ערעור מנהלי ועדת ערר ביוב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור מנהלי ועדת ערר ביוב: 1. שלושה ערעורים מינהליים שאוחדו בהסכמת בעלי-הדין, עניינם החלטת ועדת הערר שליד בית-משפט השלום בירושלים (להלן - ועדת הערר או הוועדה) לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן -חוק הביוב או החוק). במועד הגשת הערר לא מונתה ולא פעלה ועדת ערר כאמור. בעקבות עתירה שהגיש עורך-דין מ' בניטה לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (בג"ץ 7200/01) ובהסכמת בא-כוח המדינה, מונה ביום 17.5.2001 יושב-ראש ועדת הערר. חברי הוועדה מונו אך בחודש אוקטובר 2001. עמ"ן 204/02 - מושב שורש 2. בין השנים 1998-2000 רכשו המשיבים, שאינם חברי המושב שורש, זכויות לבניית בתי מגורים בהסדר של הרחבת המושב, ושילמו על-פי דרישת המועצה האיזורית מטה יהודה (להלן - המועצה) סכומים שונים בעד היטל ביוב. בעקבות חילופי מכתבים בין המשיבים למערערת, ומשלא קיבלו המשיבים הסברים שהניחו את דעתם בעניין אופן החישוב של ההיטל, הגישו המשיבים ערר לוועדת הערר. לאחר שנתמנתה ועדת ערר נדון ערר המשיבים, והוועדה קיבלה את טענות המשיבים ופסקה כי דרישת התשלום לא הייתה כדין והורתה למועצה להשיב למשיבים את כל הסכומים שגבתה מהם כ"היטל ביוב". 3. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי המועצה לא ערכה בשנת 1998 תחשיב להיטל בעת שחייבה את המשיבים בהיטל, וכי אין ממש בטענת המועצה כי יש בידיה אומדן משוער בלבד של עלות עבודות הביוב, בעוד שהעבודות הסתיימו, אף לטענתה, בשנת 1998. מאחר שהמועצה לא המציאה לוועדה תחשיב של החיוב בהיטל בעניינו של כל אחד מהמשיבים, למרות שמיום הגשת הערר ועד למתן ההחלטה חלפה כשנה, קבעה הוועדה כי היות שאין בידי המועצה "פרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל" (כפי שמחייב סעיף 28 לחוק הביוב) "נראה כי כלל לא היו בידיה אותם פרטים בעת שגבו את ההיטלים מהעוררים". עוד קבעה ועדת הערר כי המועצה הפרה את חובתה להודיע למשיבים את דרך החישוב ואופן קביעתו, וכי: "אל לה לרשות מקומית לשלוח את ידה הארוכה לכיסו של אזרח סתם כך, תוך שימוש באמצעי לחץ שלטוניים. בוודאי ובוודאי שאל לה לעשות כן, ללא שקיפות מינימאלית, קל וחומר שללא תשתית עניינית-רלבנטית" (עמוד 7 להחלטה). עיקרי טענות המועצה 4. המועצה (המערערת) טוענת כי החלטת הוועדה נעשתה בחיפזון, ללא הודעה מראש ובלי ליתן למערערת הזדמנות להגיש ראיות ולהביא עדים. ועוד טוענת המועצה, כי הקביעות העובדתיות שקבעה הוועדה שלפיהן לא היו תחשיבים של רואה-חשבון מטעמה אינן מבוססות ולא הוכחו, מאחר שההחלטה ניתנה עוד לפני שהיה סיפק בידיה להגיש את התחשיבים ולהעיד את רואה-החשבון מטעמה. אין בפרק הזמן שחלף מאז הגשת העתירה כדי לקבוע כל מימצא עובדתי או ראייתי בעניין זה. 5. המועצה טענה כי העולה מהוראות החוק לעניין ועדת ערר הוא, כי מטרתה ותפקידה של ועדה כאמור הם חשיפת האמת. משום כך אין החוק מגבילה, כפי שהוא מגביל את בתי-המשפט, לסדרי דין ודיני ראיות. וכך קובע סעיף 29(ד) לחוק הביוב: "(ד) ועדת ערר לא תהא קשורה