ירי לפי נוהל מעצר חשוד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירי לפי נוהל מעצר חשוד: 1. התובע, תושב השכונה המזרחית בג'נין, יליד 9.5.1974, הגיש תביעה בגין נזקי גוף שאירעו לו, לטענתו, בשל פציעת ירי מיום 27.12.1990 בעת פעילות של כוח צה"ל באזור. נטען, שמן הירי נפגע התובע בירך השמאלית, וכן נפגע בכתף ימין, ונותח בבית החולים אלטיהאד בשכם. התובע טוען כי המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון והמדינה (להלן - הנתבעים) חבים לנזקיו בעילת רשלנות עקב אחריותם הישירה והשילוחית כשולחי חיילי הכוח. הצדדים חלוקים על מועד האירוע, מיקום האירוע, אופן פציעתו של התובע, ואם הייתה הצדקה לביצוע הירי שממנו נפגע התובע. מעבר למחלוקת זו מכחישים הנתבעים גם את העובדה שהתובע נפגע בכתפו וכן שהפציעה ברגלו הינה מקליע ירי, אלא היה לו, לטענתם, קרע ברצועות שאירע עת שברח מהחיילים בעת המרדף. 2. לגירסת התובע, בהיותו נער כבן 16, ביום 27.12.1990 רעה את צאן הוריו בשטח מרעה המשתרע ליד השכונה המזרחית של ג'נין וסמוך לבית מגוריו. באותו זמן במרחק של כ1,000- מ' משם, בקצה השני של השכונה, התעמתו צעירים מקומיים עם חיילי צה"ל ומדי פעם בפעם נשמעו יריות, פיצוצים וצעקות. כוח של חיילי צה"ל שהגיע למקום המרעה וחצה במהירות את השדה בכוונה להגיע לאזור ההתרחשויות ירה יריות מספר לעבר עדר הכבשים שרעה מסביבו של התובע. מהירי נפגע התובע, פרצה מהומה וחלק מהכבשים נמלטו מהמקום. כנגד מערכת עובדות אלו טוענים הנתבעים שהתובע נטל חלק פעיל במהומות, וכי שעה שכוח צה"ל נע בג'יפים בשכונה המזרחית בג'נין נקלע למארב יידויי בלוקים, שבמהלכו זוהה התובע על-ידי מפקד הכוח (שישב במושב הקדמי בג'יפ) כמי שעמד על רמפה המוגבהת כ3- מטרים מהכביש וזרק בלוק אבן גדול ששבר את גג הג'יפ וגרם פציעת ראש לאחד החיילים שישבו בו. כתוצאה מכך החל הכוח בנוהל מעצר חשוד כלפי התובע שהחל להימלט. נערך מרדף לאורך 500 מ', ובסופו, לאחר שלא היה ניתן לתפוס את התובע והוא לא נענה לקריאתם לעצור, גם לא לאחר שנורתה יריית אזהרה באוויר, נורתה ירייה בודדת לעברו על-ידי מפקד הכוח, ולאחריה נפל התובע. אחר כך טופל ברגלו ופונה על-ידי אמבולנס לבית החולים בשכם. 3. הוויכוח בין הצדדים מתמקד אפוא בעיקר באלו: (א) בעוד שבתקרית המדווחת על-ידי התובע מדובר ביחידה של חיילים מספר שנעו רגלית באזור שטח המרעה, מתייחסים הנתבעים לאירוע שבו נסע הכוח בג'יפ שהותקף על-ידי זורקי אבנים ואז ירד ממנו העד ש' על-מנת לרדוף אחרי זורקי האבנים. (ב) באירוע המדווח בעדות התובע הוא רעה את צאן המשפחה בשטח והיו שם כבשים שגם נפגעו הן מהירי, בעוד שבעדויות מטעם הנתבעים בכלל לא היו כבשים בנמצא, אלא מדובר בתובע שהיה משתתף פעיל במהומות שזרק בלוק אבנים על הרכב שבו נסעו החיילים. (ג) באירוע, כפי שתואר על-ידי התובע ואשר אושר גם, לטענתו, בתיעוד הרפואי, התובע נורה מלפנים ונפגע בקדמת הרגל ובכתף, בעוד שלפי עדותם של ש' ו-א', מדובר במי שנפגע מכדור בשעה שהוא נמלט ולכן פציעתו הייתה