הגשת תביעה לאחר חתימה על כתב ויתור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה לאחר חתימה על כתב ויתור: 1. התובעת עבדה במשך כשמונה חודשים כאשת מכירות אצל הנתבעת. לאחר פיטוריה הגישה התובעת תביעה לתשלום עמלות שהיא זכאית להן, לטענתה, וכן לתשלום תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי-מציאת עבודה לאחר פיטוריה ופיצויי הלנת שכר. מעבידתה, הנתבעת, הגישה תביעה שכנגד המבוססת על הטענה כי שילמה לתובעת עמלות בסכומים העולים על אלה שהוסכמו עמה בחוזה העבודה. סכום התביעה העיקרית הוא 154,780 ש"ח ואילו סכום התביעה שכנגד הוא 63,000 ש"ח. 2. העובדות המהוות רקע לתובענות הן כדלקמן: (א) הנתבעת הינה חברה העוסקת בשיווק תוכנות לשעוני נוכחות וציוד נלווה, כגון כרטיסי נוכחות מגנטיים. (ב) התובעת הועסקה אצל הנתבעת כאשת שיווק. (ג) התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 1.7.1994 ועד פיטוריה בתחילת שנת 1995. בין הצדדים נטושה מחלוקת בנושא המועד המדויק של הפיטורים, אולם אין חולק כי התובעת עברה תאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה ביום 14.2.1995, ומאותו מועד לא שבה לעבודה סדירה אצל הנתבעת. כמו כן אין חולק כי ביום 22.3.1995 נשלח לתובעת מכתב פיטורים (צורף כנספח לכתב-התביעה הראשון, מבין שלושה המצויים בתיק בית-הדין). (ד) בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה בכתב. בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית נוספת הנוגעת לחישוב העמלות שישולמו לתובעת, אולם הם מסכימים כי הנתבעת נהגה בשיטת עמלות אחת עד סוף שנת 1994, ושיטה זו שונתה בתחילת שנת 1995. (ה) לאחר פיטוריה, ביום 6.4.1995, חתמה התובעת על כתב סילוק אשר זו לשונו: "עקב הפסקת עבודה בט.מ.ל. מיקרו מחשבים בע"מ הנני מצהירה כדלקמן: אני הח"מ אסתר X ת.ז. X מאשרת בזה כי קיבלתי מט.מ.ל. מיקרו מחשבים בע"מ 1650 ש"ח לסילוק סופי ומוחלט של פיצויי פיטורין המגיעים לי עקב סיום עבודתי בט.מ.ל. מיקרו מחשבים בע"מ ולסילוק סופי ומוחלט של כל שאר התשלומים המגיעים ו/או שהגיעו לי מאת ט.מ.ל. מיקרו מחשבים בע"מ. הריני מאשרת בזה כי עם קבלת הסכום הנ"ל אין ולא תהיינה לי טענות ו/או מענות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא בגין פיצויי הפיטורין הנ"ל ו/או וכל התשלומים המגיעים ו/או שהגיעו לי מאת ט.מ.ל. מיקרו מחשבים בע"מ ואני מתחייבת לפצות ולשפות את ט.מ.ל. מיקרו מחשבים בע"מ ו/או חליפיה בגין כל דרישה ו/או תביעה שלי ו/או צד שלישי כלשהו בקשר לפיצויים ו/או התשלומים הנ"ל". (ו) על גבי מסמך זה הוסיף מר פליקס זיסמן, מנכ"ל הנתבעת, את המילים האלה: "סכום ששולם בסך 1650 ש"ח מתייחס לתקופה עד 14.2.95". גם בנוגע לתוספת זו נטושה מחלוקת בין הצדדים, כאשר עמדת הנתבעת היא כי התובעת ביקשה להוסיף את האמור, כדי שלא יתפרש על-ידי המוסד לביטוח לאומי כאילו בתקופה שבה היא מקבלת דמי פגיעה (בגין תאונת הדרכים) היא מקבלת שכר ממעבידתה. לעומת זאת טוענת התובעת כי משמעות התוספת היא כי בכל מקרה התובעת לא ויתרה על העמלות שהשתלמו לנתבעת אחרי יום 14.2.1995. (ז) יש לציין כי כתב-התביעה המקורי בתיק הוגש ביום 17.7.1995. התובעת תיקנה את כתב-התביעה פעמיים, וכתב-התביעה השלישי והמתוקן הוגש ביום 8.10.1997. נטל ההוכחה 3. טרם שנפנה להכרעה במחלוקות העובדתיות הנטושות בין הצדדים עלינו להכריע בטענה מקדמית הנוגעת לנטלי ההוכחה והשכנוע. בהחלטת הרשמת דייגי מיום 15.5.1996, אשר ניתנה בעת הדיון המוקדם שהתקיים לאחר שהתובעת הגישה כתב-תביעה מתוקן ראשון בתיק, קבעה כבוד הרשמת כי הנתבעת תגיש ראשונה תצהירי עדות ראשית מטעמה, מהנימוק כי המסמכים הרלוונטיים מצויים תחת ידה ושליטתה של הנתבעת. בסיכומיה טענה התובעת כי "משלא הוצגו דוחות המכירה ומסמכים רלוונטיים מספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת בפועל של התובעת לא הוכיחה התובעת [צ"ל הנתבעת - ו' ו' ל'] כי כביכול פרעה את כל העמלות". לעומתה טוען בא-כוח הנתבעת כי כל המסמכים הרלוונטיים להוכחת טענות התובעת היו בידיה וכי לא הייתה מניעה להוכחת תביעתה, אם היה בה ממש. בנוסף, הנתבעת הציגה את כל המסמכים הנוגעים לטענות התובעת, ועל-כן על התובעת היה מוטל הנטל להוכחת תביעתה, והיא לא עמדה בו . 4. הכלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה", ועל-כן הנטל להוכיח את תביעתה של התובעת מוטל עליה. בדרך-כלל נטל זה יכלול הן את נטל הבאת הראיות והן את נטל השכנוע. במקרים מיוחדים, כאשר העובדות הרלוונטיות מצויות בידי אחד הצדדים, ייתכן כי נטל הבאת הראיות יעבור אל כתפיו, אולם אין בכך די על-מנת להעביר את נטל השכנוע מהתובע. נטל השכנוע יעבור מהתובע אל הנתבע רק במקרים מיוחדים, כגון טענת "הודאה והדחה", אולם אין זה המקרה שבפנינו. באת-כוח התובעת מוסיפה כי טענות ההגנה של הנתבעת הן מסוג "טענת פרעתי", אולם בענייננו הנתבעת מכחישה את עצם זכאותה של התובעת לעמלות בגין העיסקאות שעליהן הצביעה. בטענת "פרעתי", שהיא למעשה מקרה פרטי של טענת "הודאה והדחה", הנתבע אינו מכחיש את עצם החוב, אלא טוען כי החוב נפרע או כי ישנן סיבות אחרות המצדיקות אי-תשלום (ראה ע"א 748/88 בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' רכטשפר [1]). לעומת זאת בענייננו הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית כלל לעמלות בגין העיסקאות שפירטה בכתב-התביעה, וממילא בגין העיסקאות שביצעה קיבלה את מלוא העמלות ואף למעלה מכך. 5. גם אם נקבל את טענות התובעת, שלפיהן הראיות בנושא העמלות היו בידי הנתבעת, הרי שמדובר בנטל הבאת הראיות ולא בנטל השכנוע. בנושא זה כותב הרנון: "גם השאלה, אם עובדה מצויה בגדר ידיעתו המיוחדת של בעל-דין זה או אחר, אינה נוגעת לנטל השכנוע, אלא רק לנטל הבאת הראיות. כאשר התובע נושא בנטל השכנוע להוכחת עובדה פלונית ועובדה זו ידועה במיוחד לנתבע, הרי נקודה זו עשויה להפחית את כמות הראיות שתידרש מן התובע להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הנתבע. אולם אם בסיום הבאת הראיות על-ידי שני הצדדים, יישאר ספק בלב בית המשפט בקשר לעובדה זו, יפעל הספק לחובת התובע, כי עליו רובץ נטל השכנוע" (א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [12], בעמ' 204; וראה לאבחנה בין השניים גם - רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף [2]). הנתבעת עמדה בנטל הבאת הראיות והגישה תצהירי עדות ראשית מפורטים מטעמה, הנוגעים לכל עיסקה שאליה התייחסה התובעת בכתב-התביעה. כמו כן בתצהיר מטעם הנתבעת מתואר חישוב שערכה הנתבעת לקראת הדיון הסוקר את כל העמלות שקיבלה התובעת ביחס לעיסקאות שביצעה, לרבות הסבר מפורט כיצד בוצע החישוב. בכך עמדה הנתבעת בנטל הבאת הראיות, אולם אין בכך לפטור את התובעת מלהוכיח את גירסתה, כי היא אכן סגרה את העיסקאות הללו וכי היא זכאית לעמלות בגין אותן עיסקאות, ובשיעור שהיא טוענת. 6. ומכאן לתביעה גופה - נפקות כתב הוויתור השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה היא נפקות כתב הוויתור מיום 6.4.1995. באת-כוח התובעת טוענת כי כתב הוויתור חסר תוקף: אין קשר בין כותרתו ובין תוכנו, הוא מתייחס לפיצויי פיטורים שעה שהתובעת לא הייתה זכאית להם, ונסיבות החתימה היו כאלה שהתובעת חתמה על הכתב שלא מרצונה ושלא בהסכמתה החופשית, בלי שניתנה לה שהות להתייעץ עם עורך-דין. עוד טוענת באת-כוח התובעת כי החתימה הייתה סמוך לאחר תאונת הדרכים, והתובעת הייתה במצב של מצוקה נפשית ופיזית - שיש לפרשה כחתימה תחת לחץ ואילוץ. בא-כוח הנתבעת טוען כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה בדבר לחץ או אילוץ, ומעדותה עולה כי באה לפגישה באפריל על-מנת "להוציא כמה שאפשר". מכאן שהתובעת הבינה על מה היא חותמת ואין לתת תוקף להתכחשותה לחתימתה. 7. ראשית יש לציין כי העילות שנקבעו בחוק לביטול חוזה הן טעות, הטעיה, עושק וכפייה (סעיפים 14, 15, 17, ו18- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). המחוקק קבע מה הם הכללים שבהם יתאפשר ביטול חוזה בשל עילות אלה. לעניינו רלוונטיות העילות של עושק וכפייה. בנושא העושק נקבע כי אחד מיסודותיו הוא כי על בית-המשפט להשתכנע כי המצוקה והחולשה הגופנית או השכלית או חוסר הניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול-דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון. כמו כן נדרש כי יהיה מדובר במצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי או חולף (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון [3]; ע"א 4839/92 גנז נ' כץ [4]). לעניין הכפייה נפסק, כי: "...כעיקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת הכפייה... מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום" (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ [5], הובא בהסכמה בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ (להלן - פרשת פנפורד [6]). 8. אנו מאמינים לעדותו של מר זיסמן, מנהל הנתבעת, כי התובעת הגיעה לפגישה אשר יזמה מתוך מטרה לקבל סכום גבוה ככל הניתן. גם התובעת העידה כי זו הייתה מטרתה: "הפגישה נקבעה אחרי שהתקשרתי. הפגישה הייתה מתוכננת מראש. רציתי לדעת מה קורה איתי" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 17). "כשבאתי לפגישה המטרה של הפגישה מבחינתי - לסגור את הענין בצורה יפה. לנסות להשיג את העמלות שחייבים לי וזה מה שניסיתי לעשות" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 12-11). "הגעתי לשם במטרה לנסות ולהוציא כמה שאפשר. יותר. לא סידרתי את עצמי כי אני לא הייתי במיטבי, לא חשבתי לתבוע את החברה, אני מכבדת אותם, רציתי לסגור ללא בעיות" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 21-19). עצם העובדה כי הפגישה נקבעה על-ידי התובעת וביוזמתה שוללת את טענתה כי הפגישה התקיימה תחת לחץ כלשהו של הנתבעת. לכל הפחות, ניתן לומר כי התובעת הייתה זו שיזמה את הפגישה, ומשום כך סביר להניח כי ידעה היטב מה מטרת הפגישה. 9. בנוסף, לא מצאנו בעדותה של התובעת ראיות התומכות בטענה כי חתמה על המסמך תחת לחץ או אילוץ במידה כזו המצדיקה ביטול החוזה. בנושא זה יש לציין כי על-פי הדין, העובדה כי התובעת סברה כי מגיעים לה כספים כלשהם או שהייתה זקוקה לכספים מאחר שפוטרה או כי בעלה לא עבד באותה תקופה, אינה מהווה נימוק לבטלות המסמך שעליו חתמה. בנושא זה קבע בית-המשפט העליון, כי: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה" (פרשת פנפורד [6], בעמ' 719). בפרשת פנפורד [6] נפסק עוד, כי: "אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי" (שם, בעמ' 740). על דברים אלה חזר בית-המשפט העליון לאחרונה בע"א 1912/93 שחם נ' מנס [7], בעמ' 129. התובעת העידה כי הלחצים שהיו עליה לא היו קשורים כלל לנתבעת (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 12-11): "...התוכחתי על זה שמגיע לי עד 14.2 כי ידעתי שיגיעו לי עוד עמלות לאחר מכן א, הייתי צלולה להתווכח על זה עובדה שנהגתי עד לשם אבל היו לי לחצים מסיבות אחרות" (ההדגשה שלי - ו' ו' ל'). 10. בנוסף, גם הטענה כי התובעת לא הבינה על מה היא חותמת מאחר שהייתה לאחר תאונת דרכים נסתרה בעדותה, כאשר העידה כי הפגישה התקיימה כחודש וחצי לאחר התאונה. אנו מאמינים לעדות מר זיסמן כי ניתנה לתובעת אפשרות לקרוא את המסמך ולהתייעץ בנוגע אליו. אולם כפי שהתובעת העידה (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 8-7): "כשהייתי איתם שם לא ביקשתי להתייעץ עם עורך-דין כי לא הייתה לי הזדמנות. חשבתי שלא אצטרך עורך-דין כי חשבתי שאני בעניינים". כלומר, התובעת סברה כי היא תוכל לעמוד על זכויותיה בפני נציגי הנתבעת בעצמה, ולא סברה כי היא זקוקה לעזרה. 11. יתרה מכך, גם אם התובעת לא קראה את המסמך בעיון, אין לגלגל את האשם לכך לפתחה של הנתבעת. בנושא זה הכלל הוא כי: "...אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור [8]; הובא בהסכמה לאחרונה בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו [9]). התובעת העידה כי היו לה שיקולים משל עצמה לחתימה על המסמך, וכי נהגה ב"סיכון מחושב" כאשר חתמה: "העדפתי לקחת את מה שיש. לא התווכחתי, ניסיתי לקבל יותר זה לא עזר" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 27-26). "חתמתי שלא מגיעים לי פיצויי פיטורים כי קראתי ברפרוף כי רציתי לצאת משם. לא ידעתי מה לעשות" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 16-15). "כשקראתי את המסמך לא הבנתי את השורה וחשבתי שלשפוט ואולי יש טעות וזו נקודה שאני יכולה כן לחזור ועדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 22-20; ההדגשה שלי - ו' ו' ל'). 