פיצויים לעובד שהואשם בגניבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים לעובד שהואשם בגניבה: לפניי תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב פגיעה בפרטיותו בניגוד להוראות החוק להגנת הפרטיות, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), הפרת הוראות הדין בפלילי, כמו גם פגיעה בשמו הטוב וזאת בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בכתב התביעה, טען התובע כי לאחר שחרורו משירות צבאי, החל לעבוד באחת מתחנות הדלק אותן מפעילה הנתבעת. זמן קצר לאחר תחילת עבודתו, התרחשה פריצה בסניף, במהלכה נגנבו מחנות התחנה חפיסות סיגריות. בהמשך, נקרא התובע לשיחה והופנה לקורס אפייה במשרדי הנתבעת, אלא ששם התברר כי חלף אותו קורס נטען, הוא הופנה בפועל, למפגש עם מחלקת הביטחון של החברה. בכתב התביעה טען התובע כי נחקר בצורה בוטה ופוגענית, כאשר מוטחות בפניו האשמות לפיהן הוא מעורב בפריצה, והכל תוך השפלתו והטרדתו. בהמשך, ונוכח האמור לעיל, לא נותר לתובע אלא לעזוב את מקום העבודה. בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי התובע הפר את האמון אשר ניתן בו במקום העבודה וכי נתגלו במעשיו אי סדרים כספיים חמורים לרבות חוסרים בהפקדות כספיות, ופעולות בלתי מוצדקות בקופת החנות ובתחנת הדלק שבה עבד. התנהלותו זו העלתה חשד ממשי לשיתוף פעולה בינו לבין הגנבים שגנבו את הסחורה מן החנות באירוע אשר נזכר בכתב תביעתו של התובע. בנסיבות אלו, התקיים בירור בנוכחות התובע, בסיומו הוסכם עם התובע כי ייקבע מועד לבדיקת פוליגרף. התובע הסכים בתחילה לביצועה של הבדיקה, ואולם לאחר מכן חזר בו מהסכמתו זו ובחר להודיע על סיום עבודתו בתחנת הדלק. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ונתתי דעתי לתצהירי הצדדים, עדויותיהם בפני וסיכומי באי כוח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן. בתביעה זו שבפני, נדרשה הכרעתי בשתי סוגיות מרכזיות : האחת, עובדתית, דהיינו מה היו האירועים אשר הובילו לחקירה/בירור בעניינו של התובע ולאחר מכן, מה אירע במסגרת המפגש שבין התובע לבין נציגי הנתבעת. האחרת, איזו משמעות משפטית יש לייחס לאירועים העובדתיים, כפי שהוכחו בפני. בעוד לשיטת התובע, יש לראות באירועים נשוא התביעה כחקירה משטרתית העומדת בניגוד להוראות הדין, ויש בה כדי הפרת זכותו לפרטיות כמו גם הוצאת דיבתו רעה; לשיטת הנתבעת, יש לראותה כמי שפעלה לצורך בירור נסיבות אירועים חריגים אשר אירעו בתחנת הדלק; הרקע לזימון התובע מטעם התובע, כל שהוגש לעיוני, הוא תצהיר התובע עצמו אשר נלווה לכתב התביעה. מעיון ראשוני בכתב התביעה, עלה כי קודם לביצוע מה שהוגדר על ידי התובע כ-חקירתה של הנתבעת בניגוד להוראות הדין, התרחש אירוע של פריצה בחנות הצמודה לתחנת הדלק, וכי ככל הנראה היה אירוע זה, "הזרז" לביצוע אותה חקירה. עם זאת, מעיון בכתב ההגנה כמו גם מעדויות כל המצהירים בפני (התובע ושני המצהירים מטעם הנתבעת), עלה כי הרקע לזימונו של התובע למשרדי הנתבעת, היה רחב מזה שנמנה בכתב התביעה. מעדויות הצדדים עלה כי אכן התרחש אירוע של גניבה בחנות הצמודה לתחנת הדלק, במסגרתו נגנבו חפיסות של קופסאות סיגריות. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי התובע היה העובד היחיד במקום באותה עת. עוד עלה מחקירתו הנגדית, כי בשיחת הדיווח על הגניבה, מול מנהל התחנה, אמר התובע, בין היתר : "אני שיכור אני על סמים, אני הוזה". (ראה בעניין זה עמוד 7 שורות 20-21 לפרוטוקול וכן עמוד 7 שורות 24-27 לפרוטוקול). מנספח ג' לתצהירו של המצהיר מטעם הנתבעת, מר ספיר, נלמד כי הנתבעת קיבלה לידיה ביום 5.2.2009 פנייה של מנהל תחנת הדלק נשוא הדיון, מר מנשה ארז, במסגרתה נטען, כי הבחין בפעילות אותה מצא "כחריגה" ביחס לתובע וזאת לאור גילוי חוסרים בהפקדות של המזומנים, במשמרות בהן עבד התובע (הגם, יחד עם אחרים) וזאת, זמן קצר לאחר תחילת עבודתו של התובע בתחנה. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי במהלך שהותו במשרדי הנתבעת, הוא נשאל שאלות בנוגע לפעולותיו לרישום זיכויים בקופת הנתבעת ביחס למוצרים שונים וזאת על אף שמצלמות האבטחה של החנות באותה עת, תיעדו לכאורה את הלקוחות, באירועים נפרדים, כשהם יוצאים עם המוצרים, בידיהם. משנשאל התובע כיצד הוא מסביר לדוגמא את התנהלותו ביחס לאותם זיכויים השיב: "זו כנראה הייתה השתלשלות כזו. לא אוכל להשיב כי זה קרה לפני שנתיים. ככה זה קרה, אין לי הסבר נורמאלי כי אני פשוט לא זוכר". (בעניין זה ראה עמוד 5 שורות 22-23 לפרוטוקול). עוד עלה במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, כי הוא נשאל ביחס למקרה בו סייע לתדלק רכב אשר מצוי בשטחים אשר אינם ניתנים לכאורה לצפייה במצלמות התחנה, ולמרבית הצער, אותו רכב ברח מן המקום, מבלי שיבוצע תשלום בגין התדלוק. (ראה עמוד 8 שורות 18-24 לפרוטוקול). בהמשך, אישר התובע, כי בכל הנוגע לאותו מקרה, פעל בניגוד להנחיות הנתבעת שלא לתדלק, לפני קבלת תשלום מראש. (בעניין זה ראה עמוד 8 שורות 25-26 לפרוטוקול). אציין כי איני מתעלמת מן התשובות שנתנו על ידי התובע, וכפי שבאו לידי ביטוי הן במסגרת חקירתו הנגדית והן במסגרת תצהירו/הודעתו במשרדי הנתבעת ביום 9.2.2009. כמו כן לא נעלמה מעיני העובדה כי מר מנשה לא הגיש תצהיר ולא התייצב לחקירה באולמי. אני מודעת היטב לכך, שלא הונחו בפניי ראיות אשר יש בהן כדי להוכיח שהתובע נטל לכיסו, שלא כדין, כספים אלו ואחרים. ואולם, השאלה הראשונה המונחת בפניי, אינה ולא יכולה להיות, אמיתות החשד שהנחה את הנתבעת, אלא, האם סביר היה, בנסיבות אלו, כי הנתבעת תבקש לברר עם התובע את הנתונים שנמנו לעיל, אם לאו. אני מוצאת כי התשובה לכך הינה חיובית. איני רואה מדוע לא יוכל מעביד לברר עם עובד, או מדוע לא יוכל לקוח לברר עם ספק, חשד שיש לו ביחס למתן השירות או ביצוע העבודה. איני רואה כיצד פערים לכאוריים בהיקף התקבולים, אירוע הגניבה ומועד תחילת עבודתו של התובע, ואירוע בריחת הרכב ללא תשלום, אינם מקימים לבעל עסק סביר, את האפשרות לשאול שאלות, בוודאי כאשר מדובר באירועים סמוכים. העובדה כי הצגתן של שאלות או בקשה למתן הסברים אינה בהכרח נעימה או נוחה לנמען, וסביר כי אף יהא בהן כדי לגרום לעוגמת נפש, זו או אחרת, אינה הופכת, מניה וביה, את השואל למי שהפר את הוראות הדין. טען התובע במסגרת סיכומיו כי ניתן היה לצפות, ממעביד כדוגמת הנתבעת, כי תהיה בעלת הסתכלות רחבה יותר אשר הייתה מאפשרת לה לראות שהתובע לא יכול להיות החשוד הפוטנציאלי היחיד באירוע הזה. כפועל יוצא, היה מתבקש כי התנהלות הנתבעת והבירור במסגרתה יהיו שונים. (בעניין זה ראה עמוד 24 שורות 24-32 לפרוטוקול). גם טענה זו בסיכומי התובע, יש לחלק לשניים; החלק האחד, הינו שאלת קיומה של זכות הבדיקה; החלק האחר, נוגע לדרך ביצועה של אותה בדיקה; מסיכומי התובע עצמו, עולה כי עצם הבירור או הבדיקה, מותרים גם לשיטתו של התובע. מתוך שכך, השאלה הנוספת העומדת לבחינה עובדתית, הינה דרך ביצועה של אותה בדיקה. גם אלמלא סיכומיו של התובע, אין