אמורה להימצא בצד האחורי של הגוף. לטענת בא-כוח התובע, יש להעדיף את גירסתו של התובע הנתמכת גם בחלק מהרישומים של יומני המבצעים, המתייחס לפעילות של כוח צה"ל במועד הרלוונטי, וכי על-פי הוראות סעיפים 483 ו488- לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, חזקה על התיעוד האמור שהוא נכון. על-מנת לסתור חזקה זו היה על הנתבעים להביא את עורך הרישום, ובכל מקרה, עדויות על-פה כנגד המסמך אינן קבילות. אמנם נכון שבאחד מיומני המבצעים נרשם "בזמן טיהור שטח במ.פ. [מחנה פליטים] ג'נין בוצע ירי לעבר מידה אבנים שהווה סכנת חיים. הבחור נפצע ברגלו ופונה לביה"ח בשעה 17: 00 - צוות...", אלא שהעדים שהיו מעורבים באירוע עצמו הסבירו כי הרישום לגבי מחנה הפליטים ג'נין מוטעה, כפי שנרשם גם במקומות אחרים ביומני המבצעים, כי האירוע היה בשכונה המזרחית. אין מקום להעדיף את יומני המבצעים על זיכרונם של העדים אם ידעו לתאר את נסיבות האירוע וגם ציינו באופן מפורט מדוע הם זוכרים אותו. הרישום ביומן המבצעים הוא ראיה לכאורה, אך אין שם כל ראיה חלוטה שאיננה ניתנת לסתירה, מה גם שהתובע עצמו סיפר שפגיעתו הייתה בשכונה המזרחית והנתבעים אינם מכחישים שאמנם נורתה לעברו ירייה בודדת על-ידי מפקד הכוח בעת נוהל מעצר חשוד. הדברים תואמים את הרשום ביומן המבצעים של אג"מ, פקמ"ז, שומרון המתייחס ליום 27.12.1990, מועד האירוע, ובו נרשם "שעה 16.15. אבנים + מארב בלוקים [מצונזר] בשכ' המזרחית בג'נין. הכוח הגיב ב3- נקל לאויר וירה יריה אחת לעבר מיידה הבלוקים. זוהתה פגיעה במקומי בן 15-16 בברכו. בבדיקה עולה שהכוח עמד בסכנת חיים ולכן ירה". מפקד הכוח העיד כי "רישום זה מתאר את הארוע בו הייתי מעורב ובו נפגע התובע" (סעיף 2 לתצהירו). בא-כוח התובע מנסה לנתק את הקשר בין עדות עדי הנתבעים לאירוע שבו נפגע התובע בהסתמך על יומן נוסף המתייחס לאותו תאריך ובו נרשם "בזמן טיהור שטח במ.פ. ג'נין בוצע ירי לעבר מידי אבנים שהיווה סכנת חיים הבחור ניפצע ברגלו ופונה לבי"ח בשעה 17.00 - צוות [מצונזר]", ומכאן הוא מנסה ללמוד כי מדובר בשני אירועים שונים. לטענתו, אין לקבל את גירסת מפקד הכוח שלפיה מדובר באותו אירוע, והשוני בין היומנים באשר לזהות המקום נובע מטעות ברישום. גירסת הנתבעים עדיפה בעיניי על-פי עדויות מפקד הכוח והחובש שלפיהן האירוע זכור להם היטב, והתובע זוהה על-ידיהם בוודאות כמי שיידה אבנים ואחריו נוהל המרדף. אף התובע העיד כי בעת שנורה שהה בשדה בסמוך לביתו שבשכונה המזרחית ולא במחנה הפליטים הנמצא בקצה השני של העיר. בדף מעקב הפצועים המצורף נרשמה פציעה אחת בגזרת ג'נין באותו היום, היא פציעתו של התובע, ועל-פי הרישומים שנערכו ביומני המבצעים ביום האירוע לא בוצע כל ירי נוסף. מהתמונה המצטיירת עולה כי אין אמת בגירסת התובע כאילו היה רועה צאן תמים שנקלע לנסיבות שבהן נפגע בטעות על-ידי כוח צה"ל. עדיפה בעיניי גירסת הנתבעים לעניין זהות האירוע נושא התביעה, זהות המשתתפים בו ודרך השתלשלותו. בעדותו של התובע שניתנה בתצהיר שעליו נחקר בבית-המשפט נתגלו סתירות. כן גם בעדות העד מטעמו, סלים שהאב (להלן - שהאב). גם חוות-הדעת הרפואיות תומכות בגירסת הנתבעים באשר לאופן פציעת התובע. 