קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב צד ג' לשלם לזוכה: זוהי בקשת רשות ערעור שדינה להידון כערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ בירושלים (ת' נמרודי) מיום .8.2.96 ההחלטה נשוא הערעור ניתנה במסגרת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז- 1967ועיקרה בקביעה כי המערערת כ"צד שלישי" חייבת לשלם לזוכה - המשיב - את החוב הפסוק שחוייב בו X (להלן - "החייב") בגבול 000, 60ש"ח, המחושבים על בסיס משכורת של 500, 2ש"ח שהמערערת משלמת לחייב מדי חודש, ולמשך שנתיים. הצדדים אינם חלוקים על העובדות הבאות: החייב שימש עובר להליך בערכאה קמא כמנהל שכיר אצל המערערת. ניהול העסקים נעשה מתוך דירתו כאשר אשת החייב וגיסו שותפים בבעלות בחברה. ביום 16.6.94הומצא לידי המערערת צו עיקול אצל מחזיק. המערערת לא העבירה לתיק ההוצל"פ כל נכס כספי כנדרש על פי הצו. ישנה מחלוקת אם המערערת הגיבה לצו במשלוח הודעה, אם לאו. המערערת טוענת כי שלחה הודעה כמצורף בנספח א' לבקשתה לערעור, ואילו המשיב טוען כי הודעה כזו בפועל לא נשלחה ולא נתקבלה. עיקרי טענות המערערת בערעור הן: א. המערערת הוקמה והחלה בפעילותה רק ב- 1.8.93והחייב עבד בה רק 7חודשים ממועד העיקול ועד חקירתו בפני ראש ההוצל"פ. מכאן, שלא היה מקום להשתית את החיוב על תקופת השתכרות של שנתיים, כפי שנעשה. מעבר ל- 7החודשים האמורים, עבד החייב בחברות קשורות, שאינן זהות למערערת ואין להתחשב בכך לצורך הענין, משצו העיקול הנדון מתייחס למערערת בלבד. ב. למערערת עומדת זכות לקזז מחבותה כלפי החייב לשלם לו משכורת חודשית את החוב שהחייב חב לה בגין הלוואה שקיבל מהמערערת. בהתחשב בזכות קיזוז זו ובהינתן הסכום החודשי המשוריין מעיקול, נוכח דיני הגנת השכר, אין בידי המערערת נכס כספי השייך לחייב אשר ניתן להעבירו לידי הזוכה. ג. קביעת ראש ההוצל"פ מתבססת על הערכת מלוא המשכורת המשולמת לחייב על ידי המערערת, וזאת מבלי שהתחשבה במגבלת דיני הבטחת השכר לפיהם מתוך הסך של 500, 2ש"ח סכום של 100, 2ש"ח לא ניתנים כלל לקיזוז בהיותם משוריינים מפני עיקול. לכן נותר, בכל מקרה, סכום שאינו גבוה מ- 400ש"ח לחודש כסכום הניתן לעיקול. המשיב טוען בתשובה את עיקרי הדברים הבאים: א. נתקיימו תנאי סעיף 48לחוק ההוצל"פ ולא הוכח על ידי המערערת הצדק סביר לאי מסירת נכסים מעיקולים כנדרש בסעיף 47לחוק זה. ב. על המערערת נטל ההוכחה להוכיח את טענת הקיזוז על יסוד הלוואה וטענה זו לא הוכחה. ג. גם אילו הוכחה הלוואה, לא היה מקום לקבל את טענת הקיזוז אלא על המערערת היה להעביר את מלוא הכספים להוצאה לפועל, כדי למנוע מצב של העדפת נושים. ד. טענת המערערת בדבר המגבלות החלות על עיקול סכומי משכורת משוריינים על פי דין אינה מתיישבת עם טענת הקיזוז שהיא עצמה העלתה. ה. כרטיס החשבון שהוצג על ידי המערערת מעיד על כך שהחייב קיבל מהמערערת סכומים גבוהים בהרבה מסכומי המינימום שאינם ניתנים לעיקול. מכאן, שהסכום שנפסק בהחלטה נשוא הערעור שחובה על המערערת לשלמו הוא סכום מינימלי הנמוך מסכומים שהמערערת בפועל שילמה עבור החייב, לאחר הוצאת צו