12. בנוסף, לא היה מדובר בפגישה קצרה שבמהלכה נדרשה התובעת לחתום או לא לקבל דבר. ראשית, המדובר היה בפגישה שארכה כשעה (עדות התובעת בעמ' 11, לפרוטוקול שורה 25). אם כן ברור, כי אם אכן היה מדובר בניסיון להחתים את התובעת על מסמך בלי שתבין על מה היא חותמת, לא היה צורך בשעה שלמה לשם כך. שנית, מר זיסמן, אשר כאמור, עדותו מהימנה עלינו, העיד כי הנקודה היחידה שלגביה התעקש היה גובה הסכום שישלם לתובעת. התעקשות זו יש להבין על רקע דרישתה של התובעת לקבל 5,000 ש"ח, בעוד שהנתבעת סברה כי מדובר בסכום נמוך משמעותית. גירסה זו עולה מעדות התובעת (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6-4), כי: "אם אתה אומר לי שבאתי בדרישה של 5,000 ש"ח והם אמרו שלא מגיע לי כלום - אני עונה - חשבתי שזה הסכום שאולי מה שהוא חייב לי על עמלות. אני לא זוכרת שאמרתי את זה. אם אתה אומר כנראה שאתה יודע מה אתה מדבר". בנושא זה העיד מר זיסמן, וכאמור עדותו מהימנה עלינו: "אני בהחלט אמרתי לה שאם היא רוצה לקחת את המכתב ולחשוב עליו היא יכולה לעשות זאת. אם את אומרת לי שלא נתתי לה אפילו את ההזדמנות לקחת את המסמך המשפטי הזה ולהתייעץ ולו טלפונית אני משיב, שלא הייתה שום בעיה שהתובעת תיקח את המכתב הביתה או לעורך-דין ולא היה שום לחץ מצידי בנושא זה. ש. אני אומרת לך שאתה אמרת לה שאם לא תחתמי עכשיו לא תקבלי כלום? ת. לא היו דברים מעולם. הדיון היה רק לגבי גובה הסכום ולא לגבי מועד החתימה. ב6.4.95- ידעתי כבר את גובה העמלות שהיא אמורה לקבל בגין עיסקאות עבור חודשים ינואר ופברואר 95. ביקשתי ממנהל המכירות לפני הפגישה לעבור עוד פעם על העיסקאות ולבדוק את מצב ההתחשבנות עם התובעת. נאמר לי על ידי מנהל המכירות שבהתחשבנות הסופית התובעת חייבת כסף לחברה. זאת אומרת ששולם לה יותר מדי עמלות. (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 26 ועמ' 33, שורה 6). ובהמשך: "התובעת ביקשה ממני סכום גבוה מ1,650- ש"ח, היא ביקשה 5,000 ש"ח. היתה כאן סחטנות. שנינו ידענו שלא הגיע לה כלום זה היה לצורך סחטנות. ש. אני אומרת לך שאתה עשית טעות, אם בא אליך עובד ואומר לך שמגיע לו 5,000 ש"ח, יושבים איתו עם דו"ח המכירות ומסבירים לו למה לא, ולא מנהלים איתו משא ומתן של קח ותלך? ת. דו"ח המכירות היה הדבר האחרון שעניין אותה באותו רגע. מה שהיה חשוב לה הוא לקבל כסף וכמה שיותר. ציטוט מעדותה" (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 22-18). 13. לסיכום נקודה זו, אנו סבורים כי יש לדחות את טענות התובעת בדבר בטלות כתב הוויתור. לכאורה די היה באמור עד כה על-מנת לדחות את התביעה על הסף, ואולם, מגירסאות שני הצדדים ברור כי כאשר התובעת חתמה על כתב הוויתור, לא הובאו בפניה החישובים הרלוונטיים לביסוס טענת הנתבעת כי היא אינה חייבת לתובעת כל סכום נוסף. בנסיבות אלה אנו סבורים כי יש מקום לבחון את טענות התובעת בדבר זכאותה לעמלות נוספות. הזכאות לעמלות 14. בנושא העמלות המגיעות לתובעת קיימת מחלוקת בין הצדדים. התובעת טוענת כי הייתה זכאית לקבל עמלות עבור עיסקאות שהיא ביצעה וכן עיסקאות שעובדים אחרים ביצעו או היו חתומים על הזמנתן. בנוסף, טענה כי התנאי לקבלת העמלה היה "סגירת העסקה" ואין זה משנה אם העיסקה לא יצאה אל הפועל, או שבוטלה או שהנתבעת לא גבתה מסיבה כלשהי את תמורת העיסקה. לעומת גירסה זו טוענת הנתבעת כי הזכאות לעמלות קמה רק עם גבייה בפועל של התמורה והיא מתגבשת ביום קבלת התשלום. בנוסף, התובעת הייתה זכאית לעמלות רק עבור עיסקאות שהיא עצמה "סגרה", כלומר עיסקאות שהיא חתומה עליהן. 15. גם בנושא גובה העמלות קיימת מחלוקת בין הצדדים: התובעת טוענת כי היא זכאית ל20%- עמלה בגין מכירת תוכנות; 50$ בגין מכירת שעוני נוכחות; 10% עמלה עבור כרטיסי נוכחות ו5%- עמלה עבור מכירת מתקנים ("סטנדים") לכרטיסי נוכחות. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי בדצמבר 1994 שילמה עמלות של 20% בגין מכירת תוכנות; 40$ עבור מכירת שעון נוכחות באמצעות סוכן ("דילר") ו50-$ עבור מכירת שעון נוכחות ללא סוכן ו10%- עמלה עבור מכירת כרטיסי נוכחות. בעד מכירת סטנדים לכרטיסים מעולם לא שילמה הנתבעת עמלה לעובדיה. כמו כן מינואר 1995 שילמה רק 19% עמלה בגין מכירת תוכנות. 