דרכי עבודתה של ועדה רפואית לעררים מוסדרות בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956. התקנות קבעו כי הועדה לעררים צריכה לכלול 3 חברים ולפי הפסיקה, צריך שהועדה תכלול לפחות מומחה אחד בתחום הפגימה של העורר (דב"ע נא/99- 94 ארבל המוסד לביטוח לאומי). תקנה 3 לתקנות, החלה על פוסקים רפואיים (ועדה בדרג ראשון), מאפשרת מינוי יועץ רפואי לפוסק. תקנה זו לא הוחלה על ועדה רפואית לעררים (ראו תקנה 31(א) לתקנות). לעומת זאת, לגבי ועדה רפואית לעררים, נתקנה תקנה 27(ג) לתקנות המאפשרת לועדה הרפואית לעררים להיעזר ביועץ מקצועי שאינו רפואי. צירופן יחד של תקנה 27(ג) עם אי-החלת תקנה 3 על הועדה הרפואית לעררים, הביאה להלכה שהועדה הרפואית לעררים אינה רשאית להיעזר ביועץ רפואי. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרכב ועדה רפואית:## 1. המערער עבד כפועל במפעל סטארפלסט וביום 8/4/91, תוך כדי עבודתו, החליק, נפל ונחבל ברגלו השמאלית (בברך ובירך). המשיב הכיר בנפילה זו כבתאונת עבודה ובהמשך, נקבעו למערער נכויות זמניות - בשיעור % 100 לתקופה של יומיים (9-91/10/8) ובשיעור % 20 לתקופה שמיום 10/10/91 ועד יום 30/3/92. 2. ביום 10/5/92 קבע פוסק רפואי (דרג ראשון של ועדה רפואית), כי דרגת נכותו היציבה של המערער, כתוצאה מהתאונה, הינה בשיעור % 0 החל מיום 1/4/92 (הפוסק לא התייחס לדרגת הנכות ביום 31/3/92). מסקנתו זו של הפוסק הרפואי הושתתה על דעתו שמצבו של המערער נובע מ"חבלה סיסטמית שאינה קשורה לתאונה הנדונה". 3. על החלטת הדרג הראשון ערר המערער בפני ועדה רפואית לעררים, שדנה בעררו לראשונה ביום 20/7/92. במועד זה אבחנה הועדה את המערער כסובל ממצב לאחר חבלה בפרק ירך שמאל והחליטה כאמור להלן: "הועדה בדעה שהנפגע חייב לעבור בירור מקיף במסגרת אישפוז. ישנה אי התאמה בין הממצאים הקלינים, רנטגנים, סיפור התאונה והתנהגות הנפגע. עם קבלת תוצאות הבירור בחתימת ידו של מנהל המחלקה תדון הועדה במקרה בהעדר הנפגע". הועדה קיימה דיון נוסף בעניינו של המערער, ביום 9/11/92. במועד זה הומצא לועדה מכתבו של ד"ר רופמן, מיום 21/9/92 מביה"ח כרמל, ולפי מכתב זה התרשמה הועדה "שהתלונות של הנפגע הם יותר קשורות עם שינויים נפשיים" (כך במקור). במסקנותיה באותו יום רשמה הועדה שלשם סיום הדיון בעניינו של המערער מבקשת הועדה חוות דעת פסיכיאטרית, ועם קבלתה תסיים הועדה את הדיון בהעדר הנפגע. 4. ביום 30/11/92 הומצא לועדה מכתבו של ד"ר לוסטיג (מומחה לפסיכיאטריה). במכתבו זה ממליץ ד"ר לוסטיג לסיים את הבירור הגופני, כדי לדעת אם נמצא ממצא פתולוגי ולאחר מכן, אם לא יימצא ממצא כזה - על אישפוזו של המערער במחלקה פסיכיאטרית לשם הגעה למסקנה ברורה, מאחר שד"ר לוסטיג עצמו לא הצליח להגיע למסקנה כזו במסגרת הבדיקה שערך למערער. הוועדה רשמה במסקנותיה: "הועדה עיינה בחוות דעתו של היועץ ד"ר לוסטיג מיום 92/11/30 אשר הצביע על צרך ברור פסיכיאטרי במסגרת מחלקה. גם הפעם לא יכולה הועדה להחליט על אבחנה ברורה לכן מחזקת את חוות דעת היועץ ותסיים את הדיון לאחר קבלת דו"ח מפורט וסכום חוות דעת היועץ. הועדה מבקשת כ"כ להוועץ ברופא נוירולוג בנושא הנפגע". 