מענק הסתגלות טובת הנאה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מענק הסתגלות טובת הנאה: לפנינו תביעת התובעת, המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה, בה היא עותרת כי נורה לנתבע 1 להשיב לה את מענק ההסתגלות שקיבל לטענתה בטעות, בסך 85,549 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כמפורט בכתב התביעה. בתיק זה נדרשים אנו להכריע בשתי סוגיות עיקריות: הראשונה - שאלת זכאות הנתבע לחודשי ההסתגלות ששילמה לו המועצה, והשנייה - במידה וייקבע כי הנתבע קיבל את חודשי ההסתגלות שלא כדין אלא כפועל יוצא של טעות, האם יש לחייבו בהשבת הסכום שקיבל למועצה או האם יש לפטור אותו מהשבה מלאה או חלקית. עיקר המחלוקות בתיק שלפנינו הן משפטיות בעוד שלגבי חלק גדול מהעובדות הצדדים לא היו חלוקים. ביום 4/10/10 הגישו התובעת והנתבע 1 הודעה משותפת בדבר רשימת מוסכמות ופלוגתאות כאשר בעניין העובדות לגביהן לא הייתה הסכמה, נערכו ישיבות הוכחות בהן נחקרו העדים באופן נקודתי לגבי הסוגיות השנויות במחלוקת. יצוין, כי המדינה, היא הנתבעת 2, הודיעה ביום 15/11/10 כי אין לה התנגדות לאמור ברשימת המוסכמות והפלוגתאות, הגם שהעובדות אינן בידיעתה. העובדות הנתבע 1 הינו יליד שנת 1937 (להלן:"הנתבע"). הנתבע עבד במועצה החל מתאריך 1/3/74 ועד לתאריך 31/1/07, במשך כשלושים ושלש שנים. בשנת 2002 הגיע הנתבע לגיל הפרישה שלו על פי חוק, גיל 65, אז ביקש לפרוש לגמלאות אך נענה לבקשת מר אריה זיתוני, ראש המועצה דאז, להמשיך ולעבוד במועצה. באותה תקופה בוצעה במועצה תוכנית הבראה במסגרתה הוצעו לכלל העובדים תנאי פרישה מועדפים, בהתאם לתנאים שפורטו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מתאריך 19/5/1997 (להלן:"החוזר" או "חוזר מאי 97'", ראה נספח א' לתעודת עובד הציבור של מר אמונה). חוזר מאי 97' עוסק בפרישת עובדים ועידוד פרישה מרצון של עובדים ברשויות המקומיות, זאת על מנת להשיג יעד של צמצום וחסכון בהוצאות הרשויות, תוך ביטול משרתם של עובדים הפורשים על פי החוזר. במסגרת החוזר נקבעו שני מסלולי פרישה - האחד מסלול פרישה עם פיצויי פיטורים, אשר אינו רלוונטי לענייננו באשר הוא מיועד למי שטרם נתגבשה זכאותו לקצבה, ואין זה המצב לגבי הנתבע. המסלול השני הוא מסלול פרישה לקצבה במסגרתו נקבעו הטבות שונות שתינתנה לפורשים מרצון, כגון- הגדלת שיעור הקצבה, קידום בדרגת פרישה וחודשי הסתגלות (ראה תעודת עובד ציבור של מר אמונה, סעיפים 7-8). בחוזר נקבעה תקופה מוגבלת במהלכה תינתנה ההטבות המפורטות בו, אם כי מזמן לזמן החילו אותו על תקופות נוספות (ראה לדוגמא ההסכם קיבוצי מיום 4.4.03 שהחיל את ההטבות גם לגבי פרישה בשנים 2003-2004). מכתב בעניין תוכנית ההבראה נשלח ע"י ראש המועצה לעובדי המועצה ביום 27/6/04, אשר תוכנו כדלקמן (ההדגשות במקור): "לעובדי המועצה המאוחדת שלום רב, תהליך האיחוד מתקדם ואנו נמצאים בשלבים מעשיים ביותר. בחודש זה סיימנו את בניית התקציב המאוחד ואת תוכנית ההבראה שאושרו על ידי הנהלת המועצה ומליאת המועצה, ועל ידי מנכ"ל משרד הפנים. כחלק מתהליך האיחוד וההבראה, משרד הפנים מאפשר לכל עובדי הרשויות המקומיות העוברות תהליך של איחוד, תנאי פרישה מועדפים. לנוחיותכם, אנו מפרסמים בכתב את התנאים המוצעים על ידי משרד הפנים לכלל העובדים. תנאי פרישה אלה כפופים להסכם הקיבוצי מיום 4/8/03 ולחוזר מאי 1997 (מס' 4/97). אם ברצונכם לקבל מידע והבהרות נוספות, נא לפנות אל מר רחמיאל פטרנק - מרכז ביצוע תוכנית ההבראה והאיחוד. ניתן לכם זמן של שבועיים ימים מיום קבלת המכתב, להחליט אם ברצונכם לפרוש מרצון לאחר תקופה זו נפעל בהתאם לתוכנית ההבראה" (נספח א' לתצהיר הנתבע). למכתב זה צורף מסמך המפרט את תנאי הפרישה. בין לבין, החלו מגעים בין הנתבע והמועצה לגבי גובה קצבת הפרישה הצפויה לה יהיה זכאי כאשר יפרוש מעבודתו. בתאריך 29/11/04 התקבל במועצה מכתבו של ישראל שפיצר, ראש מינהל השירות במשרד הפנים, בנוגע לתנאי פרישתו של הנתבע: "הנדון - מתי X מס' ת.ז. X - קצבת פרישה בתוקף סעיף 79 לחוקת העבודה ובתוקף סמכותי לפי סעיף 100(א) לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב) התש"ל - 1970 (להלן - החוק), הנני מאשר בזה הגדלת הקצבה של מתי X בשיעור 3% מטעמים אלה: בריאות העובד 3% הקצבה הכוללת של הנ"ל תהא, איפוא, בשיעור 64.67% מהמשכורת הקובעת לפי 95.68% המשרה (61.87% ממשרה מלאה). הנ"ל, על פי סעיף 22 לחוק האמור, לא זכאי למענק פרישה" (נספח 3 לתצהיר המזכיר אליוביץ). במכתב נושא תאריך 9/12/04 הודיע מזכיר המועצה דאז, מר פטרנק, לנתבע על תאריך חדש לפרישתו של הנתבע - תחילת שנת 2005 - וכן על תנאי פרישתו: "הננו להודיעך כי משרד הפנים אישר את בקשתך בדבר פרישתך לגמלאות ותשולם לך גימלה בשיעור 64.7% מהמשכורת הקובעת לפי 95.68% משרה. הגימלה תחושב לך לפי דרגה 11+ בדירוג המנהלי. כמו כן, ישולם לך פדיון ימי מחלה, ביגוד, הבראה ויתרת ימי חופשה שנתית. תאריך פרישה: 