קבילות ראיות בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים

שלב הדיון בבקשת מעצר עד לתום ההליכים הוא שלב ביניים, שהרי חומר החקירה מוצג כחומר ראייתי גולמי, אשר טרם עבר את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, וכל שכן, טרם עמד למבחן החקירה הנגדית. משכך, בחינת הראיות בשלב הזה, אינה בחינה פרטנית של קבילות הראיות ומהימנות העדים, אלא מקום בו המדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבילות ראיות בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים: במסגרת החלטה זו, נדרש ביהמ"ש לקבוע, קיומה, אם בכלל, של תשתית ראייתית לכאורה, במידה, בעוצמה העשויות להצדיק המשך מעצרו של המשיב בגין כתב אישום שהוגש כנגדו ואשר במסגרתו, יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה, זאת לצד אישום נוסף, שעניינו הדחה בחקירה. אין חולק כי לאחר שהוגש כתב האישום, ואף לאחר שהחלה להתברר בפני הבקשה לעצור המשיב עד תום ההליכים, אך טרם דיון בה לגופה, הוגש כתב אישום מאוחד,כאשר על פי כתב אישום זה, אשר הוגש ביום 30.5.11 לצד המשיב כנאשם מס' 1, ישנם שני נאשמים נוספים, מוהין אבו עצא וכן וואחיד אבו רקייק אשר מעורבותם באירועים מושא כתב האישום המקורי, נזכרה בשעתו, יחד עם זאת, על פי כתב האישום המאוחד, הועמדה מידת השתתפותם של כל אחד מהנאשמים ביחס לאירועים שתוארו גם במסגרת כתב האישום שהוגש כנגד המשיב לבדו. הואיל ובמסגרת הדיון בבקשה לגופה, התייחסו באי כח הצדדים לעולה מכתב האישום המאוחד, תתייחס החלטה זו, לתוכן הדברים הנטענים בכתב האישום המאוחד, אלא שנראה, כי יהיה זה נכון, בוודאי בשלב זה, ליתן משקל ותשומת לב לעולה מתיק החקירה שהרי הוא זה אשר יכול להניח, אם בכלל את אותה תשתית ראייתית נדרשת, לצורך מעצרו של נאשם. בטרם אפנה לבחון את העולה מתיק החקירה, ראוי להזכיר מושכלות יסוד, בכל הקשור לשלב בו אנו מצויים. ראשית, יש לזכור ולהדגיש, כי בשלב זה, ביהמ"ש אינו מוצרך לבדוק ולקבוע את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא עליו לבדוק האם קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האשמה וזאת על ידי בחינה של ראיות שהינן עדיין בשלב הגולמי (ראה בהקשר זה בש"פ 3562-11 איאד יתים נ. מדינת ישראל). באותו הליך נזכר, נקבע, "כי בשלב המעצר עד תום ההליכים, לא נדרשת המאשימה להראות כי קיימות ראיות לפיהן ניתן לקבוע כי יהיה אפשרי להוכיח את אשמת העורר ברמת וודאות שמעבר לכל ספק סביר, אלא על פי הוראת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, טיב ההוכחה הנדרש בשלב זה הוא 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'". עוד ראוי להדגיש, כי שלב הדיון בבקשת מעצר עד לתום ההליכים הוא שלב ביניים, שהרי חומר החקירה מוצג כחומר ראייתי גולמי, אשר טרם עבר את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, וכל שכן, טרם עמד למבחן החקירה הנגדית. משכך, בחינת הראיות בשלב הזה, אינה בחינה פרטנית של קבילות הראיות ומהימנות העדים, אלא מקום בו המדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין. עוד ראה בהקשר זה בש"פ 8476-07 דוהדה נ. מדינת ישראל ( 18.10.07) וכן בש"פ 7908-08 אבו סאלח נ. מדינת ישראל ( 23.9.08). כמו כן לבש"פ 2457-11 מנדל אבידרור נ. מדינת ישראל, שם נקבע בין היתרמ :"הלכה היא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, על