5. במהלך שנת 1993 עבר המערער שני ניתוחים שבהם הוחלפו לו פרקי שתי הירכיים. 6. הדיון הבא שערכה הועדה בעניינו של המערער היה ביום 23/5/94 (כשנה וחצי לאחר הדיון הקודם). למרות מסקנותיה של הועדה מיום 30/11/92, כפי שצוטטו לעיל, לא היו בפני הועדה ביום 23/5/94 מסמכים של מחלקה פסיכיאטרית כלשהי או של בית חולים פסיכיאטרי לגבי מועד מאוחר ליום 30/11/92. לעומת זאת, היה בפני הועדה מכתב מאת הפסיכיאטר, ד"ר ספורן, מיום 23/5/94. עיון בפרוטוקול הועדה ובמכתבו של ד"ר ספורן, ששניהם, כאמור, מיום 23/5/94, אינו מאפשר לדעת מהו המסמך שקדם למשנהו, מאחר שהועדה מסתמכת על מכתבו של ד"ר ספורן וד"ר ספורן מסתמך על הבדיקה האורטופדית שנערכה באותו יום (23/5/94). עם זאת, מהעובדה שמכתבו של ד"ר ספורן לא נכלל במסמכים שהוזכרו בסעיף 18 לפרוטוקול הועדה, אני מסיק כי עם תחילת הדיון בועדה לא היה מכתבו של ד"ר ספורן בפניה, אך במהלך הבדיקה שערכה הועדה ובטרם כתיבת מסקנותיה, הובא המערער לבדיקה אצל ד"ר ספורן שהגיש לועדה את מכתבו עוד טרם סיום הדיון בועדה (וכך כנראה היה אף ההליך שבו נמסר לועדה, במהלך הדיון, מכתבו של הנוירולוג - גם הוא מיום 23/5/94- שאף הוא לא הוזכר בסעיף 18 לפרוטוקול אך הוזכר במסקנותיה של הועדה. במסקנותיה רשמה הועדה כך: "בבדיקה אורתופדית וסיכומי המחלה (הכוונה לסיכומי המחלה מבי"ח רמב"ם לגבי ניתוחי החלפת הפרקים - ח.א.) מתברר שהנ"ל סובל ממחלה סיסטמית על רקע שגרוני וללא קשר לגורם התאונתי. לדעת הועדה יאן לקשור את הגורם התאונתי עם התפתחות של מחלה סיסטמית אשר הביאה את הנ"ל לשני ניתוחים בפרקי הירכיים. הועדה עיינה בחו"ד של ד"ר ספורן, פסיכיאטר, מ- 23.5.94 וכן בחוו"ד של ד"ר ברנזון, נוירולוג מ- 23.5.94 ומאמצת את מסקנותיהם כי אין כל הפרעה פסיכיאטרית או נוירולוגית כתוצאה מהתאונה הנדונה. לאור הנ"ל דוחה הועדה את ערעור הנפגע ומאשרת החלטת הועדה המחוזית מיום .10.5.92לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה הנדונה". 7. בדיון בפני טען אביו של המערער כי טרם התאונה היה המערער בריא ומסוגל לעבודה ואילו מאז התאונה הפך בהדרגה למשותק, נאלץ לעבור ניתוחים ואינו יכול לתפקד. לעומתו, טענה ב"כ המשיב כי הועדה הגיעה, על סמך המסמכים שהיו בפניה למסקנה שמצבו של המערער נובע ממחלה ולא מן התאונה. 8. בערעור מסוג זה מוגבלת סמכותו של בית הדין לערעור בשאלות משפטיות בלבד, ואין ביה"ד רשאי (ואף לא מסוגל) להתערב במסקנותיה הרפואיות של הועדה. 9. עם זאת, דעתי היא כי החלטת הועדה, אינה יכולה לעמוד, ויש לקבל את הערעור, מהסיבות המפורטות להלן. 10. הועדה הורכבה מ- 2אורטופדים ומרנטגנולוג. על אף היותם של 2אורטופדים חברים בועדה - לא הצליחה הועדה, במשך תקופה ארוכה, להגיע למסקנה בדבר מצבו האורטופדי של המערער וחיפשה את ליקוייו בתחומי הפסיכיאטריה והנוירולוגיה. הועדה אימצה את מסקנתו של ד"ר לוסטיג שיש לבחון את המערער במסגרת אישפוז במחלקה פסיכיאטרית, אך שנה וחצי לאחר מכן, הסתפקה הועדה בסיכומי מחלה (ממחלקה אורטופדית) כדי לזנוח את מסקנתה הקודמת, וזאת, בלא כל התייחסות בפרוטוקול