אני סבורה כי כל בירור, יהא תוכנו אשר יהא, ראוי כי יפורש כביצוע פעולות בניגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו 1996, או כזה אשר יש בו הפרת הוראה חוקית אחרת. אלא, שיש להוסיף ולבחון מה בדיוק התרחש, עובדתית, עם הגעתו של התובע למשרדי הנתבעת במושב יקום והאם נוכח הנתונים העובדתיים הנוגעים לאותו אירוע, יש לראות את הנתבעת כמי שהפרה את הוראות הדין, ואלו הוראות. ככל אשר הייתה מתקבלת גרסת התובע על פיה כל פעולה של בירור או הצגת שאלות, צריך שתתפרש ככזו אשר יש בה כדי הפרת הוראות הדין הפלילי, הרי שמשמעות מסקנה זו הייתה כי כל שימוע של עובד, או כל בירור, בכל מערכת תעסוקתית, הינה אסורה על פי דין ואף מהווה עבירה פלילית. מדובר בתוצאה אבסורדית. נוכח כך, חלף השאלה של "אם", יש לבחון את ה- "איך". לאור כל אלו היה עליי לנסות ולהתחקות אחר התרחשות האירועים העובדתיים במשרדי הנתבעת. האירועים ביום 9.2.2009 מחקירתו הנגדית של התובע עצמו עלה, כי הנתבעת ביקשה לברר עמו מספר סוגיות בנושאים שונים לרבות הזיכויים, בריחת הרכב מתחנת הדלק ואירוע הגניבה. בעניין זה, אין בידי להתעלם מן העובדה כי עסקינן, לכאורה, במספר אירועים בפרק זמן קצר מאוד, ממועד תחילת עבודתו של התובע במקום, כאשר התובע נכח פיזית בתחנה בעת התרחשותם. המצהירים מטעם הנתבעת אישרו אף הם כי תוכן החקירה/בירור, היה כמפורט על ידי התובע בחקירתו הנגדית. נוכח כך, יש להסיק כי באשר לתוכן האירוע מיום 9.2.2009, כי הוא התייחס כולו, לאירועים בהם לכאורה היה התובע מעורב במסגרת העבודה. באשר לנתונים הנוספים אשר תוארו על ידי התובע במסגרת כתב התביעה והתצהיר העדות הראשית יצוין כדלהלן : מעדויות הצדדים עולה כי הבירור נעשה במשרדי הנתבעת, ולא במשרדי חקירה אלו ואחרים. (בעניין זה ראה עדותו של התובע עמוד 8 שורות 27-28 לפרוטוקול). עוד עלה כי שומר נמצא במקום, ללא קשר לתובע, בכל קומה. (בעניין זה ראה עדותו של התובע עמוד 8 שורות 29-30 לפרוטוקול). המפגש עם התובע התקיים בחדר שהכניסה אליו הינה מחלל פתוח. (בעניין זה ראה עדותו של התובע עמוד 9 שורות 3-4 לפרוטוקול). התובע לא טען ולא הוכח כי נמנעה יציאתו מן החדר, או כי הוא הוגבל בתנועה במקום. למעלה מכך, מחקירתו הנגדית עלה כי יצא מן החדר במהלך השיחה, נוכח בקשת נציגי הנתבעת. (בעניין זה ראה עדותו של התובע עמוד 9 שורות 6-7 לפרוטוקול). התובע נשאל מפורשות האם בעת שהמתין בחוץ, מנע ממנו אדם כלשהו את היציאה מן המקום והשיב בשלילה. כן נשאל התובע מפורשות האם בעת שהיה בתוך החדר, מנע ממנו משהו את היציאה מן המקום והשיב בשלילה. (בעניין זה ראה עדותו של התובע עמוד 9 שורות 13-15). התובע אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי איש לא נקט כלפיו באלימות פיזית או אפילו איים עליו באלימות פיזית. (בעניין זה ראה עדותו של התובע עמוד 9 שורות 18-21). התובע נשאל בהמשך חקירתו האם התצהיר עליו חתם בפני נציגי הנתבעת באותו מועד הוא אמת, והשיב בחיוב. (נספח א' לתצהירו של מר אופן). מכאן, שלא היה באותו אירוע כדי להביא את התובע לאמירת דברים שאין בהם אמת לשיטתו וזאת, גם כיום, ובעבור למעלה משלוש שנים מקרות האירועים נשוא התביעה. (בעניין זה ראה עמוד 10 שורות 23-32 לפרוטוקול). אני ערה לכך כי ייתכנו מקרים, בהם עצם דרך התנהלותו של אדם ניתנת לפרשנות על פיה מדובר באיום, וזאת גם אם הדברים לא נאמרים מפורשות. ייתכנו מקרים בהם עצם דרך התנהגותו והתנהלותו של האדם האחר, תפורש על ידי תובע כמאיימת. בתי המשפט