1/1/05" (נספח 4 לתצהיר המזכיר אליוביץ). יצוין, כי בשני המכתבים המצוטטים לעיל לא הייתה כל התייחסות ישירה לחוזר מאי 97' או לחודשי הסתגלות. למען הסדר הטוב יצוין כי מענק הפרישה המאוזכר בסעיף 3 למכתבו של שפיצר הוא מענק נוסף לקצבה מכח סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גמלאות) ואין המדובר במענק של חודשי הסתגלות או בזכות הנובעת מחוזר מאי 97', ועל כן אינו רלוונטי לסוגיה שבמחלוקת. בהמשך לכך נערכה במועצה פגישה שעסקה בתנאי פרישתו של הנתבע, כאשר מלבד זה האחרון לקחו בה חלק גם המזכיר החדש אליוביץ וכן מזכיר האיגוד המקצועי במועצה. במהלך הישיבה סוכם כי חרף האמור במכתב המזכיר מיום 9/12/04, פרישתו של הנתבע תידחה שוב, הוא לא יפרוש בתחילת 2005 אלא ימשיך לעבוד עד הודעה חדשה. כן סוכם כי המועצה תפנה פעם נוספת למשרד הפנים ותבקש להגדיל עוד יותר את קצבת הפרישה של הנתבע, אשר טען כי הוא זכאי לאחוזים נוספים בקצבה. גם בפרוטוקול פגישה זו אין כל אזכור לחודשי הסתגלות או לחוזר מאי 97' ואף לא נטען כי נושאים אלו עלו בישיבה (נספח 5 לתצהיר המזכיר אליוביץ). בעקבות פגישה זו, שלח המזכיר אליוביץ ביום 27/1/05 מכתב נוסף לשפיצר בו ביקש לשוב ולדון בבקשת הנתבע לתוספת אחוזים לקצבה עקב מצב בריאותי שלו ושל אשתו וכן לשקול תוספת של 4% בגין 'מענק על עובד מסור', דבר עליו הוחלט בעבר במועצה. במכתב זה של המזכיר אוזכר לראשונה חוזר מאי 97' כאשר שפיצר התבקש לאשר לנתבע - "תוספת 8% תוכנית הבראה - ע"פ תנאי פרישה של חוזר מאי 97", כלומר תוספת אחוזים לקצבה. עם זאת, במכתב לא הייתה כל התייחסות לחודשי הסתגלות (נספח 6 לתצהיר המזכיר אליוביץ). בתאריך 1/5/05 השיב שפיצר לראש המועצה בזו הלשון: "הנדון: מתי X... קצבת פרישה - תיקון בתוקף סעיף 79 לחוקת העבודה ובתוקף סמכותי לפי סעיף 100(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל -1970 (להלן - החוק), הנני מאשר בזה הגדלת הקצבה של מתי X בשיעור 6% מטעמים אלה: בריאות העובד - 3% בריאות בן/בת הזוג - 3%. הקצבה הכוללת של הנ"ל תהא, איפוא, בשיעור 67.67% מהמשכורת הקובעת לפי 95.68% המשרה (64.74% ממשרה מלאה). הנ"ל, על פי סעיף 22 לחוק האמור, לא זכאי למענק פרישה. מכתב הנ"ל מבטל מכתבנו מיום 29/11/04" (נספח 7 לתצהיר המזכיר אליוביץ). השינוי במכתב זה (להלן:"מכתב שפיצר") הוא הוספת 3% נוספים לקצבה, בגין מצב בריאותי של אשת הנתבע, זאת בנוסף ל- 3% בגין בריאות הנתבע עצמו, אשר אושרו כבר במכתב הקודם. יושם אל לב כי שפיצר לא אישר את בקשת המועצה לתוספת 8% נוספים לקצבה מכח חוזר מאי 97'. הגם ששפיצר לא ציין באופן פוזיטיבי כי הבקשה נדחית, הרי שמהאחוזים שכן אישר בשל מצב בריאותי ברור כי לא אישר 8% מכח החוזר. בתוך כך - אין במכתב שפיצר כל התייחסות לשאלת תחולתו של חוזר מאי 97' על הנתבע. ייאמר כבר כאן כי אנו סבורים ששורש המחלוקת הניצבת לפנינו כיום נעוץ באי בהירות זו. בסופו של יום הנתבע פרש לגמלאות בתאריך 1/2/07. חשוב להדגיש כי על פי הסיכום המוקדם בין הנתבע וראש המועצה, הנתבע היה אמור להמשיך לעבוד עד תום הקדנציה של ראש המועצה, בשנת 2008. יחד עם זאת, בתחילת שנת 2006 התגלתה אצל נכדתו של הנתבע מחלת סכרת נעורים ועקב זאת ביקש לפרוש בסמוך למועד גילוי המחלה, על מנת לסייע בטיפול בנכדה - דבר שבא לכדי מימוש בתחילת שנת 2007 (סעיפים 5-6 לתצהיר הנתבע). בתפקידו האחרון במועצה שימש הנתבע כמנהל מחלקת מים (50% משרה) וכמזכיר הועדה החקלאית (50% משרה). עם פרישתו של הנתבע לגמלאות, בתחילת שנת 2007, בוטלה המשרה של מזכיר הועדה החקלאית של המועצה. לא הוברר לחלוטין מה היה עם המחצית השנייה של משרת הנתבע, אם כי ככל הנראה היא בוטלה עוד בטרם הפרישה (ראה סעיף 15 לתעודת עובד הציבור של אמונה). בתאריך 23/10/06 שלח המזכיר אליוביץ מכתב לחשב השכר במועצה בו הודיע על פרישת הנתבע וזכאות לקצבה בהתאם למכתב שפיצר. כן הוסיף כי הנתבע - "יקבל 6 חודשי הסתגלות לפי תוכנית הבראה" (נספח ג' לתצהיר הנתבע; כן ראה נספחים ד' - ה' לתצהיר הנתבע). מזכיר המועצה, מר אליוביץ, העיד כי במועד בו פרש הנתבע סברה המועצה כי חוזר מאי 97' חל עליו וכי מכח החוזר הוא זכאי לחודשי הסתגלות (ע' 5 ש' 17 לפרוט'). עם פרישתו לגמלאות, שולם לנתבע סך של 85,549.2 ₪ בגין ששה חודשי הסתגלות (להלן: "מענק ההסתגלות"). זמן מה לאחר פרישתו פנה הנתבע למועצה מיוזמתו וביקש לבדוק מחדש את חישוב מענק ההסתגלות שקיבל, זאת משום שסבר כי הוא זכאי לסכום גבוה יותר. בירור זה הוביל לתוצאות הפוכות מבחינת הנתבע, כאשר לטענת המועצה, הבירור העלה שהנתבע כלל לא היה זכאי לקבל מענק הסתגלות (סעיף 19 לתצהיר המזכיר אליוביץ ונספח 8 לתצהיר). ביום 13/7/08, כשנה וחצי לאחר הפרישה לגמלאות, שלחה המועצה לנתבע מכתב בו ביקשה ממנו להשיב לה את מענק ההסתגלות משום שלטענתה שולם לו בטעות. הפלוגתאות להלן הפלוגתאות כפי שניסחו הצדדים בהודעתם מיום 4/10/10: "1. האם, כטענת המועצה, מענק ההסתגלות שולם לX בטעות