חתימה תחת אילוץ

הלכה ידועה היא כי על נתבע הטוען טענת אילוץ, מוטל הנטל להוכיח את טענתו. ראה קדמי עמ' 1530 סעיף 2, ע"א 685/88 שרה קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פד"י מ"ז(2) 604, וע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ שוורץ ואח'. על הטוען לחתימה מחמת כפיה או אילוץ מוטל נטל כבד להראות כי הצד שכנגד כפה על יריבו את ההתקשרות "בכוח או באיום" כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים התשל"ג-1973, הפוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר או העולים כדי "לחצים כבדים אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי והפוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר", ראה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מ"ח (5) 705, ראה עוד תא"מ 20303-07 עיריית חיפה נ' זידאן. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה תחת אילוץ: בפניי תביעתה של חברת ג'נטרג בע"מ (להלן: "התובעת"), הטוענת כי הנתבעים (להלן: "נתבע 1") (להלן: "נתבעת 2") (להלן: "נתבע 3"), לא עמדו בהתחייבויותיהם לתשלום יתרת חוב בגין שירותי תיירות אשר הזמינו מהתובעת בסך 129,960 $ ארה"ב, המשוערך למועד הגשת התביעה לסך 525,550.37 ₪. להלן טענות הצדדים: טענות התובעת: 1. התובעת הינה חברה המפעילה סוכנות נסיעות בת"א, בה מועסקים בעליה, מר דוד לאופר (להלן: "מנהל התובעת") ושני סוכני נסיעות שכירים. הנתבעים הזמינו מהתובעת שירותי תיירות עבור קבוצת נוסעים גדולה, אשר אורגנה על ידם לטיול בארה"ב בחודש יולי 2010 (להלן: "קבוצת ארה"ב"), ובמסגרת הזמנה זו סיפקה התובעת לנתבעים כרטיסי טיסה, סידורי לינה במלונות, תעבורה מאתר לאתר בארה"ב ושיט בספינה, בסכום כולל של 424,519.24 $ ארה"ב. יתרת חובם של הנתבעים, שמועד תשלומה היה קבוע עד ליום 4.7.10 - מועד יציאת הקבוצה - עמד על סך של 129,960 $ ארה"ב (להלן: "יתרת החוב"). סכום זה לא נפרע במועד ובכלל. התובעת הציגה את כרטסת הנהלת החשבונות והעתקי קבלות, המלמדים על יתרת חוב כשיעור סכום התביעה. 2. בנוסף, הציגה התחייבות אישית בלתי חוזרת חתומה על ידי נתבע 1, שנמסרה בתאריך 6.7.10 למנהל התובעת, לשלם לידי התובעת סך 129,960 $ ארה"ב. לטענת התובעת, נתבע 1 אחראי על תשלום יתרת החוב בהיותו הרוח החיה ומארגן קבוצת ארה"ב, הוא היה הגורם הפעיל מול התובעת בהזמנת השירותים, קבלתם וביצוע התשלומים בעבורם, והוא זה שהתחייב בחתימתו לשלם לתובעת את יתרת החוב. 3. ביחס לנתבעת 2, טוענת התובעת כי היא נושאת באחריות לתשלום החוב מכוח הלכת השיתוף, לפיה בני זוג שותפים הן בזכויות בן הזוג והן בחובותיו. נתבעת 2 היא בת זוגו ואם ילדיו של נתבע 1, ומנהלת יחד עימו משק בית משותף. לפיכך לטענת התובעת, חלה עליה הלכת השיתוף בחובות, והיא חבה בתשלום יתרת החוב לתובעת. עוד טוענת התובעת, כי נתבעת 2 פעלה יחד עם נתבע 1 כמארגנת קבוצת ארה"ב, ובין היתר העבירה בקשות בעניין סידור החדרים והתאמתם למשפחות, תיאום הגשת אוכל כשר בטיסות, וטיפול בהנפקת ויזות לחברי קבוצת ארה"ב. כמו כן, נתבעת 2 טיפלה בהסדרת שירותי הקרקע עבור קבוצת ארה"ב כשהגיעה הקבוצה לארה"ב (ונתבע 1 עדיין היה בארץ). בנוסף טענה התובעת, כי חלק מנוסעים בקבוצת ארה"ב היו חבריה לעבודה של נתבעת 2. להוכחת מעורבותה של נתבעת 2 בארגון הקבוצה, התובעת הציגה מספר מסמכים שלטענתה נערכו בכתב ידה של נתבעת 2 (בין היתר- צילומי דרכונים של חברי הקבוצה, נספח 12 לתצהיר מנהל התובעת- רשימת הנוסעים לחדרים בלאס ווגאס, ונספח 15 לתצהיר מנהל התובעת- רשימת אנשים שמעוניינים באוכל כשר באוניה) אשר נשלחו לתובעת ממכשיר פקס במקום עבודתה של הנתבעת 2 בבנק דסקונט, וממכשירי פקס שנמצאים בסמוך למקום עבודתה. 