סירוב לפרסם מודעה בעיתון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לפרסם מודעה בעיתון: תביעה זו עניינה בשאלת חובתו של עיתון לפרסם מודעה שפוגעת לדעתו בקהל קוראיו בשל צביונה האידיאולוגי. העובדות התובע הינו אחד ממנהיגי קהילת היהודים המשיחיים ועוסק בין היתר בכתיבה ובהוצאה לאור של ספרים, הכתובים בשפה האנגלית, באמצעות ההוצאה לאור Jewish New Testament Publications שבבעלותו.ב הנתבעת היא המוציאה לאור של עיתון בשם “Jerusalem Post” (להלן - הנתבעת או העיתון).ו בחודש פברואר 1995 פנה התובע לנתבעת שארגנה את שבוע הספר הבינלאומי, וביקש לקבל דוכן להציג את ספריו למכירה. הנתבעת נענתה לבקשה. לאחר שהועמד לרשותו דוכן פנה התובע לעיתון בבקשה לפרסם מודעה לקראת שבוע הספר הבינלאומי, ולקראת צאת ספר חדש פרי עטו (להלן - המודעה). התובע היה מעוניין בפרסום בעיתון (שהיה בזמנים הרלוונטיים היומון הישראלי היחיד בשפה האנגלית), היות וראה בכך את הדרך היחידה להגיע אל ציבור קוראי האנגלית בישראל. לשון המודעה הייתה כדלקמן: “Jewish New Testament - An Original New Testament translation that out its essential Jewishness/ 432 pages (price). Jewish New Testament Commentary - Verse-by-Verse Commentary on ‘Jewish issues’ raised by the New Testament - a companion volume to the above. 930 pages (price). Messianic Jewish Manifesto - What messianic Jews (Jews who believe Yeshua/ Jesus is messiah) are up to - ideology, theology, history, program. 295 pages (price). Restoring the Jewishness of the gospel: A Message for Christians - Abridgement of the above. 90 pages (price). These books by David H. Stern Ph.D., A Messianic Jew and Jerusalem resident are available from Jewish New Testament Publications (address, how to order)”. 6. פניית התובע לעיתון הסתמכה על לוח תעריפי מודעות (להלן - לוח התעריפים), ותנאי פרסום כפי שהופיעו בעיתון (להלן - תנאי הפרסום). 7. הנתבעת סירבה לפרסם את המודעה, בטענה כי רוב קוראי העיתון הם יהודים מסורתיים או דתיים, ופרסום המודעה עשוי לפגוע בחלק משמעותי מקוראי העיתון שאינו מעוניין לשמוע על "היהודים המשיחיים" או להיחשף לפרסומי מנהיגיהם, ולכן אין עניין לעיתון לתת יד לפרסום זה. 8. לטענת התובע, הנתבעת הפרה את החוזה שכרתה עמו שכן לוח התעריפים הוא חוזה אחיד, וסעיף 1 שבו הינו סעיף מקפח שדינו להתבטל. כמו כן יש להכיר בנתבעת כמונופולין שהשתמש לרעה בכוחו, והפר את החובה הציבורית לנהוג בשוויון ובמידתיות, חובה המושתת על העיתון כגוף דו-מהותי. 9. בדיון שנערך ביום 18.9.2000 הסכימו הצדדים כי בשלב ראשון תידון שאלת החבות בלבד והדיון בשאלת גובה הנזק ייערך לאחר ההחלטה בעניין החבות. 