ביהמ"ש להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו, ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך כבר באותו שלב את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר". לאורן של הלכות אלו, אפנה לבחון את התשתית הראייתית המצויה בתיק החקירה. אין חולק כי כתב האישום ולו זה המאוחד, מתאר בהרחבה שני אירועים שבוודאי מקיימים ביניהם זיקה ברורה. יחד עם זאת, ניתן בהחלט לדבר על שני אירועים המתרחשים בפרקי זמן שונים, סמוכים זה לזה. ראשית האירועים - בהגעה של רכב שבו על פי הטענה, היו מוהין ואחר, שלאחר מכן במהלך ביצוע פעולות חקירה התברר כי היה זה וואחיד, כאשר רכב זה שבו מצויים השניים הללו, מגיע לאזור בשעת לילה לאחר חצות, אזור המצוי בעיבורה של העיר אשקלון, כאשר באותה עת, במקום שוהה חבורה של צעירים, כ-9 במספר, במהלך אותו אירוע, יורדים מוהין וואחיד מהרכב. בין מוהין לבין חלק מבני החבורה, מתפתח דין ודברים, ככל הנראה על רקע רצונו של מוהין לאסוף מן המקום אחת מהבנות שהיתה בין אותם חבורה של צעירים ושלאחר מכן, התברר כי היא חברתו של המשיב שבפני. במהלך אותו דין ודברים, מתרחשת תגרה, כאשר מוהין מוצא את עצמו מוכה, חבול ואף נופל לרצפה. על פי חלק מהעדויות, הוא אף מוכה באמצעות בקבוק לראשו. יחד עם זאת האירוע מסתיים בכך שאותו מוהין וואחיד חוזרים לרכב, כאשר אותה בחורה נשארת לצד אותה חבורה שישבה ברחוב, על אחד הספסלים. האירוע האמור מתואר, אך כרקע לאירוע שהוא כאמור עיקרו של כתב האישום. על פי כתב האישום, באישום הראשון, זמן מה לאחר אותו אירוע, יוצר המתלונן, דודו כחלון, קשר טלפוני עם מוהין, ומבקש למעשה ליישב עימו ההדורים , על רקע האפשרות, כי אותו כחלון היה אחד מבני החבורה שהלמו במוהין, חבטו בו ויתכן אף היכו אותו באמצעות בקבוק בראשו. באותה שיחה טלפונית, מתגבשת הבנה, כי מוהין יגיע למקום בו נמצא המתלונן באותה עת, לצורך יישור ההדורים. לטענת המתלונן, מייד ובסמוך לדברים הללו, אפנה לתאר כיצד הדברים נודעו מפי המתלונן, הגיע למקום רכב, כאשר ברכב נהג המשיב שבפניי, ולצידו, במושב שליד הנהג, ישב אחר, שלימים זוהה על ידי המתלונן כוואחיד. לטענת המתלונן, אותו וואחיד יוצא מהרכב, כאשר אקדח אחוז בידיו, הוא ניגש למתלונן, מכה בראשו עם קת האקדח, הולם בגופו, וכאשר המשיב יוצר ממושב הנהג, ומצטרף לווחיד תוך שהמשיב מכה וחובל במתלונן, או אז נשמעת יריה, והמתלונן נופל ארצה והמשיב עם אותו וואחיד עולים לרכב ונסים מהמקים. טיעון עובדתי זה משמש את המבקשת לצורך העמדת אשמתו של המשיב, על פי האישום הראשון בעבירות שעניינן קשירת קשר לביצוע פשע, פציעה בנסיבות מחמירות וכן חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, זאת על פי כתב האישום המאוחד. יושם לב, כי בכתב האישום המאוחד, הושמטה משום מה העבירה שעניינה נשיאת נשק. האישום השני, אליו אתייחס רק לצורך השלמת הדרוש והעולה מכתב האישום, עניינו אירועים שהתרחשו לאחר אירוע הקטטה ואף לאחר אירוע הירי, בדירתו של אותו מוהין, כאשר על פי הטענה, באותו מעמד, שהו בדירתו של מוהין, המשיב, מוהין וואחיד וכן שתי הקטינות, הנזכרות בו ועל פי הטענה, במהלך אותו אירוע הונעו שתי הקטינות למסור, עת ייחקרו, הודעת שקר, שלמעשה מכוונת להשמיט קיומו של וואחיד באירועים ותחת זאת להתייחס אך למוהין והמשיב שבפניי כמי שנטלו חלק באירוע הקטטה, כך