היטל השבחה מוסד ללא כוונת רווח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל השבחה מוסד ללא כוונת רווח: כללי 1. לפני ערעור על החלטת השמאי המכריע מיום 18.8.98, בעניין היטל השבחה, בהתאם לסעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "התוספת השלישית"). כידוע, לפי סעיף 14(ג) הנ"ל מוסמך בית המשפט לדון בערעור על שומת שמאי מכריע אך ורק בנקודות משפטיות. אכן, בערעור שלפנינו העלתה המערערת מספר נקודות משפטיות הנוגעות לשומתו של השמאי המכריע. אף השמאי המכריע ציין בשומתו כי המערערת העלתה בפניו בעיקר שאלות משפטיות, אולם ללא התייחסותו לשאלות אלו, לא ניתן היה לקבוע את השומה, נשוא הערעור. רקע עובדתי 2. המערערת הינה חברה מוגבלת בערבות (להלן: "המערערת"), אשר הקימה ישוב בשם נווה שלום (להלן: "הישוב"). ישוב זה ממוקם כשלושה קילומטרים דרומית-מערבית לצומת לטרון, אשר במרכזה עובר כביש ירושלים - תל אביב. מדובר בישוב יחודי שמטרתו קירוב לבבות ואיחוד תרבויות בין העמים והדתות השונות בארץ, באמצעות מגורים משותפים של בני דתות ועמים אלו במסגרת ישוב אחד. עקב מטרותיה אלה של החברה, ולמען הגשמתם, הסכים מנזר הקרוי בנסח הרישום "קונבנט אוף דה טרפיסט אוף לטרון" (להלן: "המנזר"), להחכיר, במחיר סמלי, חלקת קרקע למערערת, לתקופה של 49 שנים עם אופציה ל- 49 שנים נוספות, החל מ- 1970 (להלן: "הקרקע"). החכרה זו הוגבלה בכך שעל הקרקע לשמש אך ורק למטרות המערערת, ונאסר בהסכם בין הצדדים להעביר קרקע זו, או למשכנה, או לעשות בה כל שימוש אחר מלבד שימוש למטרותיה של המערערת. המערערת הגישה בקשה להיתר בניה על הקרקע, להקמת שמונה מבני מגורים ומבנה ציבור אחד (להלן: "המגרשים הנדונים"). עקב בקשה זו הוכנו מטעם הועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה (להלן: "המשיבה"), שומות לחיוב בהיטל השבחה בגין המגרשים הנדונים. ביום 12.11.97 נקבע על ידי השמאי יעקב תמוז, מטעם המשיבה, כי במגרשים האמורים חלה השבחה עקב אישור תוכנית מפורטת מ.י./ 192/ א' המאפשרת בניית יחידות דיור צמודות קרקע על כל אחד מהמגרשים הנדונים, לעומת המצב הקודם בו יעוד הקרקע היה חקלאי. תוכנית זו פורסמה למתן תוקף ביום 21.5.89. ביום 5.6.98 הוגשו מטעם המערערת שומות ע"י השמאי מר עמיקם יציב, בהן הועלו השגות על שומת המשיבה. על פי בקשת הצדדים מונה השמאי ירמיהו אלוני כשמאי מכריע. השמאי המכריע קיבל למעשה את עמדת המשיבה וקבע שעל המערערת לשלם היטל השבחה בגין המגרשים הנדונים. מכאן הערעור שבפנינו. טענות המערערת 3. המערערת העלתה מספר טענות, אשר יפורטו להלן, לפיהן אין לחייבה בגין היטל השבחה עבור המגרשים נשוא הערעור. א. ההשבחה בנכס - טוענת המערערת כי החוזה עם המנזר אינו מאפשר לה לעשות דבר, מלבד מתן האפשרות לתושבי הישוב להתגורר בקרקע. אין היא יכולה למוכרה, למשכנה וכו', ואין היא צפויה לכל הנאה משינוי היעוד שבוצע בקרקע. לפיכך, אין לראות את הקרקע כאילו הושבחה. לחיזוק טענה זו הביאה המערערת כאסמכתא את המ' 126039/95 גיסמר נ. הומ"ק תל-אביב יפו (להלן: "פסק דין גיסמר"), שם נטען כי כאשר הנישום אינו יכול לממש, לפי רצונו, את ההשבחה שכביכול נוספה לנכסו, אין בכך משום השבחה, ואין לחייבו בהיטל השבחה. ב. פטור מהיטל לפי סעיף 19(ב)(4) לתוספת השלישית - לפי סעיף זה, אליבא דמערערת, ניתן פטור מהיטל השבחה על קרקעות של מוסדות הפועלים ללא כוונת רווח (להלן: "מלכ"רים") כאשר הקרקע הנדונה משמשת לשם מטרות אותו מוסד. המערערת טוענת כי היא מלכ"ר, ועל כן פטורה היא לפי סעיף זה מהיטל השבחה. ג. פטור מהיטל לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית - לפי סעיף זה, אדם המחזיק בקרקע, ומגיש בקשה להיתר בניה לשם בניית בית מגורים לצרכי מגוריו האישיים, יזכה לפטור מהיטל השבחה. המערערת טוענת כי היות והדירות נבנות למטרת מגורים, עבור תושביה "המחזיקים בקרקע", יש להעניק פטור מהיטל ההשבחה בגין בניה זו. ד. טענת אפליה - המערערת טוענת כי המשיבה לא גובה היטל השבחה, מישובים וקיבוצים אחרים הנמצאים בתחומה, בגין הרחבת הישובים לצרכי מגורים. לפיכך, גביית היטל זה מהישוב נווה שלום מבטאת מדיניות של אפליה שאין לתת לה יד. ה. אי שימוש בסמכות מכח סעיף 12א לתוספת השלישית - הסעיף קובע כי ועדה מקומית רשאית להחליט על מתן הקלות בגובה היטל ההשבחה לישובים אשר מממנים בעצמם את עלויות התכנון והפיתוח שלהם, זאת היות ולפי סעיף 13 לתוספת השלישית כל מטרת גביית היטל ההשבחה היא מימון אותן עלויות תכנון ופיתוח. זאת ועוד, לפי חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אשר הופצה בחוזר המנכ"ל של משרד הפנים (להלן: "החוזר"), שומה על ועדות מקומיות ליתן הקלות בגובה היטל ההשבחה לישובים אשר מממנים את תכנונם ופיתוחם בעצמם. המערערת טוענת כי היות והיא נשאה לבדה בעלויות התוכנית נשוא ערעור זה, על המשיבה מוטלת החובה להפעיל את סמכותה מכח סעיף 12א, וליתן הנחה בהיטל ההשבחה. על יסוד כל הטענות שפורטו לעיל, מבקשת המערערת לקבל את הערעור ולקבוע כי אינה חייבת כלל בהיטל השבחה, ולחילופין פטורה היא מתשלום ההיטל, ולחלופי חילופין שיעור ההיטל הינו אפס. טענות המשיבה 4. להלן טענות המשיבה, לפי סדר טענותיה של המערערת, כפי שהוצג לעיל. א. השבחה בנכס - טוענת המשיבה כי אין השבחה גדולה יותר מזו של קרקע חקלאית אשר הופכת לקרקע לבניה. זאת על אחת כמה וכמה כאשר המערערת ניצלה את שינוי היעוד והגישה בקשה להיתרי בניה על אותה קרקע. לגבי פסק הדין בעניין גיסמר, טוענת המשיבה כי שם דובר על חוסר יכולת לממש את הנכס בשל פגם בתוכנית המשביחה, בעוד שבענייננו הפגם הוא לא בתוכנית אלא בחוזה שבין המערערת למנזר, דבר שלא צריך להשפיע על היטל ההשבחה. ב. פטור מהיטל לפי סעיף 19(ב)(4) לתוספת השלישית - המשיבה טוענת כי המערערת איננה מלכ"ר, ואף לא הביאה כל ראיה או אישור ממוסד כלשהו להיותה מלכ"ר. המערערת היא חברה מוגבלת בערבות, הפועלת למטרות רווח, אלא שרק אינה מחלקת רווח זה בין חבריה. פעילות כזו אינה יכולה להיחשב כפעילות מלכ"רית. עוד טוענת המשיבה כי קרקע שמיועדת למגורים אינה יכולה להחשב כקרקע המגשימה את מטרות המערערת, כפי שדורש הסעיף האמור. בשל כך, טוענת המשיבה, לא נכנסת המערערת למסגרתו של סעיף זה. ג. פטור מהיטל לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית - לטענת המשיבה, אם נאמר כי הדיירים הם מחזיקי המקרקעין, הרי מדוע לא הם אלה שהגישו את הבקשה להיתר הבניה, כפי שדורש הסעיף, אלא המערערת. זאת ועוד, אם נאמר כי המערערת היא המחזיקה במקרקעין הרי שאין היא אדם פרטי המסוגל לגור בבתים שהיא בונה, כפי שדורש הסעיף, ולכן גם כאן אין לראות את תנאי הסעיף כאילו התקיימו. נראה כי מבין שתי אפשרויות אלה תומכת המשיבה בגרסה לפיה הדיירים אינם המחזיקים במקרקעין לעניין סעיף זה. זאת היות ואליבא דמערערת עצמה, אין לדיירים כל זכות שהיא במקרקעין, והם לכל היותר ברי רשות בה. כיוון שכך, טוענת המשיבה, אין לראות בדיירים אלו "מחזיקים" לעניין הסעיף האמור. הדיירים הינם בבחינת "ברי רשות" שאינם יכולים כלל להגיש בקשה להיתר בנייה במקרקעין, כפי שנדרש בסעיף. המחזיקה האמיתית של המקרקעין הינה המערערת, ולכן היא אכן זו שהגישה את הבקשה לקבלת היתרי הבנייה הנדונים. לאור האמור לעיל, אין לראות בבנייה הנדונה בנייה פרטית של אדם פרטי, ואין בנייה זו יכולה להיכלל במסגרת הפטור שנותן סעיף 19(ג)(1). ד. טענת אפליה - לעניין טענה זו טוענת המשיבה כי אותם ישובים עליהם מדברת המערערת הם ישובים המצויים על קרקע של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "קרקע מינהל"), בעוד שהמערערת יושבת על קרקע בבעלות פרטית. לגבי קרקעות מינהל קיים הסדר נפרד בחוק (סעיף 21 לתוספת השלישית), והמשיבה פשוט מקיימת הוראותיו של סעיף זה. על כן אין בטענת האפליה של המערערת כל ממש. ה. אי שימוש בסמכות מכח סעיף 12א לתוספת השלישית - טוענת המשיבה טענה מקדמית ולפיה טענה הנוגעת להפעלת שיקול דעת רשות מנהלית, אינה צריכה לדון בבית משפט זה אלא בבית המשפט המוסמך לכך. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי לא חרגה מתחום שיקול הדעת המצוי בידה. אין בעובדה שהמערערת מימנה הוצאות תוכנית זו כדי להעניק לה פטור מהיטל השבחה. גם בחוזר המנכ"ל הנ"ל צויין שלא די בכך שבמקרה חד פעמי שילם הישוב את הוצאות התכנון של תוכנית מסויימת כדי להעניק לו הקלה לפי סעיף 12א. כן טוענת המשיבה כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת כדי לתקוף את שיקולי המדיניות הכלכלית של הועדה המקומית, על פיה קבעה והחליטה למי ראוי לתת הקלה לפי סעיף 12א ולמי לא. מכל מקום לא חרגה הועדה המקומית משיקול דעת סביר, ועל כן אין להתערב בשיקול דעתה. לאור כל הטענות הללו מבקשת המשיבה לדחות את הערעור. ההכרעה המשפטית 5. לאחר עיון ובחינה מדוקדקת של טענות ב"כ הצדדים כעולה מכתבי הטענות והסיכומים בכתב, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, על יסוד האמור בסעיף 19(ג)(1) ו- 19(ב)(4) לתוספת השלישית, המעניקים פטור מהיטל השבחה, כפי שיפורט להלן. 5.1 נבחן תחילה טענת המערערת בשאלה האם הושבחה הקרקע נשוא הערעור, לצורך חיוב בהיטל ההשבחה. אינני מקבל את טענות המערערת בעניין זה. טרם כניסתה לתוקף של התוכנית המשביחה, הייתה הקרקע נשוא הדיון קרקע חקלאית. עקב אישור התוכנית המשביחה הפכה הקרקע למיועדת לבניה, כשבפועל ניצלה המערערת שינוי יעוד זה, שהרי רק עקב שינוי היעוד יכלה המערערת לבקש היתר בניה, כפי שאכן עשתה. מהשלב בו הגישה המערערת את הבקשה להיתר בניה מימשה המערערת את זכויותיה לפי התוכנית המשביחה, ומנועה היא מלטעון כי המקרקעין לא הושבחו. גם האסמכתא שהביאה המערערת מפסק דין גיסמר לא יכולה לסייע בידה. במקרה האמור שם, ניתנה למערער האפשרות התיאורטית לבנות דירה נוספת על גג ביתו, ועל כך הוטל עליו היטל השבחה. דא עקא, שאפשרות בנייה זו הותנתה בכך שדייר אחר בבניין, מרצונו הטוב, יסכים להריסת חלק מדירתו בשל צו הריסה שהוצא בזמנו ולא בוצע עקב החנינה הכללית שניתנה לאחר מלחמת ששת הימים. בית המשפט השתכנע שסיכוייו של המערער לשכנע את הדייר האחר להרוס חלקים מדירתו מרצונו הטוב היא קטנה עד כדי לומר שלמעשה אין למערער כל תועלת בתוכנית המשביחה, ואין לו כל סיכויים לממשה אי פעם. אשר על כן קבע בית המשפט שאין להטיל על אותו מערער היטל השבחה. אולם, המקרה שלפנינו שונה הדבר, שהרי מדובר בקרקע חקלאית שלא ניתן היה לבנות עליה, אלא לאחר שהפכה לקרקע המיועדת לבניה. עקב שינוי התוכנית יכולה המערערת, ואף עשתה כן, להגיש בקשה להיתר בניה על מקרקעין אלו ולבנות, הלכה למעשה. משהוגשה הבקשה להיתר הבניה הושלם מימוש הזכות במקרקעין שהוקנתה למערערת עקב התוכנית המשביחה, ואין היא יכולה לבוא עתה ולטעון כי לא נהנתה מהשבחת המקרקעין. העובדה שאין היא יכולה כרגע למכור מבנים אלה או לעשות בהם שימושים מסויימים, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו. אין ספק כי מצבה של המערערת שונה לטובה עקב התוכנית המשביחה, והיא נהנתה מתוכנית זו. משעברנו סף מקדמי זה וביססנו את הטענה כי חלה על המערערת החובה לתשלום היטל ההשבחה, נבחן עתה את יתר טענותיה באם היה מקום או הייתה עילה לפטור את המערערת מחובת תשלום היטל השבחה. האם נכנסת המערערת לגידרו של סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לעניין החלקות המיועדות למגורים 5.2 סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית קובע כדלהלן: "בניה או הרחבה של דירת מגורים לא יראו כמימוש זכויות אם המחזיק מקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה על אותם מקרקעין שישמשו למגוריו או למגורי קרובו ובלבד שהשטח הכולל של דירת המגורים האמורה לאחר בנייתה או הרחבתה אינו עולה על 120 מ"ר; עם כל בניה או הרחבה נוספת מעל השטח האמור ישולם היטל, בשיעור יחסי לגודל הבניה או ההרחבה הנוספת" כפי שניתן לראות, קיומם של התנאים הבאים יזכו בפטור על פי סעיף 19(ג)(1): 1. מדובר בדירת מגורים 2. המחזיק במקרקעין הגיש בקשה להיתר בניה על המקרקעין נשוא השומה 3. אותם מקרקעין צריכים לשמש למגוריו הפרטיים של אותו נישום/מבקש היתר. נבחן האם התקיימו התנאים הנדרשים בסעיף: 1. דירת מגורים - המשיבה טוענת כי מכיוון שמדובר ביחידות צמודות קרקע אין הן נכללות בסעיף זה שהרי הסעיף מדבר על "דירת מגורים". אינני מקבל טענה זו. הקביעה אם נכס הוא דירת מגורים נעשית לפי השימוש בנכס. אין הגדרה בחוק ל"דירה", ולכן יש לתת לביטוי את המשמעות הרגילה שבני אדם מייחסים למילה זו (ראה: ה' רוסטוביץ, היטל השבחה, (תל-אביב 1996), עמ' 375). ברור כי גם יחידה צמודת קרקע משמשת למגוריו של אדם ותחשב לעניין זה כדירת מגורים. יחד עם זאת, יש לזכור כי הסעיף מגביל את הפטור ל- 120 מ"ר הראשונים שנבנים, משמע שכל מ"ר נוסף, מעבר לכך, יהיה חייב בהיטל השבחה. 2. המחזיק במקרקעין - המערערת טוענת כי מדובר בבניה עצמית. אומנם, הוגשו הבקשות להיתרי בניה על ידה, אך בפועל שימשה המערערת כ"ידם הארוכה" של הדיירים. לחיזוק טענה זו מסתמכת המערערת על ע"א 742/86 סלבין נ' ומ"ק רחובות, מיום 4.9.88 (להלן: "פסק דין סלבין"). מנגד, המשיבה טוענת כי אין לראות בדיירים "מחזיקים" במקרקעין. זאת לפי טענת המערערת עצמה (המבוטאת בסעיפים 1.6 ו- 3.3 לכתב הערעור של המערערת) כי לדיירים אלה אין כל זכויות במקרקעין אלה, והם לכל היותר "ברי רשות" בהם, אשר כלל אינם יכולים לבקש היתר בניה על שמם. לטענת המשיבה, המערערת היא-היא המחזיקה האמיתית של המקרקעין, לצרכי הסעיף הנ"ל, והיא אכן זו שביקשה את היתר הבניה. לפיכך, יש לבחון את מידת זכאות המערערת, ולא של הדיירים, להיכנס תחת כנפי סעיף 19(ג)(1). בחוק התכנון והבניה אין הגדרה ל"מחזיק" וקם הצורך ללמוד משמעות המושג מדינים אחרים. בסעיף 3 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, נאמר: "שכירות במקרקעין היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין…". הוראה זו דנה בזכות החזקה ולא בזכות בפועל. בסעיף 15 נאמר: "בסימן זה "מחזיק" - בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו". מסעיף זה ניתן ללמוד כי "החזקה במקרקעין" באה לידי ביטוי ב"שליטה הישירה" בהם (ראה: ה' רוסטוביץ, היטל השבחה, (תל-אביב 1996), בעמ' 382). לענייננו, מעמדם של הדיירים במקרקעין אכן אינו עולה כדי מעמד של בעלים או חוכרים. אולם, אין ספק כי השליטה הישירה במקרקעין היא בידם. זאת ועוד, מוסכם בין הצדדים כי הדיירים הינם "ברי רשות" להתגורר בבתים שיבנו לתקופה מסוימת. לפיכך, יש לראות בהם לכל הפחות בעלי זכויות של "בר רשות" כמשמעו בחוק השכירות והשאילה, התשנ"ב - 1972. לאור האמור, יש לראות בדיירים כמחזיקים במקרקעין לעניין סעיף 19(ג)(1) (ראה: שם, בעמ' 381). 3. על המחזיק להגיש את הבקשה להיתר בניה - המשיבה טוענת כי המערערת הגישה את הבקשה להיתרי בניה, ולא הדירים, לכן המקרה שלפנינו אינו נופל בגידרו של סעיף 19(ג)(1). אחד התנאים לקבלת הפטור נוגע לזהותו של מבקש היתר הבנייה. תנאי הוא כי הבקשה להיתר הבניה תוגש על ידי המחזיק או קרובו. יחד עם זאת, נקבע בפסק דין סלבין כי במקרים מסוימים ניתן לראות את מגיש הבקשה כידו הארוכה של המחזיק. לעניין זה, מקבל אני את דעתו של המלומד ה' רוסטוביץ (שם, בעמ' 385): "מגיש בקשת ההיתר אמור להיות המחזיק או קרובו ולא הבעלים, הנישום בהיטל השבחה. לדעתנו, גם אם תוגש בקשה להיתר בנייה על-ידי הבעלים שאינו המחזיק בפועל, לא ניתן יהיה לשלול ממנו את הפטור האמור, וניתן יהיה להחיל במקרה זה את סעיף 15 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, הקובע: "בסימן זה "מחזיק" - בין שהשליטה הישירה במקרקעין בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו". יתכן, ש"מחזיק" זה אינו המחזיק שהתוספת השלישית נתכוונה אליו, אולם פרשנות מילולית צרה של הוראה זו תגרום לכך, שגורל הפטור יהיה תלוי בזהותו של מגיש הבקשה להיתר הבנייה, בעוד שמטרתה של הוראה זו אינה מכוונת אל זהות המבקש היתר הבנייה אלא לעצם הוצאת היתר הבנייה, המחילה את מועד התשלום". זאת ועוד, בבקשה להיתר בניה שהגישה המערערת נכתב מפורשות כי היתר הבניה "מוגש עבור ...". נראה כי המערערת עמדה אף בהיבט הפורמלי של הגשת בקשה להיתר בניה בשם הדיירים. לפיכך, אני קובע כי המערערת אכן שימשה, במקרה שלפנינו, כידם הארוכה של הדיירים והזכאות לפטור לפי סעיף 19(ג)(1) תבחן על-פי זכאותם של הדיירים לפטור זה. 4. המקרקעין צריכים לשמש למגוריו הפרטיים של אותו נישום/מבקש היתר גם בתנאי זה עומדת המערערת שהרי אין ספק כי המקרקעין ישמשו למגוריהם של הדיירים. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הוראות סעיף 19(ג)(1) חלות במקרה שלפניינו. משמע, המערערת פטורה מתשלום היטל השבחה בגין המקרקעין המיועדים למגורים, נשוא ערעור זה. ואולם, יש לזכור כי סעיף 19(ג)(1) אינו מעניק פטור לנישום, אלא דוחה את מועד תשלום ההיטל בעת הבניה או ההרחבה, ואין צריך לומר כי במקרה של ביטול החכירה והשבת הזכויות בקרקע לידי המנזר או העברת זכות המגורים מדייר אחד למשנהו, נוצר מצב משפטי לפיו המחזיק יהיה חייב בהיטל ההשבחה. האם נכנסת המערערת לגידרו של סעיף 19(ב)(4) לתוספת השלישית לעניין מבנה הציבור 5.3 סעיף 19(ב)(4) לתוספת השלישית קובע כדלהלן: "19 (ב) לא תחול חובת תשלום היטל בשל השבחה שהיא אחת מאלה: (4) השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך, לתרבות, למדע, לדת לצדקה, לסעד, לבריאות או לספורט, שאין עיסוקו לשם קבלת רווחים, אם אותם מקרקעין משמשים או מיועדים לשמש למטרות האמורות" אין ספק כי המערערת היא מלכ"ר, אולם לא די בהיות הגוף הנישום מלכ"ר כדי להכניסו לתחולת סעיף 19(ב)(4). על מנת לקבל פטור מהיטל השבחה חייבים המקרקעין לשמש הלכה למעשה לאחת מאותן המטרות המפורטות בסעיף. המערערת הינה מוסד אשר במטרותיה באה לקדם החינוך ו/או התרבות לסובלנות ותקשורת בין העמים. אולם, אין לראות בשימוש במקרקעין למגורי חבריה של המערערת כשימוש בקרקע למטרות חינוך ו/או תרבות. המקרקעין נשוא הדיון משמשים למגורי החברים כאשר שאר הפעילות של המערערת לא מתבצעת ישירות ממקרקעין אלה. צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי סעיף 19 בא לתת פטור לחלקות ספציפיות בתוך יישוב קיים ולא לפטור ישוב שלם. על כן אין לומר כי סעיף 19(ב)(4) חל בענייננו ככל שהדבר נוגע לדירות המגורים. אולם, אין הדבר כך באשר למבנה הציבור. המדובר במבנה המיועד לשמש למוסדות ציבור וחינוך,ואין ספק כי המבנה ישמש את מטרות המערערת, כמתבקש מסעיף 19(ב)(4) הנ"ל, על כן פטורה המערערת מהיטל השבחה לגבי מבנה הציבור. 5.4 המערערת העלתה טענות נוספות בנוגע למדיניות המפלה של המשיבה לעומת יחסה לישובים אחרים וכן טענה בדבר אי הפעלת סמכות המשיבה מכוח סעיף 12א לתוספת השלישית. לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לנכון לדון בטענות אלה. סיכומו של דבר 6. נוכח האמור, אני מקבל את הערעור וקובע כי על יסוד האמור בסעיף 19(ג)(1) המנוי בתוספת השלישית, ומהנימוקים שפורטו לעיל, זכאית המערערת לפטור מתשלום היטל ההשבחה בגין בניית דירת מגורים ששטחה אינו עולה על 120 מ"ר, וכן פטור למבנה הציבור, כאמור בסעיף 19(ב)(4) לתוספת השלישית. כמו כן, אני מחייב את המשיבה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר)היטל השבחה