4. אני דוחה הטענה שהאירוע הנטען אירע במחנה הפליטים בג'נין, בהסתמך על רישום באחד מיומני המבצעים שהוגשו. הנתבעים העידו את ש' שהיה מפקד הכוח. לגירסתו, לאחר שזוהה התובע כמי שיידה הבלוק על כלי הרכב של הכוח, החל מרדף שנמשך לאורך כ500- מ' ובמהלכו "מיידה הבלוק ירד במעין וואדי ועלה לצידו השני" כשהוא מתרחק ממנו ופותח פער בין 50 ל100- מ' (סעיף 12 לתצהירו, עמ' 38 שורה 14). עדות החובש שתיאר את מקום האירוע "איזשהו וואדי עם שתי גדות די תלולות, אנו היינו על גדה אחת יותר מערבית, הפצוע נורה כשהוא בגדה מולנו" (עמ' 42 משורה 12). אף התובע מעיד על אותו ואדי שבו ישב בעת שרעה את הצאן (עמ' 19) ובעת שנורה על-ידי כוח שהגיע מהגדה השנייה של הוואדי ממולו (עמ' 20 משורה 11). גם מעדות העד (שהאב) מטעמו עולה כי מדובר במקום הררי. לדבריו, "כשראיתי את המקרה הצבא היה למעלה על ההר והיו יריות. הצבא ירד לכיוון השכונה שלנו" (עמ' 13 משורה 3). ש' סיפר כי לכוח שבפיקודו היה אירוע יחיד בלבד בשכונה המזרחית בג'נין שלווה בירי כמתואר ביומני המבצעים שהוגשו. בתצהירו ציין כי הנער זוהה על-ידיו בוודאות לאחר שראה אותו זורק את בלוק האבן (סעיף 20), הירי בוצע על-ידיו באופן אישי וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ביצע ירי בשכונה המזרחית. זאת הסיבה שהאירוע זכור לו "כל כך טוב, יחסית ל11- שנה" (עמ' 39 שורה 3; עמ' 35 משורה 9). אף שלא ידע לנקוב בשעה המדויקת שבה אירע המקרה, אמר כי האירוע אירע אחר הצהריים (עמ' 35 שורה 32). הדבר תואם את גירסת התובע ושהאב שהעידו שהאירוע התרחש בין השעות 14: 30 ל15: 30- לערך. שמו של מפקד הכוח (שצונזר) נרשם ביומן המבצעים ביום 27.12.1990, יום קרות האירוע לפי גירסת התובע, ומכך יכול להסיק מפקד הכוח כי אכן הכוח בפיקודו הוא שפעל במועד האירוע (עמ' 40 משורה 6). עוד סיפר מפקד הכוח, כי מדובר בשדה למרעה, בדומה לגירסת התובע, אלא שלא היה במקום כל צאן כפי שזה האחרון טען (עמ' 30 משורה 29). מטעם הנתבעים העיד גם א' שהיה חובש הכוח שזכר האירוע הספציפי היטב בשל העובדה שאף שכבר טיפל בפצועים בתקריות אחרות, זהו המקרה היחיד בכל מהלך שירותו הצבאי שבו פצוע שבו טיפל ניסה לריב אתו ולברוח במהלך הטיפול והוא הביא אותו אישית לרכב הפינוי (עמ' 41 משורה 21). אף לגירסתו, הכוח נקלע למארב אבנים בשכונה המזרחית ובוצע מרדף אחר חלק מאותם מיידי האבנים. לדבריו, מפקד הכוח זיהה בוודאות את מיידה האבנים וירה בו. 5. התובע העיד את שכנו שהאב. לאחר בחינת עדותו עולות סתירות המטילות ספק רב אם בכלל היה עד להתרחשויות אותו היום או רק לחלקן. הוא ציין כי לא היה עד לתרחיש הירי עצמו אלא הגיע למקום לאחר שהירי כבר בוצע. לגירסתו, כל שראה הוא קבוצת חיילים שירדה תוך כדי ירי ומכך הסיק כי הם המקור לפציעת התובע (עמ' 15 משורה 31). כשחקר בא-כוח הנתבעים כיצד יודע התובע כי שהאב אכן היה עד