או שמא, כטענת X, שולם לו מענק ההסתגלות כדין? 2. במידה ותתקבל טענת המועצה כי מענק ההסתגלות שולם לX שלא כדין (טענה המוכחשת על ידי X מכל וכל) האם, כטענת המועצה, על X להשיב למועצה את מענק ההסתגלות ואם כן, באיזה סכום, או שמא, כטענת X,בנסיבות העניין המועצה אינה זכאית להשבת מענק ההסתגלות או כל חלק ממנו ויש לפטור את X מהשבה? " טענות הצדדים טענות המועצה והמדינה על הנתבע להשיב את הכספים ששולמו ביתר בגין מענק ההסתגלות וזאת בין היתר מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ועקרון תום הלב, ולאור סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, באשר הממונה על השכר במשרד האוצר לא אישר את מענק ההסתגלות. המועצה לא הייתה מוסמכת לשלם את מענק ההסתגלות משהנתבע לא עומד בקריטריונים של חוזר מאי 97'. מאחר והנתבע קיבל כספים עקב טעות של המועצה, הרי שעליו להשיב לה את הכספים. גובה החוב נכון ליום הגשת התביעה, הכולל ריבית והצמדה הוא 94,131 ₪. משרד הפנים מעולם לא אישר מענק הסתגלות לנתבע, כעולה ממכתביו של שפיצר וכעולה מעדותו של אמונה. מעדות אמונה עולה כי המועצה אינה חייבת לקבל אישור פרטני לכל מענק, אך זאת בתנאי שהיא פועלת בהתאם לחוזר ובגדרי הוראותיו. בכל אופן, אין למועצה סמכות חוקית או חוזית לפעול בניגוד לחוזר - כפי שעשתה המועצה בענייננו. הנתבע אינו נמנה על העובדים אשר פרשו בהסכמה אלא הגיע לגיל בו המועצה יכולה לחייב אותו לפרוש, גיל 65. הנתבע לא נכנס לגדר החוזר משום שלא פוטר ולא פרש מרצון אלא הגיע לגיל פרישה חובה, כאמור בחוק גיל פרישה תשס"ד - 2004. הנתבע חצה את גיל הפרישה בשנת 2002 ועל כן חוזר מנכ"ל 4/97 אינו חל עליו. מעולם לא הוחל החוזר על עובד שעבר את גיל פרישה, באשר החוזר נועד לעובדים שטרם הגיעו לגיל הפרישה על מנת לעודד את פרישתם המוקדמת. החוזר קושר קשר ישיר בין ביטול משרה (ומתן תוספת אחוזית לקצבה בגין ביטול משרה) לבין החלת תוכנית ההבראה - וזה חלק ממהות התוכנית. בעניינו של הנתבע - רק מחצית ממשרתו בוטלה עם פרישתו ואף מטעם זה החוזר לא חל עליו. כמו כן, משנתבקש משרד הפנים אך לא נתן אישור תוספת אחוזית לקצבה בגין ביטול משרה (עד 8%) הרי שהמשמעות הינה אי החלת תוכנית ההבראה על העובד ועל כן החוזר אינו חל על הנתבע. מעבר לכך שהנתבע לא עומד בקריטריונים המפורטים בחוזר עצמו, הרי שמתכלית החוזר ניתן ללמוד על כך: התכלית היא חסכון כספי ציבור וייעול המערכת באמצעות צמצום תקנים והוצאת עובדים מחוץ למערכת בטרם הגעתם לגיל פרישה חובה. תכלית זו אינה מתקיימת לאור נסיבות פרישת הנתבע. המועצה אינה רשאית לתת תנאי פרישה שונים מהתנאים בחוזר, והדבר אף נוגד את חוק יסודות התקציב. לאור הפסיקה ולאור פס"ד אסרף, על הנתבע להשיב את הכספים שקיבל, משמדובר בכספי ציבור שקיבל בטעות. הנתבע אינו תם לב - הוא פנה למועצה משום שחשב שהיא חייבת לו כספים נוספים במסגרת מענק ההסתגלות אך כשתוצאות הבדיקה היו לרעתו התנער מהן וסרב להשיב כספי ציבור. בענייננו, המועצה לא התרשלה אלא טעתה טעות בתום לב עת סברה כי הנתבע זכאי לחודשי ההסתגלות. הטעות נתגלתה תוך פרק זמן קצר - שנה וחמישה חודשים. אין המדובר בתשלום קבוע עליו התבסס הנתבע לצרכי מחייתו אלא במענק חד פעמי ומאותה סיבה אף לא ניתן היה לגלות את הטעות בבדיקות שגרתיות המבוצעות במועצה, משמדובר בטעות חד פעמית. הנתבע לא הוכיח שהסתמך על הכסף שקיבל, והמסמך שהגיש לגבי טיפולי השיניים אינו מספק, מה גם שהנתבע אדם אמיד ולכן לא ייגרם לו חסרון כיס. טענות הנתבע מענק ההסתגלות שולם לנתבע כדין בהתאם לתנאי תוכנית ההבראה ובהתאם לסיכומים בדבר תנאי פרישתו ואין המדובר בתשלום מוטעה. גילו של הנתבע היה ידוע היטב למועצה כשהחילה עליו את תכנית ההבראה וקבעה את תנאי פרישתו, תנאים אשר אושרו ע"י כל הגורמים הרלוונטים ובכלל זאת ראש המועצה, הגזבר והחשב. המועצה מנועה כיום לטעון אחרת. במכתב התשובה של שפיצר מיום 1/5/05 אמנם לא אושר תשלום של תוספת 8% לקצבה. עם זאת, שפיצר לא קבע במכתבו הנ"ל כי חוזר מאי 97' לא חל על הנתבע. אם שפיצר היה סבור כי קיימת מניעה להחיל על הנתבע את תכנית ההבראה, היה מציין זאת מפורשות. כדי שהחוזר לא יחול על הנתבע צריכה להיות בו הוראה מפורשת בעניין. עם זאת, בחוזר אין כל הוראה הקובעת כי אינו חל על עובד שפרש לאחר גיל פרישה. בעוד שיש בחוזר גיל מינימאלי לפרישה (50) לא נקבע בהם גיל מקסימאלי. על פי התנאים, מענק ההסתגלות נקבע לפי ותק העובד בלבד וללא קשר לגילו. הואיל והנתבע פרש מרצונו והואיל ומשרתו בוטלה לאחר פרישתו - חל עליו חוזר מאי 97'. הטענה שהנתבע הגיע לגיל פרישה ולכן לא מדובר בפרישה מרצון מתעלמת מכך שיש להבחין בין עובד הפורש בגיל הפרישה עצמו ובין עובד הפורש לאחר הגיעו לגיל הפרישה, כמו הנתבע. בעוד שבמקרה הראשון יחסי העבודה באים לידי סיום מאליהם ולא נדרש צעד אקטיבי, הרי שבמקרה השני דרוש צעד אקטיבי . הנתבע לא פרש בגיל הפרישה אלא כתוצאה מצעד אקטיבי שננקט ביוזמתו וע"פ רצונו