10. העובדות המוסכמות בין הצדדים הן: (א) התובע ביקש לפרסם פרסום כמפורט בכתב-התביעה. (ב) הנתבעת סירבה לפרסם את המודעה. (ג) עובר למועד המדובר הוציאה הנתבעת את העיתון היומי היחיד בשפה האנגלית בישראל. דיון 11. על יסוד העובדות הנ"ל מתעוררות שתי שאלות מרכזיות: (א) האם יש חובה על העיתון לפרסם את המודעה מתוקף הסכמה חוזית מחייבת. (ב) אם התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית נשאלת השאלה האם קיימים מקורות נוספים המטילים חובה על העיתון לפרסם את המודעה. ההסכמה החוזית 12. לטענת התובע לוח התעריפים מהווה הצעה (בהיותה מעידה על גמירות-דעת ומסוימות) ומסירת המודעה מהווה קיבול בדרך של התנהגות כך שנכרת חוזה בינו לנתבעת, לפיו התחייבה זו האחרונה לפרסם את המודעה האמורה. 13. לטענת הנתבעת מלמדים תנאי הפרסום המופיעים בעיתון על חוסר גמירות-הדעת. הטענה מסתמכת על סעיף 1 לתנאי הפרסום שם נאמר כדלקמן: "ההנהלה שומרת על זכותה לסרב, לשנות, או לדחות פרסום מודעה כלשהי, ללא מתן הנמקה, ולבצע תיקונים הכרחיים ללא מתן הודעה מוקדמת למפרסם ו/או לפרסומאי, אין ההנהלה נושאת באחריות בגין מודעות המוגשות לה לתרגום". 14. על-פי ההסכם ההחלטה הסופית אם להתקשר בחוזה מחייב אם לאו נתונה בלעדית בידי מערכת העיתון. לכן המדובר בהזמנה ולא בפנייה הניתנת לקיבול באופן שתהפוך להסכם המחייב את הצדדים. 15. לחלופין טוענת הנתבעת כי המדובר בהצעה מותנית בתנאים, הואיל וההצעה כפופה לזכות הסירוב של הנהלת העיתון. 16. סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) הנוגע להצעה קובע כי כדי שהצהרת הרצון תהיה הצעה, נדרשות גמירות-דעת להתקשר עם הניצע בחוזה מחייב ומסוימות (ראה ג' שלו דיני חוזים (להלן - דיני חוזים [9]), בעמ' 80). לוח התעריפים ותנאי הפרסום עונים על דרישת המסוימות, על-כן נותר רק לבחון את שאלת גמירות-הדעת של העיתון. 17. גמירת-דעת היא תולדת רצון מגובש והחלטי להתקשר בחוזה, עם צד מוגדר כשהיא מלווה בהצהרה ברורה לכך (ראה דיני חוזים [9], בעמ' 91 וכן ראה ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א) [10], בעמ' 377). 18. במקרה דנן סעיף 1 לתנאי הפרסום קובע במפורש כי הנתבעת יכולה לסגת מפרסום הודעות שנשלחות אליה ללא כל הנמקה. אמנם לא צוין כי ניתן לסגת מההודעות שנשלחות אליה מכל סיבה, הפטור הוא רק לגבי ההנמקה, אך בכל זאת רוח תנאי הפרסום מעידה על אי גמירות-הדעת, שכן הלשון היא של חוסר התחייבות, כשבידי העיתון חירות הנסיגה (ראה דיני חוזים [9], בעמ' 105). 19. אין לקבל את הטענה החלופית של הנתבעת ולפיה המדובר בהצעה על תנאי, שכן תנאי הוא אירוע חיצוני לחוזה, שאינו וודאי (ראה דיני חוזים [9], בעמ' 329). הסכמה לפרסם התלויה באופן בלעדי בהחלטת העיתון אינה עונה על דרישות החיצוניות והאי-וודאות, הדרושות להתקיימות תנאי כהגדרתו בחוק החוזים. 20. משקבעתי כי המדובר בהזמנה גרדא נותר לבחון האם הפרה הנתבעת את חובותיה החוזיות בשלב הטרום-חוזי. החובות החוזיות של צד לחוזה בשלב הטרום-חוזי מעוגנות בסעיף 12 לחוק החוזים הדן בעקרון תום-הלב. 21. רף ההתנהגות המחייב צד לחוזה בשלב החוזי והטרום-חוזי תלוי לא פעם בצורה ישירה וברורה בזהות הצדדים בנושא ובנשוא החוזה. הדברים ידועים וברורים. כך למשל אין חובות רשות ציבורית לנהוג בשוויון ובהגינות עם צד עמו היא מנהלת משא ומתן לקראת חתימת חוזה, כחובותיו של אדם פרטי המנהל משא ומתן לקראת התקשרותו של חוזה מחייב. 