16. כפי שקבענו לעיל, הנטל להוכיח את שיעור העמלות הוא על התובעת. כבר בפתח הדברים יש לציין כי אנו מעדיפים את עדותם של עדי הנתבעת על עדותה של התובעת. ניכר מעדויות הנתבעת כי הם עשו מאמץ לאתר את המסמכים הרלוונטיים לתביעה. בנוסף ערך מר הורביץ, שהיה ממונה על התובעת, חישוב נוסף על-מנת לבדוק את טענות התובעת (סעיף 29 לתצהירו, ונספחים A-D לתצהירו). מר הורביץ נחקר על האמור בתצהירו (בעמוד 42 לפרוטוקול), אולם עדותו לא נסתרה. באת-כוח התובעת ניסתה לערער את עדות מר הורביץ בטענה כי חישוב העמלות מנובמבר 1994 שגוי מאחר שהתובעת החלה לעבוד ביולי 1994. אולם מר הורביץ הסביר, כי: "דוחות מכירה מחודש אפריל 94' אין מאחר והתובעת למדה שלושה חודשים קודם לכן ולא עשתה שום מכירה. באוקטובר היתה בשלב חניכה. החלה לתפקד החל מחודש נובמבר" (עמ' 42 לפרוטוקול, בתחתית העמוד). לגבי העמלות שהופיעו בחודשים קודמים בתלושי השכר סבר הורביץ כי מדובר בתמריץ לאנשי מכירות חדשים על-מנת לעודדם בתחילת הדרך, ואין מדובר בעמלה המגיעה על-פי הכללים הרגילים: "היו עסקאות שתקופת התהליך היתה איתי ונקשרו, על מנת לעודד את איש המכירות רשמנו אותם על שמה" (עמ' 43 לפרוטוקול). ובעמוד 46 לפרוטוקול חזר על הדברים: "בתחילת תקופת החניכה עסקאות שאני בפועל סגרתי על מנת לבנות את הבטחון של איש המכירות נתתי לו למלא את ההזמנה ולהינות מהעמלה". 17. יש לציין בהקשר זה כי בדיקת הנתבעת נעשתה על-פי כתב-התביעה והעיסקאות שנזכרו בו. בכתב-התביעה או בתצהיר התובעת אין כל התייחסות למועדים שבהם נקשרו העיסקאות, אלא רק ציון שמות הלקוחות, כך שהבדיקה שערכה הנתבעת, המתייחסת לתקופה שבה עבדה התובעת בפועל כאשת מכירות עצמאית, היא הגיונית וסבירה. עוד יש להדגיש כי התובעת גם לא הציגה גירסה משל עצמה השונה מהנתונים שהציג מר הורביץ. מעדותו של מר הורביץ עולה כי הנתבעת שילמה עמלות עבור כל העיסקאות שסגרה התובעת, אולם התובעת לא השכילה להראות מה הן העיסקאות שעבורן מגיעה לה עמלה נוספת. 18. אנו סבורים כי יש לייחס משקל נמוך לעדותה של התובעת. הסיבה הראשונה היא העובדה כי התובעת לא זכרה פרטים, שמות, תאריכים או סכומים. כל אלה פרטים חיוניים להוכחת תביעה שעיקרה הוא עמלות בגין מכירות, כאשר על התובעת להוכיח לגבי כל עיסקה ועיסקה את מהותה, התאריך שבו נקשרה, מועד הפדיון ושיעור העמלה המגיע לתובעת. דברים אלה מוצאים ביטוים בפרוטוקול במקומות מספר, כך למשל: "אני רוצה את העמלות שלי, מה, מי, מו, לא יודעת" (עמ' 7 לפרוטוקול). "גם היום אני לא מסוגלת לעשות חישובים מדויקים כי אני לא פדנטית (עמ' 8 לפרוטוקול). נספח 31 - רואה-חשבון רוזנברג - "בעיסקה זו מגיע לי עמלה בשיעור שאני לא יודעת" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 1). "היום אני מנחשת כמה עמלות מגיעים לי" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 16). העובדה כי עדות התובעת בנושאים אלה הייתה מבולבלת עומדת לה לרועץ. 19. סיבה שנייה להתרשמותנו מעדות התובעת היא קיומן של סתירות משמעותיות בין כתב-התביעה, תצהיר התובעת ועדותה, כפי שיתואר להלן: (א) דוגמה אחת היא תביעת עמלות בגין עיסקאות שבוטלו. התובעת מציינת בכתב-התביעה 53 עיסקאות שבגינן היא תובעת עמלות, וכן מציינת במפורש כי הזכאות לעמלות אינה תלויה בגביית תמורת העיסקה. בתצהירה חוזרת התובעת על רשימה זו. אולם בעדותה הסכימה התובעת כי לא הייתה זכאית לעמלות בגין עיסקאות שבוטלו (עמ' 19, לפרוטוקול שורה 26 עד עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 6): "לגבי עיסקה שידעתי שהיא בוטלה אני מסכימה שלא מגיעה לי עמלה. ש. לגבי עיסקה שידוע לך שלא ניגבה הכסף מהלקוח? ת. מי לי עמלה במקרה זה עד נובמבר, אבל ברגע שביטל לא מגיע לי. לקוח שלא שילם לא מגיע עמלה. בזמן שעבדתי בנתבעת כשלקוח שילם בשיקים דחויים קיבלתי את העמלה לי מועד פרעונו של כל שיק ושיק, אבל לא תמיד. - עד נוב' קיבלתי את זה עם ההזמנות. מנוב' קיבלתי לפי פדיון. אם הפדיון נפרע לשיעורין כשנפרע סכום קיבלתי עבורו ולא מההתחלה. בזמן שעבדתי היה נודע לי על כך שעיסקה בוטלה - בדרך כלל לא הודיעו אלא אם כן זה היה שערוריתי, בדרך כלל זה היה בתלוש המשכורת". מדובר ב12- העיסקאות האלה - שלמה אלפא (שרב); גלעם; רימוני פלסט; שגיא מוטורס; חורי עיסא; תמי תעשיות; אנג'ל; ישראלוק; מנו שיווק; ניבה; שופרסל (לא יצאה אל הפועל); נאות גיל-רם (עמ' 21-20 לפרוטוקול). (ב) בנוסף, התובעת הודתה כי תבעה עמלה לגבי עיסקה שאינה זוכרת כל פרט לגביה (הנתבעת טוענת כי לא התבצעה עיסקה כזו). "מאיר חכמי אני זוכרת את השם, במחברת. לא זוכרת מי זה