חובות המוטלות על עורך דין

עורך דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא 'לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות'. על עורך דין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך למשל, יחויב עורך-דין ברשלנות, אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובות המוטלות על עורך דין / תביעה של לקוח נגד עורך דין: זוהי תביעה בשל רשלנות מקצועית שהגיש לקוח נגד עורך דינו. העובדות התובע הינו מעצב פנים. בתאריך 19.12.96 הוגשה נגד התובע תביעה לתשלום סכום של 52,391 ש"ח בגין עבודות נגרות שבוצעו עבורו ע"י שלמה לוין (ת.א. 93818/96, להלן: "התביעה הראשונה"). התובע פנה לנתבע - עורך דין במקצועו - על מנת שייצגו בתביעה הנ"ל ובמסגרת טיפולו בתביעה הגיש הנתבע כתב הגנה והופיע בישיבת קדם משפט ראשונה בתאריך 15.12.97. בהחלטתו בדיון הנ"ל קבע כב' השופט אוקון ישיבת קדם משפט נוספת ליום 4.2.98. כן הורה על התייצבותם של בעלי הדין והמליץ בפניהם לשקול העברת התיק לבוררות. בתאריך 4.2.98 התייצבו בעלי הדין ובאי כוחם לאחר שהסתיימו ההליכים המקדמיים שכללו הגשת תצהירי גילוי מסמכים. לאור העובדה שעיקר המחלוקת בין הצדדים היתה עובדתית, הציע בית המשפט להפוך את קדם המשפט לישיבת הוכחות. הצעה זו התקבלה על דעת שני הצדדים. לאחר שנשמעו עדויותיהם של בעלי הדין ניתן על ידי כב' השופט אוקון פסק דין בו חויב התובע שבפני (הנתבע בתביעה הראשונה) בתשלום מלוא סכום התביעה. התביעה שבפני הוגשה מאחר ולהשקפתו של התובע קבלת המלצת בית המשפט באותו שלב מנעה ממנו להביא את ראיותיו ולהוכיח את גרסתו. בסעיפים 8-9 לכתב תביעתו מפרטת באת כוחו של התובע במה נפגעה הגנתו בשל הדיון שנכפה עליו, כביכול, בשלב קדם המשפט: (א) לא היו בידי התובע באותו מעמד כל המסמכים הדרושים להוכחת דבריו והגנתו. (ב) התובע לא היה מוכן לדיון בהוכחות ולחקירה ולא הובאו כל עדויות מטעמו. (ג) התובע בתיק הראשון לא נחקר כלל ע"י הנתבע באשר לחוב הנטען. (ד) לא ניתן היה להוכיח את טענת ההתיישנות ללא מסמכים אשר לא היו מצויים בידי התובע באותו מעמד. מנגד טוען הנתבע כי הגרסה העובדתית אשר פורטה בכתב ההגנה הינה זו שהציג בפניו התובע ולהוכחת גרסה זו פעל בהסתמך על עדות התובע והמסמכים שהיו בידו ומכיוון שהגרסה הנ"ל הוכחה כבלתי נכונה בתביעה הראשונה אין לו להלין אלא על עצמו. כן טוען הנתבע שבהליך הראשון הובאו כל הראיות שהיו בידי התובע וגם דחיית הדיון לא היה בה כדי להוסיף על ראיות אלה. בטרם אדון במחלוקות לגופן יובהר כי מקובלת עלי השקפתה של באת כח התובע לפיה על עורך דין המייצג לקוח לפעול במקצועיות ובנאמנות ולעשות כל שביכלתו על מנת שגרסת מרשו תובא בפני בית המשפט באופן מלא מבלי להחסיר ראיות שיש בהן כדי לתמוך בעמדתו. כך נקבע בע.