22. לאור האמור לעיל נותר לבחון אם היה לעיתון מעמד ייחודי והאם הוא חייב לפרסם את המודעה? מעמדו של העיתון 23. כפי שצוין לעיל הצדדים הסכימו כי לעיתון הייתה בלעדיות בתחום העיתונות היומית הכתובה בשפה האנגלית. במצב דברים זה אינני רואה הכרח לדון בשאלת המונופולין, ובשאלת נפקות אי-הכרזתו של הממונה להגבלים עסקיים על העיתון כמונופולין. 24. ההחלטה שלא לדון בשאלת המונופולין נסמכת גם על טעמים שבפרוצדורה, ודוק, מן הטעם הפרוצדורלי התובע לא העלה את טענת המונופולין בכתב-תביעתו ונזכר להעלותה רק בסיכומיו. המדובר בשינוי חזית, ולפיכך אין מקום לטענה (ראה בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל [1]). 25. אין מחלוקת כי פורמאלית העיתון הוא גוף פרטי (שלא הוקם על-פי חוק), אך בכך אין כדי לקבוע את אופיו כגוף פרטי גם מבחינה מהותית (לעניין זה ראה ע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ [2], שם פסק בית-המשפט העליון כי ייתכן מצב בו קניין מסוים יהיה פורמאלית פרטי, אך מהותית יהיה בעל אופי ציבורי או מעין ציבורי, ובמקרה כזה יש ללכת אחר המהות). 26. התנאים והמבחנים שלאורם ייקבע אופיו של גוף כציבורי, כפרטי או כיצור כלאיים, טרם נתחוורו די הצורך בפסיקה. בנקודה זו פסק בית-המשפט בע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [3], בעמ' 517 כדלקמן: "מדינות אחרות, בהן התעוררו בעיות דומות, התקשו במתן תשובה לשאלה זו (ראהJ. Beatson, ‘‘Public’ and ‘Private’ in Administrative Law’ 103 Law Q. Rev. (1987) 34; L. Brown and J. F. Garner, French Administrative Law (London, 3rd ed., 1983) 79). לענייננו נוכל לקבוע, כי אם מוענק לגוף פלוני תפקיד סטטוטורי, יש להחיל עליו, לעניין ביצועו של תפקיד זה, את המשפט הציבורי. ודוק: משאיר אני בצריך עיון אם תנאי זה הוא הכרחי. לדעתי, הוא תנאי מספיק. כך, למשל, חברת החשמל נתפס כיציר כלאיים, בין השאר, בשל 'קיומן של סמכויות שלטוניות' (בג"ץ 731/86 בשג"ץ 91/87, בעמ' 462). לעניין זה, אין די בכך שאותו גוף פועל על-פי רישיון מטעם השלטון. הענקת הרישיון שוללת מפעולתו של אותו גוף את אופיו האסור. אין בהענקת הרישיון כדי להפוך את פעילותו של אותו גוף לפעילות בתחומי המשפט הציבורי, שאם לא כן 'תביא לתוצאה המשונה, שלפיה כל אדם או גוף, הפועל על-פי היתר (כגון נהג מונית, קבלן הבונה בניין, סוחר במטבע זר וכיוצא בהם) ממלא תפקיד על-פי דין' (בג"ץ 126/84, בעמ' 72)". 27. בספרו המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה [11] מתייחס א' ברק לטיבו ולטבעו של עיתון, וכותב בעמ' 555-554 כדלקמן: "עיתון פרטי עשוי להיתפס כגוף דו-ממדי או דו-מהותי, כיצור כלאיים. מחד גיסא, הוא גוף שהמשפט הפרטי חל עליו. כמוהו ככל גוף אחר של המשפט הפרטי. מאידך גיסא, ניתן לטעון כי הוא ממלא תפקיד ציבורי, והוא דומה ל-public utility. הוא מוביל ציבורי של השיח הציבורי, או בלשונה