הכירו לא אחת במקרים כגון דא, לרבות במסגרת הליכים פליליים. התובע בתיק שבפניי, אכן פירש, לדבריו, את התנהלות נציגי הנתבעת ככזו שיש בה איום. דבריו אלו נאמרו מפורשות. (ראה עמוד 9 שורות 21-22 לפרוטוקול). התובע נשאל מפורשות, מהיכן נבעה תחושתו כי הינו מאוים והשיב: "איימו עלי בכך ששיקרו לי בפנים, בנוסף על כך נאלצתי 3 פעמים לחזור על אותם דברים, כל פעם אמרו לי אנו לא מאמינים לך, אתה גנב, תודה. מבחינתי זה היה איום כי אתה יושב מול 2 אנשים פרק זמן ארוך יותר משעה, איך יכולתי לעזוב את המקום הזה כשמאשימים אותך במשהו שלא עשית. בהאשמות הרגשתי מאוים וחוסר התקשורת שלא משנה מה אני אומר, מפנים כלפי אצבע מאשימה. לא יכולתי לעזוב את המקום, איך היית מרגיש אם היו עושים דבר כזה מולך? איימו עלי בצורה אחרת, זו הדרך שבה פירטתי, חוסן אמון מוחלט, בלעג". (ראה עמוד 9 שורות 26-32 לפרוטוקול). ואולם, בעדותו זו של התובע עצמו, אשר ניתנה בתום לב, יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לעיקר טענותיו בפני. למעשה, היה זה התובע אשר אישר כי לא עזב את המקום שלכן לא מצא לנכון לעזוב, שעה שהואשם בדברים אשר לשיטתו אין בהם ממש. הגם שניתן בהחלט להבין דרך מחשבה זו, אין בינה לבין הקמת בסיס ראייתי לקיומה של "חקירה משטרתית" כל קשר. עוד עלה כי האיום, לטענת התובע, נבע מעצם העלתן של הטענות כלפיו, כאשר התובע רואה בהם, כהטחת האשמה. ויובהר, הפרשנות אותה יש להחיל מקום בו עסקינן בתביעה משפטית, אינה נשענת על תחושותיו הסובייקטיביות של התובע שבפניי, אלא שהיא נשענת על הפרשנות שיכול "אדם סביר" ליתן לאירועים המפורטים, והאם יש בהללו כדי להביא את אותו אדם סביר לכלל מסקנה כי הוא מאוים או כי הגורם אשר עימו הוא במגע, פועל כגורם החורג מתחום המותר על פי דין. אני ערה לתסכול והתחושה הקשה של התובע בתיק שבפני כפי שהוצגו על ידו. עם זאת, פסיקתו של בית המשפט אינה יכולה להישען רק על תחושות אלו. יש לזכור כי לא מדובר במקרה במסגרתו נטענו טענות או הועבר מידע מטעם הנתבעת לצד שלישי, אחר. אלא, שעסקינן במפגש, לא נעים בתוכנו ובמהותו, במסגרתו ביקשה הנתבעת להסיק מסקנות מכוח בסיס נתונים אשר הוצג גם בפני התובע (לרבות סרטונים, נתוני תקבולים וכיוצא באלו). זאת ועוד, מקום בו היה זה התובע עצמו, אשר נתן הסכמתו עת חתם על הסכם העסקה, שבועות ספורים קודם לכן, לביצועה של בדיקת פוליגרף במקרה של חשד כנגדו, כמו גם להשיב חוסרים, אם יתגלו, הרי שדומה כי התובע יכול היה לצפות כי יכול במקרים מסוימים יתקיים עמו דין ודברים ביחס לכך. (ראה נפסח א' לתצהיר הנתבעת). העובדה כי לשיטתו של התובע "יש דרך ויש דרך", אין בה בהכרח, כדי להקים עילת תביעה כנגד הנתבעת. במסגרת סיכומיו, טען התובע כי הנתבעת נמנעה מהבאת ראיות ועדים אשר היה בהם ובעדותם כדי לשפוך אור על האירועים העובדתיים אשר התרחשו ביום 9.2.2009. לשיטת התובע הימנעות זו עומדת לחובתה של הנתבעת. אין בידי לקבל טענותיו אלו של התובע. התובע הוא זה אשר צריך להוכיח תביעתו, לרבות רכיביה העובדתיים. התובע לא עתר לזימונו של עד כלשהו או להבאתה של ראייה כלשהי, אשר לשיטתו היה בה כדי להוכיח את גרסתו באשר לעובדות נשוא אותו מפגש. הפרת הוראה חוקית על בסיס, האמור לעיל, לא מצאתי כי התובע הוכיח שהיה באירועים שנמנו לעיל ובדרך התרחשותם, כדי הצגת איום, אשר עומד בניגוד להוראות הדין, כדי "הפעלת לחץ" לצורך הודיה במעשה זה או אחר שלא ביצע. כמו כן, איני סבורה כי התובע הוכיח שהיה בהתנהלות נציגי הנתבעת כדי