א. 5837/86 מ' לוי ואח' נ' י' שרמן ואח' וערעור שכנגד, פד"י מד(4) 446 בעמ' 463-464: "עורך דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא 'לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות'. ... על עורך דין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך למשל, יחויב עורך-דין ברשלנות, אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט". אולם, אין אני סבורה שעל עורך דין "לייצר" גרסה יש מאין או לשים בפי מרשו עדות אשר יהיה בה כדי לקדם את ענינו גם אם גרסה זו אינה אמת ומאידך גיסא אם בשל מחדלו של עורך הדין לא הובאה ראיה זו או אחרת יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין התקלה הנטענת לתוצאה. לאור קו מנחה זה מוטל עלי לבדוק מה היו המחלוקות שהתגבשו בתביעה הראשונה וכיצד השפיע ההסדר הדיוני על הצגת גרסתו של התובע כפי שפורטה בכתב הגנתו, שהעתק ממנו הועבר לעיונו בטרם הוגש לבית המשפט. המחלוקות בתביעה הראשונה בכתב התביעה טען מר שלמה לוין כי במהלך שנת 1993 או סמוך לכך הזמין אצלו הנתבע (התובע בתיק שבפני) עבודות נגרות, שבוצעו לשביעות רצונו אולם תמורתן לא שולמה. כנגד הדרישה לתשלום תמורת עבודות הנגרות טען התובע כי במסגרת יחסי עבודה בינו לבין לוין נהג להפנות לאחרון לקוחות תמורת עמלה וכשהצטברו לחובת לוין עמלות שלא שולמו, סוכם בין השניים כי תמורת העמלות המגיעות לו יקנה התובע מלוין את העץ לארונות ואילו שכר העבודה ישולם ישירות לעובד הנגריה וכך אכן נעשה ומלוא התמורה נפרעה על דרך של קיזוז העמלות ותשלומים ישירים לפועלים. טענת הגנה נוספת שהועלתה היתה טענת התיישנות לפיה העבודות לא בוצעו בשנת 1993, כנטען ע"י לוין, אלא זמן רב קודם לכן והתביעה התישנה. עוד נטען בכתב ההגנה כי התביעה הוגשה כמשקל נגד לחיובו של לוין לשלם לתובע 6,000 ש"ח בתביעה קטנה שהוגשה בשנת 1995 וגם הוכחש סכום התביעה. מאחר והתובע לא הכחיש את העובדה שהרהיטים אכן סופקו, מוטל היה על לוין להוכיח את מחיר הרהיטים ואילו על הנתבע הוטל להוכיח את טענת הקיזוז או לחילופין הסכמה לפיה העמלות והתשלומים לעובדיו של לוין היוו תמורה מוסכמת לרהיטים. כפי שנקבע בע.א. 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא ואח' פד"י מו(4) 627 בעמ' 642 מול האות ה': "הכלל הוא, שנטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד, שהטענה מקדמת את עניינו במשפט". ובע.א. 642/61 טפר נ. מכלה, פד"י ט"ז 1000 בעמ' 1004 נקבע ע"י כב' השופט זוסמן (כתארו אז): "דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העקרון, כי על בעל הדין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה". מחיר הרהיטים בעדותו בפני כב' השופט אוקון ב4.2.98- העיד התובע כדלקמן: "לפי דעתי ערך העבודות אינו 52,000 ש"ח. לא סיכמנו את שווי העבודות... סוג העבודה שמוזכר בסעיף 2 אכן בוצע על הערכים אני חולק. אני מעריך למחירים של היום את העבודה שבוצעה בסביבות 25,000 עד 30,000 ש"ח. ההסכם בינינו היה מאחר ומגיע לו כסף הוא קונה בכסף הזה את החומרים והזמין את זה אצל הספק שלו. ערך החומר הוא לא ערך העבודה" (עמ' 3-4; ההדגשות שלי - ש.