סכסוך בין עיתונאים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך בין עיתונאים: בין התובע לבין הנתבע 1, שניהם עיתונאים הכותבים בעיתונות היומית המופצת בישראל, התגלע סכסוך בקשר לכתבות שנכתבו על-ידיהם, והתביעה שבפניי מבססת אדניה על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (להלן - החוק). להלן עיקרי העובדות: 1. התובע הינו עיתונאי המשמש כעורך העיתון "נובוסטי נידיילי", עיתון יומי המופץ בישראל בשפה הרוסית (להלן - נובוסטי). הנתבע 1 (להלן - הנתבע) הינו עיתונאי אשר שימש ככתב בעיתון "ידיעות אחרונות" (להלן - ידיעות אחרונות) במועדים הרלוונטיים לתביעה. 2. ביום 23.5.1997, על רקע מעצרו של גרגורי לרנר (צבי בן ארי) וחקירתו לגבי קשריו עם גורמי פשע מאורגן ברוסיה וכן על רקע החשדות לקיומו של ארגון מאפיה רוסית בישראל שהועלו על סדר היום הציבורי באמצעות כלי התקשורת, פרסם התובע מאמר מערכת ב"נובוסטי" תחת הכותרת "כל אחד מכם - גרישה מאפיונר", אשר בו מחה על המאבק הנחוש של משטרת ישראל להוכחת קיומה של "מאפיה רוסית" ועל שיתוף הפעולה של כלי התקשורת במאבק זה, הגורמים, לגישתו, להדבקת תוויות גנאי לעולים מרוסיה ומסמלים גזענות ושנאה המופנית כלפיהם (להלן - מאמר התובע). ובאלו המילים פותח התובע את מאמרו: "סנדו מזור, ראש אגף החקירות במשטרת ישראל, וכל אנשי צוותו הרבים והנאמנים, יכלו סוף-סוף לנשום לרווחה בשבוע שעבר. לאחר חמש שנים של הצהרות (אשר לא קיבלו גיבוי עובדתי) והדלפות מכוונות של מידע לתקשורת, הם הצליחו להראות לעם ישראל שיש פה 'מאפיה רוסית' ויש פשע 'רוסי מאורגן'". בהמשך המאמר ציין התובע את נחישותה של המשטרה בפעילותה להוכחת קיומו של ארגון מאפיה רוסית בישראל: "אך מעולם לא יצא לי לשמוע על כך שהמשטרה פעלה נגדם [גנבי רכב - ש' א'] בנחישות ובעקביות כזאת כפי שהיא פועלת על מנת להוכיח בכל מחיר שיש אצלנו 'מאפיה רוסית'". ולבסוף הביע את דעתו האישית על כי: "לא נשאר לי אלא לבטא את תחושתי האישית, לפיה כל ההתלהבות הזאת במאבק עם ה'מאפיה הרוסית' מדיפה ריח חזק של גזענות. עד כה נמנעתי מהשימוש במילה הזאת. אבל, למרות היותי צבר, אני מרגיש בכל נימי נפשי את הגזענות הזאת (איזו מילה קשה וגועלית זו!), אני מרגיש את עצמי מדוכא ומושפל בדיוק כמו מאות אלפי עולים, אשר בתמימותם לא מבינים אפילו את הסיבות לתופעה זו" (ההדגשות שלי - ש' א'). 3. באותו יום פורסמה כתבה נוספת באותו נושא באותו עיתון "נובוסטי" על-ידי כתב אחר, סמיון פלדמן, תחת הכותרת "האנטישמיים איבאנוב, סידורוב ומזרחי נגד 'המאפיה הרוסית'", אשר - בין היתר - מאשים את מפקד מחלקת חקירות פשעים במשטרה, תת-ניצב יעקב מזרחי, באנטישמיות. לטענת התובע, מיד לאחר שנודע לו על תוכן הכתבה, הוא השעה את סמיון פלדמן מעבודתו לשבועיים ונזף בו, וכן התנצל בפני תת-ניצב יעקב מזרחי הן באופן אישי והן מעל דפי העיתון "נובוסטי". 4. ביום 29.5.1997 פרסם הנתבע כתבה בידיעות אחרונות שכותרתה "העיתונות הרוסית בארץ תוקפת את חקירת לרנר" העוסקת בתגובות להארכת מעצרו של לרנר, ובעיקר בתגובות שבאו לידי ביטוי בעיתונות הרוסית בארץ (להלן - כתבת הנתבע). בחלקה הראשון של הכתבה נכתב, בין היתר, כי: "...