שערכה - להעדרם של המסמכים שנדרשו מהמחלקה הפסיכיאטרית. בכך, טעתה הועדה. אמנם, אם לאור מסמכים חדשים שהומצאו לה סבורה הועדה שכבר אין צורך בבירורים אחרים, שנדרשו על ידיה לפני כן, נראה לי שאין הועדה מחוייבת להיות כבולה למסקנתה הקודמת, אולם, אין הועדה יכולה לצאת ידי חובה כאשר היא משאירה למערער (ואף לבית הדין) לשער השערות מדוע נזנחה הדרישה לבירור פסיכיאטרי ועל הועדה היה לציין זאת במפורש בהחלטתה החדשה. 11. דרכי עבודתה של ועדה רפואית לעררים מוסדרות בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). התקנות קבעו כי הועדה לעררים צריכה לכלול 3חברים ולפי הפסיקה, צריך שהועדה תכלול לפחות מומחה אחד בתחום הפגימה של העורר (דב"ע נא/99- 94 ארבל המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 337). תקנה 3 לתקנות, החלה על פוסקים רפואיים (ועדה בדרג ראשון), מאפשרת מינוי יועץ רפואי לפוסק. תקנה זו לא הוחלה על ועדה רפואית לעררים (ראו תקנה 31(א) לתקנות). לעומת זאת, לגבי ועדה רפואית לעררים, נתקנה תקנה 27(ג) לתקנות המאפשרת לועדה הרפואית לעררים להיעזר ביועץ מקצועי שאינו רפואי. צירופן יחד של תקנה 27(ג) עם אי-החלת תקנה 3 על הועדה הרפואית לעררים, הביאה להלכה שהועדה הרפואית לעררים אינה רשאית להיעזר ביועץ רפואי. 12. כאמור לעיל, בסעיף 6לפסק דין זה, מסתבר כי הועדה, תוך כדי ישיבתה בדיון בעררו של המערער ביום 23/5/94, החליטה להיעזר ב- 2יועצים רפואיים; הפסיכיאטר - ד"ר ספורן והנויורולוג - ד"ר ברנזון. יועצים אלה מסרו לועדה את חוות דעתם בתוך כדי הדיון של הועדה, והועדה הסתמכה על ייעוצם הרפואי. בהתאם לאמור בסעיף 11 לעיל, יש לקבוע כי הועדה היתה מנועה מלהיעזר בייעוצם של הרופאים, ייעוץ שהתבקש על ידיה תוך כדי דיוניה בערר. המצב המשפטי היה שונה, לו נהגה הועדה כפי שנהגה בישיבתה הקודמת, ביום 30/11/92, עת החליטה כי לצורך החלטה על המערער לעבור אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. החלטה מעין זו הינה החלטה המותרת לועדה הרפואית לעררים, מכח תקנה 10לתקנות, אשר לפי תקנה 31(א) הוחלה על ועדה רפואית לעררים "בשינויים שהענין מחייבם". תקנה 10האמורה, מאפשרת לועדה לחייב את העורר לעבור בדיקה נוספת הדרושה לדעת הועדה לצורך קביעת הנכות. כאשר סבורה ועדה רפואית לעררים שעל עורר לעבור בדיקה נוספת (כגון צילום או אף כגון בירור פסיכיאטרי כבמקרהו של המערער), עליה להסביר זאת ולפרט בפרוטוקול את הבדיקה הנדרשת. כאמור לעיל, בדיונה ביום 23/5/94, לא הסבירה הועדה מאומה לגבי הנחיצות בבדיקות נוספות, חוות הדעת (הפסיכיאטרית והנויורולוגית) לא היו בפני הועדה בתחילת הדיון, ובלא שניתן לכך כל הסבר בפרוטוקול - הופיעו חוות דעת אלו "יש מאין" בפרק המסקנות של הועדה. 