהעסקת בני נוערקטינים