בעיתונים הרוסיים נכתבו מאמרים הטוענים, כי מעצרו של גרגורי לרנר הוא חלק ממסע השמצה כוללני נגד כל יוצאי רוסיה בישראל ובאחד העיתונים אף התפרסמה כתבה המאשימה את מפקד היחידה לחקירת פשעים באנטישמיות". בהמשך הכתבה הובאה תגובתה של עורכת-הדין פנינה דבורין, שהשוותה את החקירה לפרשת דמיאניוק, ושל חבר-הכנסת יורי שטרן, שראה בקישור בין יוצאי רוסיה למעשים פליליים כהתקפה על הקהילה הרוסית. בסופה של הכתבה הופיע הקטע נושא התביעה, המתייחס למאמר התובע בזו הלשון: "בעיתון בשפה הרוסית 'נובוסטי נדלי' כתב עורך העיתון, אפריים גנור, מאמר מערכת תחת הכותרת 'כל אחד מכם הוא גרישה מאפיונר': 'דבר אחד ברור כבר עתה. יוצא שכל לרנר שעלה מרוסיה בעשר השנים האחרונות הוא מאפיונר, אם לא ראש המאפיה הרוסית בעצמו, וכל גרישה - הוא פושע מסוכן הקשור למניפולציות מפוקפקות של המאפיה ברוסיה'. בתגובה לכותרת זו, המאשימה את מפקד היחידה לחקירת פשעים באנטישמיות, אמר עורך 'נובוסטי נדלי', אפריים גנור, כי הוא מודה ש'אולי אחד הכתבים שלו נסחף מעט בניסוחיו'" (ההדגשה שלי - ש' א'). 5. הפיסקה האחרונה המודגשת בקטע המצוטט לעיל הינה נושא המחלוקת בפניי, שכן התובע טוען כי משתמע ממנה שבמאמרו הוא האשים באנטישמיות את מפקד היחידה לחקירת פשעים במשטרה. לטענתו, הואיל והוא לא האשים במאמרו את מפקד יחידה זו באנטישמיות, הרי שכתבת הנתבע מוציאה את דיבתו ומהווה לשון הרע, כהגדרת המונח בחוק. קרי, הכתבה עלולה להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג, לביזויו בשל האמירות שיוחסו לו, ולפגוע בשמו הטוב, במקצועו ובמשלח ידו, שכן עיתונאי הנוקט לשון בוטה ולא זהירה, התוקף בחריפות אנשי ציבור, עלול להיתפס כבלתי מקצועי וכקיצוני. כן טוען התובע, כי עיתונאי שתוקף אנשי ציבור בחריפות מוגזמת עלול להימצא ניזוק ביחסים שעליו לקיים עם הרשויות השונות. הוסיף התובע כי כתבת הדיבה גרמה אף לפגיעה ממשית בו, שכן אנשי משטרה ופוליטיקאים אשר אינם דוברי רוסית וקראו את כתבת הנתבע הביעו בפניו מחאה ותדהמה. לטענת הנתבעים, המאמר אינו מוציא דיבתו של התובע לרעה, שכן הקטע הנדון אינו נוגע לכתבה שכתב, אלא מתייחס לדיווח שבתחילתה של הכתבה, על כי נכתבה כתבה המאשימה את מפקד היחידה לחקירת פשעים באנטישמיות. על כך מעיד המשפט האחרון בקטע נושא המחלוקת, ולפיו הודה התובע שאחד מכתביו נסחף מעט בניסוחיו, וממנו עולה כי לא התובע הוא זה שכתב את הכתבה המאשימה באנטישמיות. בנוסף טוענים הנתבעים כי התובע האשים במאמרו את משטרת ישראל בגזענות במאבקה להוכחת קיומה של מאפיה רוסית בארץ, ואף התייחס באופן מפורש לניצב סנדו מזור, מפקד אגף חקירות במשטרה. לפיכך אין ממש בטענת התובע כי נפגע מכך שיוחסה לו האשמה באנטישמיות, הואיל ואם נגרמה פגיעה, הרי שנגרמה היא מהתבטאותו שלו ומהאשמתו את המשטרה בגזענות, האשמה אשר אינה חריפה פחות מהאשמה באנטישמיות, ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. לחלופין, טוענים הנתבעים כי עומדות להם הגנות מכוח החוק - הגנת אמת בפרסום, הגנת תום-הלב וכן הגנת "מעשה של מה בכך" שעל-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. דיון (א) האם במאמר יש