לאירועים, מתחמק התובע מלתת הסבר אחיד ומשכנע. תחילה העיד כי העד שהה בתוך ביתו הסמוך לשדה ולאחר מכן משנה את תשובתו כי הוא שהה סמוך לביתו "על המרפסת או במקום קרוב אחר" (עמ' 18 משורה 8). שהאב סיפר שבעת האירוע שהה מחוץ לביתו (עמ' 14 משורה 5). שהאב והתובע העידו כי הכוח שממנו נפגע התובע מנה אנשים מספר, אלא שלגירסת התובע החיילים הגיעו למקום ברגל ובמקום לא היו כלל כלי רכב (עמ' 20 משורה 7) והם ירדו לכיוונו תוך כדי ריצה (עמ' 20 שורה 27), בעוד שלגירסת העד, הכוח הגיע למקום בג'יפים "אולי 3-4 ג'יפים בערך. החיילים האלה ירדו עם הג'יפ והחיילים בג'יפ ירו בתובע" (עמ' 15 משורה 23). עוד סיפר העד, כי לאחר הפגיעה רץ אל התובע והגיעו אליו גם חיילים ועוד הרבה שכנים אחרים, אולם הוא לא מכירם ואינו יכול לנקוב אף לא בשם אחד (עמ' 13 משורה 6). לגירסת מפקד הכוח כפי שמסר בתצהירו, למקום הגיעו תושבים מקומיים אלא שהם שמרו על מרחק, ולבד מאדם אחד שהתקרב כשהגיע האמבולנס לפנותו לא התקרב איש (סעיף 24). על-כן אין לתת אמון בגירסת התובע ולפיה בעת שבאו לטפל בו "לא היה בואדי אף אחד מלבד החיילים ואני" (עמ' 21 שורה 5). 6. התובע הציג גירסה שנועדה להרחיקו מהאירועים שהתרחשו במקום באותו הזמן ועולה הרושם כי ניסה ליצור תמונה מגמתית. זאת אני מסיקה מכמה טעמים: תמוה שאף כי העיד כי בעת שבאו לטפל בו "לא היה בואדי אף אחד מלבד החיילים ואני" (עמ' 21 שורה 5), ידע להביא את העד שהאב מטעמו שגירסתו התערערה בחקירה הנגדית כאשר העיד כי לאחר הפגיעה "כל הכפר באו בריצה" (עמ' 13 שורה 9), אך למרות זאת לא ידע לנקוב בשם של אף לא אדם אחד שהגיע למקום בהסבר שאינו מתקבל על הדעת כי "כל שם האנשים באו למטה לשם אני לא מכיר אבל היו נשים, זקנים וילדים" (עמ' 13 שורה 18). זאת אף שלגירסתו "היו הרבה אנשים, כל ג'נין הגיעה" (עמ' 13 שורה 15). משנשאל התובע מדוע לא הביא לעדות שני עדים נוספים מטעמו, שלטענת בא-כוח הנתבעים מסרו גירסה שונה, ולפיה נטל חלק פעיל במהומות וזרק אבנים, השיב "זה לא תחום העיסוק שלי" (עמ' 23 שורה 29). זאת, אף שקודם לכן העיד כי טרם המשפט ליווה אותם למשרד בא-כוחו כי "העדים לא יכלו להגיע בכוחות עצמם" (עמ' 22 שורה 28). אף שהאב, העד מטעמו, העיד לגבי אותם עדים כי "הם באו עם פואד [התובע] למשרד של עו"ד קין" (עמ' 16 שורה 17). סתירה נוספת עולה מדברי התובע שחש בפגיעה בכתף ימין וברגלו השמאלית. יש להניח כי פציעה בכתף תשאיר את חותמה אלא שהתובע לא הביא כל תיעוד רפואי על פגיעה זו שאף אינה מופיעה בכתב-תביעתו. לעומת זאת לפנינו עדותו של מפקד הכוח כי ירה כדור בודד בלבד שנתמך גם ברישום ביומן המבצעים של הפיקוד ועדותו של החובש כי חבש את רגלו בחולצה ללא התייחסות לפגיעה נוספת בכתף. התובע עצמו אישר שטופל על-ידי הכוח שפגע בו ומספר שחבשוהו בחולצה כגירסת החובש (עמ' 21 משורה 1). משנשאל התובע מדוע בעת שנבדק אצל רופא לא הראה את פגיעתו הנוספת התחמק מלתת הסבר משכנע והשיב כי הרופא לא ביקש ממנו להראות לו את הפגיעה, או מסמכים של בית החולים שבו טופל לאחר פציעתו (עמ' 22 משורה 2). אציין, שאף שהאב, כשנשאל על מקום פגיעתו של התובע, הצביע על המותניים ומטה וסיפר כי התובע נחבש ברגליו (עמ' 16 משורה 9). 