פיצוי על אפליה בכניסה למועדון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על אפליה בכניסה למועדון: תביעה לפיצוי בגין אפליה בכניסה למועדון "קינזי בר" שבבעלות הנתבעת 1 (המועדון) מכוח החוק לאיסור אפליה במוצרים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000 (החוק). הנתבע 2 הינו מבעלי המועדון ומנהלו. התביעה וטענות הצדדים התובעים, צעירים ילידי 1980, ביקשו להיכנס למועדון ביום 27/3/10 בשעה 00:15 לערך. לפי הטענה, סורבה כניסתם למועדון (האירוע). זאת, לפי הנטען, "ממניעים פסולים וגזעניים, בשל צבע עורם הכהה וחזותם המזרחית". התובעים הגיעו למקום דרך הגב' אדמון, שהייתה בליינית קבועה במועדון (ראו עדותה בעמ' 35 ש' 19-25 וכן סיכומי הצדדים). לטענתם, כשהגיעו למועדון, סירבה המארחת להכניסם בתואנה שבשעה זו לא ניתן להיכנס אלא באמצעות שליחת מסרון (הודעת SMS) למארח הבכיר, מר עומר חדד (המארח), היושב אף הוא בפתח המועדון. בעוד הם ממתינים בחוץ לאישור כניסה באמצעות הודעת מסרון שישלח היחצ"ן של המועדון למארח, חלפו על פניהם והוכנסו למועדון בליינים בעלי עור בהיר או בעלי חזות אשכנזית שלא היתה להם היכרות מוקדמת עם המארח וללא כל בדיקת קיומה של הזמנה או דרישת מסרון. לאחר זמן מה וכתוצאה מניסיונות שנעשו באמצעות הגב' אדמון מול היחצ"ן של המועדון להסדיר ולאפשר את כניסתם של התובעים באמצעות שליחת שמותיהם במסרון, אישר המארח את כניסתו של התובע 1 בלבד, אך לא התיר את כניסתו של התובע 2. המארח עמד בסירובו לאפשר את כניסתו של הנתבע 2, גם לאחר שהגב' אדמון הבהירה לו כי שני התובעים באו איתה וגם לאחר פניה נוספת של גב' אדמון ליחצ"ן, ששלח למארח הודעה נוספת עם שמותיהם של התובעים. בנסיבות אלה, בחר גם התובע 1 שלא להיכנס למועדון ושני התובעים עזבו את המקום. לטענת התובעים, משמעות הסירוב לאפשר כניסתו של התובע 2, בנסיבות שבהן מגיעים שני חברים יחדיו לבילוי, היא שלא הותרה הכניסה של שניהם, ואין זו אלא דרך להביא לכך ששניהם לא ייכנסו לבלות במועדון (עמ' 8-9 לחקירת התובע 1). הנתבעים מכחישים קיומה של אפליה. לטענתם, במועדון מבלים בכל ימות השבוע בני עדות שונות, לרבות שחומי עור ומזרחיים, ללא כל אבחנה על רקע גזעי (או אחר). לטענת הנתבעים, האירוע התרחש ביום שישי, שהוא יום שיא בפעילות המועדון, בשעה מאוחרת יחסית, 00:15 לערך, "כך שאין ספק שהתובעים הגיעו למועדון כשהוא היה מלא וצפוף". לפיכך ועקב הגבלת כמות האנשים שהמועדון יכול להכיל, בשעות העומס יכולים להיכנס רק מוזמנים לאירועים או מקורבים לבעלי/מנהלי המועדון. התובעים לא ביצעו הזמנה באחת הדרכים המקובלות במועדון ואין הם מכירים מישהו ממנהלי/בעלי המועדון. הם סמכו על כך שגב' אדמון, שאינה בעלת תפקיד במועדון, תכניס אותם ברגע שיגיעו. התובעים הגיעו מאוחר למרות שהתבקשו על ידי גב' אדמון להגיע מוקדם, עד השעה 23:00. היחצ"ן אליו פנתה גב' אדמון על מנת לאפשר כניסתם של התובעים, שלח למארח מסרון שכלל רק את שמו של התובע 1. המארח פעל בהתאם להנחיות שניתנו לו - להכניס לאחר השעה 23:00 שממנה מתחיל העומס, רק אנשים שלגביהם קיבל מסרונים מאחד מבעלי/מנהלי המועדון או מאחד היחצ"נים שאחראים על המסיבה