13. בנוסף לאמור לעיל, נראה לי שהרכבה של הועדה אינו מתאים לפגימותיו של המערער. עניינו של המערער נמשך בועדה הרפואית לעררים במשך כמעט שנתיים (הדיון הראשון בועדה הרפואית לעררים היה, כזכור, ביום 20/7/92), בלא שהועדה הצליחה להגיע למסקנה ברורה, בשל הצורך בבירורים פסיכיאטריים ונוירולוגיים, כאשר אין כל סיבה סבירה מדוע לא כללה הועדה, בנוסף לאורטופד, גם פסיכיאטר ונוירולוג. אמנם נכון, שכאשר פגימותיו של העורר משתרעות על למעלה מ- 3 תחומים, לא ניתן לכלול בועדה מומחה בתחום המתאים לכל אחת מן הפגימות, מאחר, שכאמור לעיל, מוגבל מספר חברי הועדה ל- 3(ובמקרה כזה ייתכן שאין מנוס מלהשתמש בתקנה 10ולהסתמך על בדיקות נוספות), אלא, שכאשר תחומי הפגימות האפשריות אינם עולים על 3, אין להבין מדוע לא להרכיב את הועדה מרופאים מומחים באותם תחומים, כך שייחסך הצורך בבירורים עם רופאים אחרים, הנמשכים במשך שנים. כאשר עיקר התמשכותם של הדיונים בועדה בעניינו של המערער נבע מהשאלה הפסיכיאטרית - יש להצטער על כך שהועדה שדנה בעניינו הורכבה מ- 2 אורטופדים ומרנטגנולוג, אשר לא הצליחו במשך תקופה ארוכה להגיע למסקנה על מצבו הפסיכיאטרי של המערער. 14. גם תוכנה של החלטת הועדה לוקה בחוסר הסבר מספיק, המקשה על המערער להיות מסוגל לדעת מדוע החליטה הועדה את אשר החליטה ומקשה על בית הדין לבקר את ההחלטה מבחינה משפטית. כאמור לעיל, הועדה פנתה תחילה לכיוון הפסיכיאטרי והחליטה להמתין לבירור במחלקה פסיכיאטרית, אך לבסוף - קבעה בלא היסוס שמדובר במחלה שגרונית (למיטב ידיעתי - שגרון אינו בתחום האורטופדי), שאינה קשורה לתאונה. אין כל הסבר בהחלטת הועדה, מדוע לדעתה החלו התופעות להופיע אצל המערער דווקא לאחר תאונת העבודה וביתר דיוק - במהלך התקופה שבה אושרה למערער נכות זמנית עקב התאונה. אין גם פירוט של המועד שבו, לדעת הועדה, החל המערער לסבול מן המחלה השגרונית שהועדה ייחסה לו. 15. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה על השבת עניינו של המערער לועדה רפואית לעררים בהרכב שונה. ההרכב החדש יכלול מומחה בתחום האורטופדי, מומחה בתחום הפסיכיאטרי ומומחה נוסף שתחומו כולל את המחלות השגרוניות. הועדה הרפואית לעררים, בהרכבה החדש, תזמין את המערער, תבדוק אותו, תעיין בכל המסמכים שבתיק ותאפשר למערער להמציא מסמכים נוספים. בהחלטתה יהיה על הועדה החדשה להתייחס לכל אלה: א. הסבר מפורט על מצבו הרפואי של המערער, לרבות פירוט של המסמכים שעליה מבססת הועדה את מסקנותיה על מצבו, אם ישנם מסמכים מעין אלה. ב. אם תקבע הועדה שמצבו הרפואי של המערער נובע ממחלה שאינה קשורה לתאונה - עליה להבהיר בהחלטתה את המועד שבו החלה המחלה לתת את אותותיה בגופו של המערער (ואם יש מסמכים המעידים על כך - לציינם בהחלטתה) ולהתייחס לשאלת הסמיכות בין מועד התאונה לבין מועד הופעת תופעות המחלה בגופו של המערער, לרבות לעובדה שהמשיב הכיר בנכות הזמנית שנקבעה למערער עקב התאונה, עד ליום 30/3/92. ג. על הועדה לבדוק האם חלק ממצבו של המערער נובע מבעיה בתחום הפסיכיאטרי ואם כן - לבדוק את הקשר בין בעיה זו לבין תאונת העבודה. 16. על המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט בסך -250 ש"ח, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/5/95, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/5/95 ועד התשלום בפועל. 17. כל אחד מן הצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 יום מיום שפסק דין זה יומצא לו.רפואההרכב ועדה רפואיתועדה רפואית