4. לטענת התובעת נתבע 3 הינו ידיד ותיק של נתבע 1 ופעל יחד איתו ועם נתבעת 2 בארגון קבוצת ארה"ב. טוענת התובעת כי על פי דברי נתבע 1 עצמו, יתרת החוב לתשלום עבור שירותי התובעת, הייתה באחזקתו הבלעדית של נתבע 3, בכספת השייכת לו. נתבע 3 השתתף בפגישות שהתקיימו לצורך ארגון קבוצת ארה"ב והעביר למשרדי התובעת, בכמה הזדמנויות, סכומי כסף לתשלום עבור השירותים שניתנו לקבוצת ארה"ב. עמרי לאופר (בנו של מנהל התובעת) שעבד כסוכן מכירות אצל התובעת (להלן: "הסוכן עומרי"), הצהיר כי במהלך התקופה שקדמה לטיסת קבוצת ארה"ב, פגש את נתבע 3 במשרדי התובעת, כאשר הוא נושא בכיסיו מעטפות עם כסף מזומן ששולם בעבור שירותים לקבוצת ארה"ב. בין היתר, נתבע 3, מסר לידיו של הסוכן עומרי כ- 15,000 $ ארה"ב, כחלק מהתשלום עבור קבוצת ארה"ב. עוד טוענת התובעת, כי נתבע 3 עסק גם בעבר בארגון קבוצות מטיילים לחו"ל ובמסגרת זו, בשנת 2001, ביקש יחד עם נתבע 1 הצעת מחיר עבור חבילת נופש על בסיס "הכל כלול" בקלאב בתורכיה. לעניין זה הצהירה העדה מטעם התובעת, גב' רינה גבע - מנהלת מכירות בחב' כלל תעופה בע"מ, כי מאחר ודובר על קבוצה גדולה, הזמינה כלל תיירות את מארגני הקבוצה לנסיעת ביקור. בחודש מאי 2001 היא טסה עם נתבע 1, נתבע 3 ואדם נוסף, שהציגו עצמם כמארגני הקבוצה, לביקור בקלאב בתורכיה. טענות הנתבעים: טענות נתבע 1 נתבע 1 מאשר כי ארגן את קבוצת ארה"ב והזמין את השירותים מהתובעת אולם, לטענתו, התובעת קיבלה בעבור שירותיה כספים רבים שלא פורטו במסגרת כתב התביעה, ולמיטב ידיעתו, חברי קבוצת ארה"ב שילמו לידי התובעת את כל המגיע לה. עוד טוען נתבע 1 כי ההתחייבות בכתב לתשלום סכום של 129,960 $ ארה"ב, נעשתה על ידו סמוך למועד טיסת חברי קבוצת ארה"ב ותחת אילוץ, לאחר שמנהל התובעת איים עליו ואמר לו, שאם לא יחתום, הקבוצה לא תצא לטיול. טענות נתבעת 2 נתבעת 2, מאשרת כי היא בת זוג לחיים של נתבע 1, אם ילדיו ומתגוררת יחד עימו שנים רבות תחת קורת גג אחת. לטענתה, לא היה לה כל קשר לארגון קבוצת ארה"ב, היא מכחישה כי טיפלה בהסדרת שירותי קרקע בארה"ב או בהוצאת דרכונים וויזות לחברי קבוצת ארה"ב. לגרסתה, היא גם לא ערכה רשימות של אוכל כשר או חדרים וכד', לא שלחה לתובעת רשימות כלשהן, והרשימות שהציגה התובעת במצורף לכתב תביעתה, לא נערכו בכתב ידה. הנתבעת 2 מכחישה כי רשימת הנוסעים בקבוצת ארה"ב הורכבה מחבריה לעבודה וטוענת כי מדובר אך בעובד אחד של בנק דיסקונט (מקום עבודתה של נתבעת 2) שיצא לטיול במסגרת קבוצת ארה"ב, אך גם זאת לנוכח היכרות ארוכת שנים עם נתבע 1, שארגן את הטיול. לטענת נתבעת 2, ככל שיש לתובעת טענות לאי השלמת חיובים בקשר עם קבוצת ארה"ב, יש להפנותן לנתבע 1 בלבד, באשר לנתבעת 2 אין כל התחייבות כלפי התובעת וגם לא נושאת באחריות למעשי נתבע 1 או מחדליו. טענות נתבע 3 לטענת נתבע 3, הוא ידיד ותיק של נתבע 1 והצטרף לטיול במסגרת קבוצת ארה"ב, כנוסע. לטענתו של נתבע 3, לא היה לו קשר לארגון קבוצת ארה"ב, הוא לא העביר כספים לתובעת ולא החזיק סכומי כסף שהיו מיועדים לתובעת וכלל אין ברשותו כספת. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר נתבע 3, כי לא נכח בפגישות שהתקיימו בעניין קבוצת ארה"ב עם התובעת, למעט בפגישה אחת שנערכה בביתו של מנהל התובעת, אליה אכן התלווה לנתבע 1 ביחד עם חבר נוסף, אך ללא כל מעורבות עסקית או אחרת, ואף לא נטל כל חלק בשיחה. עוד הצהיר נתבע 3, כי כשחזר מחו"ל יחד עם קבוצת ארה"ב ובמסגרתה, מנהל התובעת התקשר אליו ושאל אותו לגבי הכסף בכספת, לשאלה זו השיב נתבע 3 שאין לו כספים בכספת, מהטעם הפשוט שאין לו כספת, לא בבנק ולא בבית. נתבע 3 התייחס לטענת הסוכן עומרי בתצהירו (להעברת כספים בעבור קבוצת ארה"ב בסך של כ- 15,000$) - והצהיר כי מעולם לא פגש את הסוכן עומרי, לא ראה אותו, ובוודאי שלא העביר לו כספים. דיון לטענת התובעת, הנתבעים ניהלו עסק משותף שעניינו ארגון טיולים קבוצתיים לחו"ל, ובמסגרת טיפולם בקבוצת ארה"ב, יצרו את החוב כלפי התובעת, הנתבע בתביעה זו. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 היה הרוח החיה, הגורם הפעיל מול התובעת בקבלת שירותיה עבור קבוצת ארה"ב. אלא שנתבע 1 מכחיש את סכום החוב הנתבע, ואילו נתבעים 2 ו-3 מכחישים את עצם אחריותם. אחריות נתבע 1 (וסכום החוב): אין חולק כי נתבע 1 הזמין שירותי תיירות מהתובעת עבור קבוצת ארה"ב והתחייב כלפי התובעת בתשלום בגין שירותים אלה. לטענת התובעת, נתבע 1 לא העביר לה את מלוא התמורה בגין השירותים שקיבל, ונותר חייב לה סך 129,690 $ ארה"ב, יתרת החוב. חרף התחייבות נתבע 1 בכתב, לשלם יתרת חוב זו, הסכום לא שולם. התובעת סומכת טענותיה על מסמך ההתחייבות החתום בידי נתבע 1, שצורף לתצהירו של מנהל התובעת, על פיו התחייב נתבע 1 לשלם את יתרת החוב בסך 129,960 $ ארה"ב, בתוך ימים ספורים ממועד חתימת מסמך ההתחייבות. בתחתית המסמך מצויין כי ההתחייבות הינה התחייבות אישית, בלתי חוזרת, של נתבע 1. נתבע 1 אינו מכחיש חתימתו על מסמך ההתחייבות, אך טוען כי מנהל התובעת הוא שכתב את המסמך ואילץ את נתבע 1 לחתום עליו, באיום שאם לא יחתום, לא ימסור מנהל התובעת לידיו את המסמכים הנדרשים לחברי קבוצת ארה"ב, ויציאתם לטיול תימנע. אומר מיד כי לאחר בדיקה ושקילה של טענות הצדדים בעניין מסמך ההתחייבות וסכום החוב, גם לאחר בדיקה מדוקדקת של חומר הראיות שהונח בפני על ידי כל הצדדים, אני קובעת כי התובעת הוכיחה את טענתה בדבר יתרת החוב ואחריות נתבע 1 בתשלומו. הלכה ידועה היא כי על נתבע הטוען טענת אילוץ, מוטל הנטל להוכיח את טענתו. ראה קדמי עמ' 1530 סעיף 2, ע"א 685/88 שרה קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פד"י מ"ז(2) 604, וע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ שוורץ ואח' [4], בעמ' 27. על הטוען לחתימה מחמת כפיה או אילוץ מוטל נטל כבד להראות כי הצד שכנגד כפה על יריבו את ההתקשרות "בכוח או באיום" כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים התשל"ג-1973, הפוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר או העולים כדי "לחצים כבדים אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי והפוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר", ראה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מ"ח (5) 705, ראה עוד תא"מ 20303-07 עיריית חיפה נ' זידאן,. טענת האילוץ שטען נתבע 1 ביחס למסמך ההתחייבות נטענה בעלמא ולא הוכחה ולו בראשית ראיה. יצויין כי הטענה הועלתה לראשונה רק בכתב ההגנה, זמן רב אחרי שהמסמך עצמו נחתם. עפ"י ההלכה הפסוקה יש לשלוח הודעת ביטול מיד עם הסרת נסיבות האילוץ והדבר לא נעשה. ראה ת"א 219399/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' שפירא מיכאל. שוכנעתי כי אין מדובר בטענה אמיתית והיא "נולדה" אך לצורך הגנתו של נתבע 1 בתביעה זו, לאחר הגשתה. לא למותר לציין כי לאחר חתימת המסמך ובסמוך לאירוע זה, נתבע 1 לא סיפר לאיש, גם לא לנתבעים 2 ו-3 איתם נפגש בארה"ב (ראה עדותו בעמ' 134 שו' 11-23), ובוודאי שלא למשטרה, על כך ש"אילצו" אותו לחתום על מסמך התחייבות, בלתי חוזרת, בסכום של מאות אלפי שקלים, שעה שלטענתו, כל התשלומים עבור ארגון קבוצת ארה"ב, הועברו לתובעת במלואם. קל וחומר לא נשלחה הודעת ביטול לתובעת. הנתבע העלה טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, אשר מכח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, אין מקום לייחס לה משקל. ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה הוא שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה היא כי הוא נותן ביטוי נאמן למוסכם ביניהם. אמנם נטיית ההלכה לצמצם את פרשנותו של כלל זה ע'י קביעת חריגים רבים לו, ברם מקרה זה אינו נמנה עם אותם חריגים, הואיל ומותר להניח כי לו היה ממש בטענת הנתבע, היה הוא טורח לעגן סייג זה בכתובים. נטל השכנוע רובץ על התובעת לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועל הנתבע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. נטל הבאת הראיות נלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל לנתבע, עובר הוא במשקל שתלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביאה התובעת. ככל שההוכחה היתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על הנתבע. נוכח העובדה שהתובעת הניחה תשתית עובדתית, לרבות מסמך בכתב בחתימת הנתבע, היה על הנתבע להרים את הנטל ולנסות להתמודד עם המסמך בחתימתו, שאין חולק שלא פעל על פיו (ראה ת"א 5736-08-07 עצמה - קופת תגמולים לעצמאיים ליד בנק לאומי לישראל וכן ת"א 200903/02 תנופה אפיקי תקשורת בע"מ נ' לימארק בע"מ). סופו של יום, משלא הרים נתבע 1 את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענת האילוץ ביחס לנסיבות החתימה על מסמך ההתחייבות, אני דוחה את טענתו לפיה אולץ לחתום על מסמך ההתחייבות, ואני קובעת כי התחייבות הנתבע 1 בכתב, לשלם לתובעת את הסך של 129,960 $ ארה"ב, משקפת את יתרת החוב כפי שהיה נכון לאותו מועד. באשר לשיעור יתרת החוב למועד הגשת התביעה, התובעת הגישה את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, המלמדת על יתרת חוב למועד הגשת התביעה, ממנה עולה כי סכום החוב נותר כפי שהיה במועד החתימה על מסמך ההתחייבות. מנגד הציג נתבע 1 לביהמ"ש מקבץ של קבלות שסכומן מגיע לכדי 127,000 $, שלטענתו מוכיחות כי הסכום ששולם לתובעת גבוה בהרבה מהסכום המצוין בכתב התביעה ונתמך בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, וכי אין למעשה יתרת חוב בגין קבוצת ארה"ב (או שהיא נמוכה בהרבה מהנתבע). מנהל התובעת התייחס בתצהירו לאותו מקבץ קבלות שהוצגו ע"י נתבע 1. לטענתו של מנהל התובעת, מדובר בקבלות שבוטלו וכנגדן הוצאו קבלות חדשות, או בקבלות שניתנו כנגד סכומים ששילמו חלק מהנוסעים לתובעת באופן ישיר, וביקשו קבלות על שמם, כאשר כנגד הקבלות שקיבלו נוסעים אלו זוכה חשבונם של הנתבעים, ויתרת החוב בכרטסת הוקטנה בהתאם. בנוסף מציין מנהל התובעת כי אחת הקבלות שהגיש נתבע 1 כלל אינה מתייחסת לקבוצת ארה"ב, אלא לקבוצת אלסקה, טיול מאורגן אחר שהפעיל וארגן נתבע 1 (להלן: "קבוצת אלסקה"). לפיכך, לטענת מנהל התובעת, הקבלות שצירף נתבע 1 אינן משקפות תשלומים נוספים ששולמו תמורת שירותים שקיבלה קבוצת ארה"ב ושאותם יש לקזז מיתרת החוב הנתבע בתביעה, אלא מדובר על אוסף קבלות מבוטלות או קבלות לנוסעים, שכולן נלקחו בחשבון בעת חישוב יתרת החוב שנתבע בתביעה זו. מנהל התובעת, הבהיר