כשסיים לעבוד לאחר שעבר את גיל הפרישה. אין טעם להבחין בין הנתבע לעובדים אחרים לעניין הזכאות למענק הסתגלות רק בשל הגיל בו פרש. נהפוך הוא - אי תשלום חודשי ההסתגלות רק בשל גיל מהווה אפליה פסולה. הנתבע פעל בתום לב. הנתבע לא יכל לדעת שקיימת פרשנות לפיה אין להחיל עליו את החוזר וכי אינו זכאי למענק ההסתגלות, פרשנות שהועלתה לראשונה רק כשנה וחצי לאחר הפרישה. הנתבע שינה מצבו לרעה עת הסתמך על מענק ההסתגלות ועשה שימוש בכספים לצורך טיפולי שיניים מורכבים ויקרים. דרישת ההשבה היא בלתי צודקת לחלוטין ולכן יש לפטור את הנתבע מהשבה. על פי הפסיקה, במקרה שהתשלום בוצע עקב רשלנות של המזכה כשהזוכה היה תם לב - הרי שאין מקום להשבה וכך יש לעשות אף בעניינו של הנתבע. שיקולי צדק נוספים שיש לקחת בחשבון הם תקופת העבודה הארוכה והמסורה של הנתבע והעובדה שמעבר למענק הסתגלות לא קיבל הטבות פרישה מיוחדות. כמו כן, המועצה לא עשתה דבר לשם קבלת אישור למענק בדיעבד, למרות שמר אמונה אישר שהיו מקרים דומים שאושרו. דיון והכרעה האם מענק ההסתגלות שולם כדין או מחמת טעות? כעולה מהמסמכים שתוארו לעיל, המועצה שילמה לנתבע את מענק ההסתגלות באשר סברה בזמנו כי חוזר מאי 97' חל עליו ועל כן הוא זכאי מכוחו למענק הסתגלות. כיום טוענת המועצה לפנינו כי נתפסה לכלל טעות וכי יש להשיב לה את הכספים. משתשלום מענק ההסתגלות קשור בקשר ישיר לשאלת תחולתו של חוזר מאי 97' על הנתבע, נביא להלן את ההוראות העיקריות מתוך החוזר המתייחסות למסלול הפרישה לקצבה, אשר כאמור לעיל הוא הרלוונטי לענייננו (ההדגשות במקור) : "(1) פרישת עובדים בגין צמצומים ועידוד פרישה מרצון לאור החלטת הממשלה על הפחתה בשיא כח האדם ברשויות המקומיות והצורך לעודד פרישתם מרצון ובהסכמה של עובדים, מפורטים בזאת קריטריונים ייחודיים להטבות פרישה... בהערכות זו, הגיל המינימלי לפרישת עובד/ת הוא 50. ... פרישת עובדים בהתאם להטבות הרשומות מטה תהיינה בגין ביטול משרות שיפונו. הפרישה טעונה אישור הממונה על כ"א ברשומ"ק במשרד הפנים. 1. פירוט ההטבות לעובד הפורש בהסכמה, משירות המדינה, בשל ביטול משרתו והזכאי לקצבה. הגדלת שיעור הקצבה בגין ביטול משרה לעובדים עד גיל 60, הגדלה של 5% ועד 3% נוספים... ... עובדים בגילאי 60-64, יוגדל שירותם בשיעור ההפרש לגיל 64 (הגדלה מרבית של 8%). עובד שגילו ומעלה (כך במקור, ככל הנראה צ"ל - 64, א.ש.ב.) לא יוגדל שירותו בגין ביטול המשרה. ... דרגת הפרישה עובד השוהה בדרגתו שנה ומעלה, יהיה זכאי לקידום בדרגות בדירוג המנהלי ובהקבלה בדירוגי המח"ר, מהנדסים, טכנאים על פי המפתח הבא... ג. חודשי הסתגלות לבעלי ותק של 10-13 שנים בשירות - 4 חודשי הסתגלות. לבעלי ותק של 13-16 שנים בשירות - 5 חודשי הסתגלות. לבעלי ותק העולה על 16 שנה בשירות - 6 חודשי הסתגלות. ... מטרת ההערכות המיוחדת היא השגת היעד של הפחתת כ"א ברשויות המקומיות כפי שהחליטה עליה הממשלה ובהתאם לסעיף 24ב לחוק יסודות התקציב התשמ"ה- 1985. ההחלטה מכוונת לצמצום הוצאות של הרשויות המקומיות ולהגברת יעילותן". לטענת המועצה, חוזר מאי 97' חל רק על עובדים הפורשים מתחת לגיל 64 ומכאן שאינו חל על הנתבע, אשר פרש לאחר גיל הפרישה על פי חוק, בהיותו סמוך לגיל 70. ביום 9/3/11 הוגשה לבית הדין תעודת עובד ציבור של מר אברהם אמונה, המשמש מנהל תחום תנאי שרות וגמלאות ברשויות מקומיות במשרד הפנים - המהווה רגולטור והעורך בקרה תקציבית על הרשויות המקומיות. מר אמונה נחקר בפנינו ע"י הצדדים. מר אמונה העיד כי מכתביו של מר שפיצר בעניין הנתבע מתייחסים לפרישה רגילה על פי חוק הגמלאות ולא לפרישה מכח החוזר, כלומר - שפיצר לא אישר פרישה מכח החוזר. הוא העיד כי העובדה ששפיצר לא התייחס במכתבו לבקשה להוסיף 8% לקצבה בגין ביטול משרה מלמדת כי החוזר לא חל והמועצה הייתה אמורה להבין זאת. בהקשר זה נזכיר שחוזר מאי 97' קובע כי "הפרישה טעונה אישור הממונה על כ"א ברשומ"ק במשרד הפנים", כלומר המועצה אינה רשאית לאשר פרישה לפי החוזר ללא אישור משרד הפנים. יצוין, כי מעדות מר אמונה עולה כי לא בכל אישור של משרד הפנים יש התייחסות ספציפית למענק הסתגלות, זאת גם במקרים בהם העובד זכאי למענק. על כן, העובדה שאין אזכור במכתב שפיצר למענק הסתגלות אינה מלמדת בפני עצמה על זכאות או אי זכאות (לעניין זה ראה עדות מר אמונה: ע' 12 ש' 2, ע' 13 ש' 14 והלאה, ע' 14 ש' 9 לפרוט'). בכל הנוגע למגבלת הגיל העיד מר אמונה כי מלשון החוזר עולה, כי הוא חל רק לגבי עובדים הפורשים פרישה מוקדמת מרצון מתחת לגיל 64 ולא לגבי עובדים הפורשים לאחר גיל הפרישה, אז אין למעסיק מניעה לסיים את העסקת העובד. בניגוד לגרסת הנתבעת, איננו סבורים כי עדותו של מר אמונה נתמכת בלשון החוזר, באשר אין בחוזר כל הוראה הקובעת כי לא ניתן להחיל את החוזר על מי שהוא מעל גיל 64 או על מי שעבר את גיל הפרישה והמשיך לעבוד. זאת בעוד שקיימת הוראה ברורה לגבי גיל מינימום לתחולת החוזר בפתיח הכללי (גיל 50). כמו כן, הגבלת הגיל המופיעה בסעיף 