שהתקיימה באותו ערב - והתיר רק את כניסתו של התובע 1. לטענת הנתבעים, לתובע 1, שהותרה כניסתו כאמור, אין כל עילת תביעה; וביחס לשני התובעים, בנסיבות כמפורט לעיל, לא הוכחה הטענה שכניסתם נמנעה מחמת אפליה. יש לציין, כי קודם להגשת התביעה, כחודש לאחר האירוע, פנה ב"כ התובעים לנתבעים במכתב מיום 25/4/10, בו פורטה השתלשלות האירועים ונדרש פיצוי כספי (נספח ג' לתצהירי התובעים). פניה זו הובילה לשיחה טלפונית מיום 2/5/10 בין התובע 1 לבין הנתבע 2 (התמליל מצורף כנספח ד5 לתצהיר התובע 1). בשיחה זו, בין היתר, הציע הנתבע 2 לתובעים לפצותם בהזמנה זוגית לבילוי במועדון. הצעה זו נדחתה על ידי התובעים והתביעה הוגשה באוגוסט 2010 בסדר דין רגיל. הראיות מטעם התובעים העידו התובעים עצמם וכן זומנה למתן עדות, ללא תצהיר, גב' אדמון. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2; המארח, מר עומר חדד; שי לגזיאל, אף הוא מבעלי המועדון; הברמן, מר ערן שלום; והצלם רע הוד גבע, לצורך הגשת התמונות שצילם והוגשו כראיה מטעם הנתבעים, להוכחת טענתם כי, ככלל, מבלים במועדון גם בעלי גוון עור כהה. דיון והכרעה איסור האפליה שחל על הנתבעים, מעוגן בס' 3(א) לחוק: "3. מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום ציבורי או במתן שירות במקום ציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". לפי סעיף 5 לחוק, מהווה מעשה או מחדל שבניגוד לסעיף 3 עוולה אזרחית. בפני תובע בעוולה זו, ניצב קושי ראייתי שטבוע, מטיבם של דברים, בהוכחת קיומה של אפליה. בנסיבות אלה, מטעמים של מדיניות משפטית, על מנת ליתן בידי הציבור כלי לאכיפה אזרחית אפקטיבית של האיסור על אפליה ולצורך קידום הערכים החברתיים העומדים ביסוד החברה הדמוקרטית של שמירה על כבוד האדם ועל השוויון בין בני האדם, ובין היתר, לצורך ביעור התופעה המכוערת המכונה "סלקציה" בכניסה למועדוני הבילוי - נקבעו בס' 6 לחוק חזקות ראייתיות בדבר קיומה של אפליה בנסיבות מסויימות. אלו הן החזקות: "6. הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) ... (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה. (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם הקבוצה המאופיינת לפי עילת מעילות האפליה המנויות בס' 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה. לשלמות התמונה אציין כי ברוח אותם דברים, הוסיף המחוקק חזקת אפליה נוספת בס"ק (4), שקמה בנסיבות בהן "הנתבע עיכב הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בס' 3, ולא עיכב כאמור, באותן נסיבות, מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה". התוספת באה בתיקון מס' 2 לחוק מיום 6/4/11 ואינה חלה על ענייננו, שכן האירוע נושא הדיון הוא ממרץ 2010. רלבנטי לענייננו נושא ארץ המוצא, שכן טענת התובעים היא כי כניסתם למועדון לא הותרה בשל צבע עורם הכהה וחזותם המזרחית. אפליה על רקע צבע עור או "חזות מזרחית", כמוה, לצורך העניין, כאפליה על רקע גזע (ראו ת"א (שלום ת"א) 22225/07 ירימי נ' ב.ת.