של ועדת הצ'ינס(Hutchins) : ‘[the] great agencies of mass communications should regard themselves as common carriers of public discussion’. על פי קו טיעון זה, אין הוא עושה שימוש - כמו התקשורת האלקטרונית - בגלי אתר שהם רכוש הציבור. אך העיתון שולט על במת הדיבור, שהיא מהבמות הציבוריות החשובות ביותר במשטר הדמוקרטי. עקרונית, כל אחד יכול לרכוש לעצמו במה זו. למעשה מעטים הם הרוכשים. קיימת ריכוזיות של שליטה בבמה זו. קיים 'כשל שוק חוקתי' בתחום זה. מי ששולט בבמה זו שולט על נכס שהוא חיוני למשטר דמוקרטי. אמת, הוא אינו מוקם על פי דין. בית המשפט הגבוה לצדק אינו מוסמך לשפוט אותו. הוא גוף פרטי שעל פי הרעיון המוצע, ממלא תפקיד ציבורי אך לא על פי דין. אכן, בידי העיתון הפרטי שליטה על הבמה אשר באמצעותה מתקיימת הדמוקרטיה והיא השומרת על חיותה. במה זו אינה רק נכס פרטי, שדין הקניין חל עליו. במה זו היא גם נכס ציבורי, שהעיתון מחזיק בו כנאמן של הציבור... כבעל פונקציה ציבורית, חלים על העיתון גם עקרונות יסוד של המשפט הציבורי. אין אלה כל הכללים הרגילים החלים על כל רשות ציבורית. אין הוא תאגיד ציבורי המוקם על פי דין; ואין הוא מפעיל סמכות שלטונית. אך הוא נאמן הציבור. יחולו עליו כל אותם עקרונות של המשפט הציבורי הדרושים כדי לשמור על הבמה הציבורית ולמנוע השתלטות בלתי ראויה עליה. על כן עליו לפעול בכל הנוגע לבמה זו באובייקטיביות". 28. אינני רואה צורך לקבוע בצורה נחרצת אם עיתון מהווה גוף דו-מהותי, שכן חלות נורמות מהמשפט הציבורי גם על גופים פרטיים לחלוטין כפי שנפסק בע"א 294/91 הנ"ל [3], בעמ' 533-532: "...כל פרט חייב בכיבוד זכויות היסוד של הפרט האחר. אכן, חובתו של הפרט לקיים את זכויות היסוד של זולתו נגזרת מאותו מקור עצמו ממנו נגזרת חובת השלטון - אלה הם תפיסות היסוד החברתיות ועקרונות היסוד המשפטיים עליהם בנויה שיטת המשפט. על-כן, לא רק השלטון מחויב בכיבוד זכות האדם לחופש הביטוי, אלא גם מתקשרים חוזיים מחויבים בכיבוד של זכות זו. על-כן נפסל תנאי בחוזה שבו נטל על עצמו עיתון התחייבות שלא לפרסם עניינים מסוימים (ראה Neville v. Dominion of Canade News Company Limited (1915), at 556)". היקף חובותיו של העיתון 29. לאור האמור לעיל ברור כי העיתון מחויב בכיבוד זכות התובע לחופש הביטוי, אך כעת עולה שאלת היקף החובה. 30. בפסק-הדין בדב"ע נג/3-223 פלסטין פוסט בע"מ - יחיאל (להלן - פרשת יחיאל [8]) שדן ביחסי עובד ומעביד שאל עצמו כבוד השופט גולדברג מה היקף החובות של העיתון, ובתשובתו לשאלה קבע כדלקמן: "מקובלת עלינו הדעה כי לחוקי יסוד ולזכויות יסוד, השפעה עקיפה על המשפט הפרטי (השווה דב"ע נג/17-3, בע' 239) האם חייב כל כלי תקשורת פרטי, שקיבל רשיון להופעתו לפי פקודת העיתונות לפרסם כל מאמר, או מכתב למערכת... האם חייב עיתון השייך למפלגה דתית לפרסם מאמר נגד 'כפייה דתית' או כתבה המצדדת בנישואין אזרחיים..." (שם [8], בעמ' 451). ובהמשך בעמ' 452-451 דבריו הוא אומר שחופש הביטוי אינו מרחיק לכת עד כדי כך: "רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאים בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי... עיתון, יהא נפוץ כאשר יהא, אינו חייב ליתן 'ביטוי מתאים של השקפות שונות הרווחות בציבור' כשם שרשות השידור חייבת לעשות מכח החוק. רצוי וראוי כי יעשה כן, אך זכותו גם שלא לעשות כן. ציבור הקוראים שמכספם הוא ניזון, יחליט להמשיך ולקנות אותו עיתון, שהוא חד צדדי בדיווחיו והשקפותיו. אם יפחת מספר הקוראים, יחדלו מפרסמים מלפרסם בו, והוא לא יוכל להמשיך ולהתקיים. בשוק העיתונות החופשי - אלה הם השיקולים שצריכים להנחות את הבעלים". 31. כבוד השופט גולדברג קבע בפרשת יחיאל [8] כי אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר כדי להוות פגיעה בחופש הביטוי והדיבור. למסקנתו הגיע השופט מתוך הנחה כי המעוניין בפרסום יכול למצוא לו במה אחרת, דבר שמוטל בספק בענייננו, בהיות העיתון היומון היחיד בשפה האנגלית, בלעדיות שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. 32. כבוד הנשיא ברק התחבט בשאלה מה היקף החובות של עיתון ומה מותר לעיתון להחליט שאינו רוצה לפרסם. הוא יצא מהנחה שחופש הביטוי אינו חופש מוחלט, שכן מטבע הדברים כנגד חופש הביטוי עומדות זכויות אחרות כגון זכות הקניין. 33. במצב זה בו מתנגשים ערכים וזכויות יחסיות, יש לפתור את ההתנגשות על-ידי איזון בין השניים. כשהמדובר בחופש הביטוי, מחד גיסא, ובזכות הקניין, מאידך גיסא, המדובר במה שמכנה ברק "התנגשות משפחתית" (כלומר התנגשות בתוך משפחת הזכויות החוקתיות). 34. מכל מקום, אליבא דברק כדי לאתר את האיזון הראוי בין הזכויות יש להתחשב גם בזהות הצדדים. 35. לענייננו מעלה ברק בספרו הנ"ל [11], בעמ' 556-555 מחשבות באשר לאיזון הראוי בין חובת הפרסום לזכות הקניין, וכותב כדלקמן: "אסור לו [לעיתון - י' ב'] להפלות... עליו ליתן זכות גישה. עליו לפעול על פי דוקטרית ההגינות, והכול באופן סביר ובמידה הראויה, כפי שמתחייב לפי המהות של כל עניין ועניין. בהקשר זה יש להתחשב, כמובן, בקניין של הבעלים ובחופש העיסוק שלהם. כן יש להתחשב באופיו של העיתון... אם אמנם נכון הכינוי של העיתונות בתור 'הרשות הרביעית' (ה-Fourth Estate), הרי נכון יהיה להפעיל עליה - במסגרת הדואליות הנורמטיבית - כללים מסוימים של משפט ציבורי. רעיון זה המועלה למחשבה... אינו זר לתפיסת העיתונות את עצמה. עיון בתקנות האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל מראה כי העיתונות ממלאת 'שליחות ציבורית'; כי עליה לפעול מתוך נאמנות; כי עיתונאי הוא 'משרת הציבור'; כי אסור לו לקבל טובת הנאה העלולה להשפיע על אופן כתיבתו או עריכתו". מן הכלל אל הפרט 36. במקרה דנן המדובר בפרסום מודעה ולא בפרסום מאמר או כתבה, אך בכל זאת אי-הפרסום פגע בחופש הביטוי המסחרי של התובע, חופש שנופל לגדרי חופש הביטוי (ראה בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור [4], שם פסקה השופטת דורנר כי הביטוי המסחרי (Commercial Speech) נכלל בזכות לחופש הביטוי כדבר מובן מאליו וללא צורך בהנמקה מיוחדת). אין ספק כי יש בכוחה