1(א) לחוזר מתייחסת לשיעור הקצבה בלבד ועל פניו אינה חלה על הסעיפים האחרים, כגון על סעיף 1(ג) העוסק בחודשי הסתגלות. יחד עם זאת, תכלית החוזר והמטרה הניצבת בבסיסו - צמצום בעלויות ע"י עידוד פרישה של עובדים באמצעות תנאי פרישה משופרים - מובילות למסקנה כי הפרשנות הנכונה שיש ליתן להוראות החוזר היא כי לא הייתה כוונה להחילו על מי שהגיע לגיל פרישה והמשיך לעבוד. בבסיס החוזר עומד העיקרון לפיו משתלם למדינה לתת הטבות פרישה על מנת להביא לפרישתם המוקדמת של עובדים וכפועל יוצא מכך לביטול משרות. כלומר, הטבות הפרישה הן בבחינת הוצאה שתוביל לחסכון עתידי, זאת מתוך נקודת מוצא לפיה בהעדר הטבות אלו אותם עובדים לא יפרשו, כאשר עלות העסקתם עד הפנסיה עולה על עלות הטבות הפרישה. ראציונאל זה של פרישה מוקדמת מרצון העומד בבסיס החוזר לא מתקיים במקרה של עובד אשר הגיע לגיל פרישה משום שבמקרה כזה, ועל פי הדין שחל במועד פרישת הנתבע, המשך העסקתו של העובד תלוי בהסכמת המועצה כמו גם בהסכמת העובד וחלק מהחסמים הקיימים לפני גיל הפרישה אינם קיימים לאחריו. על כן, בנסיבות כאלה אין סיבה לתמרץ ולעודד את העובד לפרוש בהסכמה באמצעות הטבות פרישה, משום שבמקרה כזה שכרה של המדינה יוצא בהפסדה. עצם העובדה שהמועצה הציעה לנתבע להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה מצביעה על כך שהוא לא היה בין העובדים שהיה צורך לעודד אותם לפרוש, מה גם שבסופו של יום הנתבע הוא שהקדים את הפרישה המתוכננת בשנה, עקב מחלת נכדתו. הדבר נותן משנה תוקף למסקנה האמורה כי תכלית החוזר - בדבר תמרוץ ועידוד פרישה - אינה מתקיימת לגבי הנתבע. כמו כן, אם הנתבע היה פורש בגיל 65 אין חולק כי לא היה מדובר בפרישה במסגרת תוכנית ההבראה אלא בסיום עבודה לאור הגעה לגיל פרישה, ואיננו סבורים כי יש מקום להחיל על הנתבע את החוזר רק משום שהוצע לו להמשיך לעבוד. מעדותו של מר אמונה עולה כי היו מקרים מיוחדים בהם ניתן אישור ספציפי לחודשי הסתגלות גם מעל גיל 64 (אם מכח החוזר ואם מכח אישור מיוחד), אך לא היו מקרים בהם אישרו חודשי הסתגלות למי שהגיע לגיל הפרישה, גרסה שלא נסתרה ע"י הנתבע (ע' 15 ש' 9 לפרוט'). יצוין, כי בשום שלב לא התבקש ולא התקבל אישור פרטני או מיוחד של משרד הפנים לשלם לנתבע חודשי הסתגלות - דבר שאם היה קורה יכול היה "להכשיר" את התשלום, אף אם החוזר לא חל על הנתבע. הצדדים הרבו להתייחס בטיעוניהם לסוגית ביטול המשרה, כאשר טענת המועצה הייתה שהעובדה כי רק חצי משרה בוטלה עם פרישת הנתבע מצביעה על כך שאין להחיל עליו את החוזר, בעוד שהנתבע טען כי הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות החוזר בדבר הטבות פרישה כנגד ביטול משרות. אכן, העובדה שרק מחצית המשרה בוטלה במעמד הפרישה פוגעת לכאורה בכדאיות הכלכלית למדינה לתת הטבות פרישה. יחד עם זאת, נושא זה לא הוברר עד תום, לא ברור באילו נסיבות בוטלה מחצית המשרה השנייה או אם היו מקרים אחרים בהם ניתנו הטבות פרישה חלקיות למול ביטול חלקי של משרה. ככלל, עלה הרושם שמר אמונה לא היה מודע לכך שמחצית המשרה בוטלה עם פרישת הנתבע אלא סבר כי לא בוטלה כל משרה (ע' 14 ש' 4 לפרוט'). לאור זאת ולאור העובדה כי הגעתו של הנתבע לגיל פרישה היא הנקודה המרכזית בענייננו, לא מצאנו צורך להכריע בטענה זו או לקבוע מסקנות, לכאן או לכאן, בכל הנוגע להשפעת ביטול מחצית המשרה על שאלת תחולת החוזר על הנתבע. אין בידנו לקבל את טענת הנתבע כי עצם התחייבות המועצה כלפיו לשלם לו מענק הסתגלות מקימה זכות לקבלת המענק. בהקשר זה נזכיר כי רשות מקומית הינה גוף מתוקצב אשר חוק יסודות התקציב חל עליו ואשר אינו רשאי להבטיח תנאי פרישה כראות עיניו ללא אישור משרד הפנים, ובעניין זה ראה פסה"ד בעניין עיריית צפת. יצוין, כי מר אמונה העיד כי הממונה על השכר באוצר לא אישר את תשלום המענק. כן אין בידנו לקבל את טענת הנתבע לפיה אי החלת החוזר בעניינו היא אפליה מחמת גיל. אין לפנינו מקרה של פיטורים או אפליה מחמת גיל אלא בשאלה בדבר זכאות לזכויות כספיות מכח החוזר, כאשר הזכויות מכוחו ניתנות רק בנסיבות פרישה מסוימות, שפורטו לעיל, ואשר מקיימות את תכליתו. לאור כל האמור לעיל - אנו קובעים כי חוזר מאי 97' לא חל על הנתבע ועל כן הוא לא היה זכאי למענק הסתגלות מכוחו. כן לא הוכח כי הנתבע היה זכאי למענק ההסתגלות על פי מקור נורמטיבי אחר. על כן אנו קובעים כי הנתבע קיבל את מענק ההסתגלות שלא על פי זכות שבדין אלא מחמת טעות. משזו קביעתנו, עלינו לבחון את השאלה האם עליו להשיב את הכספים למועצה. סוגיית ההשבה התשתית המשפטית סעיפים 1 ו -2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט- 1979, קובעים: "1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה. ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.". בפסה"ד המנחה לעניין סוגית ההשבה, פס"ד אסרף, נדון עניינו של שוטר אשר במשך עשר שנים קיבל משכורת חודשית שחושבה ע"י המשטרה על בסיס דרגה מוטעית. נקבע, כי המשטרה נהגה ברשלנות מתמשכת כאשר לא גילתה את הטעות במשך תקופה ארוכה למרות שיכלה לעשות זאת. מאידך, נקבע, כי המערער היה תם לב וכי הוא הסתמך על התשלום הקבוע והמתמשך לצרכי חייו השוטפים מבלי שהיה מודע לכך שקיבל תשלום יתר שאינו זכאי לו. ביה"ד הארצי קבע כי כאשר עובד קיבל בטעות הטבה ששולמה לו במשך שנים עקב רשלנות המעסיק - לא יהא זה צודק לחייב את העובד להשיב למעסיק את שווי ההטבה, מקום בו העובד נהג בתום לב וכלכל את צעדיו על סמך ההנחה שההטבה ניתנה לו כדין. בעניין אסרף, ביה"ד הארצי ביטל את פסק דינו של ביה"ד האזורי שהורה על השבת 20% מהסכום, כאשר ביה"ד הארצי פטר לחלוטין מהשבה. בפסה"ד בעניין קרן מחקרים עמד ביה"ד הארצי על העקרונות לאורם יש לשקול מתן פטור מהשבה ע"פ סעיף 2 לחוק (ההדגשות במקור): "בס' 2 לחוק עשיית עושר נמצא את האפשרות הניתנת לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה, כאשר אין ההשבה צודקת בנסיבותיו של העניין. עמד על כך בית המשפט העליון, בדעת רוב מפי השופט גרוניס בע"א 3760/03 עמרן נ. צמיר בקובעו, כי "הוראת הסעיף הינה רחבה ומאפשרת לפטור את הזוכה מחובת השבה במצבים רבים ושונים. לצורך הגדרת מצבים אלו על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולאזן בין השיקולים השונים. נסיבות אשר ראוי לבחון במסגרת בחינה זו הן בין היתר, הנזק שיגרם מן ההשבה אל מול הנזק שיגרם בהעדר השבה, האשם היחסי ותום לבם של המעורבים... "... ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה"(ע"א 588/87 אליעזר כהן נ. צבי שמש .." הנה כי כן מילוי המסגרת בתוכן, באותן נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת, הושאר לפיתוח הפסיקה. בעניין אליעזר כהן ביקש השופט מצא להגדיר כמה עקרונות יסוד שבהם יש להתחשב בעת בדיקת השאלה בדבר "הנסיבות האחרות" שיבססו פטור מחובת ההשבה. ואומנם, נמצא בפסק הדין כמה עקרונות מנחים ולפיהם, תחולתה של ההגנה לפי ס' 2 לחוק תצטמצם בעיקרו של דבר, למי שההתעשרות הגיעה לרשותו כשהוא עצמו נהג בתום לב, דהיינו: "שבטעות הוא סבר, כי הוא בעל זכות שבדין וקבל את אשר ניתן לו ואם התרשל, רשלנותו של המזכה הייתה גדולה משלו". ביה"ד הארצי עמד בהרחבה על המשקל הרב שיש לייחס לשינוי מצב לרעה ע"י זוכה תם לב: "ציינו כי "נסיבות אחרות" שיש בהן כדי לבסס פטור מהשבה הן שינוי מצבו של המקבל לרעה. במקרה כזה מדובר באירוע או התרחשות במועד שלאחר העברת הכספים למקבל. מקובל לומר כי מצבו של נתבע השתנה לרעה אם הוציא הוצאות החורגות מן הרגיל, בהן לא היה נושא אלמלא קבל את הכסף. בספרו, מציין פרופ' פרידמן, כי ההגנה מכוח ס' 2 לחוק עשיית עושר נוהגת אצלנו בצורה כללית רחבה... לפי גישתו של פרופ' פרידמן: "מעמדו של מקבל התשלום ששינה מצבו יהיה עדיף, אם האחריות לטעות רבצה בעיקרה על המשלם, או לפחות אם רשלנות המשלם הייתה גדולה מרשלנותו" (ראו שם בעמ' 1191 וההפניות שם). ויודגש- ההגנה של "שינוי מצב" מותנית בקיום תום לב מצד המקבל (שם בעמ' 1194, 1201)". בעניין קרן מחקרים נדון עניינה של עובדת בעמותה אשר במשך תקופה העולה על שנתיים שולמה לה בטעות משכורת חודשית העולה ב - 5,500 ש"ח בממוצע על המשכורת לה הייתה זכאית. נקבע, כי בעוד שהעובדת לא הייתה מודעת לכך שמדובר בטעות, הרי שרשלנותה הנמשכת של המעסיקה היא שגרמה לטעות לחזור מדי חודש וחרף הזדמנויות רבות לא השכילה המעסיקה לעמוד על הטעות ולתקנה. ביה"ד הארצי קבע כי לאור רשלנותה המשמעותית והמתמשכת של המעסיקה, לאור העובדה שהתובעת נהגה בתום לב והסתמכה על התשלום החודשי הקבוע לצרכי מחייתה - יש לפטור לחלוטין מהשבה אשר תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין. היישום בענייננו משקבענו כי חוזר מאי 97' לא חל על הנתבע וכי הוא אינו זכאי לקבל מענק הסתגלות מכח דין אחר, הרי שיש לראות במענק ההסתגלות ששולם לו כקבלת טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, ועל פי הכלל הקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר - עליו להשיב את המענק למועצה. יחד עם זאת, בטבורו של תיק זה עומדת השאלה האם יש מקום לפטור את הנתבע מחובת ההשבה בהתאם לסעיף 2 לחוק ובהתאם לאמות המידה המצדיקות מתן פטור שכזה, כפי שנקבעו בפסיקה. באשר אין חולק כי התשלום המוטעה גרם ל"חסרון המזכה", כלומר המועצה, הרי שעלינו לבחון האם במקרה שלפנינו מתקיימות "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". הליקויים בהתנהלות המועצה מהתכתובות ומהעדויות שהובאו לעיל עולה כי בשום שלב - במהלך המגעים הנוגעים לפרישת הנתבע - לא דנו בהשלכות האפשריות של גיל הנתבע, אשר עבר את גיל הפרישה. למעשה, המועצה לא נתנה את דעתה לנסיבותיו המיוחדות של הנתבע בהקשר לתחולת החוזר ועל כן סברה כי הוא זכאי למענק הסתגלות כמו כל עובד אחר. אמנם עלה מהעדויות כי המועצה ביקשה לבוא לקראת הנתבע ככל הניתן, אך לא הוכח בפנינו, ואף לא נטען, כי המועצה התעלמה ביודעין ובמכוון מגילו של הנתבע ואנו מקבלים את עדותם של המזכיר וראש המועצה כי הדבר נבע מטעות. מהעדויות התרשמנו כי מקרים בהם עלתה שאלת תחולת החוזר על עובדים שפרשו לאחר גיל פרישה היו חריגים, דבר שככל הנראה תרם לכך שהמועצה נתפסה לכלל טעות ולא נתנה את דעתה לנקודה זו. העובדה שבמכתבו מיום 1/5/05 מר שפיצר לא התייחס לשאלת תחולת החוזר על הנתבע, למרות שהמועצה ביקשה לתת לנתבע תוספת אחוזים לקצבה מכח החוזר - אפשרה לטעות "להמשיך ולהתגלגל" כך שהמועצה לא הועמדה על טעותה. המזכיר אליוביץ העיד בעניין זה: "ש: האם אתה הבנת מהמכתב של שפיצר שאתה כן יכול לשלם את מענק ההסתגלות? ת:... לא הבנתי ולא לא הבנתי כי לא שאלתי לגבי זה. ... היות וראש המועצה לשעבר ביקש מהנתבע להמשיך ולשרת בתפקיד מעבר לגיל 65 והנתבע התרצה והסכים והמשיך לעסוק בתפקיד, אנחנו חשבנו לעשות כמיטב יכולתנו על פי חוק לתת לו את המקסימום האפשרי בתנאים שהוא פרש. היתה הבטחה שאם אפשר לתת לנתבע במועד הפרישה את מה שאפשר היה לתת לו אילו הוא היה פורש לפני כן, זה יינתן לו.. לפי מיטב הבנתי אז - פעלנו כדין כשנתנו את מענק ההסתגלות ש: תסכים איתי שהנתבע כלל לא ביקש את מענק ההסתגלות? ת: הוא לא היה צריך לבקש. ישבנו בישיבה אצל ראש המועצה והיתה תרשומת על זה. חשב השכר הציע מה ניתן לקבל ולמה הוא זכאי, ביניהם - היה 6 חודשים הסתגלות" (ע' 7 ש' 1 לפרוט'). המזכיר אליוביץ נשאל ע"י ביה"ד האם המועצה נהגה לפנות למשרד הפנים במקרה של עובד צעיר יחסית סביב גיל 50 שפרש מרצון ומשרתו התבטלה על מנת לקבל אישור למענק הסתגלות והוא השיב בחיוב. כשנשאל מדוע לא פנתה המועצה לקבלת אישור למענק הסתגלות לנתבע, שאף הוא מקרה מיוחד, השיב כי ייתכן והיה עליהם לפנות (ע' 8 ש' 23 לפרוט'). גם מר אמונה העיד כי ייתכן שמשרד הפנים היה צריך להבהיר במכתבו באופן מפורש שהחוזר לא חל (ע' 14 ש' 15 לפרוט'). כן יש ליתן את הדעת לכך שהמועצה ביקשה את השבת הכספים כשנה וחצי לאחר פרישת הנתבע ולא בסמוך לעריכת הטעות וכי הדבר היה בעקבות פנייה של הנתבע לעריכת בירור ולא בצעד יזום או במסגרת בדיקה שגרתית של המועצה. מכל האמור עולה כי צירוף של נסיבותיו המיוחדות של המקרה כמו גם ליקויים הן בפעולות המועצה אשר לא ביררה את הנושא כיאות והן בתקשורת בין המועצה ובין משרד הפנים אשר לא העמיד אותה על טעותה - גרמו לטעות שהובילה לתשלום מענק ההסתגלות. תום ליבו של הנתבע והסתמכותו על הכספים ממכלול הראיות עולה כי הנתבע לא תרם במאומה לטעות, היה תם לב, לא יצר כל מצג שווא על מנת לקבל את המענק אשר תשלומו היה ביוזמת המועצה. באשר הבעייתיות בזכאות הנתבע למענק ההסתגלות נעלמה מעיניה של המועצה ולא עלתה כלל במהלך הדיונים והתכתובות השונות שעסקו בפרישת הנתבע, הרי שלא הוכח, ואף לא נטען, כי הנתבע חשד שמבוצעת טעות וכי עצם את עיניו. לא זו אף זו, הבדיקה המחודשת שהובילה לגילוי הטעות נערכה בעקבות פנייה של הנתבע אשר ביקש מהמועצה לבדוק אם הוא זכאי להפרשים בגין מענק ההסתגלות. עובדה זו מחזקת את המסקנה כי הוא לא היה מודע לאי זכאותו או לכך שקיבל כספים מחמת טעות, שאם כך היה הדבר יש להניח שלא היה "מעורר את השד מהבקבוק" (ראה לעניין זה - נספח 8 לתצהיר המזכיר אליוביץ, סעיף 23 לתצהיר הנתבע). לטענת המועצה, יש לראות בנתבע כמי שנהג בחוסר תום לב, משום שהטעות התגלתה עקב בירור שנפתח ביוזמתו אך משהבירור היה לרעתו הוא התנער מתוצאותיו. אין בטענה זו ממש משום שהנתבע היה תם לב בכל הנוגע לזכאותו לקבלת מענק הסתגלות. גם אם תוצאת הבירור השיגה תוצאות הפוכות מאשר להן קיווה - אין בכך כדי לשנות לעניין תום הלב הרלוונטי לסוגיית ההשבה. ההיפך הוא הנכון - העובדה שהטעות נתגלתה עקב צעד של הנתבע ולא עקב בדיקה או ביקורת של המועצה מחזקת את רשלנותה של המועצה. בעניין זה אנו מפנים לפסה"ד בעניין קרן מחקרים רפואיים, שאוזכר לעיל. כפי שנקבע בפסיקה, ניתן משקל רב לשאלת הסתמכותו של הזוכה תם הלב על ההטבה שקיבל, כאחד השיקולים לעניין פטור מהשבה. הנתבע העיד כי הסתמך על מענק ההסתגלות ושינה את מצבו לרעה עת השקיע את הכסף בסדרת טיפולי שיניים מורכבים בעלות של כ- 150,000 ₪. כן העיד כי ככל שיצטרך להשיב את הכסף למועצה יידרש לשבור תוכנית חיסכון שייעד למימון טיפולים עתידיים במידה ויצטרך, משאין לו ביטוח רפואי סיעודי (סעיפים 32.10-32.11 לתצהירו וע' 9 ש' 20, ע' 10 ש' 4 לפרוט'). הנתבע צירף לתצהירו טבלת 'פירוט תשלומי מטופל' ובה פירוט של כעשרים תשלומים בין 8/8/06 - 7/4/09 בסך כולל של כ- 150,000 ש"ח (נספח ח' לתצהיר הנתבע). יצוין, כי התשלום הראשון הוא מחודש 8/8/06, כאשר כפי שציינו לעיל - רק באוקטובר הועלתה על הכתב זכאותו של הנתבע לחודשי הסתגלות. יחד עם זאת, איננו סבורים כי יש בכך כדי לפגוע בטענתו לפיה הסתמך על מענק ההסתגלות עת החליט לבצע טיפולי שיניים ואנו מקבלים את עדותו בעניין זה. כמו כן מעיון במסמך הטיפולים עולה שבאוגוסט 06' התשלום נמוך יחסית ליתר התשלומים, רק 400 ₪, כאשר הטיפולים היקרים החלו רק בדצמבר 2006, לאחר שהתברר לו שיקבל