א 5 החזקות בע"מ מיום 27/2/08, כב' הש' ברנר; ת"א (שלום ת"א) 43168/05 צדוק נ' חברת שבח שלוש בע"מ, מיום 26/9/09,כב' הש' פרידלנדר). משמעות הוראות החוק הנ"ל היא, כי משהוכיחו התובעים שחלה אחת החזקות שבסעיף 6, הנטל עובר אל הנתבעים לסתור את חזקת האפליה ולהוכיח כי התנהלותם אינה משקפת אפליה. לאחר ששמעתי את הראיות, אני סבורה כי עלה בידי התובעים להוכיח קיומן של נסיבות המקימות את חזקת האפליה, וכי לא עלה בידי הנתבעים לסתור את החזקה ולא עלה בידם להוכיח את גרסתם, שלפיה נעוץ כל העניין בכך שהמסרון שקיבל המארח מהיחצ"ן לא כלל את שמו של התובע 2. אני נאלצת, מכורח טיבו של העניין הנדון, לציין את התרשמותי מחזותם של התובעים, שאין חולק כי מוצא הוריהם "מזרחי". חזותית, התובע 1 בעל גוון עור שחום שאינו בולט ועיניו בהירות. התובע 2, הינו בעל רעמת שיער שחורה, עיניו כהות וצבע עורו שחום יותר. שני התובעים הינם אנשים נורמטיביים, ללא רבב, חזותם נעימה, שקטה ו"לא-מאיימת" גם מבחינת המימדים הפיזיים. אני מקבלת את גרסת התובעים, שהייתה קוהרנטית ומהימנה ולא נסתרה, שלפיה בעוד הם ממתינים למסרון המיוחל שיתיר כניסתם לבלות במועדון, הכניס המארח אנשים שלא הייתה להם חזות מזרחית, שהגיעו אחרי התובעים ועמדו מאחוריהם; וכי מנסיבות העניין - כיוון שהמארח פנה לאותם אנשים מיוזמתו, שאל לשמם, שלף אותם מהתור, והתיר כניסתם, מבלי שקרא בשמם כמקובל ביחס למקרים בהם נכנסים בליינים שהגיע לגביהם מסרון, ומבלי לעיין ברשימות - ברור היה שאלה לא היו מוכרים למארח (ששאל לשמם), לא היו ברשימת המוזמנים ולא התקבל לגביהם מסרון. נסיבות אלה, מקימות לזכות התובעים את חזקת האפליה לפי ס"ק (2)-(3) לסעיף 6 לחוק, והנטל לסתור עובר לנתבעים. כך העיד התובע 1 (ראו גם ס' 9 לתצהירו): "ת. המתנתי שם. יש סוגים שונים של סלקטורים ... שמתבצעים על ידי רשימות, ומי שכתוב ברשימה נכנס ומי שלא לא. יש סלקציות שמתבצעות על ידי מסרון מי שרשום בטלפון נכנס ומי שלא לא. מה שקרה שאנשים מאחורינו ומלפנינו ומצדדינו ראיתי במפורש, ואני מעיד על כך שלא הייתה היכרות מוקדמת, לא הופיעו ברשימה, לא ב- מסרון ואני זוכר מקרה ספציפי של בחור ובחורה וגם עמדו מאחורינו, הסלקטור פנה אליהם מיוזמתו, שאלו מי אתם עם מי אתם, ושלף אותם ונתן להם לחלוף על דרכינו להיכנס בצורה הכי משפילה ולכן הבנתי שאין קשר לעומס או להיכרות כזו או אחרת" ש. איך אתה יודע שהוא לא קיבל אס.אמ.אס לגביהם או שהוא לא הכיר אותם אישית. ת. שמקבלים אס.אמ.אס. אז הנוהל הוא שקוראים בטלפון הנייד, קוראים בשם כלשהו, אותו בן אדם מרים את היד ומאפשרים לו להיכנס, זה לא היה במקרה הזה. אם הסלקטור היה מכיר אותם מראש, היה קורא בשמם. הוא פנה אליהם, שאל מי אתם, עם מי אתם, ואז איפשר להם להיכנס. היה ברור לכל בן אדם שנמצא שם שהם לא מכירים אף אחד. ש. ניסית לפנות לאותם אנשים שכן נכנסו לברר אם הם אכן ממוצא אשכנזי. ת. לא. החזות שלהם. זה לא שינה לי יותר מדי. הם היו לבנים". (עמ' 11 ש' 1-14. כל ההדגשות אינן במקור). התובע 2, מתאר בעדותו את אותה סיטואציה מספר פעמים (ראו גם ס' 9 לתצהירו): ש. אתה טוען בתצהירך שכל האנשים שהצליחו להיכנס למועדון בזמן שהמתנתם בחוץ היו אשכנזים או בעלי חזות אשכנזית. ת. כל האנשים שנכנסו ללא הזמנת מסרון. הכוונה היא בחירה של הסלקטור בבן אדם שהוא רוצה להכניס, אני