הפרת הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו 1996. גם טענותיו של התובע על פיהן, ככל שעלה בפניה חשד זה או אחר, היה עליה לפנות למשטרה לאלתר, חלף ביצוע אותו בירור, נמצאה על ידי, בנסיבותיו של תיק זה, כבלתי סבירה. הנתבעת ביקשה לעמת את התובע עם הנתונים שבפניה, אשר לשיטתה, היה בהם כדי לעורר חשש וחשד בעניינו של התובע. לא מצאתי כי היה בעימות זה, כדי חריגה מהוראות הדין עד כדי קביעה כי הנתבעת נטלה על עצמה סמכויות של רשויות החוק. איני סבורה כי מדובר היה, בבירור "ידידותי", ואולם, חוסר הנוחות, אין משמעותו הפרת הוראות החוק. כפי שהוצג לעיל וכפי שהוכח בפני, יכול היה התובע, לעזוב, בכל עת. הוא לא ביקש לעזוב, הוא לא טען כי נמנעה יציאתו מן המקום, ואף העיד כי עד לעימות עם נציגי הנתבעת, הסתובב בבניין ואף שהה בקפיטריה. עוד עלה כי כל האירוע, נשוא כתב התביעה, התרחש לאורך כשעה וחצי. הא ותו לא. ביחס לנסיבות העובדתיות, כפי שהוכחו בפני, לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מתקיימות בתיק דנא הוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. למעלה מכך, במסגרת רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר ואח' (טרם פורסם) קבע בית המשפט העליון כי לעיתים, דווקא הגשתה של תלונה למשטרה, כשהיא מוקדמת ובלתי מבוססת, יכול וייראו בה כדי רשלנות. כבוד השופטת דורנר מצאה להורות במפורש: "אך באשר לרשות הדואר, כאמור, ללא בדיקה סבירה אלא אך על יסוד דברי עובד שראה את המבקש מוציא מסניף הדואר בו עבד, בגלוי, מכשיר טלפון, היא מיהרה להגיש תלונה למשטרה. דבר זה, מהווה צעד חירף כלפי כל אדם, ובמיוחד כלפי אדם, העובדה בשירותה מזה שנים. זאת אף במיוחד, כאשר דרך המלך, המותווית בהוראות סעיף 45.12 לתקשי"ר, היא ככלל, ובפרט כאשר מדובר באירועים לא חמורים, לברר חשדות באמצעות הממונה על הבטחון". מתוך משכך, יכול ודווקא פנייה למשטרה בעניינו של התובע, קודם ביצוע בדיקה פנימית, המחייבת מעצם טיבה גם פנייה לתובע עצמו, היה בה כדי גרימת עוולה , כלפי התובע. האם ראוי ליתן עדיפות, בכל מקרה, להגשת תלונה מקדמית למשטרה, על כל המשתמע מכך? דומה כי בית המשפט העליון עצמו, נתן לכך תשובה שלישית. באשר הפרת הוראה חוקית מכוח הוראות חוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981, אתייחס בהמשך. ואולם קודם סיום בחינת סוגיה זו אציין כי התובע מצא להעלות, בכתב תביעתו, טענות כלליות מרובות נוספות, לרבות לעניין פגיעה בכבודו ובחירותו של התובע. עם זאת, לא צוינו הוראות חוק ספציפיות, כמצוות המחוקק, ולכאורה איני נדרשת להן. למען הסדר הטוב אני מוצאת עם זאת לציין, כי איני מוצאת ממילא שיש באירועים נשוא כתב התביעה כדי הפרת הוראות חוק יסוד, אלו ואחרות. לא זו אף זו, גם אילו היה התובע מוכיח כי אכן הופרה כנגדו הוראה חוקית זו או אחרת, לא הוכח כי נגרם לתובע נזק ממוני כלשהו, ולמעשה דומה כי עתירתו הינה לפיצוי בגין נזק לא ממוני. בכתב התביעה טען התובע כי "הנתבעת השיגה את מטרתה" וכי הוא חשש לחזור למקום העבודה. בפועל, הוכח בפניי כי הנתבעת לא פיטרה את התובע, אלא שהוא בחר שלא לשוב לאותו מקום עבודה. התובע לא הציג ולו ראייה בודדת באשר לנזק הכלכלי אשר נגרם לו עקב האירועים נשוא כתב התביעה. עומדת לתובע, ככל אדם, הזכות לבחור את מקום עבודתו. כמו כן, וכפי שציינתי לעיל, לא ניתן להתווכח עם תחושותיו של התובע, כפועל יוצא של אותו עימות. עם זאת, ובניגוד לנטען בכתב התביעה, לא הוכח כי מטרת הנתבעת