מאיר חכמי. לא זוכרת הרבה לקוחות, גם עם אלו שאני חתמתי. מכרתי לו שעון אחד. לא יודעת איפה הוא נמצא בארץ. אם אתה אומר שהמצאתי את הלקוח הזה אתה טועה. לא המצאתי שום דבר" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 23-21). (ג) דוגמה נוספת היא ציון עיסקת קוסט לב ארי הנזכרת בסיכומי התובעת, בלי שאוזכרה בתצהיר עדותה של התובעת. (ד) גם גירסת התובעת כי הזכאות לעמלות קמה עם סגירת העיסקה התבררה כלא נכונה. התובעת העידה, כי: "ברגע שאני פודה את השיקים אני מקבלת תשלום. מה שלא פדיתי לא קיבלתי" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 10-7). (ה) דוגמה אחרונה למידת המהימנות הנמוכה שמצאנו בעדות התובעת היא נושא הגדרת תפקידה ותביעת עמלות בגין כל עיסקה של הנתבעת. כאמור, בין הצדדים מחלוקת בשאלה מה הן העיסקאות המזכות את התובעת בעמלות: האם מדובר רק בעיסקאות שהתובעת "סגרה" או כל עיסקה שנסגרה אצל הנתבעת. מחלוקת זו קשורה לשאלה מה הייתה הגדרת תפקידה של התובעת. התובעת טענה כי הייתה מנהלת מכירות ראשית וכי הייתה זכאית לעמלה בגין כל עיסקה שבה הייתה מעורבת. הדברים אינם מתיישבים עם עדותו של מר הורוביץ שלפיה הנתבעת קיבלה באותה תקופה שלושה אנשי מכירות (ביניהם התובעת), ובמשך כשלושה חודשים הם עברו "חניכה" עד שהחלו לשווק באופן עצמאי את מוצרי הנתבעת. יש לציין עוד כי גירסת התובעת, כפי שציין מר הורוביץ בעדותו, אינה הגיונית במקום עבודה שפועלים בו שלושה סוכנים, אנשי טלמרקטינג וכן מבוצעות עיסקאות באמצעות סוכנים חיצוניים. נוסף על כל זאת, הרי שבנ4/ - הודעה על פגיעה בעבודה - כותבת התובעת כי תפקידה הוא "נציגת מכירות" ולא מנהלת מכירות ארצית, כפי שטענה בפנינו. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את גירסת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לעמלות בגין עיסקאות שלא חתמה עליהן. 20. לסיכום פרק זה, לא השתכנענו מעדות התובעת כי היא זכאית לעמלות נוספות על אלה ששולמו לה, ואנו מעדיפים את העדויות ששמענו מטעם הנתבעת. בהקשר זה יש לציין כי הנתבעת שילמה לתובעת עמלות בגין עיסקאות שהתובעת הספיקה לסגור עוד לפני התאונה אף שטרם גבתה את התמורה, ובכך פעלה מעבר למוסכם עם התובעת. 21. הדברים אשר נאמרו לגבי עדות התובעת בנושא העמלות בגין עיסקאות שביצעה יפים אף לגבי העמלות האחרות הנתבעות על-ידיה. לגבי עמלות בגין כרטיסי נוכחות - התובעת לא ידעה לציין מה הסכום המגיע לה: "היו כל מיני סוגי כרטיסים שמכרתי, היו להם מחירים שונים. זה חישוב כוללני. לא ממש יודעת כמה כרטיבים מכרתי. גם לא בערך. אין לי מושג אם כדי לקבל עמלה של 2,080$ כמה הייתי צריכה למכור, לא עשיתי משכורת ולכן לא יכולה לחשב" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 23-20). לעומת זאת מר הורוביץ העיד כי התובעת מכרה 2,096 תגים, ובגינם קיבלה 1,141 ש"ח המופיעים בתלושי השכר תחת הכותרת "עמלות תגים". גם בנושא זה אנו מקבלים את עדות הנתבעת ודוחים את טענות התובעת בנושא. 22. לגבי עמלות בגין "סטנדים" - אנו מקבלים את גירסת הנתבעת כי לא שילמה לאיש מאנשי המכירות שלה עמלות בגין "סטנדים" לכרטיסי נוכחות. ממילא התובעת אינה מסוגלת להעיד בנושא זה לאחר שהודתה, כי: "אין לי מושג כמה עמלות מגיעות לי עבור הסטנדים" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 14). התובעת לא הביאה כל ראיה התומכת בטענתה בנושא זה. לעומתה, מר הורביץ העיד במפורש, כי: "...מעולם לא סוכם עת התובעת שהיא מקבלת עמלה בגין הסטנדים. הלקוח קנה את המוצר הזה כמעט במחיר העלות שעלה לייצר אותו. אם הייתי צריך לשלם גם עמלה על הסטנד הזה לא היה כלכלי... באופן חד משמעי לא סוכם שום עמלה בגין סטנדים" (עמ' 46-45 לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את התביעה ברכיב זה. תמורת הודעה מוקדמת 23. התובעת טוענת כי לא קיבלה הודעה מוקדמת לפיטוריה והיא תובעת חודש הודעה מוקדמת, בסך 7,700 ש"ח, על-פי ממוצע משכורות. הנתבעת לא הציגה גירסה עובדתית, אך טענה כי לא ניתן לתובעת אישור להוסיף עילת תביעה זו לכתב-התביעה המתוקן, וכן טענה כי התאונה שעברה התובעת כמוה כסיכול חוזה העבודה. לחלופין טען בא-כוח הנתבעת כי אין התובעת זכאית ליותר משבעה ימי הודעה מוקדמת וכי אין לכלול את רכיב העמלות בחישוב השכר לצורך ההודעה המוקדמת. 