ד.). דהיינו, התובע בעצמו העריך את שווי העבודה ב25-30- אלף ש"ח ועל כך הוסיף את ערכן של העמלות אשר שימשו תמורה לרכישת חומרי הגלם. המסקנה המתבקשת מצירוף נתונים אלה, אשר לגביהם העיד התובע בחקירתו הראשית, שהמרחק בין הערכת התובע את מחיר העבודה להערכתו של לוין לא היה רב. על כל פנים, התובע עצמו לא טרח לספק בשום שלב נתונים המתייחסים לשווי העמלות להן היה זכאי, אולם לנוכח טענתו לפיה מדובר בתשע עבודות לא יהא זה מרחיק לכת להעריך את שווין ב25,000- ש"ח לפחות כך שצירוף מחיר העבודה ועלות החומר מגיע לשווי הרהיטים כפי שתבע אותם לוין. לטענת הנתבע, בעת שדן עם מרשו התובע על קו ההגנה העלה בפניו את האפשרות להזמין חוות דעת של מומחה אשר עלותה כאלפיים ש"ח. יחד עם זאת, אמר לתובע שאם ההפרש בין המחיר הנתבע למחיר בפועל אינו רב, אין הצדקה להשקיע משאבים בחוו"ד והתובע ויתר על חווה"ד. עדותו של התובע כפי שפורטה לעיל מהווה חיזוק לגרסת הנתבע ועל כן החלטתי להעדיף את גרסתו על זו של התובע והמסקנה המתבקשת היא שלא היתה כל רשלנות מצד הנתבע בכך שנמנע מהזמנת חוו"ד של מומחה באשר לשווי הרהיטים כיוון שבפועל לא היתה מחלוקת של ממש בין התובע לבין לוין בסוגיה זו. העובדה שבדיון שבפני הוצגה חוו"ד של מומחה הקובעת מחיר נמוך בהרבה מזה שבו חויב התובע, אין בה כדי להשליך על מסקנתי מאחר ובשלב הנוכחי אין אני דנה בערכם הממשי של הרהיטים אלא באופן ניהול המשפט על ידי הנתבע וכאמור לעיל הנתבע כלכל צעדיו בהסתמך על גרסת מרשו שהינו מעצב פנים ובעל ידע בנושא ולא היתה לו כל סיבה לפקפק בגרסתו באותו מועד. היה זה מחובתו של הנתבע להביא בפני התובע את האופציה של הגשת חוו"ד, אולם אין להטיל עליו את החובה להעריך בעצמו את שווי הרהיטים. טענת הקיזוז טענתו העיקרית של התובע היתה טענת קיזוז וטרונייתו נגד הנתבע בסוגיה זו הינה שנמנע ממנו להציג ראיותיו בפני השופט אוקון. אלא שגם כיום, לאחר שחלפו כשלוש שנים מיום הדיון בתביעה הראשונה, לא עלה בידי התובע להביא ולו ראשית ראיה להוכחת גרסתו. בעדותו בפני כב' השופט אוקון פרט התובע תשע עבודות שעבורן היה זכאי לעמלה (עמ' 4 לפרוטוקול): "העבודות שהוא ביצע ושעבורן הוא לא שילם לי היו: הבית של יולי, החנות של יולי, בית משפחת ברקן, הקליניקה של משפחת ברקן, שולי כהן בכפר סבא, חנות תכשיטים בפתח תקוה, אולם תצוגה של טויוטה בסגולה, היתה עבודה אצל משפחת אתגר, אצל חברת האופנה ג'ינג'ט" (ההדגשה שלי - ש.ד.). בחקירתו הנגדית התבקש התובע לפרט כל עבודה ועבודה והשיב שאינו מסוגל וכאשר נשאל איפה כל החשבוניות השיב כי חלק מהתיקים הושמדו. לנוכח תשובה זו נשאלת השאלה אלו ראיות יכול היה התובע להציג אילו ניתנה לו אורכה והאם אמור עורך דין המייצג לקוח לצאת מתוך הנחה שגרסתו אינה אמת ובידיו מסמכים בניגוד לטענה לפיה התיקים הושמדו. סבורני כי התשובה לשאלה זו ברורה ואם זו היתה גרסתו של התובע לא היה כל טעם בדחיית הדיון לצורך איסוף ראיות נוספות. כך גם נקבע בע.