הייתה לפגוע במשרתו של התובע, ולכאורה ככל שהיה התובע מבצע את בדיקת הפוליגרף, כפי שהוסכם עם סיום הפגישה ביום 9.2.2009, הרי שבכפוף לתוצאותיה, הייתה עבודתו של התובע חוזרת למסלולה. אני סבורה כי עתירה לפיצוי בהיקף של 50,000 ₪ בגין אירוע אשר התרחש במשך כשעה וחצי בלבד, בנתונים העובדתיים שנפרסו בפניי (ואפילו יהיו אלו הנתונים שנפרסו על ידי התובע בלבד), אינה מצדיקה פיצוי בהיקף הנתבע, ואף לא בקירוב לכך. הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 במסגרת כתב התביעה טען התובע כי הנתבעת, במעשיה ומחדליה, הפרה את הוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). גם בעניין זה לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו. לא הוכח כי מדובר היה בפרסום בהתאם לתנאי הוראות סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. כל אשר הוכח הוא כי מעסיק, באמצעות נציגיו, ערך בירור מול עובד. התובע לא הוכיח כי נאמר דבר מה למי מהעובדים הנוספים אשר עבדו עמו, לצדדים שלישיים או לגורם שאינו נוגע לבירור. למעלה מכך, אין בכתב התביעה ולו מילה בודדת, כיצד, לשיטת התובע, בוצע אותו "פרסום ", מול צדדים שלישיים, או מהו אותו אדם אשר אליו הגיעו הטענות או פניות הנתבעת. למעט ציטוט של הוראות סעיף החוק, ואמרה כללית בסעיף 3.3 לכתב התביעה על פיה נודה התובע, מסביבת חבריו לעבודה, כמי שהובא לידיעתם משמעותו של "קורס הבישול", אין דבר. אחד מן היסודות המהותיים ביותר להוכחת תביעה בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, הינה הבאת דבר הפרסום, המפורש, בפני בית המשפט. התובע לא הציג תצהיר של אדם שלישי, ולא ביקש לזמן אדם כלשהו לחקירה ולמעשה אף לא ציין את שמו של אדם זה או אחר עמו עבד ואשר שמע את הדברים הנטענים או דברים אחרים בעניינו. במסגרת ישיבת קדם המשפט טען בא כוח התובע כי הפרסום, כמשמעותו של מונח זה בהוראות חוק איסור לשון הרע, עניינו עצם ידיעתו של מנהל המשמרת אשר שלח את התובע ל"קורס אפייה" על הכוונה לחקור את התובע. (בעניין זה ראה עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 30.3.2011). טענה זו עומדת בניגוד לאמור בכתב התביעה, ואולם גם בעניין זה לא הביא התובע ראיות כלשהן, ולא ביקש לזמן את אותו מנהל משמרת. למעלה מכך, עצם העובדה כי מנהל המשמרת היה מודע לכוונה לחקור/לעמת/לשוחח עם התובע, חלף שליחתו לקורס אפייה, אין בה כדי פרסום לשון הרע. לשון הרע משמעותו, בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, פרסום אשר עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו או בעסקו וכיוצא באלו. עצם ידיעתו של אדם על כוונת המעסיק לבצע פעולה זו או אחרת, לצורך בירור חשד, שהועלה על ידו באשר לדרך התנהלותו של עובד, אין בה כדי הוצאת לשון הרע. במסגרת חקירתו הנגדית טען התובע כי אחרי החקירה "כולם הסתכלו עלי ולעגו לי". (ראה עמוד 10 שורה 6 לפרוטוקול). עם זאת, התובע לא הבהיר מי הם אותם "כולם", ובהמשך חקירתו טען כי השיחה היחידה שקיים ביחס לאירועים נשוא כתב התביעה , הייתה בסמוך לאחריהם, עם אמו. אין מחלוקת כי התובע ביקש לעזוב את עבודתו אצל הנתבעת בסמוך לקרות האירועים נשוא כתב התביעה, תוך שבין לבין אף היה בשירות מילואים. נוכח כך, מדובר בטענה תמוהה. הוסיף התובע וטען כי עצם ביצוע מה שהוגדר על ידו כ- "החקירה", מהווה עוולה ופרסום בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע. גם כאן, בדומה לטענות אחרות שהועלו בכתב התביעה, מדובר בטענה