מענק הסתגלות וחלק הארי של הטיפולים נערך בשנים 2007 ו- 2008, לאחר פרישתו. בשלב בו התבקש הנתבע להשיב את הכספים (13/7/08) רוב הטיפולים כבר היו מאחוריו והוא שילם רק עוד שני תשלומים של כמה מאות שקלים. הגם שמדובר במסמך בודד שלא נושא את הלוגו של רופא השיניים, הרי שהנתבע לא נחקר בחקירה נגדית בנקודה זו והמועצה או המדינה לא הביאו כל ראיה הסותרת את עדות הנתבע כי הוציא את הכספים וכי הסתמך בהוצאה זו על מענק ההסתגלות. בשולי הדברים יצוין כי אין חשיבות למצבו הכלכלי של הנתבע ולטענת המועצה כי מדובר באדם אמיד אשר לא ייגרם לו כל חסרון כיס מהשבת הכספים. מעבר לכך שטענה עובדתית זו לא הוכחה הרי שממילא אין במצב כלכלי יציב של אדם כדי להוות שיקול המצדיק השבה והמועצה לא הצביעה על פסק דין כלשהו התומך בטענתה בעניין זה. לא מן הנמנע כי מצב כלכלי קשה של זוכה יהווה שיקול בעד פטור מהשבה אך איננו סבורים כי מצב כלכלי יציב של זוכה צריך להוביל לתוצאה ההפוכה. האיזון הראוי נפתח ונאמר כי לנוכח תום ליבו של הנתבע והסתמכותו על הכספים כמו גם לאור העובדה שהטעות נעוצה ברשלנותה של המועצה אשר גילתה אותה שנה וחצי לאחר תשלום הכספים עקב פנייה של הנתבע - איננו מוצאים מקום להורות על השבת מלוא הכספים, כפי שעותרת המועצה בתביעתה, משום שהשבה מלאה אינה צודקת בנסיבות העניין והנזק שייגרם לנתבע יעלה על הנזק שייגרם למועצה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית הדין הארצי ועם העקרונות המנחים בסוגית ההשבה. ברי כי במקרים מסוג זה היושב בדין אינו יכול להסתייע בנוסחה מתמטית מדויקת, אך לאחר ששקלנו את השיקולים לכאן ולכאן הגענו למסקנה כי איזון ראוי מוביל לכך כי יש להורות לנתבע להשיב למועצה 20% ממענק ההסתגלות שקיבל. אנו סבורים כי בכך יינתן משקל ראוי לתום ליבו והסתמכותו של הנתבע מחד ולנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולכך שמדובר בכספי ציבור, מאידך. תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם יישום הכללים שקבעה הפסיקה תוך אבחון המקרה שלפנינו מהמקרים בהם נקבע פטור מלא מהשבה. להלן השיקולים אשר הובילו אותנו למסקנה כי במקרה הנוכחי אין להורות על פטור מהשבה מלאה אלא על השבה חלקית בשיעור 20%: טעות חד פעמית להבדיל מטעות מתמשכת - במקרה שלפנינו מדובר בטעות חד פעמית ובתשלום חד פעמי - ומכאן שההזדמנויות לגלות את הטעות היו פחותות וכך גם טענת ההסתמכות חלשה יותר, משום שלא מדובר בהסתמכות נמשכת לאורך זמן. מבחינה זו קיים שוני בין המקרה שלפנינו ובין המקרים שנדונו בעניין אסרף וקרן מחקרים שם ניתן פטור מלא מהשבה. באותם מקרים היה מדובר ברשלנות מתמשכת של המעסיק (עשר שנים ומעל שנתיים) ובטעות שחזרה על עצמה במשכורת החודשית עליה הסתמך העובד באופן קבוע ומתמשך. יצוין, כי ביה"ד הארצי ייחס משקל רב לנתונים אלו עת קבע פטור מלא מהשבה. מידת הרשלנות וחריגות המקרה - מבלי להתעלם מהליקויים שנפלו בפעולת המועצה, יש ליתן את הדעת לכך שעניינו של הנתבע היה מקרה יוצא דופן לאור גילו ולאור מועד פרישתו, כאשר הפתח לטעויות במקרים חריגים הינו גדול יותר. לאור זאת, יותר משהטעות נבעה מרשלנות מובהקת היא הייתה פועל יוצא של נסיבות מיוחדות ואי הבנה בין המועצה ומשרד הפנים. גם מבחינה זו רשלנות המעסיק בענייננו פחותה מזו שהייתה במקרים של אסרף וקרן מחקרים, שם הרשלנות ואוזלת היד היו חמורים יותר. אנו סבורים כי הנסיבות האמורות לעיל צריכות למצוא את ביטוין בענייננו בהשבה חלקית, בשיעור של חמישית מגובה המענק. התובעת היא גוף ציבורי - נתנו את דעתנו לכך שהמועצה היא גוף ציבורי הממומן ע"י כספי ציבור, כאשר הציבור הוא הנושא בעלותו של תשלום ששולם בטעות. לא נעלם מעינינו כי פטור מהשבה מלאה יכול להינתן גם כאשר מדובר בגוף ציבורי כמו המועצה, כפי שהיה בעניין אסרף. יחד עם זאת, לנוכח השיקולים שפורטו קודם לכן הרי שרשלנות המועצה והסתמכות הנתבע בענייננו אינן מאיינות את חשיבותו של שיקול כספי הציבור. קביעת השבה חלקית אף תשרת את המטרה של הרתעת גופים ציבוריים מפני הענקת זכויות שלא כדין למקורבים תוך התעלמות מהצורך לשמור על הקופה הציבורית. זאת בעוד שמתן פטור מלא יכול לעודד פרקטיקה כזו. הגם שאיננו סבורים שזה המקרה שלפנינו, הרי שבבואנו לערוך את האיזון עלינו לקחת בחשבון את התמונה בכללותה. לאור כל האמור לעיל - אנו קובעים כי על הנתבע להשיב למועצה 20% מגובה מענק ההסתגלות שקיבל. סכום זה יישא הפרשי הצמדה מיום קבלת המענק (12/2/07) ועד יום דרישת התשלום להשבתו (13/7/08), כאשר ממועד זה ועד ליום הגשת התביעה יש להוסיף לגובה החוב הפרשי ריבית והצמדה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל - התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהנתבע ישיב למועצה 20% מסך המענק שקיבל בהתאם למפורט לעיל. בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה - אין צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. מענקדמי הסתגלותמענק הסתגלות