של הפגיעה בחופש הביטוי של התובע כדי לכרסם בערך הסובלנות, ערך שבלעדיו לא יתאפשרו חיים דמוקרטיים בחברה מגוונת כשלנו (ראה דברי כבוד השופט לנדוי בבג"ץ 351/72 קינן נ' המועצה לבקורת סרטים ומחזות [5]), אך אין גם ספק שישנן פגיעות מותרות וסבירות. אשר-על-כן נבחן בהמשך הדברים את המרכיבים אשר יש בכוחם להשפיע על תקפות ההחלטה של העיתון שלא לפרסם את המודעה. אופי העיתון 37. בא-כוח הנתבעת העלה בסיכומיו את הטענה שיש להתחשב באופיו של העיתון כשבאים לגזור חובות אלו או אחרות, כפי שמציע ברק בספרו הנ"ל [11]. אלא שטענה זו יש בכוחה לפעול גם נגד הטוען אותה, שכן "אופיו" של העיתון אינו רק כעיתון שרוב קהל קוראיו נמנה עם הציבור הדתי-אורתודוקסי (טענה שהועלתה על-ידי הנתבעת מבלי שהיה בכוחה לבססה) אלא יש גם פן נוסף ל"אופיו" והוא כעיתון היחיד בשפה האנגלית. במצב דברים זה לא נוכל לקבוע כאן איזה אופי דומיננטי יותר אצל העיתון. לשון המודעה 38. בבחינת לשון המודעה עולה כי אין למודעה היבט תוכחתי; אין המדובר בפרסום משנה סדורה מעל דפי העיתון, או רעיון שיש בו מטרה לשבות את לב הקוראים. המודעה עסקה במידע "יבש", אודות ספרים מסוימים שיצאו לאור, כך שהגבלת העיתון הייתה על מה לכתוב. העיתון אסר כל כתיבה על הספרות של היהודים המשיחים. אין ספק כי הגבלה על מה לכתוב הינה הגבלה קשה יותר ממה לכתוב, שכן אינה מאפשרת כל נגיעה בתחום והיא מוציא תחומים שלמים מהשיח הציבורי (ראה ז' סגל חופש העיתונות - בין מיתוס למציאות [12], בעמ' 51). פגיעה צפויה בקהל הקוראים 39. אין בלשון האינפורמטיבית של המודעה בכדי לפגוע פגיעה של ממש בקוראים, שכן אין במודעה משום "טעם רע", מביש או מטה את הדעת. אם זאת ברור כי חשיפה לעיתון משמעה גם חשיפה למודעות הנמצאות בגוף העיתון, וייתכן שיש מבין קוראי העיתון שלא ירצו להיחשף או לראות מודעות מסוג המודעה האמורה, גם אם אינם רואים בכך פגיעה ברגשותיהם או באמונותיהם. כמו כן הקוראים יודעים כי מודעות הפרסום אינן יוצאות מפיו של העיתון אלא הוא בסך הכל מהווה במה, כך שהקוראים יודעים להבחין היטב בין העיתון עצמו לפרסומות שבו. הפגיעה הקניינית הצפויה בעיתון 40. בהחלט ייתכן שיהיו מבין קוראי העיתון, שהעדיפו או יעדיפו שלא לקנות את העיתון, שמפרסם מודעות ברוח המודעה האמורה, ונתון זה הוא נתון לגיטימי שהעיתון רשאי להביאו בחשבון כגוף פרטי למטרות רווח. 41. אין ספק כי במדינה רב-תרבותית כשלנו בה חיות קהילות שונות כשלכל אחת מהן יש את השקפותיה ואמונותיה יש צורך להתחשב ברגשות הדת. בנקודה זו ראוי לזכור את דברי השופט ברנזון בבג"ץ 287/69 מירון נ' שר העבודה, רשות השידור ו-שר הדואר [6], בעמ' 364: "אמת, כל אחד חייב לכבד את רגשות הזולת, לרבות רגשות דת ואמונה, ולהימנע עד כמה שאפשר מלפגוע בהם. זהו צו מוסרי נעלה, שבלעדיו לא ייכונו חיי חברה תקינים ומכובדים. אבל צו זה חל על כולם. כשם שראובן חייב להתחשב ברגשי הדת של שמעון, כך שמעון חייב להתחשב באורח החיים החופשי של ראובן הנובע מהכרתו הפנימית, ואל לו לאחד לנסות לכפות על השני את דעותיו ואמונותיו שלו". 42. וברוח דומה פסק כבוד השופט אור בבג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות [7], בעמ' 501, כדלקמן: "נראה לי, כי בשיווי המשקל העדין בין חופש הדת לבין החופש מדת יש לזכור היטב, כי עצם העובדה שציבור אחד מחזיק בדעות ובאמונות שונות ומתנהג אחרת, גם אם יש בכך פגיעה ברגשות ציבור אחר, אינה מצדיקה למנוע מהציבור הראשון להמשיך לחשוב, להאמין ולהתנהג בהתאם לאותן דעות, אמונות ומנהגים שונים". 43. חובת ההתחשבות ברגשותיו של האחר הינה הדדית, וראוי כי הרוב ייתן למיעוט חופש ביטוי (לרבות חופש ביטוי כלכלי) וחופש דת ומדת. ברם יש לזכור כי במקרה דנן המדובר בתחולת זכויות האדם החוקתיות, במשפט הפרטי, ובמכלול הזכויות שראוי להתחשב בהן כגון חופש הביטוי של צד אחד עומדים מנגד האוטונומיה של הרצון וחופש החוזים של האחר. 44. אולם אם לא מצויה סובלנות ראויה בקרב קוראי העיתון אין העיתון צריך לשאת על גבו את הצלב (או את הצלב והמגן באנלוגיה למקרה) של חוסר סובלנות זה, על-ידי הקרבת רווחיו על במת הסובלנות וההתחשבות. 45. במקרה דנן בו היו הצדדים בשלב משא ומתן קיימת תחולה של סעיף 12 לחוק החוזים (המהווה סעיף שסתום) (ראה מאמרו של א' ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" [13], בעמ' 197-196 שם מדבר ברק על התאמת המשפט הפרטי לתחולת חוקי היסוד באמצעות מושגי השסתום שבמשפט הפרטי כגון תקנת הציבור וחובת תום-הלב). 46. לדידי במקרה דנן הנתבעת לא הפרה את חובת תום-הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים עת נסוגה מההזמנה האמורה; אמנם המדובר בעיתון החולש על העיתונות היומית בשפה האנגלית, עיתון המשמש לא רק כבמה לדעות ומאמרים בשפה האנגלית, אלא גם כבמה כלכלית לפרסום מודעות המופנות לקהל הקוראים בשפה האנגלית, אך המדובר גם בגוף פרטי הפועל למטרות רווח, וקיים חשש סביר כי במידה והעיתון ייתן יד לפרסום מודעות נוסח המודעה האמורה, יהיו קוראים אשר יבכרו שלא לקנות את העיתון, ואז תיפגע רווחיותו. 47. בשולי הדברים אומר כי את התנהגותה של הנתבעת בנכונותה לפתוח דוכן ביריד, וסירובה לאחר מכן לפרסם מודעה על כך בעיתון ניתן לשפוט לחיוב או לשלילה, ודוק: מחד גיסא, פריסת חסות הנתבעת על הדוכן של התובע ואחר כך הימנעות מפרסום יש בה כדי להצביע על התנהלות שלא בתום-לב, "הליכה בזיג זג", אשר פגעה בציפייה הלגיטימית של התובע שציפה כי אם הנתבעת מסכימה להצבת הדוכן ביריד שנושא את חסותה היא וודאי תפרסם מודעה בדף המודעות בעיתון, אך, מאידך גיסא, נכונותה של הנתבעת להצבת הדוכן מלמדת שלא היה לה רצון "אישי" לפגוע בתובע, ולדידה אין בעיה ברצונו של התובע להפצת ספריו, כל עוד הדבר אינו פוגע בה, מכאן שסירובה לפרסום המודעה נבע אך ורק מטעמים כלכלים גרדא שהם שיקולים רלוונטיים ולגיטימיים. 48. לאור האמור לעיל אני קובע כי לא הייתה חובה על העיתון לפרסם את המודעה האמורה. 49. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם את הוצאות הנתבעת בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.עיתונותמודעה