כללית מאוד ולא ברורה. הפרסום תביעה שעניינה הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע מחייבת, בראש ובראשונה, הוכחת דבר הפרסום. בתיק שבפני, לא הוכח כי אכן היה פרסום וכלפי מי. אין בית המשפט עושה מלאכתו של צד. ככל שכוונת התובע הינה כי הפרסום נוצר מעצם התקיימותו של האירוע ביום 9.2.2009 במסגרתו נכחו שני נציגי הנתבעת, הרי שהיה עליו להבהיר עובדה זו במפורש במסגרת כתב התביעה או לחילופין תצהיר העדות הראשית. למעלה מכך, הצגת טענות כלפי התובע עצמו על ידי הנתבעת, אינה מהווה פרסום, יהא תוכנן של הטענות אשר יהא. למעלה מן הנדרש, וככל שלכך מכוון התובע בתביעתו, הרי שאציין כי איני מוצאת שניתן לראות בעצם נוכחותו של יותר מאדם אחד, במסגרת העימות עם התובע, כפרסום, כמשמעותו של מונח זה בהוראות חוק איסור לשון הרע. מדובר בזרוע של הנתבעת, אשר ביצעה את אותו עימות, לצורכי הנתבעת, במסגרת משרדי הנתבעת, ועל ידי אותם גורמים האמונים על כך, ועל ידם בלבד. קבלת טענתו של התובע בעניין זה משמעה כי כל בירור/שיחה/הדברות של מעביד עם עובד, צריך שתהא על ידי אדם בודד אחד, יהא תפקידו אשר יהא. איני סבורה כי לכך התכוון המחוקק, או כי טענותיו אלו של התובע , מצאו ביטוין במסגרת פסיקתו של בית המשפט. במסגרת ע"א (ת"א) 1337/01 רשות הדואר נ' אגשם פ"מ, תשס"ב (2) 257, קבע בית המשפט המחוזי כי לא כל מקרה בו נודעים פרטים לעובדים אחרים במקום עבודה, ייראו בה כדי פרסום. אני מודעת לכך שתוצאות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, נהפכו בערעור בעליון ואולם ביחס לסוגיה זו של מהות הפרסום, לא מצא בית המשפט העליון להתערב. בתיק זה העיד מטעם הנתבעת, מר גפן. מתצהירו ועדותו עלה כי הוא אמון על כל הבירורים מטעמה של הנתבעת וזאת לרבות כאשר עסקינן במנהלי תחנות, נהגי מכליות, מוכרנים, וכיוצא באלו. נוכח כך, אין מדובר לפרסום לצד שלישי או אפילו לגורם בתוך הנתבעת אשר אינו זה האמון על בירור עניינו של התובע. ( ראה עמוד 21 שורות 19-21 לפרוטוקול). זאת ועוד, גם ככל שהיה התובע מוכיח כי אכן היה במקרה דנן פרסום וכי היה באותו פרסום כדי הוצאת לשון הרע, עדיין היה מקום לבחון האם מתקיימים בתיק זה ההגנות הנקובות בחוק וזאת נוכח טענות הנתבעת בכתב ההגנה. במקרה שבפני דומה כי עניינו של התובע נכלל, במפורש, במסגרת הוראות סעיף 15(3) ו-15(7) לחוק איסור לשון הרע. קיים אינטרס ציבורי ברור כי מעביד יהא רשאי להגן על עניין אישי שלו, או להביע דעתו באשר להתנהגותו של התובע, כאשר הוא הממונה עליו והפרסום נעשה לצורך ובמסגרת זאת. במסגרת ספרו של א.שנהר דיני לשון הרע (1997), עמוד 326 התייחס המלומד שנהר לסוגיה זו ומצא כי סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע, אינו מגביל את זהות האנשים אשר אליהם ניתן להפנות את הבעת הדעה, ואין כל הכרח כי יהיו ממונים על הנפגע, והשאלה הרלוונטית הינה האם היחסים שבין ה"מפרסם" לבין הנפגע, מצדיקים את הפניית הפרסום אל האנשים שאליהם הוא הופנה. מקום בו מעביד, מעביר למחלקה אשר אמונה על בירור חשדות שונים מול כלל עובדי וספקי הנתבעת, את סוגית הבירור בעניינו של התובע, וביחס לנושאים הנוגעים, כולם כאחד, לעבודתו במקום, הרי שממילא עומדת לנתבעת הגנה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. נוכח מכלול האמור לעיל, יש להורות על דחיית תביעתו של התובע, ככל שהיא מתייחסת להפרת הוראות חוק איסור לשון הרע. הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות במסגרת סעיף 