שלמעשה אותן קטינות יעידו כי מי שהגיעו לזירה בה שהו בני החבורה, ובכללם אותן קטינות היו מוהין והמשיב בלבד. אין חולק כי המתלונן בגרסאותיו הגלויות, עת נתבקש הוא למסור עדות באשר לנסיבות פציעתו, מיעט עד למאד בדבר וטען, כי לאחר שביקר בדירה של בחורה שביקש לקיים עימה יחסי מין, הוא פגש בחדר המדרגות שני בחורים, שנראו לו ממוצא בדואי, ובמהלך מפגש זה, הם היכו בו, ירו לעברו ואף דרדרו אותו במדרגות. אביו של המתלונן, אשר היה מאושפז באותה עת בבית חולים, עקב תאונת דרכים בה נפגע, מציין כי זו הגרסה שמסר לו בנו. יחד עם זאת, מציין כי כאשר ביקש מבנו לומר לו את האמת והאמת כולה, ידע הבן, קרי, המתלונן, לומר לו כי זיהה את המשיב שאותו הוא מכנה "חמודי" כמי שנטל חלק באירועים וכך נשמעים הדברים. המתלונן בעדותו מיום 7.5.11 בהיותו בבית החולים ברזילי, טרם העברתו לבית החולים תל השומר, מציין כי "הבחור שישב ליד הנהג, החזיק את האקדח, קודם נתן לו מכות עם הקת והשני ירד מהצד של הנהג, בא והביא לי בעיטות בפרצוף". אבי המתלונן, בהודעה מאותו מועד שנגבית ממנו בשעה שהוא כאמור מאושפז בבית חולים בעקבות תאונת דרכים, מציין כי בשיחה עם בנו נאמר לו על ידו כך: "הבן שלי אמר לי כי זיהה אחד מהם שקוראים לו 'חמודי'". משמעות הדברים הללו, כי גם בחקירותיו של המתלונן, עת ביקש הוא להמעיט במידת ידיעתו אודות מה שארע, ונסיבות פציעתו, ידע הוא להצביע על המשיב כמי שנטל חלק באירוע, אם כי מידת חלקו של המשיב באירוע, התבררה, כך לטעמי, במלוא היקפה, רק במסגרת אותם תרגילים חקירתיים, שביצעו חוקרי המשטרה. המדובר בהגעתם של שני שוטרים בכיסוי, אשר הגיעו למקום אשפוזו של המתלונן בבית החולים תל-השומר. אלה הגיעו עד למיטת חוליו של המתלונן, הציגו עצמם כמי שנשלחו מטעם משפחתם של אלו שפצעו את המתלונן וכי בכוונתם להסדיר את הסכסוך בלי משטרה, בלי מעורבויות של גורמי החקירה ובמידת הצורך אף להשיג למתלונן פיצוי כספי. במהלך השיחה המתפתחת בין המתלונן לבין אותם שני שוטרים, כאשר המתלונן אינו מודע לכך כי המדובר בשוטרים, והוא מאמין לגרסת הכיסוי שנמסרה לו ואף טורח לציין כי בפני השוטרים הוא האדיר את הפגיעה בראשו, וכי תלה בה את הסיבה לזיכרונו המצומצם והמסוייג. אין ספק כי האופן שבו מתבטא המתלונן, מעיד על כך כי לא ביקש להפריז במידת חלקם של מי מהמעורבים באירוע כולו, ובוודאי לא ביקש לייחס למי מבין המעורבים דברים שלא התרחשו בפועל. למעשה, ניתן לומר, כי המתלונן חש שהוא נמצא בפני "קהל אוהד" ולא חש צורך לסייג את דבריו או לצמצם במידת ידיעתו. ואכן, המתלונן מתאר לטעמי, באופן קוהרנטי, עקבי ורצוף את מהלך הדברים כאשר הדברים נמסרים לראשונה בתרגיל החקירה מיום 11.5.11 וחוזרים על עצמם בתרגיל החקירה מיום 15.5.11. וכך עולים הדברים מפי המתלונן. המתלונן טורח להדגיש כי מי שהיה באירוע הירי הינם חמודי ואחר. תוך שהוא שולל את הגעתו של מוהין למקום. כאן המקום לציין כי בשיחה מיום 15.5.11, נמסר למתלונן כי מוהין משום מה, מציין כי היה גם היה באירוע הירי והמתלונן נותר איתן בדעתו כי מוהין לא היה וכי מי שהגיע למקום זה המשיב ואחר, תוך שהוא מבקש לקבל הסבר ממוהין האם ברכב שיגיע מייד עם סיום השיחה עימו, יהיה אדם שיאחוז באקדח. באשר למהלך הדברים מרגע המפגש בין יושבי הרכב לבין המתלונן מציין המתלונן כי האחר שבשלב הזה, הוא טרם זיהה אותו כוואחיד, "רד עם הנשק, בום, נתן לי