א. 420/75 כהן נ' אייזן, פד"י ל(2) 29 בעמ' 33 מול האות א': "כנגד צפייתו הלגיטימית הנ"ל של הלקוח, עומדת ציפייתו של עורך-הדין - הלגיטימית אף היא - כי לקוחו יפקיד את ענינו בצורה מתאימה, כלומר, ימסור לו מה שידוע לו מבחינה עובדתית על הנושא שבו מתבקש עורך הדין לטפל עבורו ויציג לפניו את המסמכים שברשותו הנוגעים לענין". יתרה מכך, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני בתאריך 11.7.2000 נשאלה באת כח התובע, לאחר שניתנה לה שהות להציג מסמכים רלבנטים, אלו ראיות ניתן היה להציג אלמלא ההסדר הדיוני בתביעה הראשונה והשיבה שניתן היה להציג תמונות נוספות (אליהן אתייחס בהמשך), ספח שיק ע"ס 1,500 ש"ח, תמליל שיחה נ10/ בתביעה הראשונה ולזמן עד בשם אדם שעבד אצל לוין בתקופה הרלבנטית. עו"ד בלוך אינה טוענת שניתן היה להציג מסמכים המתייחסים לעבודות שהעמלה בגינן לא שולמה, אשר לא ניתנה לתובע שהות לאתרם לקראת הדיון בפני השופט אוקון ואילו בסעיף 37 לתצהיר התובע ת4/ נטען: "לו הייתי נערך, בצורה מסודרת, ונשאל הייתי משיב שעבור הלקוחות הבאים לא קיבלתי עמלות מידי התובע: חנות פרפומריה בדיזנגוף משפ' יולי. בית ברמת אביב מש' ברקן. קליניקה של משפחת ברקן בת"א דירת גג בבת ים משפ' מיכאלה. ואילו על העבודות האחרות, נשוא החשבוניות, קיבלתי עמלות וכן הייתי מציג באמצעות חקירתי את החשבוניות כדי להראות שהתובע שילם עמלות לאחר גמר העבודות בבית וכן כדי להראות שהתאריכים בתביעה אינם נכונים". אלא שעיון בעדותו של התובע בתביעה הראשונה מעלה כי הגרסה אותה הוא מעלה כיום סותרת את גרסתו בחקירה ראשית (עמ' 4) בתביעה הראשונה, שם טען שלא קיבל עמלות עבור כל העבודות ורק לאחר שהופרכה גרסתו ובית המשפט דחה, על סמך הסתירות שנתגלו בעדותו, את טענת הקיזוז "נזכר" לפתע התובע שיתר העבודות אשר פורטו על ידו נועדו להוכיח כי לוין המשיך לשלם לו עמלות למרות החוב הנטען. למרבה הצער, טענה חדשה זו לא בא זכרה בכתב התביעה ונראה שהועלתה לראשונה בקדם המשפט השני שהתקיים בפני לאחר שהסתבר לתובע כי אינו יכול להשיב לשאלה אלו מסמכים וראיות יכול היה להציג אילו נדחה מועד שמיעת ההוכחות ומסתבר כי גם כיום, לאחר שחלפו שלוש שנים וניתנו לו מספר הזדמנויות להציג מסמכים התומכים בגרסתו, כל שעלה בידו להציג הוא ספח שיק (נספח ג') שמשקלו הראייתי שואף לאפס, כיוון שלא נעשה כל מאמץ לאתר את השיק המקורי וטענת התובע לפיה השיק לא נשמר בבנק אינה יכולה לעמוד מאחר שלא נעשה על ידו נסיון לפנות לבנק בבקשה לקבלת העתק המסמך ולא הובהר כיצד אותר הספח באורח פלא לפני מספר חודשים ומדוע לא הוגש כל הפנקס מתוכו נלקח. בעמ' 14-15 לפסה"ד של השופט אוקון מובאים הנימוקים לדחיית טענת הקיזוז והנימוק העיקרי הינו העדר פירוט של חיובי לוין. גם כיום לא עלה בידי התובע להתגבר על מכשלה זו ולא מצאתי בתצהירו הארוך פירוט של חיובי העמלות להן