זוכר שהוא עומד על הכסא, מסתכל, בוחן, מחפש מאתר ותבואו אלי אם אתם רוצים להיכנס, זה מתחם קטן ולא כל כך קשה לשים לב מה קורה שם. לי זה מאוד הפריע וזה משפיל. אני זוכר אפילו זוג ספציפי שזה זוג שהגיע מאחור עם חזות מאוד לא מזרחית והוא פשוט סימן להם. אנחנו עומדים להיכנס וחשבנו שיש עומס והוא פשוט סימן להם. אני זוכר את הפנים שהוא הרגיש לא נעים שהוא עובר אותי, אין לי ספק שהם לא היו מוזמנים. (בעמ' 16 ש' 20 ואילך, כל ההדגשות אינן במקור. התובע 2 חזר על הדברים בהמשך, בעמ' 17 ש' 29-31, בעמ' 18 ש' 10-20). השתכנעתי ממהימנות גרסתם של התובעים ביחס לעצם קיומו של המעמד המשפיל שבהעדפת האחרים שחלפו על פניהם כמתואר, שלא נסתרה, והתרשמתי עד מאוד מהפגיעה וההשפלה שחוו במעמד זה ובמכלול האירועים באותו ערב, משלא עלה בידם להשיג את אישור הכניסה המיוחל. הנתבעים טוענים, בין היתר, כי באותו ערב נכנסו גם אנשים שחומי עור וכי אין התובעים יכולים להעיד או לאשר שנכנסו רק בעלי חזות אשכנזית. אלא שאין על התובעים להוכיח כי הנתבעים אינם מתירים לעולם כניסתם של שחומי עור לבלות במועדון. העובדה שבמועדון בילו בעת האירוע וגם בערבים אחרים, גם אנשים בעלי חזות מזרחית, היא כשלעצמה, אין די בה, כדי לסתור את טענת אפליית התובעים באירוע הספציפי או כדי להוכיח שהמועדון לא נקט יחס מפלה כלפי התובעים בהיותם בעלי חזות מזרחית. ראשית, עומד לדיון המקרה הספציפי של התובעים שטוענים להפליה כלפיהם באירוע המסויים. שנית, האפליה נמדדת ביחס לאנשים אחרים באותן נסיבות. כאן מדובר בקבוצת האנשים שאינם מוכרים למארח, אינם ממכרי מנהלי/בעלי המועדון, אינם מופיעים ברשימת המוזמנים ולא נשלח לגביהם מסרון. אנשים כאלה בעלי חזות שאינה-מזרחית חלפו על פני התובעים, ונכנסו למועדון מבלי שנדרשה לגביהם הדרישה שיופיעו ברשימות או בהודעת מסרון (ראו גם עדות התובע 1 בעמ' 10 ש' 26-28. ועדותו של התובע 2 המובאת לעיל). כפי שציין כב' הש' פרידלנדר בפסק דין צדוק הנ"ל (ס' 2), "ההתחקות אחר מעמדם של התובעים כמוזמנים, אשר לא הייתה מנת חלקם של אחרים סביבם, שיקפה אפליה פסולה על ידי הנתבעים, מחמת ההבדל היחיד הנראה לעין בין אלה לאלה באותו הקשר: צבע-עורם". הנתבעים לא סתרו את גרסתם המהימנה של התובעים, שלפיה בשעה שהמתינו לבואו של המסרון שיאפשר את כניסתם למועדון, נכנסו ללא אישור מיוחד וללא מסרון, מבלים אחרים שאינם בעלי גוון עור כהה. אין לצפות מהתובעים, שיצאו לבלות, לתעד ולצלם מבלים אחרים שנכנסים למקום כדי להוכיח את טענתם ולפיכך, אין באי הבאתן של ראיות מסוג זה, כדי לעמוד לתובעים למכשול. די לצורך העמדת חזקת האפליה, בעדויותיהם המשכנעות כאמור. בנוסף, הנתבעים לא הוכיחו את גרסתם, שלפיה מקור כל האירוע ומקור הכשל הוא בכך שבמסרון ששלח היחצ"ן למארח, נרשם רק שמו של התובע 1. לטענת הנתבעים, כשל זה יכול היה לקרות בקלות בשל כך שהגב' אדמון לא הכירה את התובע 2, אלא רק את התובע 1, ואף הייתה שיכורה. לטענתם, סביר להניח שמסרה ליחצ"ן רק את שמו של התובע 1 או שלא הייתה ברורה מספיק וכך יצא שהמארח קיבל במסרון רק את שמו של התובע 1. מדובר בהשערות בלבד. הנתבעים לא הביאו כל ראיה להוכיח טענתם זו, ואף