בראש, השני יוצא חמודי, יוצא בעיטות ומכות עם הקת של הזה, נתן לי בראש, אתה יודע, או שירה או שנפלט כדור". נשאל מי פלט כדור חמודי או השני והמתלונן משיב "השני". נשאל באשר לזהות כלי הרכב הוא מציין כי המדובר "ברכב מסוג טויוטה לבנה שהוא מזהה כרכב של חמודי. המתלונן נשאל "מי עשה לך בראש" ומשיב "זה עם הנשק". כאשר הוא נשאל מיהו זה. הוא משיב "לא יודע איך קוראים לו, אין לי מושג, חמודי נהג והיה איתו עוד אחד, זה עם הנשק". בהמשך הוא נשאל "מה חמודי עשה" ותשובתו "חמודי גם ירד מהתא של הנהג, והכניס לי מכות, הכניס לי גם בעיטה בפרצוף, לא עם הנשק או משהו, רק השני היה עם נשק". כאמור, תרגיל החקירה, כלל שני מפגשים, השני שבהם ביום 15.5.11 וכאמור, במסגרת זו הוא נשאל לגבי האפשרות כי מוהין שהה בזירת הירי והוא שולל אפשרות זו, אז הוא מתבקש לנסות ולזהות מיהו האחר שהגיע עם המשיב והוא מזהה אותו כאותו וואחיד על פי תמונות שהוצגו בפניו. נכון כי מדבריו ניתן היה לכאורה, להבין, כי "חמודי לא היה במכות". יחד עם זאת מההקשר הרצוף של הדברים, נראה כי אמירה זו מיוחסת לחלק הראשון של האירועים, אותו חלק שכלל את מוהין וואחיד, שכן, הוא מייד אומר "הוא (הכוונה למשיב - נ.נ) היה עם האוטו. ואז הוא נשאל בפעם השניה ותשובתו "הוא בא עם הרכב אחרי שדיברתי עם מוהין, אמרתי לו תבוא אני רוצה לדבר איתך ואז הוא ממש בא עם הרכב והיורה היה לידו, ליד הנהג. חמודי הנהג". והוא נשאל האם חמודי עשה משהו והוא משיב "גם קיבלתי ממנו מכות". ובהמשך הוא שב וחוזר על גרסתו כי המשיב הלם בו בבעיטות ובמכות לגופו ולפרצופו. לטעמי, הדברים הנשמעים מפי המתלונן, בפני "קהל" שבוודאי בקרבו חש המתלונן נוח לומר את הדברים, שהרי הוא טורח להדגיש כי הוא לא סיפר לאף אחד מי עשה לו מה, אינם מותירים מקום לספק, באשר למידת מעורבותו של המשיב באירוע הירי, ובאשר לאפשרות כי המשיב אף הוא נטל חלק פעיל, בכך שהיכה במתלונן בבעיטות לפרצופו, ובמכות לחלקי גופו. נכון כי המתלונן שב ומדגיש כי המשיב לא אחז בכלי הנשק והוא אינו זה שהלם בו באמצעות קת האקדח. יחד עם זאת, המתלונן מדגיש כי מהרכב שהגיע לאזור הכיכר, בה עמד ושוחח טלפונית עם מוהין, ירד אותו וואחיד מהמושב שליד הנהג, כאשר האקדח אחוז בידיו ומייד לאחר מכן, ירד המשיב ממושב הנהג והצטרף לוואחיד ויחד הם הלמו במתלונן. על פני הדברים יש בתיאור זה כדי להניח תשתית ראייתית במידה הנדרשת על מנת לייחס למשיב את אותה פציעה וחבלה במתלונן, אך לטעמי, גם את העובדה כי המשיב חבר לאחר, לצורך פגיעה באמצעות ירי מנשק חם לעבר המתלונן. כשזוהי תמונת הדברים, נראה כי לעדויות האחרות העולות מתיק החקירה תואמות ככל שתהיינה, אם לאו, נודעת חשיבות ומשמעות משנית שהרי גרסתו של המתלונן במהלך תרגילי החקירה, היא גרסה עקבית, רצופה קולחת ושוטפת והיא כשלעצמה מקימה את אותו סיכוי סביר, להביא בבוא היום, להרשעתו של המשיב במעשים המיוחסים לו, שלא לדבר על תשתית ראייתית נוספת, כפי שהיא עולה גם מעדותה של שני ווסקר, אשר היתה ברכב שהוביל את המתלונן מהמקום סמוך לזירת הירי, לבית החולים ברזילי ועל פי עדותה, כבר בהסעתו של המתלונן לבית החולים, הוא ידע לומר כי חמודי היה הנהג ברכב שממנו ירד זה אשר עשה שימוש בנשק. לטעמי, לא ניתן להצביע על פרכות או סתירות מהותיות העולות מגרסתו של המתלונן כפי שנמסרה לשוטרים בכיסוי, במהלך אותם תרגילי חקירה וכי על פני הדברים ניתן בהחלט לומר, כי התשתית הראייתית העולה מתיק החקירה, מקיימת אחר הדרישות הפסיקתות, כפי שנקבעו ביחס לתיבת המילים "ראיות לכאורה" כמשמעותן בסעיף 21 (א) לחוק המעצרים. על כן, לא ראיתי מקום לקבוע כי התשתית הראייתית אינה מהטיב או מהמידה או מהמובהקות שאינה מאפשרת את המשך מעצרו של המשיב. לעניין עילת המעצר, הרי שמעבר למסוכנות, שהיא פרי יצירתו של המחוקק, בכך שהמדובר במעשי אלימות המערבים שימוש בנשק חם, הרי שבמקרה דנן, ניכרת מסוכנות עצומה ומשמעותית יותר ולו זו הנובעת מכך שבעוד המתלונן משוחח עם מוהין במטרה לרצותו ולנסות ליישב עימו ההדורים, רוקמים המשיב וואחיד מזימה ואף מוציאים את המזימה מן הכוח אל הפועל, תוך שהם מגיעים תוך שניות למקום הימצאו של המתלונן, יורדים מן הרכב, מכים וחובלים בו ואף עושים שימוש בנשק חם ומותירים את המתלונן כשהוא פצוע פצעי ירי לצד חבלות אחרות. אשר על כן, קובעת כי בעניינו של המשיב מתקיימת תשתית ראייתית במידה הנדרשת ואף עילת המעצר היא ברורה, חדה ומובהקת. הואיל ומצוותו של המחוקק כי במקום בו מתקיימים שני התנאים הללו עדיין ביהמ"ש אינו פטור מהצורך לאפשר למשיב לנסות ולשכנע כי ניתן להשיג את מטרת המעצר גם כשלא באמצעים הכוללים שלילת חירותו, אפנה עתה לאפשר למשיב טיעון בכיוון זה. #3# ניתנה והודעה היום ג' סיון תשע"א, 05/06/2011 במעמד הנוכחים. נחמה נצר, שופטת #4# החלטה אין ספק כי לביהמ"ש יש את היכולות והכלים לבחון חלופה. יחד עם זאת, דווקא בשל העובדה כי המדובר במשיב שהוא צעיר מאד, אשר אך לפני כחודשיים ימים הגיע לגיל בגרות, וכאשר באמתחתו רישום פלילי אחד, ללא הרשעה, מבית המשפט לנוער בגין עבירות של גניבת אופניים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו בזיקה לאירועים ממאי 2008 ויולי 2008, אלו לטעמי, מצדיקים הסתייעות ביכולותיו המקצועיות של שירות המבחן לנסות ולהאיר את רקעו האישי, המשפחתי ויתר נסיבות העניין, ביחס למשיב על מנת שבבוא בית משפט להכריע באפשרות להשיג את מטרת המעצר ולו באמצעים שאינם כוללים המשיך החזקתו של המשיב במעצר, ייעשה הדבר על יסוד תמונה מלאה ועדכנית עד כמה שניתן. יודגש כי ב"כ המשיב לא ביקש להציג את החלופה כבר עתה, ולטעמי יש להעריכו על כך, שהרי גם הוא סבר, כי הצגת החלופה לאור העולה מהתסקיר, עשויה להניח בפני ביהמ"ש תמונה שהיא מגוונת, שלמה ומלאה יותר. ולטעמי, כאמור, טוב עשה ב"כ המשיב בכך שלא ביקש כבר היום להציג את החלופה. באשר לצורך בתסקיר מעצר, הרי שמעבר לעובדה כי שירות המבחן הוגדר ונקבע על ידי המחוקק, כגוף המקצועי האמון על הערכת מסוכנות, הרי שבעניינם של קטינים, לפחות לגבי דידי, המשיב אינו רחוק ממעמד של קטין, שהרי אך בפברואר 2011 הוא הגיע לגיל בגרות, ראוי גם ראוי כי הכרעות שיפוטיות, לרבות אלו המחייבות המשך החזקתו של המשיב במעצר, ייעשו לאחר שהגורמים המקצועיים ישוחחו עם המשיב ויוכלו להתרשם באופן בלתי אמצעי גם מתחושותיו ומיכולתו להיות נתון במעצר תקופה ארוכה. אשר על כן מורה לשירות המבחן להיערך לגיבוש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב ולהגשתו לקראת הדיון הנדחה. לתשומת לב שירות המבחן, כי פרטים אודות החלופה, זהותה, מיקומה וכיוצא בזה, יוצגו בפניו ישירות באמצעות ב"כ המשיב, עו"ד פורת. יצויין כי המשיב עצור עד כה בבית המעצר שקמה, באשקלון. קבילותקבילות ראיותמעצר עד תום ההליכיםראיותבקשת מעצרדיוןמעצר