7. אין יסוד לטענה שהתובע נפגע בחלק הקדמי של הגוף ומשמעות הדבר שהוא נורה מלפנים, ואיני מקבלת את גירסת התובע שלפיה נורה על-ידי חיילי הכוח שהגיעו מולו מצדו השני של הוואדי וכאילו נורה על-ידיהם כשחזית גופו לכיוונם. בהחלט ייתכן, כעמדת הנתבעים, שהתובע לא נפגע ישירות מהכדור שנורה על-ידי ש' מפקד הכוח, אלא הכדור, ככל הנראה, פגע באחד הסלעים שהיו בדרכו של התובע בכיוון מירוצו, והאבנים ניתזו מאחד הסלעים ופגעו בקדמת ירכו וגרמו לפציעה, וזו אולי הסיבה להיעדרו של "פצע כניסה". אף שאינני נדרשת לכך לצורך הערכת העובדות בתביעה וקביעתן, מתקבל יותר על הדעת שנפגע מכדור שנורה לעבר חלקה האחורי של ירכו בעת מנוסתו, כעדות מפקד הכוח שנקט כלפיו נוהל מעצר חשוד. עניין זה נלמד גם מחוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידי הצדדים וכן מחוות-הדעת של המומחה שמונה על-ידיי. בחוות-דעתו של ד"ר הרולד קלצ'קו מטעם התובע מצא הרופא כי מדובר בפציעה חודרת שנגרמה מירי, ולעמדתו: "במקרה זה ניתן להבחין בצלקת הגדולה שנותרה בחלק הקדמי של הירך אשר מסמנת את מקום יציאת הכדור. לכן, סביר להניח שהכדור שגרם לפציעת התובע נורה מכיוון הגב לעבר חלקו החזיתי של הגוף". פרופ' שטיין מטעם הנתבעים לא מצא צלקות של פצע כניסה ו/או פצע יציאה של קליע ובצילומי הרנטגן לא ראה רסיסי מתכת או שרידי קליע. לעמדתו: "לא מתקבל על הדעת שקליע בעל מהירות לא גבוהה מן הסוג הנמצא בשימוש בכלי נשק צבאיים יעבור בצמידות כזאת לעצם הירך, מבלי לגרום לשבר... התנאים הפיזיקליים של פגיעת הקליע ברקמות בצורת המעוף שלו אינם מאפשרים מעבר קליע סמוך לעצם, מבלי לגרום לה נזק". פרופ' פינסטרבוש שמונה כמומחה רפואי, גם הוא לא מצא צלקת בחלק האחורי של הירך אף שפצע היציאה שגרם לנזק נרחב היה מלפנים. בתשובה לשאלת הבהרה, מדוע אין פצע כניסה, אמר שישנה אפשרות שהצלקת הגלידה לחלוטין בחלוף 10 שנים ממועד האירוע ועד למועד בדיקתו, או שהפצע נגרם מכדור פלסטיק שחדר לרקמות הרכות וגרם לנזק וסקולרי. פרופ' פינסטרבוש הדגיש כי אינו מתיימר להיות מומחה בליסטי, ותפקידו להעריך את הנזק שנגרם לתובע מהפצע בירך שמאל, שלפי הדוח הרפואי של בית החולים בשכם היה פצע כדור רובה, פצע יציאה מדמם בקדמת ירך שמאל. הימצאותו של פצע היציאה בקדמת ירכו של התובע סותרת גם את גירסתו באשר לכיוון פניו וגופו בעת פגיעתו, לעומת כיוון הירי שהוא מתאר. בתצהירו טען כי בעת שהתקרבו אליו החיילים "עמדתי מוקף בכבשים, כשפני אליהם" (סעיף 2ג'). לעומת זאת בעדותו בבית-המשפט טען כי באותו הזמן "ישבתי ומסביבי הכבשים שלי" וסיפר שהסתכל לכיוון ביתו של העד שהאב. בהמשך תיאר כי החיילים שירו לעברו באו מהגדה מולו ולכן סביר להניח שגופו פנה לכיוון שאליו הסתכל. 