בתצהירו ובחקירתו בבית המשפט כי במשרדי התובעת מותקנת מערכת הנהלת חשבונות מסוג "גלבוע" של חברת גלאור, מערכת זו הינה מערכת מיוחדת לניהול עסקי תיירות ומשמשת כמערכת הנהלת חשבונות במשרדי נסיעות בכלל. מנהל התובעת פירט כיצד מערכת זו עובדת, נתן התייחסות מפורשת ופירוט המתייחס לקבלות שהציג נתבע 1, והסבר על דרך הנפקת הקבלות במערכת גלבוע. מדברי מנהל התובעת נמצאנו למדים כי מערכת הנהלת חשבונות "גלבוע" מאפשרת לבטל קבלה מסויימת ולהנפיק כנגדה קבלות מפוצלות, בסכום כולל של סכום הקבלה המבוטלת. מנהל התובעת הסביר והדגים, כיצד הקבלות שהמציא נתבע 1 נלקחו בחשבון וקוזזו בזמן אמת, מיתרת החוב לתובעת, המהווה את סכום התביעה. כתמיכה בטענות התובעת בנוגע לקבלות שהוצגו ע"י נתבע 1, וכן על מנת לתמוך בסכום החוב שנותר לחובת הנתבעים, התובעת הגישה מטעמה חוו"ד מומחה של מנהל החשבונות מר מנשה דסה (להלן: "מר דסה"). בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט, הסביר מר דסה באריכות ובפירוט, את דרך פעולת מערכת הנהלת החשבונות "גלבוע" וכן התייחס לקבלות שהגיש נתבע 1. לדברי מר דסה, חלק מהקבלות אותן הציג נתבע 1 כלל לא מתייחסות לקבוצת המטיילים שיצאה לארה"ב, אלא לקבוצת מטיילים אחרת, שיצאה במועד מוקדם יותר לטיול באלסקה (היא קבוצת אלסקה). חלקן האחר של הקבלות שהוצגו ע"י נתבע 1 הן קבלות מבוטלות, שהוצאו כנגדן קבלות אחרות (הוצגו ע"י התובעת), שקוזזו מיתרת החוב וחלקן קבלות שניתנו למשתתפים בקבוצת ארה"ב, כנגד תשלום שהעבירו ישירות לתובעת, תשלום אשר קוזז מיתרת חובם של הנתבעים. כך לדוגמה עולה מחקירתו של מר דסה כי קבלות שמספרן 7248, 7695, 7601, אשר צורפו ע"י הנתבע 1, הן קבלות שבוטלו, ובמקומן הוצאו ונמסרו קבלות אחרות - קבלות שמספרן 7333, 7780, 7779, 7609. קבלה 7203 היא קבלה אשר הוצא כנגדה זיכוי באמצעות חשבונית זיכוי מספר 7591. קבלות מספר 7224, 7693, 7458 הן קבלות אשר כלל אינן שייכות לקבוצת ארה"ב. מר דסה נתן הסבר מפורט, המגובה במסמכים המתעדים את דרך ביטול הקבלות ואת זיכוי חשבון הנתבעים במערכת. כמו כן, הצהיר מר דסה, כי על פי רישומי הנהלת החשבונות של התובעת, בגין קבוצת ארה"ב, נותר אצל התובעת חוב על סך 129,590 $ ארה"ב (דומה מאוד לגובה יתרת החוב במסמך ההתחייבות). טענות התובעת בעניין סכום יתרת החוב נתמכו בקבלות, חשבוניות, כרטסת הנהלת החשבונות שהגישה התובעת, ובחוו"ד של מנהל החשבונות מר דסה. נתבע 1, מעבר לכך שהציג קובץ קבלות, לא העמיד גרסה נוגדת לגרסת התובעת, לא הגיש חוות דעת נגדית מטעם מומחה ולא הגיש כל ראיה הסותרת את גרסת עדי התובעת בנוגע לסכום החוב. גרסת הנתבע 1 לא הייתה סדורה ולא הייתה עקבית. לדוגמא בתחילה, בכתב הגנתו, טען נתבע 1 כי מי ששילם את יתרת החוב לתובעת היו חברי הקבוצה עצמם, אשר שילמו לתובעת את כל המגיע לה, מראש, בהתאם ל"נוהג" בחברת תיירות לפיו, תנאי למסירת כרטיס טיסה לנוסע, הוא ששולמו על ידו מלוא התשלומים המגיעים הימנו לחברת התיירות. אלא, שהקבלות שצירף נתבע 1 לתצהירו, שלטענתו מוכיחות סכומים נוספים ששולמו לתובעת, רשומות על שם נתבע 1 ולא על שם חברי קבוצת ארה"ב. מכאן שנתבע 1 סותר את טענתו שלו. אציין כי מצאתי שלא ליתן אמון בדבריו ובגירסתו של נתבע 1, משמצאתי בהם סתירות ופריכות (סתירות בין תצהירו ועדותו, סתירות בין דבריו לדברי שני הנתבעים האחרונים, סתירות בין הצהרותיו במסמך ההתחייבות לבין דבריו בעדותו). ככלל מצאתי כי נתבע 1 אינו מקפיד לומר את האמת, ואינו חוסך כל מאמץ להתאים את גירסתו לנסיבות המשתנות. לאחר בדיקה ושקילה