24. אין צורך לדון בשאלה אם כאשר עובד עובר תאונת דרכים, המוכרת על-ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה", ניתן לראות בכך סיכול חוזה העבודה משום ששאלת מתן הודעה מוקדמת אינו קשור לנושא סיכול החוזה. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת פוטרה. משכך, כאשר אין מדובר בנסיבות מיוחדות שבהן ניתן לטעון כי יש לפטר את העובד לאלתר, זכאי כל עובד להודעה מוקדמת לפיטוריו. העובדה כי הסיבה לפיטורים הייתה תאונת דרכים שעברה התובעת אינה נימוק לשלילת ההודעה המוקדמת. טענה מסוג דומה נדונה בעבר על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה, אשר פסק כי יש לשלם תמורת הודעה מוקדמת גם לעובדת שנפגעה בתאונת דרכים, ואשר קיבלה במקביל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (דב"ע נו3-9/ פומרנץ - נשיונל מוד בע"מ (להלן - פרשת פומרנץ [10])). 25. לגבי חישוב ההודעה המוקדמת - בתקופה הרלוונטית לתביעה טרם פורסם צו ההרחבה בנושא הודעה מוקדמת לפיטורים, ומקור הזכות להודעה מוקדמת היה בנוהג. צודק בא-כוח הנתבעת כי התובעת, אשר עבדה כשמונה חודשים, אינה זכאית לתמורת הודעה בת חודש מלא. בפרשת פומרנץ [10] פסק בית-הדין הארצי לעובדת שעבדה חמישה חודשים, עשרה ימי הודעה מוקדמת. לפיכך אנו פוסקים כי התובעת, אשר עבדה במשך כשמונה חודשים, זכאית ל16- ימי הודעה מוקדמת. בא-כוח הנתבעת ממשיך וטוען כי אין לכלול את העמלות בחישוב תמורת ההודעה המוקדמת. איננו מקבלים טיעון זה. העמלות הן חלק מהשכר גם אם הן משולמות על בסיס עיסקאות בפועל ולא על בסיס קבוע. חיזוק למסקנתו זו הוא העובדה כי שכר הבסיס ששולם לתובעת היה 2,000 ש"ח - קרוב לשכר המינימום באותה תקופה. 26. לסיכום האמור בנושא ההודעה המוקדמת, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום של: 4,106 ש"ח = 7,700 x סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד תשלומו בפועל. פיצוי בגין אי-מציאת עבודה 27. התובעת טוענת כי הנתבעת מנעה את קבלתה לעבודה של התובעת אצל מעבידים אחרים, והיא תובעת בגין רכיב זה 100,000 ש"ח. ראשית יש לציין כי לא ברור מה מקור הסכום הנתבע או כיצד התובעת הגיעה דווקא לסכום זה. שנית, עדותה של התובעת בעניין מבולבלת. במקום אחד היא העידה, כי: "עבודתי הופסקה באלמוג כי היה אדם מגעיל ולא יכולתי לסבול אותו. ב- פולואו אפ פיטרו אותי לא יודעת למה, היה לו משווק אחד והוא לא היה מעוניים בעוד משווק. במיברניקס אני הפסקתי כי היה לי קשה כי רציתי ללמוד" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 20-18). כלומר, כי לא היה כל קשר בין העובדה שלא מצאה עבודה לאחר פיטוריה ובין פעולות שעשתה הנתבעת. ובמקום אחר העידה התובעת, כי: "אני מסכימה שבעוקץ על סמך התחייבות אסור היה לי לעבוד שם. על סמך זה הפסקתי את העבודה בעוקץ, לא פיטרו אותי. אני חוזרת בי - לאחר מחשבה - בעוקץ לא עבדתי, עבדתי באלמוג. בעוקץ לא התקבלתי לעבודה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 18-16). בכל מקרה, אין בפנינו ראיות לכך כי הנתבעת עשתה דבר על-מנת למנוע את עבודתה של התובעת אצל מעבידים אחרים. מעדותו של מר זיסמן עולה ההפך הגמור מגירסת התובעת, כלומר כי הנתבעת לא התנגדה כלל לעבודתה של התובעת בחברה מתחרה: "לא היתה לי התנגדות שעמי יעסיק את התובעת בעסק שלו - איש מכירות עובד בחברה כמה שנים ועובר לחברה מתחרה עלול להביא איתו רשימה של מאות ואלפי לקוחות שהיה איתם בקשר וזה יכול להוות סכנה מסחרית לחברה. התובעת התעסקה בתקופת עבודתה בכ80- לקוחות. לאינפורמציה על לקוחות אלה לא מהווה שום מקור מידע מעשי לחברה מתחרה. סיבה שניה - שהיא לא היתה עובדת מי יודע מה" (עמ' 39 לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל התביעה ברכיב זה נדחית אף היא. התביעה שכנגד 28. התביעה שכנגד אשר הגישה הנתבעת מבוססת על שלוש עילות: (א) החזר עמלות ששולמו ביתר; (ב) הוצאות שהנתבעת הוציאה על-מנת לנהל הגנתה בתיק זה; (ג) תביעה להחזר כל סכום שייפסק לזכות התובעת. 