היה זכאי לטענתו. הסכמה לסילוק חוב בהמשך פסה"ד דוחה כב' השופט אוקון גם טענה זו בהסתמך על החשבוניות שהוגשו בחקירתו הנגדית של התובע מהן הסתבר, כי בניגוד לטענה לפיה בשל תשע עבודות לא שולמה עמלה ביחס לחלקן קיימות חשבוניות המפריכות טענה זו. יתרה מכך, גם כיום טוען התובע בתצהירו (סעיף 37) שלא קיבל עמלה עבור העבודה בבית משפחת ברקן בעוד שבעדותו בתביעה הראשונה העיד כי חשבונית 329 שסומנה נ7/ מהווה תשלום עבור העבודה אצל ברקן (עמ' 6). זה המקום לציין כי אין להטיל על כתפי עורך הדין את האחריות לסתירות שנתגלו בגרסת מרשו, בעיקר כאשר מדובר בעובדות המצויות בידיעתו הבלעדית של הלקוח. בעניננו, התובע הוא שהעיד על כך שלא שולמו לו עמלות בשל עבודות מסוימות וגרסתו שלו היא שהופרכה בהסתמך על חשבוניות שהוא עצמו הציג והנסיון לטעון כיום שכוונת הצגת החשבונית היתה להראות שבוצעו תשלומים לאחר ביצוע העבודות לא יצלח מאחר וגרסה זו עומדת כאמור בסתירה לעדות התובע והועלתה לראשונה בעל פה בקדם המשפט בדיון שבפני. טענת ההתיישנות התביעה הראשונה הוגשה בתאריך 19.12.96 והתובע ביקש להוכיח שהרהיטים סופקו לו למעלה משבע שנים עובר להגשת התביעה אלא שלא היתה בידו אז ואין בידו גם כיום ראיה כלשהי להוכחת טענה זו. בתביעה הראשונה הגיש התובע את הצילום אשר סומן נ1/ והעיד: "לגבי חדר ילדה עם הבמה העבודה בוצעה ב89- על הענין הזה יש כבר התיישנות... יש לי תמונה שמוכיחה שזה היה כבר מורכב כשהילדה היתה בת שנתיים" (עמ' 4). דהיינו, התובע העיד שהצילום נ1/ צולם בעת שבתו, לי, היתה בת שנתיים ומכאן ביקש להסיק שהתמונה צולמה בשנת 1989. בפסה"ד בתביעה הראשונה לא ייחס השופט אוקון משקל למוצג זה נוכח הסתירות שהיו בעדות הנתבע (התובע בפני). כיום מנסה ב"כ התובע לטעון שאילו הוצגה בפני השופט סדרה של צילומים היה בכך כדי להוכיח את הטענה. אלא שעיון בפסה"ד מעלה שהטעם לדחיית הטענה היה, חוסר יכולתו של התובע להוכיח קיומו של קשר מקצועי עובר לשנת 1990. גם בפני לא הוצגה ראיה כלשהי התומכת בגרסת התובע באשר למועד האספקה. ההיפך הוא הנכון, כיום מסתבר כי התמונה נ1/ צולמה באוגוסט 1990 כאשר הילדה חגגה יום הולדת שלוש בניגוד לטענת התובע שהתמונה צולמה בהיותה בת שנתיים והמסקנה המתבקשת היא שגם אילו הוצגו כל התמונות בצירוף תצהירים להוכחת מועד צילומן, לא היה בכך כדי לתמוך בגרסת ההתיישנות. עדותו של אדם עוד טוענת באת כח התובע שאילו נקבע מועד מאוחר יותר לשמיעת ההוכחות ניתן היה לזמן לעדות עובד של לוין ששמו אדם, אלא שגם כיום לא עלה בידי התובע לברר את שם משפחתו של אותו עובד או לאתרו. טענות באשר לאופן ניהול המשפט התובע קובל על כך שהנתבע הגיש כתב הגנה ותצהיר גילוי מסמכים כתובים בכתב יד. לא מצאתי כל נפקות לעובדה זו מאחר ובית המשפט התייחס למסמכים לגופם ולא לצורתם. באשר לטענה לפיה היה על הנתבע לבקש מחיקת התביעה מחמת התיישנות, גם אם נכונה הטענה והנתבע לא ניצל את כל הכלים הדיוניים