8. הנתבעים הודו כי הם אלה שירו אל התובע, והשאלה היא אם קיימו נוהל מעצר חשוד לאור קביעותיי שהתובע זרק בלוק על הג'יפ, וכתוצאה מכך נפצע חייל בראשו, ואז בוצע מרדף אחרי התובע כדי לעוצרו והיה צורך לבצע נוהל מעצר חשוד כשהתובע לא עצר במנוסתו, באופן שחייב את העד ש' לירות לכיוון רגליו כדי לעוצרו ולעוצרו. הירי לכיוון רגליו של התובע בוצע לאחר שהתובע הוזהר ולאחר שקודם לכן ניסו לתפוס אותו ללא ירי. יש להבחין בין הוראות פתיחה באש המתייחסות לסכנת חיים לבין הוראות פתיחה באש המתייחסות למהלכי מעצר חשוד מיד ובסמוך לאחר ביצוע עבירה על-ידי החשוד. התובע היה חשוד בביצוע עבירה בכך שזרק בלוק על גג הג'יפ שנסע באופן שגרם לפציעת חייל שישב שם, ובפעולותיו אלה עבר, לכאורה, עבירות לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז1977- וכן לפי סעיפים 53, 66 ו68- לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), תש"ל1970-. אין מחלוקת בין הצדדים כי באותו היום הייתה התפרעות רחבת היקף במקום. העיד על כך אף התובע כי "במרחק של כ1000- מטר מן המקום, שבו היינו היה עימות בין צעירים מן השכונה לבין חיילי צה"ל. מפעם לפעם נשמעו יריות, פיצוצים וצעקות. המהומה בקצה השני של השכונה נמשכה כ30- דקות..." (סעיף 2 לתצהיר התובע). בחינת פעולת הכוח בהקשר לניזוק הספציפי תיעשה מנקודת מבטם של חיילי הכוח בנסיבות שעמדו לפניהם בעת המקרה (ע"א 751/68 רעד נ' מדינת ישראל [1], מפי הנשיא אגרנט). /SPANמקובלת עליי עמדת הנתבעים שהתובע היה משתתף פעיל במהומות ואין לראות בו "קורבן תמים" כפי שניסה לשוות לעצמו. התובע זוהה בבירור על-ידי מפקד הכוח שישב בחלקו הקדמי של הג'יפ בעת שנקלע למארב יידוי אבנים כמי שעמד על רמפה המוגבהת מעל פני הקרקע וזרק לעברו בלוק אבן גדול ששבר את גג הג'יפ וגרם פציעת ראש לאחד מחייליו. 9. מכללי הוראות פתיחה באש שהגיש בא-כוח הנתבעים עולה כי מפקד הכוח פעל בהתאם להנחיות חלק ג' להוראות "פתיחה באש כחלק מנוהל מעצר חשוד" כלפי מי שיש לגביו "יסוד סביר להניח כי ביצע, סייע לביצוע, ניסה או היה בדרכו לבצע פיגוע חבלני או פשע חמור" שעל-פי הגדרתו כולל גם יידוי אבנים לעבר רכב אשר יוצר סיכון ממשי. אף אם כטענת בא-כוח התובע הצליח בחקירתו הנגדית של מפקד הכוח לערער קיומה של סכנת חיים ממשית ומיידית לחיילי הכוח כפי שנרשם ביומני המבצעים שהוגשו, אין לכך רלוונטיות, שכן הירי נעשה במהלך הפעלת נוהל מעצר חשוד ולא בשל סכנת החיים שארבה לחיילים. על הכוח לשקול תמיד שימוש באמצעי חמור פחות, ועל-פי הנהלים, פתיחה באש הינה האמצעי האחרון בלבד למעצרו של חשוד משלא הועילו יתר האמצעים האחרים שננקטו. על סבירות ההחלטה להשתמש באמצעי הפתיחה באש עמד כבוד הנשיא שמגר בע"פ 486/88 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי [2], בעמ' 374: "סבירות האמצעים נבחנת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה, ובהקשר זה גם פותחו, בעיקר בפקודות הרלוואנטיות, שיטות פעולה בדוקות הבנויות משלבים. אלו הם, ראשית כול, האזהרה בקול או על-ידי מתן סימן; שנית, הבעת הכוונה לנקוט אמצעי החלטי יותר, לרבות על-ידי השימוש בנשק, וזאת על-ידי ירי אזהרה באוויר, ולבסוף - ורק לבסוף - ירי מכוון, וגם אז באופן שיהיה בו כדי למעט במידת הפגיעה הגופנית...". 