לא ציינו שעשו מאמץ ראוי להשגת הראיות הרלבנטיות. הנתבעים לא הביאו לעדות את היחצ"ן הרלבנטי, אביעד. הנתבעים מדגישים בסיכומיהם, לא אחת, שהיחצ"ן אינו אחד ממנהלי המועדון. אין בכך כדי לסייע לנתבעים. לצורך העניין, משמש היחצ"ן כזרוע הארוכה של המועדון, משום שהמסרונים שלו, הם "כרטיס הכניסה" למועדון. הנתבעים אחראים לעבודתו, גם אם אין מתקיימים ביניהם יחסי עובד-מעביד וגם אם היחצ"ן אינו מן המנהלים/הבעלים של המועדון. ברי, כי לא ניתן להתחמק מהוראות החוק ומן האחריות ליישם מדיניות לא מפלה בכניסה למועדון, באמצעות העסקת יחצנ"ים שיאשרו את הכניסה. העובדה שהיחצ"ן אינו עובד המועדון, איננה יכולה להצדיק גם את אי-זימונו לעדות מטעם הנתבעים לצורך הוכחת טענתם שנשלח מסרון עם שמו של התובע 1 בלבד. לא זו בלבד שהיחצ"ן לא זומן ליתן עדות, אלא שגם לא נערך עימו כל בירור בדבר בסמוך לאחר קבלת מכתב הדרישה. הנתבע 2 העיד בשפה רפה, כי עשה בירור "עם יחצ"נים" (עמוד 22 ש' 23). אך איני מייחסת משקל לדברים בנסיבות כאמור ומשלא צוינו מיוזמתו של הנתבע בתצהיר ולא פורטו בתצהיר (או בעדות) ממצאי הבדיקה עם היחצ"ן (ראו ס' 16 לתצהיר הנתבע 2). הנתבעים לא הציגו את הודעת המסרון, שקיבל המארח על מנת להוכיח את הטענה שקיבל רק את שמו של התובע 1. המארח, עומר חדד, העיד כי הנתבע 2 ערך עמו בירור רק "לאחר קבלת התביעה (עמ' 28 ש' 30-31) ואז הוא [עומר] נזכר בזה (עמ' 29 ש' 2-7). הוא לא הראה לנתבע 2 מסרון, שכן הוא לא שומר את ההודעות במכשיר הטלפון "אחרי 7-8 חודשים או כמה זמן שזה לא היה" (עמ' 29 ש' 15-17). הטענה שההודעה לא נשמרת בחלוף 7-8 חודשים, לאו טענה היא. התובעים פנה לנתבעים במכתב דרישה כבר ביום 25/4/10, כחודש בלבד לאחר האירוע ולאחריו אף התקיימה שיחה טלפונית בין התובע 1 לבין הנתבע 2. ככל שלא נעשה על ידי הנתבע 2 בירור רלבנטי בזמן אמת, כפי שסביר ומצופה שייעשה בנסיבות העניין, אין לנתבעים אלא להלין על עצמם. אני מקבלת את עדותה של הגב' אדמון, שהעידה במפורש שמסרה ליחצ"ן את שמותיהם של שני התובעים. עדותה לא נסתרה ומתיישבת יותר עם הנסיבות והשתלשלות האירועים שתוארה בעדותה ובעדות שני התובעים, שהייתה מהימנה ולא נסתרה אף היא, בדבר ניסיונות חוזרים ונשנים (כמתואר במסגרת טענות הצדדים), לשנות את רוע הגזירה. הגב' אדמון העידה, כי היא מכירה את התובע 1, שעימו אף הייתה במערכת יחסים רומנטית, וכי אין לה היכרות עם התובע 2. עולה מעדותה, כי לא הזמינה את התובעים למסיבה ספציפית שנערכה שם והיא לא רשמה את שמם מראש, ברשימת מוזמנים כלשהי (עמ' 40 ש' 3-5). זאת, בניגוד לטענת התובעים, שטענו כי היו ברשימת המוזמנים או שהוזמנו ע"י גב' אדמון (כך טענו בכתב התביעה, בתצהיריהם, בעדויותיהם ואף בסיכומיהם בס' 3). גב' אדמון אישרה, כי מניסיונה כבליינית במועדונים, יש עדיפות למי שביצע הזמנה מראש או למקורבים. לכן גם ביקשה מהתובע 1 שיגיעו מוקדם למועדון, אך הם לא הגיעו מוקדם, כי אם אחרי השעה 24:00 (עמ' 39 ש' 17-26. יצויין כי התובע 1 מכחיש שהתבקש להגיע מוקדם יותר, בעמ' 10 ש' 15-16). גב' אדמון העידה, כי משלא הותרה כניסתם של התובעים היא ביקשה מאחד היח"צנים שהיא מכירה שם, כנראה