שעמדו לרשותו, אין בכך כדי להשפיע על מסקנתי מאחר וכל טענותיו העובדתיות והמשפטיות של התובע התבררו ונדונו בתביעה הראשונה ונדחו לגופן לאחר שהוצגו בפני בית המשפט כל הראיות שהיו בידי התובע. תמלול השיחה שהתקיימה בין התובע ולוין לטענת התובע, בתצהיר גילוי המסמכים של לוין גולה דבר קיומה של קלטת בה הוקלטה שיחת טלפון בין התובע ללוין, אלא שהנתבע לא טרח לעיין בתמליל ולכן לא יכול היה לעשות בו שימוש ובכך החמיץ את האפשרות להוכיח את הודאתו של לוין שלא נותרה יתרת חוב. אולם, מעיון בת.א. 93818/96 עולה שהתמליל הוגש וסומן נ10/ והתובע אף התייחס לתוכן השיחה בעדותו וגם אילו הכיר הנתבע את התמליל על בוריו לא היה בכך כדי לסייע לתובע. נכון אמנם שבעמ' 2 לתמליל אומר לוין "אני איתך אין לי שום בעיה. יש לי בעיה עם מוטי עכשיו", אולם דברים אלה מתייחסים לתביעה בבית משפט לתביעות קטנות שעמדה אותה עת על הפרק ו"מוטי" הינו מזמין העבודה שאת העמלה בגינה תבע התובע מלוין וממזמין העבודה (נ9/), אולם בהמשך, כאשר השניים משוחחים על העבודות שבוצעו בבית התובע, עומד לוין על דרישתו לתשלום עבור העבודות הללו ואילו נעשה שימוש בתמליל נ10/ היו הצדדים מגלים שהתובע אינו מהמקפידים על אמירת האמת כאשר בעמ' 3 הוא מכחיש מכל וכל את ביצוע העבודה וטוען ש"אין שום נגרות בבית" ולוין המופתע שואל "למה, לא עשיתי לך נגרות בבית" והתובע משיב: "לא" והוא דבק בהכחשתו גם כאשר לוין טוען שבידו תכניות שהכין התובע והוא יכול לזמן לעדות פועל בשם יגאל (ולא אדם למרבה הפליאה) אלא שבהמשך השיחה כאשר משוחחים השניים שנית על חובו של התובע, שוכח הלה את הכחשתו הראשונית ומודה שהעבודה אכן בוצעה ו"שולף" תירוץ חדש. על מנת להמחיש את השתלשלות הענינים והשינויים בגרסת התובע, אביא ציטטה מתוכם: "שלמה (לוין): ואתה טוען שלא עשיתי לך עבודה בבית. איתן (רוזנצוייג): אם עשית משהו קיבלת על זה כסף. שלמה: טוב, זה צריך להיות חשבוניות משהו. איתן: התקזזנו על זה אדוני. שלמה: לא מופיע בשום מקום. איתן: לא מופיע, בסדר. שלמה: זה אתה צריך להוכיח הכל, זה סכום של איזה 35,000 שקל משנת 93. איתן: תתבע את זה" (עמ' 5-6). דברים אלה מפריכים את גרסת התובע לפיה היה בחקירתו של לוין על הקלטת כדי לתמוך בגרסתו. מניתוח הראיות שהיו בפני השופט אוקון לעומת הראיות שהתובע סבור שניתן היה להציג אלמלא ההסדר הדיוני, מסתבר שגרסתו העובדתית של התובע הוכחה כבלתי נכונה וגם כיום לא עלה בידו להוסיף חיזוק כלשהו לאותה גרסה ועל כן לא נגרם לתובע כל נזק בכך שהנתבע הסכים להפוך את קדם המשפט לישיבת הוכחות ואם בסופו של יום עלה בידי הצד שכנגד להפריך את גרסתו, אין לתובע להלין אלא על עצמו כפי שגם נפסק בע.א. 229/85 בן-נון נ' הרצוג ואח', פד"י מד(1) 785. אשר על כן, החלטתי לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות בשעור 10% + מע"מ מן הסכום שנתבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל. עורך דיןחוב