של כלל חומר הראיות, לאחר עריכת מאזן ההסתברויות ולאור התרשמותי מעדויות העדים ומהימנותם, שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בגין קבוצת ארה"ב, נותר חוב בסך 129,960 $ ארה"ב, חוב בו התחייב לשאת נתבע 1. אחריות נתבעת 2: כאמור, הנתבעת 2 הינה בת זוג ידועה בציבור של נתבע 1, ואם שני ילדיו. נתבעים 1 ו-2 מתגוררים יחד, דרך קבע, בבית אחד ומנהלים משק בית משותף. בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, על בני זוג אשר נישאו לאחר ה'תאריך הקובע' - דהיינו ה- 1.1.1974, יחול הסדר 'איזון המשאבים'. על זוגות אשר נישאו טרם 'התאריך הקובע' וכן על ידועים בציבור תמשיך לחול הלכת השיתוף שנקעה בפסיקה. בפסיקה נקבעו שני תנאים לתחולת הלכת השיתוף אשר בהתקיימם מיוחסת כוונת שיתוף לבני הזוג: 1. אורח חיים תקין - דהיינו, קיום חיים משותפים בבית אחד ללא פירוד (ראה- תמ"ש ת"א 43070/98 פלוני נ' פלונית תק-מש 2000(2), 255). 2. מאמץ משותף - דהיינו, מערכת יחסים בה שני בני הזוג תורמים את חלקם לתא המשפחתי (ראה ע"א 370/87 עזבון המנוחה טינקה אסתר נ' עיזבון המנוח, פ"ד מד(1), 99 ,עמ' 101-102). בענייננו, נתבע 1 ונתבעת 2 העידו על מערכת היחסים ביניהם. מעדותם עולה, כי הם חיים יחד למעלה מ-15 שנה, ללא נישואין, יש להם ילדים משותפים, והם גרים יחד ומנהלים משק בית משותף. מכאן שהם עונים על ההגדרה של "ידועים בציבור", ולפיכך חלה עליהם הלכת השיתוף. השאלה העומדת לדיון בענייננו היא, מהו היקף תחולתה של חזקת השיתוף, שכן על פי ההלכה הקשר מקים לא רק חזקת שיתוף בנכסים אלא גם חזקת שיתוף בחובות: "הצדק דורש והדעה נותנת שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה". (ראה ע"א 1967/90, גיברשטיין נ' גיברשטיין, פד"י מו(5)661,665). עם זאת, יש לתת את הדעת לשאלת מועד התגבשות השיתוף בנכסים ובחובות. פסה"ד המנחה בעניין זה הוא פסק דינו של כבוד השופט בדימוס אהרן ברק (כתוארו אז) ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ , סב (1) 165: "נקודת המוצא של הדיון בפעולתה של קונסטרוקציית השיתוף במשפט הפרטי היא כי מתקיימת חזקת שיתוף בין בני הזוג, כלומר, ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. משמתמלא תנאי זה, יש להבחין בין הנכסים המשפחתיים המובהקים ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי נכסים משפחתיים מובהקים מתגבש השיתוף בהתמלא התנאים בדבר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. לגבי כלל הזכויות והחובות (למעט הנכסים המשפחתיים המובהקים) מתגבש השיתוף "במועד קריטי" בחיי הנישואין. ממועדים אלה ואילך מופעלת קונסטרוקציית השיתוף במשפט הפרטי. פועלו של השיתוף, שהתגבש מכוחו של ההסכם בין בני הזוג, משתנה, כאמור, על פי טיבה של הזכות או החובה עליה התגבש השיתוף". בית המשפט ערך הבחנה בין נכסים משפחתיים מובקהים והחובות שיש להם זיקה לנכסים אלה, ובין שאר הזכויות והחובות. לגבי נכסים משפחתיים מובהקים (כדוג' דירת המגורים המשפחתית)- יתגבש השיתוף בהתקיים התנאים הנזכרים- אורח חיים תקין, ומאמץ משותף. כמו כן, יתגבש שיתוף גם בחובות שיש להם זיקה לנכסים מסוג זה (הלוואות לרכישת הדירה, דמי שכירות וכד'). לגבי יתר הנכסים- יתגבש השיתוף "במועד קריטי" בחיי הנישואין, כגון מות אחד מבני הזוג או בהתקיים משבר חמור בין בני הזוג המעמיד בסכנה את המשך חייהם המשותפים. אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל. מ"המועד הקריטי" ואילך יתגבש שיתוף ביתר הזכויות והחובות. בענייננו, נתבעים 1 ו-2 לא