4 לכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת עוולה כלפיו, בכך שהפרה את הוראות חוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). בהמשך, טען התובע כי הפגיעה בפרטיותו נעשתה על דרך של "בילוש" או "התחקות" אחריו, באופן העלול להטרידו או בהטרדה אחרת, וכל זאת בניגוד לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. טענותיו של התובע בעניין זה, במסגרת כתב התביעה, היו כלליות מאוד ולא ברורות. יש להדגיש כי למעט כתב התביעה על נספחיו לא הוגש דבר. לא ברור באיזה אקט של "בילוש" או "התחקות" אחר התובע עסקינן. כמו כן, לא ברור כיצד לשיטת התובע היה באירועים נשוא התביעה כדי פגיעה בפרטיותו. למעלה מכך, לא ברור לאיזו פרטיות זכאי התובע ממעבידו, שעה שהוא בשטח הציבורי במקום העבודה וכי כל סוגיית הבירור עמו התייחסה לנושאים הנוגעים, במפורש, לעבודה במקום. למעלה מכל אלו, ככל שתתקבל טענתו של התובע כי כל אקט של בירור או אפילו עימות קשה שבין עובד למעביד, יהווה פגיעה בפרטיות, הרי שדומה כי לא יהא לכך סוף, וכל דין ודברים או הטחת האשמה של מעביד כלפי עובד, תהווה עוולה אזרחית. יש לזכור בנקודה זו, כי גם מקום בו היה התובע מוכיח דבר קיומה של הטרדה או התחקות, עדיין היה עליו להרים את הנטל ולהוכיח כי הוראות פקודת הנזיקין מצדיקות פסיקתו של פיצוי, ושיעורו של אותו פיצוי. דבר מאלו לא הוכח. מכלל כל אלו, לא מצאתי כי יש לקבל את טענתו של התובע, ככל שהיא מתייחסת לחוק הגנת הפרטיות. סוף דבר, מכלל הראיות שהוצגו בפני עולה תמונה במסגרתה התובע, איש צעיר לאחר שחרור משירות בצה"ל, החל לעבוד בתחנת דלק של הנתבעת או מי מטעמה. סמוך לאחר תחילת עבודתו התרחשו מספר אירועים אשר הנתבעת ראתה בהם כחריגים, ומנהל התחנה מצא לפנות בעניין זה להנהלת הנתבעת. הנתבעת זימנה את התובע למשרדיה, באמתלת שווא של קורס אפייה, וחלף אותו קורס, הציבה אותו מול שני נציגיה, אשר ערכו עם התובע במשך כשעה וחצי עימות ביחס לאותם אירועים. מובהר כי הדין ודברים בין הצדדים, התייחס לאירועים בשעות העבודה, וזאת בלבד. בסופו של האירוע, הוסכם בין הצדדים כי התובע יערוך בדיקת פוליגרף, נוכח טענותיו בפניה. לאחר שיצא התובע מן המקום, ונוכח תחושת עלבון ותסכול מצדו, הוא בחר לחזור בו מאותה הסכמה ואף ביקש לעזוב את מקום העבודה. על אף טענותיו הקשות של התובע כלפי הנתבעת, הוא לא הוכיח כי נפל פגם מהותי בדרך התנהלות הנתבעת בעת ביצוע העימות בין הצדדים. לא הונח בפניי בסיס ראייתי אשר בו כדי תמיכה באמור בכתב התביעה ובתחושותיו האישיות של התובע, אין די. בנתונים העובדתיים שכן הוצגו בפני, אין לראות כדי עוולה של הפרת הוראה חוקית כלשהי, לרבות התנהלות העומדת בניגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו 1996. הגם שאני סבורה שיש לראות בדרך הבאתו של התובע למשרדי הנתבעת (הפנייה לכאורית לקורס אפייה), ככזו שיש בה טעם לפגם, אין בה כדי הפרת הוראות חוק, וממילא עיקר טענותיו של התובע אינן נוגעות לאותה אמתלה, אלא לדרך בה התקיים האירוע בינו לבין נציגי הנתבעת. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי מתקיימים בתיק זה תנאי הסף הנקובים בהוראות חוק איסור לשון הרע, פקודת הנזיקין או תנאי הוראות חוק הגנת הפרטיות, המצדיקים פסיקתו של פיצוי כלשהו, לא כל שכן זה הנתבע. על בסיס כל אלו, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות ההליך בסך של 8,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. גניבה (בעבודה)פיצויים