10. בענייננו החל הכוח במרדף שהתמקד בתובע שהחל להימלט תחילה בחברת אנשים נוספים, כעדות מפקד הכוח, לאורך כ500- מ', לאחר שזוהה בוודאות כמשליך בלוק האבן ותוך שמירת קשר עין רצוף בין מפקד הכוח לתובע. התובע ברח כאשר הסיטואציה, לפי עדות מפקד הכוח, הייתה ברורה לו ולאחר שלא היה ניתן להדביק את הפער שנפתח ביניהם ולתפוס אותו בנוהל מעצר חשוד כי התובע "התקרב לעבר איזור הבתים בכפר ואילו היה מגיע לתוכו היה נעלם" (סעיף 12 לתצהירו). אני מקבלת את גירסת מפקד הכוח שלפיה התובע לא נשמע לקריאות האזהרה לעצור שנקראו לעברו בערבית, מה עוד שלאחר מכן בוצע ירי אזהרה באוויר, וכעדות מפקד הכוח רק אז התובע "עמד לרגע ואחרי זה המשיך לברוח" (עמ' 39 משורה 7). התובע בחר להמשיך במנוסתו ובכך תרם להתפתחות האירוע ובהמשך לפציעתו. במועד זה בוצע הירי על-ידי מפקד הכוח במרחק של בין 50 ל100- מ' לערך (עמ' 38 שורה 14) מכוונת טלסקופית כאשר נורתה ירייה בודדת בלבד ולאחריה נפל התובע, ולאחר שטופל ברגלו על-ידי חובש הכוח פונה באמבולנס מהמקום. התובע אכן ענה על הגדרת "חשוד" כמפורט בהוראות, ובנסיבות העניין החלטתו של מפקד הכוח לירות ירייה בודדת לעבר רגלו בסמוך ואף בצמוד למעשיו נראית שקולה וסבירה בהתחשב בלחץ שבו היה נתון כשנדרש להחליט במהירות תוך זמן קצר ולאור התנהגותו של התובע. 11. שאלת הנוהל התקין של מהלך מעצר נבחנה בע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' אחלייל [3] ובית-המשפט החליט בדעת רוב (כמפורט בפסק-דינו של המשנה לנשיא ש' לוין), שכדי לשמור על האיזון הדרוש בין האינטרס הציבורי בתפיסת עבריינים ומעצרם לבין השאיפה למנוע ככל האפשר קיפוח חיי אדם, אין להפעיל נגד הנמלט כוח קטלני מעבר למידה הראויה הדרוש לתפיסתו, אך "ראוי להותיר לחיילים מרווח סביר של טעות היכולה להיגרם כתוצאה מתנאי המקום, השטח והזמן העומדים ברקע האירוע המבצעי שבמחלוקת והמחייבים החלטה מהירה ולא התייעצות משפטית על המותר והאסור באותו רגע". לפי אותן ההוראות, אף משהתקיים צידוק לירי הוא יבוצע "על מנת לפגוע ברגליים בלבד. השימוש בנשק יעשה בכל מקרה ב'בודדת' בזהירות מירבית, לעבר רגלי התוקף בלבד... עד כמה שהנסיבות מאפשרות זאת, בידי המפקד בלבד". הוראה זו מקיימת את כלל היחסיות ומטרתה "לתת לנמלט שכבר קלט את הקריאה 'עצור', ולא נעצר מיד, הזדמנות חוזרת לאחר כל יריה בודדת להיעצר ולהסגיר את עצמו לידי הרודפים". בדנ"א 1965/99 מדינת ישראל נ' אחלייל [4], שאותו הגישה המדינה על פסק-הדין האמור, החליט כבוד הנשיא ברק שלא לקיים דיון נוסף, כי לעמדתו "כל שנקבע בפסק הדין הוא ובנסיבותיו של המקרה שנדון שם, יש לראות בהתנהגותם של החיילים משום התרשלות שלא נסתרה", ולא יצאה הלכה כי כל אימת שמתבצע ירי בו זמנית ב"בודדת", מועבר נטל ההוכחה לכתפי המדינה להוכיח כי הסטייה מהנוהל הייתה סבירה בנסיבות העניין. לדעת כבוד הנשיא ברק, יש להתאים את