הגיעו ל"מועד הקריטי", לא נטען בפני כי התגלע משבר ביחסיהם או שאירע אירוע "קריטי" אחר. החוב נשוא התביעה הוא חוב שהתחייב בו הנתבע 1 כלפי התובעת במסגרת עסקיו, ואין לו זיקה לנכסים משפחתיים מובהקים, לפיכך בהתאם להלכה הפסוקה, טרם התגבש שיתוף בחוב זה והנתבע 1 חב בו לבדו. טענות התובעת בעניין מעורבותה של נתבעת 2 בארגון הקבוצה אף הן לא הוכחו. מטעם התובעת הוגש תצהירה של גב' פתחיה נור שעבדה כסוכנת אצל התובעת (להלן: "הסוכנת פתחיה"), בו הצהירה כי היא הייתה אחראית מטעם התובעת, באופן אישי, על הנפקת הויזות לחברי קבוצת ארה"ב ולשם כך עמדה בקשר יום יומי עם נתבעת 2, אשר הייתה אחראית מטעם קבוצת ארה"ב על הטיפול בויזות. עוד הצהירה הסוכנת פתחיה, כי את צילומי הדרכונים והבקשות מהנוסעים אשר היו זקוקים להנפקת ויזה, כמו גם את כל הבקשות בענייני סידור החדרים, התאמת חדרים למשפחות והגשת אוכל כשר במהלך הטיסות של חברי קבוצת ארה"ב, העבירה לה נתבעת 2. בניגוד לכך, בתצהיר עדותה הראשית הצהירה נתבעת 2 כי כלל וכלל לא הייתה בקשר עם הסוכנת פתחיה, כלל לא דיברה איתה בקשר לארגון קבוצת ארה"ב ולטיפול בענייני ויזות. עוד הצהירה נתבעת 2 לעניין הפקסים שנשלחו בעניין קבוצת ארה"ב, כי לא נכתבו בכתב ידה, יחד עם זאת אישרה כי נתבע 1 אכן נהג לקבל פקסים במקום עבודתה (בנק דיסקונט). גרסתה של נתבעת 2, נתמכה בעדותם של גב' עלואן תע'ריד, שהצהירה כי נתבקשה על ידי נתבע 1 לרשום, בכתב ידה, את רשימת הנוסעים לחדרים בלאס ווגאס (נספח 12 לתצהיר מנהל התובעת) והמסמך נערך בכתב ידה וברצונה, ושל גב' ימית רומנו, אשר הצהירה כי יצאה עם בעלה לטיול בארה"ב, וכי נתבקשה על ידי נתבע 1 לרשום בכתב ידה את הרשימה של האנשים שמעוניינים באוכל כשר באוניה (נספח 15 לתצהיר מנהל התובעת), וכן בעדותו של מר מוריס חן, שהעיד כי הוא זה ששלח את צילומי הדרכונים לפי בקשת נתבע 1, למקום עבודתה של נתבעת 2. גם טענת התובעת לפיה נתבעת 2 רשמה לקבוצת ארה"ב חברים ממקום עבודתה, לא הוכחה במידה הנדרשת, שכן גירסתה הסותרת של נתבעת 2 בעניין זה, נתמכה בעדותה של הגב' אילנה טאו, שהעידה כי היא ובעלה (עובד בנק דיסקונט) השתתפו בטיול במסגרת קבוצת ארה"ב, כאשר גב' טאו העידה כי בעלה הינו עובד בסניף בנק דיסקונט בו עובדת נתבעת 2 וכי למיטב ידיעתה, מר טאו ונתבעת 2 הינם היחידים מבין עובדי הסניף שהשתתפו בקבוצת ארה"ב (עמ' 32 ש' 3). גם העובדה שנתבעת 2 שלחה וקיבלה מכתבים בודדים עבור נתבע 1 באמצעות מכשיר הפקס במקום עבודתה בבנק דיסקונט, אין בה כשלעצמה, בכדי להקים חבות ישירה של נתבעת 2 (כמארגנת קבוצת ארה"ב) כלפי התובעת. חששה של התובעת לאפשרות להיפרע מנתבע 1, כשלעצמו, לא יכול ליצור יריבות יש מאין כלפי נתבעת 2. לאור האמור אני דוחה את התביעה כלפי נתבעת 2. גם לא למותר לציין כי למעט מצגים שקיבלה התובעת מנתבע 1 בקשר עם פעילותה של נתבעת 2 בניהול קבוצת ארה"ב, לא הוכח קשר ישיר לניהול הקבוצה או לתובעת. אחריות נתבע 3: התובעת טוענת כי נתבע 3 היה מעורב באופן פעיל בארגון קבוצת ארה"ב משניהל והחזיק את הכספים שנגבו מהנוסעים בכספת שברשותו, והוא נושא באחריות יחד עם הנתבעים 1 ו - 2 לתשלום החובות שנותרו בגין שירותים שסיפקה התובעת. לטענת מנהל התובעת, נתבע 3 פנה אליו יחד עם נתבע 1, בבקשה לקבל הצעת מחיר לטיול לארה"ב עבור קבוצת המטיילים שאורגנה על ידם. עוד נטען כי נתבע 1 הודיע כי נתבע 3 מחזיק בכספת שלו סכומי כסף גדולים, שהיו מיועדים לתשלום עבור הטיול של קבוצת ארה"ב. בנוסף, במהלך ארגון הטיול לארה"ב נטען כי נתבע 3 העביר כ- 15,000$ במזומן למשרדי התובעת, לתשלום עבור שירותיה. עוד טענה התובעת שזו לא פעם ראשונה שנתבע 3 פועל יחד עם נתבע 1 בארגון טיול של קבוצת אנשים לחו"ל, ועוד בשנת 2001 ביקר בקלאב בתורכיה כהכנה לצורך ארגון טיול קבוצתי. נתבע 3, מצידו, הכחיש כל קשר לארגון קבוצת ארה"ב ולארגון נסיעות קבוצתיות לחו"ל בכלל. נתבע 3 הכחיש כי הוא העביר סכומי כסף למשרדי התובעת במסגרת ארגון הטיול של קבוצת ארה"ב, ואף הכחיש כי ברשותו כספת, וכי הוא החזיק בה סכומי כסף שהיו מיועדים לתובעת. לטענת נתבע 3, הוא לא פנה אל התובעת בבקשה לקבל הצעת מחיר עבור קבוצת ארה"ב ולא השתתף בפגישות מול מנהל התובעת. נתבע 3 מאשר כי פעם אחת בלבד התלווה לנתבע 1 שביקש לאסוף כרטיסי טיסה עבור קבוצת ארה"ב מביתו של מנהל התובעת, אך לא נטל כל חלק פעיל בשיחה בין הצדדים. לתמיכה בטענתו כי לא עסק בארגון טיולים קבוצתיים בחו"ל מפנה נתבע 3 לתביעה שהגישה התובעת ב- 2007, כנגד נתבע 1, בנוגע לחוב הנובע מטיול אחר שאורגן (קבוצת אלסקה) וטוען כי מאותה תביעה, בה לא נתבע נתבע 3 ואף לא אוזכר כלל, ניתן ללמוד שהתובעת לא ראתה בנתבע 3 גורם פעיל בארגון הטיולים הקבוצתיים. לאחר בדיקת חומר הראיות שהניחו בפני הצדדים בסוגיית אחריותו של נתבע 3 כאחד ממארגני קבוצת ארה"ב, יחד עם נתבע 1, וכמי שחב חיוב אישי כלפי התובעת לשאת ביתרת החוב הנתבע בכתב התביעה, מצאתי כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה במידה הנדרשת: התובעת לא הציגה אסמכתא לכך שנתבע 3 הזמין ממנה שירותי תיירות בגין קבוצת ארה"ב, קל וחומר לא הוכיחה כי הוא התחייב בתשלום כלפיה בגין שירותים שנתנה לקבוצת ארה"ב. נתבע 3 אינו חתום על כל טופס הזמנה, גם לא הוצאו קבלות או חשבוניות על שמו (הכל להבדיל מנתבע 1). בעדויות מנהל התובעת ובנו הסוכן עומרי, אין די בכדי לבסס את אחריותו של נתבע 3, במיוחד עם ביצוע השוואה לפעולות נתבע 1 (ראה סעיפים 8, 10, 22 לכתב התביעה וכן עמ' 66 ש' 13 לפרוטוקול), שכן כאמור נתבע 3, להבדיל מנתבע 1, אכן לא ביצע שום הזמנות עבור קבוצת ארה"ב, לא ניתנו לו שום קבלות או חשבוניות בעבור קבוצת ארה"ב, וגם הטענה כי שילם במזומן בעבור קבוצת ארה"ב תשלום של 15,000$, אינה מגובה בכל ראיה מלבד עדות הסוכן עומרי. שוכנעתי כי שירבובו של נתבע 3 לתביעה, מקורו באותו מסמך התחייבות שנחתם ע"י נתבע 1, בו טען נתבע 1 כי יתרת החוב שנועדה לשלם לתובעת עבור שירותים שנתנה לקבוצת ארה"ב בהתאם להזמנת נתבע 1 - נמצאת בכספת של נתבע 3 - הכל במטרה של נתבע 1 למשוך זמן או להתחמק מביצוע תשלום יתרת החוב, אך אין בכך - ללא כל ראיה נוספת - כדי להטיל אחריות אישית על נתבע 3 או להוכיח את פעילותו בארגון הטיול לארה"ב. לאור האמור, אני דוחה את התביעה כנגד נתבע 3. סיכום בסיכומו של דבר, אני קובעת כדלהלן: אני מחייבת את נתבע 1 לשלם לתובעת את מלוא יתרת החוב, סך 525,550.37 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה, 25.10.10 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף אני מחייבת את נתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין ומאחר ונתבעים 2 ו-3 שורבבו לתביעה על פי מיצגים שעשה בעניינם נתבע 1 (שימוש במכשיר פקס במקום עבודתה של נתבעת 2 לצורך ניהול ענייני קבוצת ארה"ב, משלוח רשימת שמות, ויזות, וכן הודעה כי יתרת החוב מצויה במזומן בכספת נתבע 3), משלא הוכח כי התחייבו כלפי התובעת, כפי שקבעתי לעיל, למרות שאכן היה להם תפקיד מסויים בפעולות מול התובעת, אך כפי שהוטל עליהם ע"י נתבע 1 - אינני עושה צו להוצאות לטובתם. אילוץמסמכים