העיקול. לאחר בחינת נימוקי ההחלטה וטיעוני הצדדים אלה הן מסקנותי: חוק ההוצל"פ בפרק ד' קובע הליך להטלת עיקול על נכסי חייב שבידי צד שלישי. על פי סעיף 47, על הצד השלישי למסור למוציא לפועל את הנכסים של החייב הכפופים לצו העיקול, ואם מדובר בחובות - יש להעבירם בהגיע זמן פרעונם. סעיף 48מורה כי אם לא מילא צד שלישי, בלא הצדק סביר את האמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין, ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצל"פ לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה ולא שילמו החייב, ובלבד שהחיוב לא יעלה על שווי הנכס או החוב המעוקל. סעיף 50לחוק מפרט מהם הנכסים שאינם ניתנים לעיקול וביניהם נכלל נכס שאינו ניתן לעיקול על פי כל דין. יישום מסגרת כללים זו לענייננו מביא לתוצאות הבאות: א. החברה המערערת נוהלה בתקופה הרלבנטית על ידי החייב, והיתה בבעלות אשתו וגיסו של החייב. מקום ניהול העסקים היה בדירת החייב. מציאות זו מעוררת שאלה האם הקמתה של החברה באוגוסט 93ולאחר הסתבכותו הכספית של החייב, לא נועדה לשמש אמצעי להברחת נכסים, אולם טענה זו לא עלתה בהליך זה, לא נדונה ולא הוכחה ולפיכך לא אנקוט עמדה לגביה. כמו כן, לא הועלתה למחלוקת השאלה האם החייב אכן מקבל באופן אמיתי משכורת מהמערערת, והצדדים הניחו כי כך הדבר. ב. בית משפט קמא הניח כי החייב עובד אצל המערערת כשנתיים ומקבל ממנה משכורת. ממצא זה התבסס על עדות החייב בהליך בבית משפט שלום בפתח תקוה בת"ה 1274/94אולם נראה כי כוונתו, כפי שפורשה באותו דיון היתה כי בסך הכל עבד אז שנתיים בחברה זו וגם ב"ורסיה הקודמת שלה" כדבריו. הוא הבהיר כי מדובר ב- 3חברות - האחת עוסקת בפרסום בארץ, השניה בפרסום בינלאומי והשלישית בהפקות, והסביר כי הוא עובד רק באחת החברות במערערת, ומקבל ממנה שכר וכי היא הוקמה חצי שנה קודם לכן ביום 1.8.93, והוצג דו"ח רשם החברות בנדון. גם לשאלה מה היה המניע להקמתה של החברה המערערת באוגוסט 93ואם ניתן להרים את המסך בינה לבין החברות האחרות לא נוכל להיכנס כאן, מאחר שנושא זה לא נדון, ולא נשקל בערכאה דלמטה. נובע מכך, כי מאחר שצו העיקול נוגע למערערת בלבד, הוא יכול לחול רק על נכסים של החייב שבידיה או על חובות שהיא חבה לו החל ממועד המצאת צו העיקול ביום 16.6.94ואילך. לא הוכח כי למערערת נכסים בעין השייכים לחייב. העיקול מוגבל, על כן, לכספים שהמערערת חבה לחייב. כל שהוכח הוא כי המערערת חבה לחייב סכומים על חשבון משכורת חודשית. ג. החייב העיד - ועדותו לא נסתרה - כי הוא מקבל מהמערערת משכורת של 500, 2ש"ח (עמ' 1לפרוטוקול). הדבר מתאשר גם בכרטיס החשבון של החייב בחברה לפחות ממועד המצאת צו העיקול ביום 16.6.94(נספח ד' לתשובת המשיב). ד. יוצא איפוא, כי הנכס הכפוף לעיקול במקרה זה הוא זכותו של החייב למשכורת חודשית אצל המערערת החל ביום 16.6.94ואילך, וזאת בנתון לסייג הבא: אותו חלק מהמשכורת המוגן בפני צו עיקול על פי חוק הגנת השכר איננו נתפס על ידי צו העיקול כנגד צד ג', ויש להתחשב, על כן, רק בסכום החודשי המשוחרר מההגנה האמורה בקביעת החיוב החל על המערערת