רמת הזהירות הנדרשת לנסיבות כל מקרה לגופו, בהתחשב בתנאי השטח ובשיקול-הדעת המופנה, מטבע הדברים, למפקדי הכוח הנתונים בפעילות מבצעית בזמן אמת. 12. במקרה שלפניי מילאו הנתבעים את הוראות נוהל מעצר חשוד בצורה נאותה בכך שקודם הזהירו את התובע. העד ש' קרא "וואקף ג'יש", במשמע, צעק עצור, הזדהה כצבא, ירה באוויר, ומשהמשיך התובע במנוסתו, ירה כדור אחד בודד לכיוון רגליו. על-כן אני קובעת כי לא הוכחה עוולת הרשלנות ודין התביעה להידחות. 13. במקרה שטעיתי בקביעתי שלא הוכחה אחריות הנתבעים לפציעתו של התובע, אתייחס בקצרה לגובה הנזק. ד"ר קלצ'קו העריך את נכותו הצמיתה של התובע ב20%- בגין קישיון נוח של הקרסול ו30%- בגין צלקות נרחבות ובשל הבצקת שהתפתחה במקום. פרופ' שטיין לא מצא כל עדות למגבלה במערכת השרירים והמפרקים של הגפיים התחתונות, ובגין הצלקת בקדמת הירך השמאלית, שאותה ראה כפגימה קוסמטית, העריך 5%. פרופ' פינסטרבוש שמונה כמומחה רפואי מצא כי קיימת נכות צמיתה על רקע חסימה ורידית בגין תפיחות ניכרת, שאותה העמיד על 10%, ואת הצלקות העריך בשיעור 10%, מאחר שהצלקת גדולה, בלתי סבירה ושקועה בחלקה. אני דוחה את עמדת בא-כוח התובע כי פרופ' פינסטרבוש טעה בהערכת שיעורי הנכות על-פי הנתונים הקליניים שמצא. אקבע שנכותו הרפואית של התובע בשיעור 19% לצמיתות. לא ניתן להתעלם מכך כי בשעת הביקור אצל פרופ' פינסטרבוש לא נעזר התובע בקב ואיני מוכנה לסמוך על דבריו כי הוא נעזר בקב בהליכה ממושכת או מאומצת. 14. נכותו התפקודית תהיה בשיעור 10%, בהתחשב בכך שגם לפני האירוע וגם לאחריו עבד עם אביו, בין ברעיית צאן המשפחה ובין באטליז המנוהל על-ידי האב. אין נתונים על השכר ולכן אובדן ההשתכרות בעבר ובעתיד יחושב באופן גלובלי לפי שיעור הנכות התפקודית ובהתחשב בשכר הממוצע המשתלם בשטחי יהודה ושומרון ובסך הכול 75,000 ש"ח (ראה ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי [5], שם הדגיש כבוד השופט אור את התפתחות האירועים ומעלה ספקות אם תושב שטחים יכול להתמיד בעבודתו בתחומי מדינת ישראל, ועל רקע זה אין מקום לחישוב השכר לפי 3,000 ש"ח לחודש, אלא לפי השכר המקובל בשטחי יהודה ושומרון). כאב וסבל - בהתחשב בתקופת ההחלמה הממושכת, לרבות אשפוזים נוספים שנדרשו לשיקום התובע, ועל-פי שיעור הנכות הרפואית, יהיה הפיצוי 50,000 ש"ח. עזרה וסיוע מן הזולת - לא הונחה כל תשתית להעריך את שווי העזרה והסיוע שקיבל התובע וגם בא-כוח התובע מעריך פריט זה על-פי אומדנה ומציע לפסוק לתובע 20,000 ש"ח. בהתחשב בתקופת האשפוז והטיפולים הרפואיים שקיבל לאחר האירוע, אפסוק בפריט זה, על-פי אומדנה, 5,000 ש"ח. אין הוכחה על הוצאות רפואיות ששולמו על-ידי התובע והוצאות כאלו דורשות ראיה של ממש. אשר-על-כן אני דוחה את התביעה כי במעשי הנתבעים לא התקיימו היסודות של עוולת הרשלנות, ואני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים ביחד שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. התובע יישא ביתרת האגרה, אם חלה על התביעה. מעצרמקרי יריחשוד