משום הוצאת לשון הרע על התובע סעיף 1 לחוק מגדיר מהי "לשון הרע": "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית או משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו...". סעיף 3 לחוק קובע, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". ההלכה שחוזרת לאורך השנים בפסיקה כחוט השני היא שלצורך הקביעה אם פרסום מהווה לשון הרע, בית-המשפט מפעיל מבחן אובייקטיבי, קרי: בית-המשפט מפעיל את שיקול-דעתו ובוחן את משמעות הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר. כך בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן [1], בעמ' 740: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום..." (ההדגשות שלי - ש' א'). בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני [2], בעמ' 333 חוזר השופט מלץ על הלכה זו: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים..." (ההדגשה שלי - ש' א'). בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [3], בעמ' 300 קבע בהקשר זה השופט ש' שמגר: "...המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו. ...כאשר בית-המשפט בוחן דברים שפורסמו בעתון ומבקש ליישם את המבחן של האדם הסביר והרגיל, עליו להעריך מה משמעותן ומובנן של המילים בעיני קורא העתון הרגיל ולשקול איך היה הלה מבין את הכתוב" (ההדגשה שלי - ש' א'). אשר למשמעות שיש לייחס ללשון שננקטה בפרסום קבע השופט ח' כהן כי: "המוציא שם-רע... מדבר הוא כלשון בני-אדם; ויש לפרש את המלים שהשתמש בהן כמשמעותן העממית הכללית, כפי שסתם קורא עתון היה מבינן" (ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי [4], בעמ' 387). לאור ההלכות שציינתי לעיל, ולאחר עיון בכתבת הדיבה ובמאמרו של התובע, הגעתי לכלל מסקנה כי הכתבה אינה מוציאה דיבתו של התובע לרעה ואינה מהווה לשון הרע: 1) בכתבת הנתבע יוחסה לתובע האשמה של קצין בכיר במשטרה באנטישמיות. מקריאת מאמר התובע כולו מתרשם הקורא כי התובע מאשים את המשטרה, בכלל, וקצין בכיר בה - סנדו מזור - בפרט בגזענות: התובע פותח וכותב במילים כלהלן: "סנדו מזור, מפקד אגף החקירות במשטרת ישראל, וכל אנשי צוותו הרבים והנאמנים, יכלו סוף-סוף לנשום לרווחה בשבוע שעבר; אחרי חמש שנים של הכרזות שלא היו מלוות בעובדות, ואחרי הדלפות מכוונות לעיתונות, הם הצליחו להראות לעם בישראל כי אכן יש 'מאפיה רוסית' בארץ..." (ההדגשות שלי - ש' א'). יש בדברים אלה משום השמצה והאשמה של סנדו מזור, מפקד אגף החקירות במשטרה, ושל אנשיו בעבודה לא מקצועית ובמאמצים, אשר נעשו בדרכים לא ראויות, להוכחת קיומה של מאפיה רוסית בארץ. בהמשך המאמר מציין התובע, כי: "אף פעם לא שמעתי על כך שהמשטרה פועלת נגדם [גנבי רכב - ש' א'] באותה נחישות והתמדה, כפי שהיא פועלת היום כדי להוכיח, שקיימת בארץ 'מאפיה רוסית'". ולאור דבריו אלו ברור כי בפיסקה הבאה במאמרו מובעת עמדתו של התובע ביחס לעבודת המשטרה, ולא ביחס לחברה כולה: "לא נותר לי אלא לבטא את תחושתי האישית, לפיה כל ההתלהבות הזאת במאבק עם ה'מאפיה הרוסית' מדיפה ריח חזק של גזענות..." (ההדגשות שלי - ש' א'). אין ספק כי התובע מדבר בנשימה אחת הן על ה"נחישות וההתמדה" של המשטרה בפיסקה הקודמת, הנזכרת לעיל, והן על "ההתלהבות הזאת במאבק", דהיינו: כוונתו היא להתלהבות של המשטרה, ולאור הדברים שצוטטו לעיל מפתיחת המאמר מתכוון התובע בייחוד להתלהבות של אנשי אגף החקירות במשטרה, ובראשם סנדו מזור, שכן הם אלו העוסקים בחקירת קיומה של "מאפיה", תהא אשר תהא. אותה התלהבות במאבק של המשטרה מדיפה, לדברי התובע, ריח חזק של גזענות. זאת ועוד, התובע אף טורח לתת משנה תוקף לדבריו ולהדגישם, פן ישכחו הקוראים כי בגזענות עסקינן, באומרו כי: "אני מרגיש בכל נימי נפשי את הגזענות הזאת...". פועל יוצא מכך הוא שהתובע מאשים את המשטרה, בכלל, ואת אנשי אגף החקירות ומפקדם סנדו מזור, בפרט, בגזענות, ואידך זיל גמור. 2) נשאלת השאלה אם האשמת התובע את אנשי אגף החקירות בגזענות שונה מהאשמתם באנטישמיות - האשמה שהופיעה בכתבה השנייה בעיתון נובוסטי. המשמעות הניתנת על-ידי הקורא הסביר למילים "אנטישמיות" ו"גזענות" היא כמעט זהה. שתיהן מילים קשות וחריפות, כפי שמודים בכך במאמריהם הן התובע והן עמיתו מנובוסטי, המעוררות בקורא הסביר, בכלל, וביהודי - בפרט, אסוציאציות קשות הקשורות להיסטוריה הטראגית של עם ישראל. הגדרת המונח "גזענות" במילון אבן שושן כורכת ומשלבת גזענות ואנטישמיות כשני מושגים השלובים זה בזה: "...הגזענות היתה אחד מעקריהם של הנאצים בגרמניה ושמשה יסוד לאנטישמיות פרועה...". וכן: אנטישמיות: "שנאת בני הגזע השמי... שנאת ישראל". גזענות: "ההשקפה, שעמי העולם נחלקים לגזעים מיוחסים אחד ('גזע האדונים') ולגזעים אחרים שהם נחותים...". הקורא הסביר, הקורא כתבה אחת המאשימה את אנשי היחידה לחקירת פשעים בגזענות ושנייה המאשימה אותם באנטישמיות, אינו דק בשוני האקדמי שבין שני המושגים: "...המובן הטבעי והרגיל כולל, לעיתים, לא רק את המובן המילולי כי אם גם את המסקנות שאדם רגיל עשוי ללמוד מן הדברים, כאשר אינו מודרך ע"י ידע מיוחד חיצוני" (ת"א (ב"ש) 503/85 מדינה נ' יבין [8], בעמ' 430). הקורא הסביר אינו מודע להבדל שבין ההגדרה המילונית של "גזענות" לזו של "אנטישמיות", ולכן שומה עלינו לפרש מילים אלו לאור משמעותן העממית והכללית: אין ספק כי המילה "אנטישמיות" היא מילה חריפה המסמלת שנאה עזה לגזע השמי, בכלל, ולעם היהודי, בפרט, אולם המילה "גזענות" חריפה באותה מידה, אם לא למעלה ממנה. תורת הגזע פותחה על-ידי הנאציזם, ולפיכך אין לך מילה קשה ממנה המופנית למאן דהוא, בכלל, וליהודי - בפרט. הגזענות טומנת בחובה יחסי הבדלה ואף שנאה של הגזע העליון כלפי הגזע הנחות, והניסיון לסתור ולנסות להבחין בין האשמה בגזענות לבין האשמה באנטישמיות הינה התחסדות. אני דוחה את טענת התובע כאילו השימוש במילה "גזענות" הוא מקובל, ודווקא התגובות לפרשת אורי אור, שעליה תומך התובע את טענתו, מוכיחות את ההפך. בישראל קיימת רגישות גבוהה במיוחד למילה "גזענות" הן על רקע קיבוץ הגלויות, ריבוי העדות ותחושות ההפליה המתעוררות לעתים בקבוצות אוכלוסיה שונות, והן על רקע ההיסטוריה של עם ישראל, והשואה בפרט. לפיכך שימוש במילה המגלמת בחובה את תמצית התורה הנאצית אינו פחות בחומרתו משימוש במילה אנטישמיות, כשהיא מופנית כלפי מאן דהוא. התובע אף מעיד במאמרו על חריפותה של המילה שבה בחר להשתמש: "אני חש בגזענות הזאת בכל נימי נפשי (איזו מילה קשה ומתועבת!)". לא זאת כי אף זאת, הלשון שנקט התובע במאמרו מוכיחה את הקירבה בין המילים ואת זהות המשמעות שמייחס הקורא הסביר למונחים גזענות ואנטישמיות, וכך הוא כותב: "שוחרר שד השנאה ליהודי רוסיה מהבקבוק...". באשר מהי שנאת יהודים אם לא אנטישמיות? מילותיו של התובע מדברות בעד עצמן. יתר-על-כן, לא ייתכן כי הקורא הסביר, בקוראו כי לנציגי ציבור יהודי, קרי המשטרה, מיוחסת התנהגות אנטישמית כלפי חלק מהציבור היהודי בארץ, יפרש את המילה "אנטישמיות" כהגדרתה המדויקת כשנאת יהודים, שהרי ברי כי אין יהודי יכול לשנוא יהודי בשל היותו כזה. כאמור לעיל, הקורא הסביר אינו בקיא בדקויות האקדמיות בדבר ההבדל בין "גזענות" ל"אנטישמיות", וסביר כי ייתן למילה "אנטישמיות" פירוש הקרוב יותר למילה "גזענות". אשר-על-כן בעיני הקורא הסביר אין הבדל ממשי בין האשמה באנטישמיות לבין האשמה בגזענות, לפיכך אם התובע נפגע, הרי שמדבריו שלו הוא נפגע, ומהעובדה שאישר את הכללת כתבתו של סמיון פלדמן בעיתון, כמו גם את כתבתו שלו. אשר-על-כן אין לו להלין אלא על עצמו. 3 ) בכתבת הנתבע נאמר כי התובע האשים את מפקד היחידה לחקירת פשעים באנטישמיות בלי לנקוב בשמו של תת-ניצב יעקב מזרחי. במאמרו התייחס התובע לסנדו מזור, מפקד אגף החקירות במשטרה. אין לצפות מהקורא הסביר, אשר אינו בקיא בהייררכיית התפקידים במשטרה, כי ידע מיהו מפקד היחידה לחקירת פשעים, ומיהו מפקד אגף החקירות במשטרה, וכי יבדיל ביניהם, בייחוד לאור הדמיון בתיאור התפקידים, אשר בשניהם מופיעה המילה "חקירה", דבר העשוי להוביל לבלבול ביניהם. לפיכך עבור הקורא הסביר אין נפקא מנה אם הואשם מפקד האגף לחקירת פשעים, או שהואשם מפקד מחלקת החקירות. בשני המקרים מדובר בקצין משטרה בכיר, וזו העובדה החשובה, הנחקקת בזיכרון הקורא. ודוק, הפגיעה שנגרמה לתובע, אם בכלל, הייתה מכך שהאשים במאמרו קצין משטרה בכיר בגזענות, האשמה כמעט זהה במהותה לזו שיוחסה לו בכתבת הנתבע. אין בידי לקבל את טענתו כאילו נפגע דווקא מהדברים שנכתבו ויוחסו לו על-ידי הנתבע, ולא מהדברים הכמעט זהים שכתב הוא עצמו כשבוע קודם לכן. 4) אני דוחה את טענת התובע כי אין בכתבתו דבר המרמז על האשמת קצין משטרה בכיר בגזענות, אלא ביקורת בלבד על הדבקת הסטיגמה לעולים. האמור בכתבתו, כפי ניסוחו, אינו מהווה מתיחת ביקורת, אלא דיווח שהינו כביכול דיווח עובדתי, הגם שעיון מעמיק יגלה כי אין בכתבה שמץ של עובדה שניתן להסיק ממנה את המסקנות שאליהן מגיע הכותב. התובע מפרסם כעובדה כי המשטרה הכריזה הכרזות שאינן מגובות בעובדות והדליפה במכוון ידיעות לעיתונות, וכי היא פועלת בדבקות ובנחישות להוכחת קיומו של ארגון מאפיה רוסית בישראל, וכן כי היא מתייחסת לכל עולה חדש מרוסיה כמאפיונר. דברים אלו תומכים בטענה, העולה בבירור מהכתבה כולה, בדבר חקירה משטרתית שנודף ממנה ריח של גזענות והמונעת מכוחה. זו אינה הבעת דעה, ואף לא ביקורת, כי אם קביעת עובדה על-ידי הכותב (ראו ת"א (ת"א) 2281/85 נוף נ' אבנרי [9], בעמ' 336) העולה כדי האשמה, וודאי שלא הוכחה נכונותה; התובע לא תמך דבריו בנתונים כלשהם, כגון פעולות ספציפיות שננקטו על ידי המשטרה נגד אזרחים ממוצא רוסי, כמות הנחקרים ממוצא רוסי, המימצאים שנמצאו לגביהם וכיוצא בזה. אמנם התובע הקפיד לציין כי תחושת הגזענות היא תחושה אישית שלו: "לא נותר לי אלא להביע את תחושתי האישית האומרת, שכל ההתלהבות במאבק ב'מאפיה הרוסית, מדיף ריח חזק של גזענות'" (ההדגשה שלי - ש' א'). אולם מיד לאחר מכן הופכת "תחושה אישית" זו לעובדה, כאשר הקורא למד כי היא נחלתם של מאות אלפי עולים: "אני חש עצמי נרדף ופגוע בדיוק כמו מאות אלפי העולים...". ניסיונו של התובע לקבוע במאמרו עובדות בלי שיהיו במאמר אחיזה או בסיס לאותן קביעות עובדתיות תחת מסווה של תחושה, שאליהן מצטרפות ביקורת והבעת דעה, אינו אלא דמגוגיה צרופה. מן הנימוקים האמורים לעיל אין באי-הדיוק שנפל בלשון המשפט שהופיע בכתבת הנתבע כדי להוות לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק. (ב) הגנת האמת גם אם היה בדברים שיוחסו לתובע בכתבת הנתבע משום לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, הרי שעומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי", על-פי סעיף 14 לחוק, הקובע לאמור: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנת סעיף 14 לחוק מורכבת משני תנאים מצטברים: אמת בפרסום ועניין ציבורי בו, אשר שניהם מתקיימים בענייננו: 1) אמת בפרסום: בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [5] נקבע שדי בכך שהפרסום היה אמת לפי משמעותם ותוכנם הכללי של הדברים, ואין דרישה לזהות מוחלטת בין המציאות העובדתית-אובייקטיבית לבין תיאורה בפרסום. הדברים שיוחסו לתובע בכתבת הנתבע הם בבחינת "...פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", שכן הפגיעה שנגרמה מהפרסום אינה שונה במהותה מהפגיעה שהייתה נגרמת לתובע אילו הייתה כתבת הנתבע מתארת את העובדות לאשורן (ראו ע"א 4/85 צור נ' הוכברג [6], בעמ' 256), כלומר מציינת ומצטטת את האמירות שכתב התובע במאמרו, וזאת עקב הדמיון בין המשמעות שמייחס הקורא הסביר לשתי האמירות, כפי שפורט לעיל. 2) עניין ציבורי: לפי מבחן התועלת שאומץ בפסיקה (ראו ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה [7], בעמ' 826), עניין ציבורי הוא עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו. תועלת חברתית ניתן להפיק גם ממידע על אנשים המצויים בעמדה חברתית המאפשרת להם להשפיע על כלל הציבור, שכן בחברה דמוקרטית ופתוחה הציבור זקוק למידע שיאפשר לו לגבש דעה על אנשים המשפיעים על חייו ומעוניין בו (ראו דבריה של ר' גביזון "איסור פרסום הפוגע בפרטיות - הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" [10], בעמ' 213-207). אין ספק כי התובע, בהיותו עיתונאי ועורך עיתון, מצוי בעמדה חברתית המאפשרת לו להשפיע על הציבור דרך עיצוב דעת הקהל ובבחירה של הנושאים שיובאו לידיעת האזרח בקוראו את העיתון. לפיכך יש עניין ציבורי בפרסום צורת התבטאותו של התובע, ולפיכך הגנת "אמת דיברתי" עומדת לנתבעים. מן הטעמים האמורים לעיל אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח, בצירוף מס ערך מוסף, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סכסוךעיתונות