כלפי הזוכה. לכך יש להוסיף את הנתונים הבאים: מדף החשבון עולה כי פרט למשכורת שולמו לחייב מספר סכומים לזכות חשבונו שאין זה ברור מה מקורם. כמו כן, חוייב החשבון במספר תשלומים למטרות שונות. לא ניתן, על פי החומר הקיים, להתייחס לנתונים אלה לצורך קביעת היקף חבותה של המערערת כלפי הזוכה משלא הוברר בצורה מספקת טיבם של התשלומים הנדונים. ה. ומכאן לשאלה האם הוכחה טענת המערערת כי עומדת לה זכות הקיזוז בגין הלוואה שנתנה, לדבריה, לחייב. ראש ההוצאה לפועל בהחלטתה קבעה כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את קיומה של ההלוואה שבגינה עומדת לה, לדבריה, זכות הקיזוז. נראה לי כי מסקנתה זו עומדת על בסיס איתן. הוכח כי צו העיקול הומצא למערערת; כן הוכח כי קיים בידי המערערת נכס בר-עיקול שהיתה חייבת למוסרו למוציא לפועל. אם טוענת המערערת לקיום הצדק סביר לאי מסירתם של המעוקלים עליה נטל ההוכחה לבסס טענה זו. החייב, אשר העיד מטעמה של המערערת בדיון בפני ראש ההוצל"פ טען באורח מגומגם כי "ייתכן שקיבל מקדמות מצד ג' על חשבון משכורת בסך של כ-000, 80ש"ח מאז תחילת עבודתו". לא ברור אם זו ההלווואה שאליה מכוונים הדברים. בהמשך עדותו הוא מציין כי קיבל את ההלוואה בתחילת עבודתו אצל צד ג', ולא זכור לו התאריך המדוייק. ואילו בדף החשבון שהוצג לא ניתנה כל אינדיקציה לקיום הלוואה כלשהי או לקיזוז כלשהו המתבצע, לדבריו, ממשכורתו על חשבון ההלוואה. כמו כן לא הוצג כל מסמך אחר התומך בקיומה של הלוואה או בביצוע קיזוז כלשהו. יתר על כן, טיעוני המערערת כללו סתירות מהותיות במובן זה שמצד אחד טענה לזכותו של החייב לשיעור שכר מוגן הפטור מעיקול בסכום מינימלי של 100, 2ש"ח ומצד שני טען החייב כי הקיזוז החודשי הגיע לכדי 200, 2ש"ח והוא קיבל לידו רק יתרה של 340ש"ח. גם סתירות מהותיות אלה בגרסאות מקעקעות את אמינות הטענה בדבר קיום הלוואה וקיזוזה מתשלומי המשכורת לחייב. לסיכום הדברים: המערערת לא עברה את משוכת נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את אמיתותה של הלוואה שניתנה, כביכול, לחייב, ומכאן שגם טענת הקיזוז אין לה על מה שתסמוך. בנסיבות אלה, אין צורך להיזקק לטענה שהעלה המשיב במישור העקרוני לפיה גם אילו הוכחה הלוואה, אין עומדת למערערת זכות קיזוז במקרה זה על שום הכלל בדבר איסור העדפת נושים. ו. לאור זאת אני מחליטה: החלטת ראש ההוצאה לפועל תעמוד בעינה, בכפוף לשינוי הבא: במקום העמדת חבות המערערת על הסך 000, 60ש"ח, יעמוד החוב על הסכום הבא: יחושב סכום השתכרותו הכולל של החייב בסך של 500, 2ש"ח לחודש לתקופה שמיום 16.6.94(מועד המצאת צו העיקול) ועד 8.2.96(מועד מתן החלטת ראש ההוצל"פ). חישוב זה נעשה על יסוד ההנחה שלא הופרכה כי החייב השתכר לפחות עד למועד זה את הסכום הנדון. סך זה עומד על 500, 2ש"ח x 20חודשים = 000, 50ש"ח מסכום זה יופחת סכום השכר החודשי הכולל למשך 20החודשים האמורים המוגן מעיקול על פי דיני הגנת השכר. הסכום לאחר הניכוי יהווה סכום החיוב שעל המערערת לשלם למשיב. לצורך ביצוע חישוב שיעורי הניכוי יוחזר התיק להוצאה לפועל. ערעורהוצאה לפועל