29. לגבי החזר העמלות - הנתבעת הסתמכה בהגנתה על כתב הוויתור שעליו חתמה התובעת. עדי הנתבעת טענו כי הסכומים ששולמו לתובעת עם חתימתה על אותו כתב ויתור היו לפנים משורת הדין, גם עבור עיסקאות אשר טרם גבו את תמורתן. כך, למשל, מר הורוביץ העיד כי הסכום ששולם היה למרות דעתה של הנתבעת כי לא מגיע לתובעת דבר, ומתוך רצון לסיים את היחסים ברוח טובה: "כשזיסמן שאל אותי מה מגיע לתובעת לא אמרתי לו שמגיע ממנה החזר - אחרי שפליקס סגר עם התובעת שאלתי אותו מה הם סגרו והוא אמר שתקבל עוד 1,650 ש"ח, אמרתי לו שעל פי מיטב הבנתי לא מגיע לה שקל נוסף, הוא אמר שהוא מעדיף לתת את הסכום הזה כדי שתצא בהרגשה טובה. וזו המדיניות והפילוסופיה שלו". כך אף העיד מר זיסמן עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 17-16: "אני שילמתי למרות שלא הייתי חייב. בכל מקרה של חילוקי דעות כל שהן בין עובדים לחברה, ההנחיה שלי למנהל המכירות תמיד היתה היא מה שקובע היא עמדת העובד". 30. מאחר שעמדת הנתבעת הייתה כי יש תוקף לכתב הוויתור, והוכח כי האמור בו נועד לסיים את ההתחשבנות בין הצדדים באופן סופי, לא ניתן, לצורך קבלת התביעה שכנגד, להתכחש לרצון זה של הנתבעת. בנושא זה כבר נפסק על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע נה3-164/ אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ - גורין [11], בעמ' 390-389. "כוונתה הברורה והחד משמעית של המערערת היתה לסיים את היחסים בין הצדדים ולמנוע התדיינויות משפטיות ביניהם לגבי תנאי הפרישה. מטעם זה ניתנו תשלומי היתר לעובד, מרצונה ועל דעתה של המערערת. העובדה שהעובד הגיש תביעה, על אף התחייבותו המפורשת שלא לעשות כן, יכולה, לכל היותר, להוות שיקול בהוצאות המשפט שיושתו עליו. שעה שבית הדין האזורי קבע כי הסכם הפרישה קבע 'עסקת חבילה', אין לאמר כי הפרתו של העובד מצדיקה את 'התרת החבילה', כשם ש'התרת החבילה' אינה אפשרית כשהעובד מבקש להוסיף עליה סכומים (ראה: דב"ע נב3-19/ מרקוס בן יפלח - פולגת תעשיות בע"מ, פד"ע כה 489), זו לא תתאפשר אף כשהמעביד יבקש זאת (למעט, כאמור, מקרים של פגם ברצון או בכריתת החוזה). ודוק: 'התרת החבילה' עומדת בניגוד לדעתה המפורשת של המערערת עצמה, כפי שתוארה לעיל. נוסיף עוד כי גם דיני עשיית עושר ולא במשפט לא יוכלו לעזור למערערת, שעה שגילתה דעתה כי ברצונה לשים קץ ליחסיה עם העובד". בעניין זה כותב פרופ' דניאל פרידמן כך: "...מי שביצע תשלום או העניק טובת הנאה אחרת מתוך כוונה 'לחתום את הפרשה' איננו זכאי להשבה. העדר זכות להשבה נובע מכוונת המשלם עצמו לסיים את הענין. כך, נניח שפלוני טוען שראובן חייב לו 100 ל"י. ראובן יודע שלא כך הדבר ובכל זאת כדי להיפטר מטרדתו של פלוני הוא משלם לו את הסכום הנדרש. אפשר שבלשון יום יום אין זו מתנה, ואפשר גם שהתשלום איננו בגדר חוק המתנה שהרי לפי ס' 2 לחוק נגמרת המתנה בהקניה 'תוך הסכמה... שהדבר ניתן במתנה', ואילו פלוני גרס שהתשלום נעשה לפרעון חוב ולא שניתן לו במתנה. ובכל זאת, אפילו צדק ראובן, והחוב לא היה ולא נברא, אין לראובן זכות להשבה. טעמו של דבר הוא שראובן אכן ביקש לסיים את הענין. טעמי צדק וטעמים מעשיים מחייבים שמי שבמקום להתגונן - משלם, לא ינתן לו לאחר מכן, לחזור בו ולפתוח את הענין מחדש" (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט [13], בעמ' 53-52 ופסקי-הדין המוזכרים שם; ההדגשות שלי - ו' ו' ל'). לאור האמור לעיל התביעה להחזר עמלות ששולמו ביתר - נדחית. 31. התביעה להפסדי הכנסה - רכיב תביעה זה אינו מפורט דיו, מאחר שנציגי הנתבעת רק העריכו את הנזק, בייחוד לגבי הנזק שנגרם מכך שהנתבעת הקדישה זמן לניהול התביעה במקום לשיווק מוצריה. בנושא הפסד עיסקאות עתידיות יש יסוד משמעותי של הערכה וספקולציה, שאינו מספיק לביסוס תביעה. 32. התביעה להחזר כל סכום שהתובעת תזכה בו נדחית אף היא, מאחר שהיא אינה מבוססת - משפטית או עובדתית. ממילא, מאחר שהתביעה העיקרית לתשלום עמלות נדחתה, אין מקום להיעתר לתביעה שכנגד בנושא זה, המבוססת אך ורק על החזר סכומים שבהם תזכה התובעת. 33. סוף דבר - עיקר התביעה וכן התביעה שכנגד נדחות. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,106 ש"ח שיישאו הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. מאחר שרוב תביעותיה של התובעת נדחו, התביעה שכנגד נדחתה, והתובעת זכתה בסכום מזערי מסכום תביעתה, הרי שעליה לשאת בהוצאות התביעה בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד למועד התשלום בפועל.כתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעותמסמכים