הפרדת דיון בתביעה שכנגד

תקנה 53 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "תביעה שכנגד תתברר במסגרת התביעה המקורית, ואולם רשאי בית המשפט או הרשם, ביוזמתו או לבקשת בעל דין, להורות על הפרדת הדיון אם ראה שאין זה מן הראוי לפסוק בתביעה שכנגד במאוחד עם התביעה המקורית". מלשון התקנה עולה כי יש לקיים בירור של התובענה שכנגד, יחד עם התובענה העיקרית, ואין חובה להורות על הפרדת הדיונים. התקנה אינה חלה על בתי הדין לעבודה, אך ניתן להחילה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), שכן מותר לבית הדין לנהוג "בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשות משפט צדק". נסיבות תיק זה, מצדיקות אימוץ תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן מדובר בתביעות העוסקות במסכת עובדתית אחת וקיימת זהות בין הצדדים בתיק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרדת דיון בתביעה שכנגד: רקע כללי 1. לפנינו תביעתו של מר אורי מסיכה לתשלום פיצויי פיטורים, הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, דמי נסיעות והחזר מס הכנסה בגין נקודות זיכוי, עקב עבודתו אצל הנתבעת. 2. לכאורה למקרא כתב התביעה מתקבל הרושם כי בפנינו עוד תביעה "שגרתית" המוגשת מצד עובד לתשלום זכויות המגיעות לו מכוח חוקי המגן. זאת, משום שבמסגרת כתב התביעה לא מצא התובע לנכון להציב בפני בית הדין תמונה מלאה באשר למערכת היחסים שבין הצדדים, כמו גם לעובדה כי התובע עבד למעשה במוסך אשר היה בעבר בבעלותו, אשר אותו רכשה הנתבעת מהתובע. הנתבעת העסיקה את התובע כמנהל המוסך וזאת כעובד שכיר. מעבר להיותו של התובע עובד שכיר בשירות הנתבעת, ניהל במקביל עסק בתחום ההובלות, כאשר המשאיות של התובע טופלו ותודלקו במסגרת המוסך של הנתבעת. 3. התמונה העובדתית המלאה הוצגה בפנינו במסגרת כתב ההגנה ובמסגרת כתב התביעה שכנגד. בתביעה הנגדית התובעת שכנגד עותרת לכך שהנתבע שכנגד ישלם לה עבור חובות שצבר בגין תיקוני משאיות שבבעלותו ותדלוקן בסך של 82,235 ₪. לעניין זה טענה התובעת שכנגד כי הנתבע שכנגד היה עובד של התובעת שכנגד, אשר עסק במקביל לעבודתו אצלה גם כעצמאי בתחום ההובלות וצרך ממנה תיקוני משאיות ודלק, אולם עד למועד הגשת התביעה שכנגד לא טרח הנתבע שכנגד לשלם לתובעת בגין העבודה והסחורה שסופקה על ידה, כעולה מכרטיסי החשבון אשר צורפו כנספח א' לכתב התביעה שכנגד (התובע/הנתבע שכנגד ייקרא להלן: "התובע" וגם "מסיכה", והנתבעת/התובעת שכנגד תיקרא להלן: "הנתבעת" וגם "מילניום שירותים"). 4. הנתבעת הינה חברה בע"מ ומנהלת פעילות עסקית, בין היתר, בתחום מוסך לציוד כבד ודלקים. 5. על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף המוסכים (להלן: "צו ההרחבה"). 6. התובע הועסק בנתבעת במהלך התקופה שמיום 1/9/02 ועד ליום 30/11/05. 7. ביום 30/10/05 הוצא לתובע מכתב פיטורים ובו הודיעה לו הנתבעת על הפסקת עבודתו החל מיום 30/11/05. טענות הצדדים 8. בכתב התביעה נשוא פסק דין זה, טען התובע, כי פוטר מעבודתו והוא זכאי לפיצויי פיטורים בסכום של 39,463 ₪, התובע צירף לתביעתו את מכתב הפיטורים מיום 30/10/05. 9. עוד ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה עבור 8.83 ימים, ובסך של 2,557 ש"ח, ובדמי פדיון חופשה עבור 26 ימים בסך של 11,839 ₪. כמו כן טוען התובע כי לא קיבל דמי נסיעות ו/או החזר הוצאותיו בגין נסיעות בתחבורה הציבורית המוערכות ב-2,431 ₪, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה על פי ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים בסך של 28,414 ₪ והחזר מס הכנסה בגין נקודות זיכוי, שכן הנתבעת דיווחה על התובע כמי שאשתו אינה עובדת, בין השנים 2002 - 2003, וזאת חרף הודעתו של התובע לנתבעת כי אשתו עובדת. בשל כך, לטענת התובע, נגרע ממנו סך של 2,852 ₪ בגין נקודות זיכוי המגיעות לו על פי הדין. 10. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע פועל בחוסר תום לב משווע והגיש תביעתו בשנית לאחר שכבר הגיש תביעה בגין אותה עילה, אשר נמחקה מחמת חוסר מעש מצדו עוד בשנת 2009. התובע בחר להגיש תביעתו תוך ניסיון להעלים מעיני בית הדין את התשתית העובדתית המלאה, ותוך ניסיון להתחמק מתשלום החוב שהוא חייב לנתבעת. 11. הנתבעת חזרה והדגישה כי בתקופת עבודתו של התובע במוסך שבבעלות הנתבעת, עבד התובע גם כשכיר אולם ניהל בו בזמן עסק של הובלות כעצמאי, ובמסגרת זו רכש מהנתבעת שירותים שונים. הנתבעת טוענת כי התובע העלים עובדה חשובות אלה מעיני בית הדין, וזאת על מנת "לזרות חול" בעיני בית הדין ולצייר את פנייתו כתביעת עובד לזכויות מגן, מבלי להביא את מלוא העובדות הרלוונטיות. 12. באשר לתביעת התובע לדמי הבראה, טענה הנתבעת כי התובע קיבל את דמי ההבראה מידי חודש בחודשו בתלוש השכר ובנוסף טוענת הנתבעת כי הוציאה את התובע פעמיים לנופש עם משפחתו בבית מלון באילת ובבית מלון בים המלח ולפיכך עולה כי התובע קיבל את דמי ההבראה המגיעים לו ואף ביתר. באשר לדמי נסיעות, טענה הנתבעת כי התובע זכאי לתשלום נסיעות בסך 2,431 ₪, אולם הוא צרך דלקים עבורו ועבור אשתו בסך של 22,908 ₪, אשר לא שולמו על ידו עד היום. באשר לפיצויי פיטורים, טענה הנתבעת כי התובע עבד במוסך לרכב כבד, אשר חל עליו צו ההרחבה בענף המוסכים, ועל כן חישוב פיצויי הפיטורים צריך להיעשות מתוך רכיב השכר המשולב, על פי החישוב הבא: 9,560 ₪ x 3.25 שנים = 31,000 ₪. באשר לפדיון חופשה, טענה הנתבעת כי על פי הנתונים שבידה, יתרת ימי החופשה של התובע עומדת על 22.75 ימים, בשווי של 7,894 ₪. באשר לתביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, טענה הנתבעת כי סיכמה עם התובע כי שכרו יעמוד על סך של כ-9,000 ₪ וסכום זה יכלול בתוכו גם את התשלומים השונים על פי צו ההרחבה, לרבות הסכומים אשר הייתה אמורה להפריש בגין קרן פנסיה. לעניין תביעת התובע להחזר ניכוי מס הכנסה, טענה הנתבעת כי התובע הצהיר כי אשתו אינה עובדת, ובמידה וחל שינוי בסטטוס הנ"ל, באחריות התובע היה לדווח לנתבעת על השינוי. בכל מקרה, טוענת הנתבעת, כי המשכורת שולמה לתובע בערכי נטו, משמע מי שאמור היה לספוג את המס הוא המעביד. עוד מציינת הנתבעת במסגרת כתב הגנתה, כי בחודש 6/05 שולם לתובע סך של 1,333 ש"ח בגין 4 ימי מחלה אשר עד היום לא העביר התובע בגינם אישור בדבר המחלה ממוסד מוכר, ובהתאם לחוק דמי מחלה תשל"ו - 1976, עובד אשר לא העביר אישור למעביד בדבר מחלתו ממוסד מוכר, אינו זכאי לתשלום בגין ימי מחלה. כמו כן, טענה הנתבעת כי התובע נטל ממנה הלוואה בסך 23,000 ₪, ולא החזיר ההלוואה. הנתבעת טענה במסגרת כתב ההגנה טענת קיזוז לעניין יתרת חובו של התובע כלפיה בסכום של 82,235 ₪. 13. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד אליה צירפה כרטסת הנהלת חשבונות שלה, ובה מפורטת יתרת חובו של התובע בסכום קרן של 71,805 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה, הועמד החוב על סך של 82,235 ₪. הנתבעת הבהירה כי סיפקה דלקים ושירותים שונים לתובע באופן אישי, ללא ידיעה שהעסק שניהל כעצמאי מאוגד כחברה בע"מ, דבר אשר הוכחש על ידה מהטעם שהתובע לא הציג כל ראיה בנוגע לעובדה כי ניהל את עסקיו באמצעות חברה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי החוב של התובע נוצר מיחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים, שכן אילולא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, ואילולא היחסים המיוחדים ששררו בין התובע לנתבעת גם בשל רכישת המוסך מהתובע, לא היה מקבל התובע את אותם השירותים והסחורות ללא תשלום מראש ו/או ללא ביטחונות. 14. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, טען התובע כי בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעה שכנגד, שכן עילתה אינה קשורה לתחום משפט העבודה. אליבא דנתבע שכנגד, עסקינן בתביעה שכנגד שעניינה הוא כספי טהור ואינו נוגע ליחסי העבודה שבין הנתבע שכנגד לבין התובעת שכנגד. מדובר בחברה ששמה הוא: "חברת מסיכה אורי ובניו"; והגם שהתובעת שכנגד המציאה דפי חשבון עליה רשום שם החברה - אורי מסיכה ובניו, הרי שאותה חברה היא ישות משפטית עצמאית נפרדת, אשר אין לה ולא כלום ליחסי עובד ומעביד שבין הנתבע שכנגד והתובעת שכנגד. הנתבע שכנגד הוסיף וטען כי אכן עבד כשכיר אצל התובעת שכנגד, אלא שהנתבע שכנגד לא היה עצמאי כלל ועיקר והייתה הפרדה מוחלטת בין הנתבע שכנגד לבין חברת מסיכה אורי ובניו, שכן הנתבע שכנגד היה מקבל שכרו כשכיר אצל התובעת שכנגד. הראיות 15. מטעם התובע (הנתבע שכנגד) העיד התובע עצמו. מטעם הנתבעת (התובעת שכנגד) העידו מר אלדד דוד - חשב הנתבעת, ומר פיני סבח - מנהל בנתבעת. גדר המחלוקת 16. מהו שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו 17. האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, ולכמה 18. האם התובע זכאי לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה, נסיעות 19. האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה 20. האם זכאי התובע להחזר מס הכנסה בגין נקודות זיכוי 21. האם הנתבעת זכאית לקיזוז, כפי שהעלתה במסגרת כתב ההגנה 22. התביעה שכנגד ותביעת החוב שהגישה התובעת שכנגד (הנתבעת). דיון והכרעה 23. הצדדים חלוקים באשר לרכיבי התביעה שתבע התובע בתביעתו וכן בנוגע לתביעה שכנגד. נדון במחלוקות אחת לאחת, תוך פירוט טענות הצדדים הרלוונטיות בגין כל רכיב ורכיב. השכר הקובע 24. התובע טוען כי שכרו הקובע עמד על סך של 11,839 ₪ ברוטו. 25. מנגד, טענה הנתבעת, כי שכרו הקובע של התובע עמד על 9,560 ₪ ברוטו, וזאת לטענתה, ניתן ללמוד מתוך רכיב "השכר המשולב" המופיע בתלושי השכר. 26. אין חולק על כך כי יש לערוך החישוב על פי שכרו הממוצע של התובע ב-12 החודשים שקדמו לפיטורים. 27. הרכיבים הנכללים בשכר האחרון הקובע לעניין פיצויי פיטורים, נקבעו בתקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים, כאשר בתקנה 1 לתקנות, נקבע: "(א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר-עבודה לעניין תקנות אלה הם: (1) שכר יסוד (2) תוספת ותק (3) תוספת יוקר המחיה (4) תוספת משפחה (ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד. (ג) לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת-משנה (א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות". 28. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה, כי שכרו הקובע הממוצע ל-12 החודשים האחרונים לעבודתו, בהתאם לקבוע בתקנה 1 לתקנות, עמד על סך של 9,660 ₪ ברוטו לחודש (9360 ₪ -שכר משולב+ 100 ₪ - תוספת ותק+ 100 ₪- תוספת משפחה+ 100 ₪ - תוספת מקצועית). זהו השכר הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים. התביעה לפיצויי פיטורים 29. אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו, כעולה בבירור ממכתב הפיטורים אשר צורף לכתב התביעה, מיום 30/10/05. הנתבעת אינה מכחישה את זכאות התובע לפיצויי פיטורים, אולם טענה במסגרת כתב ההגנה, כי חישוב פיצויי הפיטורים צריך להתבצע על בסיס שכר של 9,560 ₪ ברוטו לחודש (סעיף 4 לכתב ההגנה). 30. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 1/9/02 עד למועד בו פיטוריו נכנסו לתוקפם, כאמור במכתב הפיטורים, היינו ביום 30/11/05. 31. בשים לב לקביעתנו בנוגע לשכר הקובע, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 31,395 ש"ח (39 חודשים x 9,660 ₪ 12 חודשים). הסכום הנ"ל יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 30/11/05 ועד התשלום בפועל. דמי הבראה 32. התובע טען, כי הינו זכאי לקבל מהנתבעת עבור דמי הבראה, בעבור 8.33 ימים, סך של 2,557 ₪. אליבא דתובע, במהלך תקופת עבודתו, שילמה לו הנתבעת רק עבור 10 ימים, מתוך 18.33 ימי הבראה המגיעים לו. 33. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל את דמי ההבראה באופן חודשי בתלוש השכר, ובנוסף הוציאה הנתבעת את התובע פעמיים לנופש עם משפחתו, בבית מלון באילת ובית מלון בים המלח, ולכן עולה כי התובע קיבל את דמי ההבראה המגיעים לו ואף מעבר לכך. 34. מבדיקת תלושי השכר עולה כי במהלך השנתיים האחרונות לעבודתו של התובע, שילמה לו הנתבעת סך של 3,255 ₪ בגין דמי הבראה. 35. התובע היה זכאי על פי דין לקבל דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, ובהתאם לוותקו בעבודה היה זכאי התובע ל-12 ימי הבראה. לפיכך זכאי היה התובע ל-3,684 ₪ בגין דמי הבראה (12 x 307 ₪). 36. כאמור לעיל, הנתבעת שילמה לתובע במהלך השנתיים האחרונות לעבודתו סך של 3,255 ₪ בגין דמי הבראה, ולכן זכאי התובע לסך של 429 ₪ בגין דמי הבראה. הסכום הנ"ל יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 30/11/05 ועד התשלום בפועל. 37. בשולי הדברים, בהתייחס לטענת הנתבעת כי הוציאה את התובע לנופשים, יודגש כי לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא התומכת בטענת הנתבעת, ולפיכך דין טענת הנתבעת בעניין זה - להידחות. פדיון חופשה שנתית 38. התובע טען בכתב תביעתו כי במהלך תקופת עבודתו בנתבעת קיבל פדיון של 15 ימי חופשה, מתוך 41 ימי חופשה המגיעים לו ועל כן טוען התובע כי הוא זכאי לפדיון חופשה בת 26 ימים ובסך של 11,839 ₪. 39. הנתבעת טענה כי על פי הנתונים שבידה יתרת ימי החופשה של התובע הינה 22.75 ימים ובשווי של 7,894 ₪. 40. הוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, מאפשרות צבירה של חופשה עד 3 שנים. על פי הפסיקה, נמנית תקופה זו מיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים (ע"ע 324/05 ריבה אלצ'לדייב - עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 27/3/06). 41. משסיים התובע את עבודתו ביום 30/11/05, זכאי הוא לפדיון דמי חופשה לתקופה של 3 שנים שמיום 30/11/02 ועד סיום עבודתו. בהתחשב בוותק עבודתו - זכאי היה התובע ל-42 ימי חופשה, בשווי 15,120 ₪ (42 X 360 ₪). הנתבעת שילמה לתובע במהלך שלושת השנים האחרונות לעבודתו, סך של 6,300 ₪ בגין חופשה, כעולה מתלושי השכר שצירפה הנתבעת לתיק בית הדין. לפיכך, זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית בסך של 8,820 ₪. הסכום הנ"ל יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 30/11/05 ועד התשלום בפועל. דמי נסיעות 42. התובע טען כי לא קיבל דמי נסיעות ו/או החזר הוצאותיו בגין נסיעות בתחבורה הציבורית המוערכות על ידו ב-2,431 ₪, נכון למועד פיטורי התובע. 43. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי התובע זכאי לתשלום נסיעות בסך 2,431 ₪, אולם לטענתה התובע צרך דלקים עבורו ועבור אשתו בסך 22,908 ₪ אשר לא שולמו על ידו לתובעת עד היום. 44. לאור הודאת הנתבעת בדבר החוב הנוגע לדמי הנסיעות, יש לקבל את תביעת התובע בגין דמי נסיעות בסך 2,431 ₪. הסכום הנ"ל ריבית יישא הפרשי הצמדה כחוק מיום 30/11/05 ועד התשלום בפועל. 45. באשר לטענת הנתבעת לקיזוז החוב הנ"ל, יתייחס בית הדין בהמשך פסק הדין, במסגרת טענת הקיזוז והתביעה שכנגד שהעלתה הנתבעת. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה 46. לגרסת התובע בכתב תביעתו, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים, הנתבעת הייתה צריכה להפריש עבורו מידי חודש סך השווה ל-6% משכרו לקרן פנסיה, וזאת החל מתחילת עבודתו אצלה. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 28,414 ₪. 47. הנתבעת טענה כי בהתאם לצו ההרחבה השכר אשר היה אמור להשתלם לתובע הינו סך של 3,615 ₪, אולם הנתבעת סיכמה עם התובע כי שכרו יעמוד על סך של כ-9,000 ₪ וסכום זה יכלול בתוכו גם את התשלומים השונים, לרבות התשלומים אשר הייתה הנתבעת אמורה להפריש בגין קרן פנסיה, והתובע רצה להחליט בעצמו איזה ביטוח לערוך וזאת משום שהיה גם עצמאי, בנוסף לעבודתו אצל הנתבעת. באשר לדמי הפנסיה, טענה הנתבעת כי מעביד צריך להעביר את דמי הפנסיה לקופת הפנסיה, ונהוג לשלמם מהקופה לעובד רק בגיל הפרישה ובמידה והעובד רוצה לקבלם בטרם גיל הפרישה, יש לשלם בגינם מס על פי הערך הנקוב בחוק קופות הגמל. 48. ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המוסכים קובעים את הכלל, לפיו על הנהלות המוסכים לבטח את עובדיהם בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה, לפי בחירתם, כאשר על המעביד להפריש 6% משכרו הכולל של העובד לגמל. 49. בענייננו הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקרן פנסיה במשך כל תקופת עבודתו. 50. באשר לטענות הנתבעת - בהתאם לפסיקה, במצב דברים כזה בו לא ביטחה הנתבעת את התובע בקרן פנסיה כנדרש על פי הדין והתובע כבר סיים את עבודתו - עליה לפצות את העובד על הפסד פנסיה בסכום ההפרשות בעין (ע"ע 300080/98 כהן אברהם - דביר קבלנים בנייה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (79)). באשר לטענת הנתבעת כי שכרו של התובע כולל בתוכו גם את התשלומים אשר הייתה הנתבעת אמורה להפריש בגין ביטוח פנסיה, יש לדחות טענה זו. טענת הנתבעת סותרת את הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, אשר עניינם איסור שכר כולל. בכל מקרה לא הציגה בפנינו הנתבעת כל הסכם בכתב התומך בטענתה, ולפיה שכרו של התובע כלל בתוכו גם תשלומים אשר הייתה הנתבעת אמורה להעביר לקרן פנסיה. באשר לטענת הנתבעת לפיה התובע רצה להחליט בעצמו איזה ביטוח לערוך וזאת משום שהיה גם עצמאי, בנוסף לעבודתו כשכיר אצל הנתבעת - אין לקבל טענת הנתבעת, וזאת משמדובר בזכות המעוגנת בהסכם קיבוצי שהינו זכות קוגנטית, ואין להתנהלות העובד בעניין זה כל תוקף (דב"ע לח/3-59 עזריאל סילשי - ארכיטקט אהרון דורון ושות', פד"ע י', 32, דב"ע לב/3-30 פרידמן - תלפרי בע"מ, פד"ע ד' 237, דב"ע לג/3-12 איליה צ'יבוטרו - אטלקה אברהם, פד"ע ד' 173). 51. התובע זכאי אפוא, לכספי הגמל במלואם. בהתאם להסכם הקיבוצי ולצו ההרחבה בענף המוסכים, על הנתבעת היה לבטח את התובע במבטחים ומשלא עשתה כן, עליה לשלם פיצוי לתובע בגין הנזק אשר נגרם לו, שמתבטא ב-6% מכל שכר היסוד מחודש 9/02 ועד סיום עבודתו בחודש 11/05. שכר היסוד של התובע עמד על 9,360 ₪ (ברוטו) לחודש בממוצע, ולפיכך זכאי התובע לסך של 21,902 ₪ (9,360 ₪ x 39 חודשים x 6%). הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30/11/05 ועד התשלום בפועל. החזר מס בגין נקודות זיכוי 52. לטענת התובע הוא זכאי להחזר מס הכנסה בגין נקודות זיכוי, שכן הנתבעת דיווחה עליו כמי שאשתו אינה עובדת, בין השנים 2002 - 2003, וזאת חרף הודעתו של התובע לנתבעת כי אשתו עובדת. כתוצאה ממחדל הנתבעת, טוען התובע, כי נגרע ממנו סך של 2,52 ₪, בגין נקודות זיכוי המגיעות לו על פי הדין. 53. מנגד טענה הנתבעת, כי התובע הצהיר לרשויות המס כי אשתו אינה עובדת ובמידה וחל שינוי בסטטוס הנ"ל, באחריות התובע היה לדווח לנתבעת על השינוי. בכל מקרה, טוענת הנתבעת כי המשכורת שולמה לתובע בערכי נטו, ולכן הנתבעת היא שספגה את המיסוי. 54. כאן המקום לציין כי התובע לא צירף כל מסמך התומך בטענתו כי הודיע לנתבעת כי אשתו עובדת. ככל נזק נטען, על התובע להוכיח את שיעורו של הנזק. למעשה, התובע כלל לא צירף תחשיב לכתב התביעה או לתצהירו, כך שמדובר אפוא בטענה שנטענה בעלמא, ולפיכך, מצאנו לדחותה. טענת הקיזוז/התביעה שכנגד 55. הנתבעת טענה כי במסגרת יחסי העבודה, קיבל התובע תשלומים ושירותים, שאותם יש לקזז, מכל סכום שיפסק לטובת התובע. 56. התשלומים שביקשה הנתבעת לקזז הינם: הלוואה בסך 23,000 ₪, צריכת דלקים בשווי 22,098 ₪, ודמי מחלה ששלומו לתובע מבלי שהציג אישור מתאים בסך 1,333 ₪. 57. הנתבעת הוסיפה, כי התובע צרך ממנה דלקים בשווי של 22,098 ₪, ולא שילם תמורתם. צריכת הדלקים הייתה עבור התובע ואשתו, וזאת תחת התשלום של דמי נסיעות, ועל כן יש לקזז סכום זה מהסכומים שיפסקו לטובת התובע. 58. עוד הנתבעת הוסיפה וציינה כי התובע קיבל תשלום בסך 1,333 ₪ עבור 4 ימי מחלה, אולם לא הציג אישור כי אכן היה במחלה ועל כן יש לקזז גם סכום זה מהסכומים אליהם זכאי התובע. 59. הראיה אשר עמדה בבסיס טענת הנתבעת לקיזוז, הייתה כרטיס החשבון של השירותים אותם צרך התובע במסגרת עבודתו במוסך. 60 ראיה זו שימשה את הנתבעת גם לצורך הוכחת התביעה שכנגד. על מנת שלא ליצור מצב בו התובע מתחייב באופן כפול, בגין אותו חוב שנוצר, מצאנו להתייחס תחילה לתביעה שכנגד, ולאחר מכן להביע דעתנו בנוגע לראיה אותה הציגה הנתבעת. התביעה שכנגד 61. כפי שציינו בפתח הדברים, טוענת התובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") כי הנתבע שכנגד (להלן: "התובע") צרך במסגרת עבודתו שירותים ודלקים עבור כלי רכב שהיו בבעלותו, וכתוצאה מכך נותר חייב לה תשלום בסך 71,805 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה סך 82,235 ₪. 62. התובע טען כי הסכסוך בנוגע לחוב, אינו בסמכותו העניינית של בית הדין, שכן מדובר בסכסוך בין החברה שבבעלותו, לבין הנתבעת. 63. עוד ציין התובע כי הוא שימש כנציגה של החברה, והנתבעת הגישה את התביעה שכנגד, תוך ניצול ההליך המשפטי בו נקט כנגדה. 64. בטרם ניתן דעתנו לתביעת החוב לגופה, נתייחס תחילה לטענה בדבר העדר סמכותו של בית הדין לדון בתובענה שכנגד. 65. נקדים את המאוחר, ונציין כי לאחר שעיינו בטענות הצדדים בסוגיה זו, הרינו סבורים כי קיימת זהות בין הצדדים בתיק, ודי בכך בכדי לדון בתביעה שכנגד. (ר' ע"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ - לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256). 66. וכך נקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה: "... ככלל, תביעה שכנגד מתבררת 'ביחד עם התביעה' שהגיש התובע כנגד הנתבע... המכנה המשותף שבין תובענה ותביעה שכנגד הוא זהות בעל הדין, והדיון המשותף בשני ההליכים נועד למנוע ריבוי הליכים בין בעלי דין, ואף אין מן ההכרח שהתביעה והתביעה שכנגד יהיו נוגעות לאותו עניין או יהיו תולדה מאותה העסקה." (דב"ע נז/3-58 מדינת ישראל - אורי ארמוני, מיום 27/2/97, יצחק לובוצקי, "סדר הדין בבתי הדין לעבודה", מהדורת תשנ"ח, פרק תשיעי, עמ' 113). 67. עוד נציין בעניין זה כי תקנה 53 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "תביעה שכנגד תתברר במסגרת התביעה המקורית, ואולם רשאי בית המשפט או הרשם, ביוזמתו או לבקשת בעל דין, להורות על הפרדת הדיון אם ראה שאין זה מן הראוי לפסוק בתביעה שכנגד במאוחד עם התביעה המקורית". מלשון התקנה עולה כי יש לקיים בירור של התובענה שכנגד, יחד עם התובענה העיקרית, ואין חובה להורות על הפרדת הדיונים. התקנה אינה חלה על בתי הדין לעבודה, אך ניתן להחילה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), שכן מותר לבית הדין לנהוג "בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשות משפט צדק". נסיבות תיק זה, מצדיקות אימוץ תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן מדובר בתביעות העוסקות במסכת עובדתית אחת וקיימת זהות בין הצדדים בתיק. 68. די באמור בכדי לדחות טענותיו של הנתבע שכנגד בדבר העדר סמכות של בית הדין לדון בתביעה שכנגד. 69. זאת ועוד, סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, קובע כי לבית הדין תהא סמכות ייחודית לדון בתובענות שבין עובד למעבידו אשר עילתן ביחסי עבודה. 70. בהתאם לאמור בסעיף נקבע בפסיקה, כי סכסוך בין צדדים יבוא לבירור בשערי בית הדין, אם עונה הוא על שני תנאים במצטבר. תנאי האחד הינו קיומם של יחסי עובד-מעביד, והתנאי השני הינו קיומה של עילה המושתת על יחסי העבודה (ר' דיון ל/3-8 (ארצי) אידית ליבוביץ נ' עזבון המנוחה יוהנה פולך יא (1) 119). 71. אין כל מחלוקת בין הצדדים כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, והמחלוקת בעניין זה מתייחסת לקיומה של העילה, האם מבוססת היא על יחסי העבודה או שמא מדובר בסכסוך עסקי בין הנתבעת לבין חברה נוספת. 72. במחלוקת בין הצדדים בסוגיה המתייחסת לעילה, דעתנו היא כי המקור והבסיס אשר עליו עומד הסכסוך הינם יחסי העבודה בין הצדדים, מסקנתנו ממכלול הראיות והחומר שהונח בפנינו היא כי אילולא יחסי העבודה והיחסים המיוחדים ששררו בין הצדדים , היינו רכישת המוסך מהתובע והעסקת התובע במוסך כעובד שכיר, לא היה מקבל התובע את כל אותם השירותים והסחורות ללא תשלום מראש ו/או ללא ביטחונות, כנהוג בחיי מסחר תקינים. 73. לא הוצג בפנינו כל מסמך, אשר יש בו בכדי להעיד על התאגדותה של חברה בשם: מסיכה אורי ובניו בע"מ (להלן: "החברה"), וממלא לא הוכח כי התובע היה נציגה הרשמי או נושא משרה של אותה חברה. 74. יתר על כן, מהראיות בתיק עולה, כי בין התובע לנתבעת שררו יחסי עבודה מיוחדים, אשר התבססו על אמון של הנתבעת בתובע, שהציג את כל הפעילות שביצע במוסך כפעילות פרטית ולא כפעילות של חברה. 75. גם בחשבוניות אשר הוצגו בפנינו (נספחים א' וב' לתצהירו של מר פיני סבח), לא מצאנו בכדי ללמד על התאגדותה של חברה, אשר עומדת מאחורי פעולותיו של התובע. 76. מעיון בחשבוניות אלו לא ניתן להבחין האם מדובר בחברה ובהיבט זה מקובלת עלינו גרסת הנתבעת, כי סברה כי מדובר בחשבונית המופנית לתובע בהיותו עצמאי כעוסק מורשה בשם אורי מסיכה ובניו. 77. ראיה לכך מצאנו בעדותו של מר אלדד דוד, חשב הנתבעת אשר העיד בעניין ההתנהלות הכספית של התובעת שכנגד עם הנתבע שכנגד, כי התובעת שכנגד התנהלה בשני כרטיסים שונים מול הנתבע שכנגד, האחד בו קיבל שכר עבודה, והשני רכישות ציוד ודלקים שצרך במשך עבודתו במוסך. מר דוד העיד כי "יש הפרדה בין הכרטיסים של העובד שלוקח הלוואות אנו רושמים בכרטיס נפרד. בכרטיס של מסיקה אורי ובניו נרשם 23,000 ₪. " (פרוטוקול, עמ' 17, ש'2-3). 78. מעדותו של מר דוד התרשמנו כי במסגרת יחסי העבודה בין התובע לנתבעת, התובע קיבל מהנתבעת שירותים (טיפולים למשאיות שבבעלותו ותדלוקן), וזאת במסגרת עבודתו כמנהל מוסך, ובקשר ישיר לעבודתו. 79. מהאמור מצאנו לדחות את גרסת התובע לפיה התביעה שכנגד אינה בסמכות בית הדין. 80. התביעה שכנגד כמו הטענה לקיזוז, נשענו על ראיה בדמות כרטיס חשבון, שניהלה הנתבעת, ואשר ממנו עולה כי התובע היה חייב 71,804.60 ₪, לפי טענת הנתבעת לאחר חישוב והצמדה עומד הסכום על סך 82,235 ₪. 81. הנתבעת לא הציגה ראיה, אשר יש בה בכדי להוכיח העברת הלוואה לתובע במועד מסוים כפי שטענה, אך מנגד קיומו של החוב שנוצר בכרטיס החשבון של התובע לא נסתר על ידו. 82. התובע לא סתר את האמור בכרטיס החשבון, ואת הסכום המופיע בו, ולא הביא ראיה כי שילם סכום זה. 83. משהגענו למסקנה כי התובע קיבל שירותים מהנתבעת, ומאחר והתובע לא חלק על סכום התביעה שכנגד, מצאנו לקבל את טענות הנתבעת, ולחייב את התובע בתשלום בסך 82,235 ₪. סוף דבר 84. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 31,395 ₪. ב. פדיון ימי חופשה שנתית בסך 8,820 ₪. ג. דמי נסיעות בסך 2,431 ₪. ד. תשלום בגין העדר הפרשות לפנסיה בסך 21,902 ₪. התשלומים יישאו הפרשי הצמדה מיום 30/11/05 ועד למועד התשלום בפועל. 85. הנתבע שכנגד (התובע)ׁ ישלם לתובעת שכנגד (הנתבעת), תשלום בגין השירותים שקיבל במהלך עבודתו, בסך 82,235 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/6/11 ועד למועד התשלום בפועל. 86. החיובים ההדדיים האמורים בסעיפים 84 ו-85, ניתנים לקיזוז, כך שהנתבעת לא תהיה חייבת לשלם לתובע בפועל את הסכום שנקבע בסעיף 84 לעיל, כל עוד התובע לא ישלם לה את הסכום שנקבע בסעיף 85 לעיל. 87. בשים לב לתוצאה אליה הגענו לא מצאנו לחייב בהוצאות את מי מהצדדים. 88. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.הפרדת דיוןדיוןתביעה שכנגד