אביעד, לשלוח מסרון למארח עומר, שעומד בכניסה, עם שמותיהם של שני התובעים. היא אף פנתה לעומר, הצביעה על התובעים, אמרה שהם איתה, וביקשה שיכניסו אותם. המארח הסכים להכניס רק את התובע 1, ללא דברי הסבר כלשהם. שוב פנתה ליחצ"ן וביקשה לסמס את שני השמות, ללא הועיל. יחד עם זאת, היא לא ראתה את המסרון ששלח אביעד ומה היה רשום בו ולפיכך, לא היה בידה לאשר שבהודעה ששלח היחצ"ן למארח, עומר, הופיעו שני השמות (עמ' 38 ש' 16-23, עמ' 40 ש' 18, עמ' 42 ש' 3-4). הגב' אדמון העידה עוד, כי הייתה במועדון עשרות פעמים וכי בתוך המועדון נמצאו שחומי עור או בעלי חזות מזרחית וכי מהיכרותה את המועדון אין היא מתרשמת שיש אפליה כנגד אלה (עמ' 39 ש' 1-10). לא היה ביכולתה של הגב' אדמון לאשר את טענת התובעים, שלפיה בזמן שהמתינו בחוץ הכניסו רק בעלי עור בהיר או אשכנזים. לדבריה, איננה יכולה לזכור מה היה הרכב המבלים במועדון באותו יום גם בגלל הזמן שחלף וגם בגלל ששתתה, אם כי ציינה ש"בטוח היה גם וגם" (עמ' 39 ש' 12-16). הגב' אדמון ציינה עוד כי לאחר שהתובעים עזבו את המקום בעקבות האירועים, היא עצמה עזבה כיוון שהתביישה עבורם (עמ' 38 ש' 12-13, עמ' 36 ש' 29). יש לציין כי הגב' אדמון לא ששה (בלשון המעטה) לבוא ולהעיד בעניין והביעה מורת רוחה מכך שהתובע 1 אילץ אותה להעיד ועירב אותה בעניין זה (עמ' 38 ש' 3-7, עמ 41 ש' 8-10). בית המשפט נדרש לקבוע מועד נוסף ונפרד במיוחד לצורך שמיעתה, לאחר שלא התייצבה להעיד בדיון הראשון, אליו זומנה כדין. גב' אדמון העידה, כי לא היא כתבה את המכתב שעליו חתמה וצורף לראיות התובעים, כי אם התובע 1 הוא שכתב את המכתב, והיא חתמה עליו כמות שהוא, לבקשתו, משום שהיו לה רגשות כלפיו. בעת שחתמה על המכתב הייתה כעוסה (עמ' 40 ש' 20-31). במהלך עדותה התפלאה לגלות שהתובע הקליט שיחות שערך עימה, שלא בידיעתה (עמ' 37 ש' 19, עמ' 41 ש' 20-21) ואישרה את התרשמותו של ב"כ הנתבעים כי התובע 1 הוא, כלשונו, אדם מתוחכם ומניפולטיבי שנכון ונחוש להשיג מטרותיו בכל דרך (עמ' 41 ש' 22-29). התובע 1 אכן ציין שכתב את המכתב בעצמו, אך העיד שהמילים "אלה המילים שלה [של הגב' אדמון]" (עמ' 13 ש' 27). לא כך התרשמתי מעדותה של הגב' אדמון. מכל מקום, אינני נותנת משקל למכתב של הגב' אדמון, על ציון השתלשלות האירועים שבו, אלא לתיאור האירועים כפי שהעידה עליהם בעצמה בפני בית המשפט. למרות שהגב' אדמון העידה ששתתה, התרשמתי מכנות וממהימנות עדותה. הגב' אדמון העידה ללא פניות ביחס לאירוע ולגבי הצדדים בכלל, מנקודת מבטה. כעולה מהאמור אין היא עדה "מגוייסת" לטובת מי מהצדדים. הגב' אדמון תיארה בעדותה את האירוע כפי שאירע, ולא היססה לומר גם דברים שלטובת הנתבעים. ביחס לפרטים שלא זכרה, ציינה שאינה זוכרת ואילו הפרטים שלגביהם העידה, הם פרטים שזכורים לה היטב. בניגוד לטענת הנתבעים, גב' אדמון לא העידה שהייתה שיכורה בעת האירוע ושעה שהתנהלו הדברים שלגביהם העידה. למותר לציין בהקשר זה, כי האירוע אירע בסביבות חצות והגב' אדמון העידה כי הגיעה רק כמה דקות לפני התובעים "ואז היה מה שהיה ושתי דקות אחר כך הלכתי" (עמ' 37 ש'1-2). בנוסף לכל האמור, התובע 1 ניהל עם הנתבע 2 שיחה טלפונית מיום 2/5/10, לאחר שהתובעים שלחו לנתבעת מכתב דרישה לפיצוי בגין האירוע (תמליל השיחה צורף לראיות התובעים). שיחה זו איננה מחזקת את טענת הנתבעת לקיומו של כשל במסירת המידע מהגב' אדמון ליחצ"ן. בשיחה טלפונית זו, אמר הנתבע 2 לתובע 1: "... אתה יכול לבדוק לאורך, אנחנו עובדים שנתיים, לאורך כל ההיסטוריה שלנו אנחנו דוגלים וחרטנו על דגלנו לא סתם, בחוסר אפליה. ואנחנו עומדים בזה במשך שנתיים ברמה הכי גבוהה שיש ואנחנו מודעים לזה שיש לנו בעיה בתקופה האחרונה עם הבחור הזה שבכניסה ועם הליין הזה של היחצ"נים של יום שישי ספציפי". השיחה מבססת אפשרות סבירה יותר (או למצער, סבירה לא-פחות מהשערת הנתבעת), שהיחצ"ן לא מסר למארח את שמו של התובע 2 במכוון, מטעמים של אפליה אסורה, או שמסר למארח את שמותיהם של שני התובעים, והמארח בכל זאת סירב להכניסם יחדיו, מטעמים של אפליה פסולה. כשל זה רובץ, כאמור, לפתחם של הנתבעים, שאחראים ליישום מדיניות כניסה לא מפלה במועדון. הנתבע 2 לא מצא לנכון להתייחס בתצהירו לדבריו בשיחה הנ"ל, ולא נתן לדברים שאמר כל הסבר סביר אחר, שאינו מצביע על אפליה. בסיכומי הנתבעים, בא הסבר בלתי משכנע בעליל, מפי בא כוח הנתבעים, שלפיו, התכוון הנתבע 2 לומר שקיימת בעיה "בהיבט התנהלותי תפעולי של יחצנ"י המועדון, בכך שמוזמני אותם יחצנ"ים לא מגיעים בשעה מספיק מוקדמת, דבר המקשה על שמירת מקומות, טיפול יאה באותם לקוחות וכן יוצר עומס מיותר בכניסה" (ס' 48). לא ניתן "למסור" בסיכומים גרסה עובדתית שזכרה לא בא בראיות. "גרסה" זו, היא חסרת כל משקל. בנוסף, אין ההסבר משכנע לגופו של עניין, בשים לב להקשר הכללי של השיחה כולה, בה מתהדר הנתבע 2 שחרט על דגל המועדון את עקרון השוויון ומניעת האפליה ומייד לאחר מכן, מסייג את דבריו בכך שיש "בעיה בתקופה האחרונה עם הבחור הזה שבכניסה ועם הליין הזה של היחצ"נים של יום שישי ספציפי". הנתבעים טענו שהמועדון היה כמעט מלא והעומס היה רב, אך לא תמכו טענתם בראיה כלשהי לגבי מספר הבליינים. הטענה אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של המארח שהעיד כי בליינים המשיכו להיכנס עד השעה 01:30 בערך (עמ' 30 ש'26-31). בהקשר זה, אני דוחה את הטענה שהתובעים לא הוכיחו התובעים שהיו מחוץ למועדון רק 10 או 15 בליינים כפי שטענו על מנת לבסס את טענתם שהמקום לא היה עמוס. אין על התובעים חובה להוכיח מה הייתה תפוסת המקום. על הנתבעים להוכיח את טענתם שהמועדון היה עמוס. היכולת להמציא פרטים וראיות ביחס למספר הבליינים במועדון היא בידי הנתבעים. גם לגופו של עניין, די בעדויותיהם האמינות של התובעים, בעדות של הגב' אדמון ואף בעדותו של המארח, כדי לקבוע שהמקום לא היה קרוב בשעת האירוע לקצה גבול יכולת הקיבול שלו. מעבר לכך, ברי כי גם כשהמקום כמעט מלא, אין הצדקה להכניס בליינים לפי קריטריון של צבע עור וארץ מוצא. לבסוף, אני דוחה את הטענה שהיה על התובע 1 להיכנס לבד למועדון ולנסות לדבר עם מי מהבעלים וכיוצ"ב. הנטל הוא על הנתבעים למנוע קיומה של האפליה ולא ניתן להטיל את האחריות לפתחו של חברו של התובע 2, התובע 1, להפוך את היוצרות ולטעון (גם אם בעקיפין) כי הוא אחראי לאירוע משום שלא נכנס לבדו ולא ניסה להסדיר "מבפנים" את כניסתו של התובע 2. יתר על כן, הגב' אדמון, שהינה כאמור, גם לגרסת הנתבעים, בליינית קבועה במועדון, הייתה "בפנים" וטפלה בדבר. אין כל יסוד להניח שהתובע 1 היה מצליח במה שהיא נכשלה. ההיפך הוא הנכון. יש לציין כי לעדותם של מר לגזיאל, מר שלום ומר גבע מטעם הנתבעים לא היתה תרומה משמעותית, אם בכלל, לבירור השאלות הדרושות להכרעה בתיק. העדויות הרלבנטיות הן של המארח ושל הנתבע 2, שלהן התייחסתי במפורש ולפי העניין, בדיון לעיל. שאלה נוספת שמתעוררת בענייננו, היא האם יש לתובע 1, שכניסתו למועדון הותרה כאמור, עילת תביעה בעוולה של אפליה. על רקע כלל הראיות, אני מקבלת את גרסת התובעים, שהינה סבירה יותר בנסיבות ומתיישבת יותר עם ההיגיון ועם כלל הראיות בתיק, שלפיה, התרת כניסתו של התובע 1 ושלילת כניסתו של התובע 2, לא היו אלא אמצעי לגרום לכך ששני התובעים לא ייכנסו למועדון. ראשית, מלכתחילה סורבה כניסתם של השניים ורק בהמשך וכתוצאה מהתעקשותה של הגב' אדמון, הותרה כניסתו של התובע 1 בלבד. שנית, כאשר מגיעים לבילוי שני חברים, אין לצפות שאחד ייכנס ויתיר את חברו בודד ומושפל בחוץ וסביר להניח שכך גם הניחו הנתבעים, שידעו בוודאות שהתובעים הגיעו יחדיו, עת שהתירו כניסתו של אחד מהם בלבד. בנסיבות אלה, קמה עילת תביעה גם לתובע 1. על פי הוראות סעיף 3(ג) לחוק, האחריות לעוולה מיוחסת גם לנתבע 2 שהינו בעלים ומנהל של המועדון ומכאן חבותו. אני סבורה, אפוא, כי עלה בידי התובעים להוכיח קיומן של נסיבות שמקימות את החזקה בדבר התנהלות מפלה של המועדון כלפיהם, וכי לא עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת האפליה. הכל כמפורט לעיל. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעים ביצעו כלפי התובעים עוולה של אפליה בכניסה למועדון, לפי סעיפים 3 ו- 5 לחוק. אשר לסכום הפיצויים, סעיף 5(ב) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק (הסכום מתעדכן בכל 16 לחודש על פי מדד המחירים לצרכן כשהמדד הבסיסי הינו מדד אוקטובר 2000). הפיצוי הסטטוטורי נקבע בשל הקושי לכמת ולהוכיח את הנזק שבפגיעה הנגרמת לאדם שנמנעה כניסתו למקום ציבורי מחמת אפליה (ראו דברי ההסבר להצעת החוק). זאת, על מנת שהעוולה תהפוך לכלי ממשי במאבק למיגור האפליה, לצד הפיצוי של התובעים על העוולה החוקתית שנגרמה להם ועל הפגיעה בכבודם וברגשותיהם. כאמור, התרשמתי עד מאוד מכנות הפגיעה שחשו התובעים בכבודם ומתחושת ההשפלה שחוו בנסיבות האירוע, כמתואר. לאחר שהבאתי בחשבון את כלל נסיבות העניין, לרבות, בין היתר, את העובדה שמדובר בענייננו באירוע אחד ובשים לב לסכומים שנפסקו בפסקי דין אחרים (שלמרבה הצער, אינם מועטים) - אני פוסקת לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 20,000 ₪. אני מחייבת, אפוא, את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 20,000 ₪ (בסך הכל לשני התובעים, 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין), בצירוף החזר הוצאות האגרה והוצאות שכר העדה בצירוף ה"ה וריבית כחוק ממועד ההוצאה, ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. הפליה / אפליהאפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויפיצויים