הבחנה בין עובד לבין משתתף חופשי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבחנה בין עובד לבין משתתף חופשי: 1. לפנינו ערעור המתמקד בשאלה אם מעמדו של המערער, אשר שימש "במאי פילם" - כתב-במאי (אשר בחלק מהתקופה שימש גם ככתב מן המניין וכתחקירן) אצל המשיבה (להלן - הרשות) היה מעמד של "עובד" או שמא המדובר בהעסקה במעמד של "משתתף חופשי" (Freelancer). המערער תבע בבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים סעדים שונים, לרבות סעדים כספיים, אך בית-הדין האזורי החליט לפצל את הדיון ולדון, ראשית לכל, בשלוש שאלות מצטברות והקשורות זו בזו כדלקמן: (א) האם היחסים בין הצדדים היו יחסי עובד-מעביד? (ב) אם היחסים היו יחסי עובד-מעביד - באילו תקופות התקיימו יחסים אלה? (ג) האם חלה התיישנות על טענת המערער כי התקיימו בינו לבין הרשות יחסי עובד-מעביד בתקופה שבין שנת 1983 לשנת 1985, עת הועברו למערער תשלומים שהגיעו לו, באמצעות חברת מגנו פילם בע"מ (כנטען על-ידי המערער)? בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופט הראשי י' נויגבורן) קבע כי לא נתקיימו, בזמן כלשהו, יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ודחה את התביעה. 2. העובדות הצריכות לעניין שלפנינו, כעולה מפסק-הדין של בית-דין קמא וכפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו, הן בעיקר אלה: (א) המערער הינו "במאי-פילם" במקצועו ובעל הרשאת בימוי מטעם ועדת המורשים של הרשות לבימוי סרטים של עד עשר דקות. המערער הועסק על-ידי הרשות, בין באופן ישיר ובין באופן בלתי-ישיר, כ"במאי פילם", ככתב וכתחקירן. העסקתו השתרעה על פני תקופות שונות החל מינואר 1981 ועד לנובמבר 1991. בשנת 1993 שוב חודשה העסקתו של המערער אצל הרשות כ"במאי פילם" ובאותה מתכונת כפי שהייתה ברוב התקופה הקודמת. (ב) בתקופת העסקתו של המערער אצל הרשות אופי העבודה היה כזה שמצד אחד המערער יזם רעיונות לכתבות פילם (כתבות שמצולמות במצלמה אחת) ופנה אל מפיקי הרשות על-מנת לעניין אותם ברעיון ולקבל את אישורם לבימוי הכתבה; ומאידך, לעתים, הוצע לו ליתן את שירותיו במסגרת כתבה אותה יזמו גורמים ברשות. כל זה היה על בסיס ביצוע של כל כתבה וכתבה ולא הייתה מחויבות להמשך העסקתו של המערער ברשות מטעם שני הצדדים (הן מטעם הרשות והן מטעם המערער עצמו). עם זאת, בחלק מהתקופה עבד המערער באופן אינטנסיבי יותר עם צוות התוכניות "כלבוטק" וקיבל מטלות מהפקת התוכניות. בתקופה בה עבד המערער בתוכנית "כלבוטק" הוא קיבל תשלום על-פי תעריפון ובתקופה זו (וככל הידוע רק בתקופה זו), חל איסור מפורש על המערער להיות קשור עם מקום עבודה אחר. (ג) המערער מסכים כי בהעסקתו אצל הרשות החל משנת 1993 ואילך לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים והוא אינו תובע דבר מהרשות בגין תקופה זו. המערער רואה עצמו בתקופה זו (מ-1993 ואילך) כ"משתתף חופשי" (Freelancer). כנגד זה טוענת הרשות כי יש לראות את המערער כ"משתתף חופשי" (Freelancer) בכל תקופת העסקתו אצלה, אלא שהחל משנת 1982 ועד לשנת 1985 המערער הועסק על-ידי הרשות באמצעות חברה בשם מגנו פילם בע"מ (להלן - החברה) וזו הגישה לרשות חשבוניות עבור עבודותיו של המערער, גבתה את התשלומים שהגיעו עבור אותן עבודות והעבירה את התשלומים לידי המערער, בניכוי עמלה. לפיכך, לטענתה, במיוחד בנסיבות אלה ודאי שאין לראות במערער "עובד" של הרשות. (ד) יצוין, כי המערער לא התקבל לעבודה כעובד מן המניין ברשות, לא קיבל תלושי שכר מידי חודש במהלך תקופת העסקתו ברשות ובשנת 1991, כאשר לטענת המערער הסתיימה העסקתו אצל הרשות, הקשר התעסוקתי נותק כליל והמערער לא קיבל מכתב פיטורים וגם לא דרש מכתב כזה. עוד יצוין כי המערער השתמש בציוד של הרשות לצורך ביצוע עבודתו. את הניכוי לביטוח לאומי, בגין התשלומים שקיבל המערער מהרשות, עשתה הרשות והיא גם זו ששילמה למערער את "גמול המילואים" בגין שירות מילואים שעשה. 3. המערער טוען עתה, כי יישום מבחני הפסיקה בעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד מצביע על כך שבין המערער לרשות התקיימו יחסי עובד-מעביד ולא כפי שנקבע בפסק-הדין של בית-דין קמא, לפיו המדובר במי שהועסק כ"משתתף חופשי". המערער טוען עוד, כי לרשות היה מונופול, בתקופה הרלוונטית לתביעה, והיא השתמשה בעובדים, כמו המערער עצמו, כ"משתתפים חופשיים", כל זאת כדי לשלול מהם את זכויותיהם כעובדים לכל דבר ועניין. לטענת המערער, צורת הפסקת עבודתו ברשות מתאימה לפיטוריו של "עובד" ואין המדובר בהפסקת עבודה בסיומה של כל כתבה. המערער טוען עוד, כי אין יסוד לטענת הרשות לפיה אין הוכחה שהוא הועסק באופן קבוע ומסודר בתקופה הרלוונטית לתביעה. עוד טוען המערער במיוחד טענות אלה: (א) לא היה מקום להתייחס לתנאי העסקתו של המערער מאז שנת 1993 ואילך לצורך בחינת קיומה של מערכת יחסי עובד-מעביד בתקופה שמתחילת שנת 1981 ועד לסוף 1991, באשר תנאי העבודה לא היו זהים בשתי התקופות. (ב) המערער הוכיח בבית-דין קמא כי עניינו נופל לגדר המבחנים שנקבעו בפסיקה כגון: מבחן ההשתלבות; הקשר האישי; הפיקוח והשליטה; יחסי הכפיפות; השילוב בכוחות העבודה; קביעת שעות העבודה; הכוח לשכור ולפטר; קביעת תוכנית העבודה ומהותה. כל אלה מצביעים על קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערער לבין הרשות. (ג) לא היה מקום להתייחס לשיהוי שבהגשת התביעה ומכל מקום אין בעצם השיהוי כדי לקבוע את מעמדו של המערער ברשות. (ד) אין לראות בהפסקות השונות שחלו בעבודתו המעשית של המערער אצל הרשות משום הפסקות המנתקות את הקשר ביניהם וכי המדובר בהגות ובייצור רעיונות חדשים עבור הרשות, דבר שחייב עבודת הכנה כל הזמן ורק כאשר התקבלו התוכניות על דעתה של הרשות, רק אז התחדשה העבודה המעשית, אם כי המערער לא חדל מעולם מלהתייצב לעבודה מעת לעת ובאופן שיגרתי. המערער גם מילא משימות שונות ברשות כגון: צופה בשידורי ה-C.N.N. במשמרות עם במאים אחרים שהיו עובדיה של הרשות בתקופת מלחמת המפרץ, כחבר במערכת כלבוטק וכן עמד כ"עובד" לרשות הרשות בכל 11 השנים הנ"ל בתפקידים שונים. (ה) נאסר על המערער לעבוד במקום עבודה נוסף וזאת בתקופת העסקתו בתוכנית "כלבוטק". האיסור לא היה חריג אלא הצביע על שליטתה של הרשות על זמנו של המערער כעובד שלה. (ו) המערער דאג לקבל תשלומים, במשך כ-3 שנים (1985-1982), באמצעות "צינור תשלומים", דהיינו, על-ידי חברת מגנו פילם בע"מ, וזאת בשל האינפלציה הדוהרת באותן שנים ואין לראות בכך סימן או הוכחה להיותו של המערער בבחינת "משתתף חופשי" בתקופה הנ"ל, מה גם שהרשות הסכימה לכך ושיתפה פעולה עם המערער בעניין זה. (ז) לא היה מקום למחוק את תצהיריהם של הבמאי וולמן ומזכיר האיגוד המקצועי מר זאב לבל כפי שעשה בית-דין קמא. (ח) לא היה מקום לייחס למערער חוסר תום-לב בהגשת התביעה לבית-דין קמא ובכל מקרה לא היה מקום להשית על המערער הוצאות משפט גבוהות. 4. כנגד כל אלה טוענת הרשות כי מימצאי בית-דין קמא מבוססים כדבעי על העובדות שנפרשו בפניו בתצהירים ובית-הדין הסיק מהן את המסקנות המשפטיות התואמות את היחסים שבין הצדדים. לטעמה של הרשות היה מקום לבחון את התנהגות הצדדים על פני התקופה הארוכה שבמהלכה היו ביניהם התקשרויות ונכון עשה בית-דין קמא כאשר ייחס חוסר תום-לב למערער. כן טוענת הרשות כי יש רלוונטיות לצורת העסקתו של המערער במהלך שנת 1993 בכל הקשור ובהשוואה להעסקתו בשנים 1991-1981. שכן הדברים, לדעת הרשות, חזרו על עצמם ונכון עשה בית-דין קמא כאשר קבע שתנאי ההעסקה ב-1993 היו זהים לאלה של שנת 1991 (למעט התקופה 1985-1982 בה התבצע התשלום באמצעות חב' מגנו פילם בע"מ). כן טוענת הרשות כי רוב הטענות בערעור נוגעות לעובדות כפי שהן נקבעו על-ידי בית-דין קמא ובית-הדין של ערעור לא נוהג להתערב במימצאים שבעובדה שנקבעו בערכאה ראשונה לאחר שבית-דין קמא שמע את העדים והתרשם מהם. אחת הקביעות העובדתיות היא שהמערער עצמו ביקש ליתן לרשות בשנים 1985-1982 את שירותיו כבמאי באמצעות חב' מגנו פילם בע"מ וזאת משיקולים כלכליים של המערער עצמו. כמו כן טוענת הרשות כי בדין לא התקבלו תצהיריהם של וולמן ולבל לתיק משום שהם לא כללו אמירה עובדתית בכל הקשור לנסיבות התקשרותו של המערער עם הרשות, אלא התיימרו להסיג את גבולו של בית-הדין על-ידי קביעה כיצד המצהירים עצמם רואים או מבינים את היחסים שבין הצדדים. לפיכך, לטענת הרשות, אין להרשות הגשת תצהירים אלה בכל שלב של הדיון לרבות בערעור. הרשות תומכת בקביעה לפיה לוקה המערער בחוסר תום-לב וזאת עקב התנהגותו לאורך השנים ובקביעה זו, לדעת הרשות, אין להתערב כמו שאין גם להתערב בסוגיית ההוצאות שהוטלו על המערער בערכאה הראשונה, שכן הסכום הולם את נסיבות העניין ואת המקובל. ההכרעה בענייננו האם בדין נמחקו שני תצהירים שהוגשו לתיק מטעם המערער בבית-דין קמא? 5. (א)     המערער הגיש מטעמו בבית-דין קמא את תצהירו של זאב לבל, מזכיר ארצי בהסתדרות הכללית של איגודי העובדים והיוצרים בענפי התקשורת והאומנות, וכן הגיש את תצהירו של דן וולמן, במאי סרטים במקצועו אשר כיהן כיושב-ראש איגוד במאי סרטי קולנוע וטלוויזיה בישראל. הרשות טענה כי תוכנם של התצהירים הללו מדבר בעיקר על מסקנות שהסיקו המצהירים ולא על עובדות הידועות למצהירים מידיעה אישית. בכך, סבורה הרשות, אין כל תרומה לבירור הנושאים השנויים במחלוקת. בית-דין קמא החליט להיענות לבקשת הרשות ולמחוק את התצהירים הנ"ל בקובעו כי לא הייתה כל עובדה רלוונטית שהובאה בתצהירים אלה וכי המצהירים פירטו בתצהיריהם את דעתם האישית בקשר למעמדו של המערער ואת "הבנתם" כי המדובר ביחסי עובד-מעביד ולא ב"משתתף חופשי". הרשות טוענת כי המדובר בעדות סברה במקרה הטוב, וכעדות על מצב משפטי שאינה יכולה להיות קבילה בבית-הדין. שהרי, עמדתו של מר לבל כנציג איגוד מקצועי באשר למעמדו של המערער אינה רלוונטית כלל ואינה יכולה לשקול בקביעת מעמדו של המערער על-ידי בית-הדין. (ב) הכלל הוא כי בית-דין זה, היושב כערכאת ערעור, אינו נוהג להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה שבפניה התנהל הדיון (בעניין זה ראה דב"ע נד/3-139 עאיק - חלבי [1], בפיסקה 6 לפסק-הדין). לפני בית-דין קמא פרושים היו כל הפרטים וחזקה כי שקל את מכלול השאלות העומדות לדיון בסוגיה זו ואיזן כראוי את זכויות בעלי הדין (בעניין זה ראה בר"ע 133/99 מדינת ישראל - חן [2]). לפיכך, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית-דין קמא בעניין זה. (ג) לאור האמור, החלטת בית-דין קמא באשר למחיקת שני התצהירים - בעינה עומדת. האם היחסים בין הצדדים שבתיק זה היו יחסי עובד-מעביד ואם כן באילו תקופות התקיימו יחסים אלה? 6. כאמור, השאלה המרכזית העומדת לדיון בפנינו היא שאלת מעמדו של המערער - אם הוא נחשב ל"עובד" או שמא הינו בגדר "משתתף חופשי". מן הפסיקה העוסקת בסוגיית "המשתתף החופשי" בתחום התקשורת ניתן ללמוד כי המדובר בדפוס העסקה המקובל בענף עבודה זה (ראה: ע"ע 300274/96 צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל (להלן - פרשת צדקא [3]), בעמ' 644-639; ע"ע 300245/97 אסולין - רשות השידור (להלן - פרשת אסולין [4]), בעמ' 709). בפסק-הדין שבדב"ע לג/3-9 רשות השידור -סיוון (להלן - פרשת סיוון [5]) נקבע כי "המשתתף החופשי" אינו קטגוריה בפני עצמה, אלא המדובר בתיאור של מצב ביניים. בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק הגדיר את המונח "משתתף חופשי" כאדם שיצא מכלל הגדרת "עובד" ועם זאת איננו "עצמאי", וקבע כי מעמדו של "המשתתף החופשי" נמצא ב"אזור אפור" (ראה בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה (להלן - פרשת מור [6])). 7. בעניין מעמדו של "המשתתף החופשי" עסקו לאחרונה שני פסקי-דין עדכניים שיצאו מלפני בית-הדין הזה בעניינם של צדקא [3] ואסולין [4] ועל-פי שניהם נראה כי במציאות התעסוקתית הקיימת יש עדיין מקום למעמד "המשתתף החופשי" בתחום בו עסקינן, תחום התקשורת. בדעת המיעוט של כב' הנשיא אדלר בפרשת צדקא [3] התייחס הנשיא מפורשות לצורך שבהמשך קיומו של סטטוס "המשתתף החופשי". נקבע, כי קיים צורך בהכרה במעמד של "משתתף חופשי" וכי אין מקום לבטלו. בפרשת צדקא [3] נאמר עוד כי ככלל ייקבע מעמד "עובד" על-פי המבחן המעורב, שעיקרו מבחן ההשתלבות. עם זאת, הוסיף הנשיא אדלר וציין כי בכדי להתמודד עם תבניות ההעסקה הבלתי שיגרתיות בענף התקשורת, המבחנים המסורתיים לבדיקת השאלה אם המועסק הינו "עובד" אינם מספיקים. נקבע כי במקרה של "משתתף חופשי" בתחום התקשורת אין להסתפק בבחינת קיומו של המבחן המעורב. זאת, משום שלעתים, לאור המציאות בתחום זה, אף שקיימת "השתלבות" במקום העבודה ואף שהמועסק אינו מנהל עסק משלו במובן הרגיל, עדיין אין לקבל את הקביעה כי המדובר ב"עובד" (ראה דברי הנשיא אדלר (כאמור, בדעת מיעוט), בפרשת צדקא [3], בעמ' 645). 8. הפסיקה קבעה מספר מבחנים על-מנת להבדיל בין "עובד" לבין "משתתף חופשי". בפסק-הדין שניתן בפרשת סיוון [5] נפסק כי על-מנת להבחין בין "עובד" לבין "משתתף חופשי" יש לתת את הדעת להשתייכות ליחידה האורגנית במקום העבודה. נקבע כי להשתייכות זו קיימים הרבה ביטויים אפשריים. כב' הנשיא ברק התייחס לפסק-דין זה באומרו בפרשת מור [6], בעמ' 632 כי "אילו פרשת סיוון היתה נפסקת היום היה מקום לראות במר סיוון עובד של רשות השידור. מקרהו נופל במישרין לדלת אמותיו של מבחן ההשתלבות. מר סיוון היה חלק מהמערך הארגוני של רשות השידור. הוא לא היה חופשי להשתחרר ממילוי חובתו להכנת התוכנית. הוא לא היה 'משתתף אורח'. הוא היה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו בצעה רשות השידור את תפקידה. לה הוא היה כפוף. למסגרותיה המנהליות הוא היה נתון. הוא לא יכול היה, מטבע הדברים, לבקש אחר למלא את תפקידו. לא היה לו מפעל משלו". בפסק-הדין בפרשת מור [6] מזכיר כב' הנשיא ברק דברים עליהם עמד בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע לט/3-114 איגוד המפרסמים בישראל - פרוסט [7] לפיהם "אכן, אחד הביטויים ל'שילובו' של אדם במפעל, לענין קיום יחסי עובד-מעביד, הוא הכוח הנתון לבעלים של המפעל להטיל מזמן לזמן משימות משתנות על אותו אדם. כוח זה אינו אלא אחד הביטויים של הכוח הרחב יותר אשר לבעלים או להנהלה לארגן את העבודה במפעל". עוד נקבע בפסיקה כי "המשתתף החופשי", להבדיל מ"עובד", חופשי מכל חובות ארגוניות וחובות משמעת ותרומתו מפרי עטו או יצירתו תלויה ברצונו לעשות כן (ראה דב"ע לד/3-9 אדמון - מדינת ישראל [8]). 9. לאור כל האמור לעיל ומן העובדות העולות מן התיק אנו ניגשים לבחינת השאלה אם המערער בתיק זה הינו "עובד" או שמא ממכלול הנסיבות עולה כי מעמדו של המערער הינו מעמד של "משתתף חופשי". נקדים ונציין כי מצאנו לנכון, על-פי הנתונים העולים מן התיק, לחלק את התקופה נשוא כתב התביעה לשתי תקופות. תקופה אחת תהא משך הזמן בו הועסק המערער אצל הרשות במסגרת התוכנית "כלבוטק" (ינואר 1987 עד ינואר 1990) ותקופה נוספת הינה שאר התקופה נושא התביעה שבתיק. כזכור, התקופה הרלוונטית לענייננו היא ינואר 1981 עד נובמבר 1991. ראשית, נתייחס לתקופה בה הועסק המערער במסגרת תוכנית הטלוויזיה "כלבוטק" כתחקירן וככתב. התקופה בה מדובר הינה, כאמור, ינואר 1987 ועד ינואר 1990. העסקת המערער בשלב זה נעשתה ישירות מול הרשות ולא דרך חברה אחרת (כפי שנעשה בשנים 1985-1982). במסגרת העסקתו של המערער בשלב זה אין חולק על כך שהמערער, כאשר ביקש ממפיק התוכנית (מר רפי גינת) לעבוד במקביל עבור גורם אחר (הפקת "עידן חדש") הוא נדרש שלא לעשות כן. לטענת הרשות, הסיבה לכך נעוצה באופייה הייחודי של התוכנית (ראה סעיף 12 לתצהירו של מר אורן שינדל, במאי ראשי ברשות). בעובדה זו יש כדי להצביע על כך שהמערער לא היה משתתף "חופשי" שאחד מסממניו הוא, כאמור, היותו חופשי בדפוסי העסקתו. נדבך נוסף המביא למסקנה כי המערער הועסק בתקופת שלוש השנים (1/87 עד 1/90) כ"עובד" ולא כ"משתתף חופשי" הוא אופן ביצוע המשימות וצורת התשלום עבור משימות אלה. בתקופת העסקתו של המערער במסגרת התוכנית "כלבוטק" הוא קיבל "מעין משכורת". אף כי לא קיבל משכורת בפועל כעובדיה "הרגילים" של הרשות, נראה כי התמורה ששולמה למערער באותה עת הייתה מקבילה במהותה למשכורת חודשית המשולמת לעובד ולא לתשלום המועבר ל"משתתף חופשי". מנהל מחלקת התקציבים של הרשות מעלה במסמך ת/5 את הסכמי התשלום שנערכו עם משתתפים בתוכניות "כלבוטק" ו"שידור חוקר". בסעיף 2 למסמך ת/5 נרשם כדלקמן: "בני פלבן עבור כל עבודתו כחבר מערכת בתוכניות הנ"ל ושלוש כתבות בחודש - 1,480 ש"ח לחודש". המערער מעיד כי בלי קשר לעבודה על הכתבות בפועל הוא היה מקבל בתקופה זו את סך התשלום החודשי עליו סוכם. כך או כך, אנו למדים כי המדובר בתשלום של סכום קבוע שנקבע בעזרת "תעריפון" שהיה ייחודי לתקופה זו של העסקת המערער (ראה סעיף 9ב' לסיכומי הנתבעת בבית-הדין האזורי מיום 31.1.1996). 10. מהדברים שהובאו לעיל מפיו של מנהל מחלקת התקציבים ברשות, בעניין היותו של המערער "חבר מערכת בתוכנית" (ת/5); והן ממכלול העדויות בתיק שלפנינו, נראה כי בפועל היה המערער חלק אינטגרלי מצוות התוכנית "כלבוטק" וכך ראו אותו כל הנוגעים בדבר. על עניין זה ניתן ללמוד גם מהמסמך ת/1 בו מציין עורך התוכנית "כלבוטק", מר בני עורי, כי עבד יחד עם המערער ואף מ"סידור העבודה השבועי", שהינו בעצם רשימת המטלות של המערער לאותו שבוע, אשר ניתן למערער במסגרת תפקידו ככתב התוכנית (ת/2). נראה כי המסקנה המתבקשת הינה כי המערער היה חלק מ"מפעל" התוכנית ברשות ולא גורם חיצוני המעניק את שירותיו באופן מזדמן. 11. מ"סידור העבודה" הנ"ל למדים אנו כי הוטלו על המערער משימות מוגדרות וספציפיות שהיו אמורות להתבצע בפרקי זמן שנקבעו לכך מראש. עוד מסתבר, כי רצף המטלות שהוטל על המערער בתקופה זו והעובדה שלא התאפשר לו לקשור קשרי עבודה עם גורמים נוספים, לא אפשרו למערער להתפנות ל"ניהול עסק עצמאי" והוא היה תלוי כלכלית בהכנסתו מהרשות. באשר לביצוע המשימות מתקבל הרושם כי היה קיים פיקוח על עבודתו של המערער ואין ספק כי המדובר במטלות שנעשו בכפיפות לעובדים הממונים ברשות (למשל, הבמאי היה זה שקובע את אורך יום הצילומים ואת ה"אייטם" שיצולם כל יום). מסקנה נוספת העולה מן הדברים היא, כי בגלל אופייה של תוכנית "כלבוטק" כתוכנית צרכנית החושפת ליקויים ומחדלים בשרות לציבור והקשר הדברים, המשימות שהוטלו על המערער הוטלו עליו אישית ולא הייתה לו, בפועל, אפשרות לשלוח אחר במקומו או מטעמו לביצוע המשימות. אשר-על-כן, ובהביאנו בחשבון את כלל הנסיבות במקרה שלפנינו באים אנו לכלל מסקנה כי בתקופה שבין חודש ינואר 1987 לבין חודש ינואר 1990, עת הועסק המערער במסגרת התוכנית "כלבוטק", הוא הועסק במעמד של "עובד" הרשות. 12. דעתנו היא, כי בשאר התקופות בהן הועסק המערער על-ידי הרשות הוא היה בבחינת "משתתף חופשי" (Freelancer) ולא "עובד". למסקנה זו הגענו הן מנימוקיו של בית-דין קמא המקובלים עלינו (באשר לתקופה זו) והן מהנימוקים כדלקמן: (א) כאמור, בתקופה שקדמה להעסקת המערער בצוות התוכנית "כלבוטק" ובתקופה שלאחר מכן (הווי אומר, מתחילת 1981 ועד לינואר 1987 ולאחר מכן מינואר 1990 ועד לנובמבר 1991) היו דפוס ההעסקה ודרך התשלום שונים. כמו כן, לא הוטלה על המערער כל הגבלה באשר לעיסוקו במקומות עבודה אחרים במקביל להעסקתו אצל הרשות. המערער היה רשאי לספק כתבות למספר גופים. בסעיף 6 לתצהירה מציינת מפיקת התוכנית "על גלגלים", הגב' מאיה דוקלר, שהשתמשה בשירותיו של המערער בתקופה שלאחר סיום עבודתו בצוות "כלבוטק" (להכנת חמש כתבות עד לחודש אוקטובר 1991) - "מעולם לא אסרתי על התובע 'לעשות חלטורות' או לספק שירותיו לכל מקום אחר מחוץ לרשות. יתרה מזאת, ידוע לי מפיו שבתקופה בה פנה אלי והציע לי כתבות עסק במקביל במתן שירותים לחברת כבלים באשדוד". גם בטרם הועסק המערער במסגרת התוכנית "כלבוטק" המצב היה דומה. מהרישומים עולה כי כתבות נמסרו לרשות מידי פעם בפעם שלא על בסיס קבוע ואף לא לתוכנית טלוויזיה ספציפית. כמו כן עולה מן הראיות כי המערער קיבל תשלום עבור כל כתבה שלו ששודרה על-ידי הרשות (יצוין כי היו תקופות בהן לא הגיש המערער כתבות לרשות כלל וכלל). מהמצב המתואר לעיל למדים אנו שהתלות הכלכלית הבלעדית של המערער ברשות, שהייתה מחויבת המציאות בתקופת ההעסקה בתוכנית "כלבוטק", לא הייתה קיימת בתקופה זו. הרשות, מבחינתה, לא הייתה מחויבת לספק למערער תעסוקה בסיומה של כתבה מסוימת וההכנסה מהרשות לא הייתה מובטחת וקבועה, כפי שנעשה לגבי עובדים "רגילים" ברשות. זאת ועוד, בשלב זה לא היה המערער כבול לסדר יום מסוים שהוכתב לו על-ידי הרשות ולא הוכן בעבורו "סידור עבודה" קבוע ומחייב. המערער היה בעל השליטה על סדר יומו ותוכן עבודתו, בכפוף למטלות שבחר לקחת על עצמו, להבדיל מהתקופה בה היה חלק מהמערך הארגוני של צוות התוכנית "כלבוטק". (ב) סממן נוסף לכך שהמערער היה בבחינת "משתתף חופשי" ולא "עובד" (למעט תקופת "כלבוטק") היא העובדה שבמשך שנים ההתקשרות בין המערער לרשות לא נשאה אופי של יחסי עובד-מעביד וההסדרים הפורמאליים אליהם הגיעו הצדדים היו הסדרים שלא תואמים הסדרי העסקה של עובדים ברשות. המערער נהג להגיש "חשבון" בעבור כל כתבה וכתבה, אם באמצעות חברה (חב' מגנו פילם בע"מ) השייכת לעמיתו לעבודה של המערער, מר ליפשיץ, שלטענתו שימש רק צינור להעברת תשלומים, ואם ישירות מול הרשות. בעניין התשלום באמצעות החברה, הרי שמדברי עד התביעה מר ליפשיץ אנו למדים כי המערער היה היוזם להסדר של תשלום התמורה דרך החברה. בעדותו מספר מר ליפשיץ כדלקמן: "פנו אלי גורמים אחרים אחד האנשים היה בני ואמר לי שבמילא אתה מגיש חשבוניות ואם כך תגיש גם את החשבוניות שלי... זה כל מה שהיה ביני לבין בני. בכלל... עשיתי טובה... אני לא יודע שלקחתי עמלה מעבר להוצאות הרגילות שלי. כסף לא עשיתי מזה... הייתי נחמד והעברתי גם חשבונות עבור בני לרשות" (פרוטוקול בית-הדין האזורי בעמ' 23-22). מדברים אלו מתקבל הרושם כי בתקופה זו המדובר היה ביוזמה לקבלת תשלום בדרך שהמערער לכל הפחות היה בה שותף פעיל, אם לא היוזם. דברים אלה מעידים על כך שהמערער היה מודע לכך שמסגרת ההתקשרות בינו לבין הרשות אינה נושאת אופי של יחסי עובד-מעביד והוא אף יזם הסדרי תשלום שהיו נוחים לו בכל התקופה. 13. המערער מנסה, לצורך ביסוס טענתו, להיאחז בעובדה שקיבל מוועדה של הרשות הרשאה לבימוי של כתבות באורך של מעל ל-10 דקות וכן נאחז הוא בעובדה שהונפק בעבורו "כרטיס עובד" שמעיד, לטענתו, כי הוא היה עובד הרשות באותה תקופה. לטעמנו, ההרשאה לבימוי כתבות ברשות איננה מעידה על כך שהמדובר בעובד הרשות. שהרי, גם כתבים במאים שלא היו עובדי הרשות קיבלו הרשאה כזו שבלעדיה לא התאפשר להם להעניק שירותי בימוי לרשות. המדובר בהרשאה מקצועית גרידא שלא קשורה בשום אופן לאופי העסקתו של המורשה. גם באשר ל"כרטיס העובד" נראה כי המדובר באישור שאין לו נפקות לעניין אופי יחסי העבודה בין המערער לרשות. מטרת הכרטיס היא לתת בידו של המערער אישור שהוא מועסק על-ידי הרשות על-מנת שיוכל להציגו לצרכי ביצוע משימותיו. למשל, הצגתו בפני מרואיינים לצרכי הזדהות ולצרכי כניסה למקום העבודה (צרכים ביטחוניים). 14. סוף דבר (א) לאור העובדות העולות מן התיק שלפנינו באנו לכלל מסקנה כי סממני ההתקשרות בין המערער לרשות ויישום מבחני הפסיקה במקרה זה מצביעים על כך שהמערער היה "משתתף חופשי" אצל הרשות בתקופה שבין ינואר 1981 ועד לינואר 1987 ומחודש ינואר 1990 ועד לחודש נובמבר 1991. (ב) המערער היה בבחינת "עובד" של הרשות בתקופה שבין חודש ינואר 1987 ועד לחודש ינואר 1990. משקבענו כך, מתייתרת השאלה אם חלה התיישנות על טענת המערער כי התקיימו בינו לבין המשיבה יחסי עובד-מעביד בתקופה 1985-1982 (עת שולמו למערער תשלומים באמצעות החברה - מגנו פילם בע"מ). 15. בשולי הדברים יצוין, כי באשר לטענת המערער כי בית-דין קמא דן ביחסים שבין הצדדים בתקופה שלאחר שנת 1991, תקופה שלא הייתה חלק מהתקופה הרלבנטית לתביעה, הרי שאנו קבענו מסקנותנו לעיל מבלי להיזקק לתקופה זו. עם זאת, וללא קשר לתקופה אליה התייחס המערער בכתב-התביעה, רשאי היה בית-דין קמא להתייחס לתקופה זו כאינדיקציה ולהיעזר בהתרשמויותיו באשר ליחסי הצדדים באותו שלב (שלאחר 1991) כמקור להשוואה ולהתייחסות היכול להשליך על ההחלטה באשר לתקופה הרלוונטית לתביעה. 16. באשר לטענת השיהוי בפעולות המערער אותה מעלה בית-דין קמא, הרי שדעתנו היא כי אין כל מניעה להתייחס לשיהוי כחלק ממכלול השיקולים המצביעים, בין השאר, על כוונת הצדדים ועל מידת תום-הלב העומד בבסיס פעולותיהם. 17. בנוסף לכך, לא מצאנו לנכון להתערב בסכום שנקבע כהוצאות ושכר טרחת עורך-דין שעל המערער לשלם לרשות. 18. סיכום (א) הערעור מתקבל באשר לטענת יחסי עובד-מעביד בתקופה שבין ינואר 1987 לבין ינואר 1990. (ב) שאר הטענות דינן להידחות. 19. מאחר והערעור התקבל בחלקו, הרי שבכל הקשור לערעור זה, כל צד ישא בהוצאותיו. 20. התיק יוחזר לבית-דין קמא להמשך הדיון בכל הקשור לתקופה ("כלבוטק") שבה התקיימו יחסי עובד-מעביד. 21. העתק פסק-הדין יומצא לצדדים, בדואר רשום, עם אישור מסירה. נציג מעבידים ב' ליברמן אני סבור שדין הערעור להדחות. לדעתי, קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית-דין קמא ובעיקר אלה הנוגעות לשיהוי ולתום-לבו של המערער הן נכונות ואין מקום להתערבות מצדנו. אשר-על-כן הייתי מחייב את המערער בהוצאות בסך של 5,000 ש"ח.משתתף חופשייחסי עובד מעביד