בדיני הראיה אלא תפעל בדרך שתיראה לה מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתה". אולם ועדת הערר, כך טוענת המועצה, ראתה לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין, כדי לקבל החלטה "חפוזה" בלי להתייחס לעובדות ותוך קיפוח זכות הטיעון של המועצה. ועדת הערר לא נענתה לבקשת המערערת למתן ארכה של שלושה ימים להשיב על הטענות המקדמיות. הנימוק של ועדת הערר לסירוב כי חלפה למעלה משנה מיום הגשת הערר אינו נימוק, מאחר שהאיחור בכינון ועדת הערר לא היה קשור במועצה. אם סברה ועדת הערר כי תשובת המערערת הייתה חלקית, היה עליה להורות על השלמת חומר הראיות ועל השלמת טיעונים. גם אם יש להביא בכתב-התשובה את כל הטענות, עדיין קיימת חובה על-פי חוק לאפשר לצדדים לטעון על-פה, והזדמנות זו לא ניתנה למועצה. המועצה טוענת כי חשיפת האמת אינה יכולה להיעשות ללא שמיעת עדים והבאת ראיות. הסתמכות הוועדה על טענות בא-כוחה של המועצה כמקור בלעדי להחלטתה הינה מוטעית. בא-כוח המועצה אינו יכול לבוא במקום העדים והמומחים, כגון רואה-חשבון, כלכלן ויועץ. ועוד זאת, עניין זה סבוך ומורכב. חישוב ההיטל נעשה באמצעות נוסחאות מתמטיות סבוכות שבא-כוח המועצה אינו בקיא בהן ואינו אמור לדעתן. לכן ציפיית הוועדה, כי ניתן יהיה להעריך נכונה את גובה ההיטל על-ידי תשאול עורך-הדין שמייצג מי מבעלי-הדין, אינה נכונה. ועדת הערר קבעה, כי: "יש לראות בהסתמכות המשיבה, כבסיס לחישוב ההיטל על התחשיב (החסר כל פירוט ענייני) שערך היועץ דוכין בשנת 2000, כהודאה בכך שלא הוכן כל תחשיב כאשר חויבו העוררים בהיטל משנת 1998 ואילך" (עמוד 6 להחלטה שורות 21-24). קביעה זו מוטעית אף היא, לטענת המועצה. התחשיב הוגש על-ידי המשיבים ולא על-ידיה. למערערת לא ניתנה הזדמנות להגיש את התחשיב המקורי ולהעיד את רואה-החשבון דוכין. המסמך האמור לא היה אלא פתק שנכתב בכתב יד - שרבוט שעשה רואה-החשבון במהלך פגישה עם המשיבים. בעניין התחשיב אומרת המועצה כי תחשיב הכלכלן החיצוני מטעמה נערך על-פי אומדן המועצה - שנים-עשר מיליון ש"ח. אולם, עלות העבודות על-פי תחשיבים מעודכנים עומדת על שבעה-עשר מיליון ש"ח ועתידה להיות עשרים מיליון ש"ח. לפיכך, יהיה צורך בעדכון ההיטל באופן יחסי. בניגוד לאמור בהחלטת ועדת הערר, טוענת המועצה כי התחשיבים עתידים להיות מוגשים ומשלא נתאפשר לה להגיש ראיות - לא ניתן לקבוע כי היא לא הוכיחה את טענותיה. המועצה אומרת כי הוועדה לא יכלה להחליט כפי שהחליטה על-פי הטענות המקדמיות בלבד. קביעה כי דרישת התשלום אינה חוקית צריכה להיעשות לאחר מתן הזדמנות נאותה למערערת להגיש תחשיבים, חוות-דעת וכיוצא באלה. לא ניתן לקבוע כי ההיטל הוחל רק על ביוב ציבורי על חלקיו השונים על סמך מסמך אחד ויחיד. עיקרי טענות המשיבים 6. המשיבים טענו כי המועצה נהגה בהם בחוסר תום-לב, בשרירות ובהתעמרות. מזה קרוב לשנתיים וחצי מנסים המשיבים לקבל מידי המערערת הסבר לאופן החישוב של ההיטל. במכתב המועצה מיום 6.2.2000 נאמר להם כי חישוב היטל הביוב שנגבה מתושבי שורש האחרים היה שגוי וכי יישלחו אליהם הודעות תשלום מעודכנות (נספח ב/2 לתגובת המשיבים). במכתב מיום 1.3.2000 נאמר להם כי נערכת בדיקה יסודית של כל חיובי היטל הביוב שנעשו ביישובי מטה יהודה, ובכללם שורש, וכי בסיום הבדיקה הנערכת בידי כלכלן חיצוני יציגו לפניהם את כל הנתונים (נספח ב/4 לתגובת המשיבים). במכתב מיום 14.2.2001 של בא-כוח המועצה, שמוען למבקר המדינה, נכתב כי: "המועצה עוסקת בימים אלה בבדיקה מחדש של כל מרכיבי ההיטל... להערכתנו בדיקה זו תיערך מספר חודשים בשים לב להיקף הבדיקה ומורכבותה" (המכתב הוגש לוועדת הערר וצורף לפרוטוקול מיום 20.12.2002, עמוד 9 שורה 23). המשיבים טוענים כי המועצה נהגה כלפיהם במדיניות של "סחבת" ופטרה אותם ב"לך ושוב" במשך תקופה של יותר משנתיים. מסקנות הבדיקה מחדש, בהנחה שאכן נערכה, לא הובאו לפני הוועדה, אף שעמדה לרשות המועצה תקופה של יותר משנה כדי להכין זאת. משנמנעה מהגשת ראיות או נימוקים חדשים, יש לראות בכתב-התשובה ובטיעונים שהציגה המועצה כמיצוי של כל הטענות והראיות שביקשה להגיש לוועדה, וכל טענה על קיפוח בזכות הטיעון או בזכות השימוע, אין לה על מה שתסמוך. ועוד זאת: המועצה עמדה מן הצד ולא נטלה כל חלק בפעולות המשיבים לכינון ועדת ערר. המועצה בחרה שלא להגיב לטענות המשיבים במשך תקופה של יותר משנה ולא הגישה כתב-תשובה, הגם שלפי תקנה 4 לתקנות הרשויות המקומיות (ביוב) (סדרי הדיון בפני ועדת ערר), תשכ"ה-1964 (להלן - תקנות הביוב) הייתה זכאית לכך. הימנעות המערערת מהגשת התחשיבים מלמדת על כך שאין בידי המועצה מסמכים המלמדים על כך שערכה תחשיבים כלל, וכי המועצה קבעה את ההיטל באופן שרירותי ואילצה את התושבים של מושב שורש לשלם את ההיטל, שאם לא יעשו כן לא תתיר את אכלוס הבתים שבנו. לעומתם טענה המועצה, כי הודעה על התניית האכלוס של הבתים בתשלום ההיטל ביישוב נשלחה לבתיהם של המשיבים, ומי שבניית ביתו הייתה בעיצומה ולא הייתה לו כתובת קבועה קיבל את ההודעה על היטל הביוב רק בבואו לקבל אישור אכלוס. 7. המשיבים טוענים כי המועצה ידעה היטב כי לפי חוק הביוב מוטלת עליה חובה להכין תחשיבים לפני שליחת דרישה לשלם את ההיטל (סעיף 28 לחוק). משלא עשתה המועצה כן, יש לקבוע כי הדרישה הייתה שרירותית ובלתי מוצדקת, כפי שנקבע בע"ש 2538/99 עיריית כפר סבא נ' י.א. בר-עוז חברה לבניין [6]: "...מן הראוי שדרישת התשלום תכלול פרטים רבים לעומת פירוטה כיום. הפרטים הנדרשים הם הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל. מדובר בנתונים מספריים בסיסיים בדבר הוצאות הרשות בשלבי התקנת הביוב ואופן חישוב ההיטל לפי הוצאות אלו. מן הראוי שהפרטים המלאים יועמדו לעיון הציבור...". עוד טוענים המשיבים, כי הם לא קיבלו מעולם דרישת תשלום, ולא הוצגה לבית-המשפט דרישה. בכל פנייה אליה השיבה המועצה כי בקרוב תהיה בידיה דרישה כדין, והרי דרישה צריכה הייתה להימסר למשיבים לפני כשנתיים וחצי. משנשאלה באת-כוח המועצה בעניין בסיס החיוב, השיבה: "על בסיס כלכלי שהוא חוק העזר למטה יהודה... בסיס כלכלי מסוים" (פרוטוקול הדיון בוועדה מיום 20.12.2001, עמוד 7 שורות 18-21). חוק עזר, כך טוענים המשיבים, אינו בסיס כלכלי, ואין קשר בין ההוראות והתחשיבים שבחוק העזר לבין הסכומים שבהם חויבו המשיבים. מכאן שהחלטת הוועדה, כי "לא היה למשיבה כל בסיס חשבונאי כלכלי לחיוב" (עמוד 6 שורה 28 להחלטת הוועדה) נכונה, וגם על בית-משפט זה לקבוע כי המערערת גבתה את היטל הביוב מן המשיבים שלא כחוק ובאופן שרירותי. 8. המשיבים טוענים כי המועצה הגישה כתב-תשובה רק לאחר שהוועדה הורתה לה להגישו, ושוב אין נפקות לעובדה שלא הייתה חייבת על-פי החוק להגיש כתב-תשובה והוועדה מוגבלת לאמור בו (תקנה 9 לתקנות הביוב): "9. בשמיעת הערר לא תיזקק הועדה לכל נימוק שלא הוזכר בכתב הערר או בתשובת המשיב, אלא אם היא משוכנעת ששמיעת הנימוק שלא הוזכר כאמור דרושה לשם מיצוי הצדק". המשיבים טוענים כי הסתייגות המועצה מסדרי הדין שהוועדה נהגה לפיהם הועלתה לראשונה בערעור. במהלך הדיונים לא העלתה המערערת כל הסתייגות בעניין זה. הוועדה התכנסה ארבע פעמים וניהלה דיונים, ולא ניתן לומר כי פעולתה הייתה בלתי סבירה. למועצה ניתנה הזדמנות מלאה להגיב על טענות המשיבים, אולם היא בחרה שלא לעשות כן. עוד טוענים המשיבים, כי החלת חוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992 אינה רלוונטית לענייננו, והמערערת לא הצביעה על פגם של ממש בדיוני הוועדה. 9. טענת המועצה, כי לפי תקנה 5 לתקנות הביוב לא הייתה הוועדה מוסמכת להכריע בהסתמך על כתבי-הטענות בלבד, אינה נכונה, שכן התקנה דנה במצב בו המערערת מסכימה לכך, ואין ללמוד ממנה על מצב שבו היא איננה מסכימה. בעניין זה דנה תקנה 6 שמאפשרת דיון בוועדת הערר. 10. המשיבים טוענים כי המועצה לא ביצעה את עבודות הביוב הציבורי והביוב הפרטי. במכתב ההודעה על התקנת הביוב שנשלח למושב שורש, ולא נשלח למשיבים (נספח ג/1 לכתב-הערר), מתארת המועצה את עבודות הביוב שנעשו במושב שורש ככוללות את ארבעת השלבים המפורטים בסעיפים 1 ו-16 לחוק הביוב. האסמכתה השנייה היא החלטת מליאת המועצה מיום 30.5.2000 שהתקבלה כשנתיים לאחר קביעת ההיטל, בעוד שהיה צורך לקבל החלטה לפני קביעת ההיטל. בהחלטה לא נאמר דבר לעניין התקנת הביוב הפרטי. בכתב-התשובה הודתה המערערת (סעיף 9 לכתב-התשובה) כי המשיבים הם שהתקינו את הביוב הפרטי, איש איש בביתו. המועצה טענה כי היא ביצעה את עבודות הביוב הציבורי. למעשה, עשתה זאת חברת פיתוח קבלנית, שביצעה את כל עבודות הפיתוח הכללי ובכלל זה את עבודות הביוב הציבורי בשכונה עבור המשיבים תמורת תשלום גבוה ששילמו לה המשיבים על-פי הסכם פיתוח שנכרת ביניהם. המשיבים מציינים כי החוזה הוצג בערר ונשלח הן לוועדה והן למערערת. המשיבים מוסיפים כי לא הוטל עליהם כל היטל אחר לרבות היטל כבישים, תיעול וכיוצא באלה, משום שעבודות אלו בוצעו על-ידי חברת הפיתוח במימון ישיר של המשיבים. מכל מקום אין לחייב אותם פעמיים בשל אותה העבודה. עמ"ן 205/02 - צור הדסה 11. בערעור זה המשיבים הם תושבי היישוב צור הדסה שנדרשו, כפי שנקבע בהחלטת הוועדה, לשלם היטל ביוב בגין מתקן ביוב שהוקם בשנת 1995. הוועדה קבעה בהחלטתה, כי הייתה הפרה מהותית של דרישות סעיף 28 לחוק הביוב בעניין הפירוט הנדרש לצורך תשלום ההיטל. המועצה (היא המערערת בענייננו) לא הכחישה בפה מלא את טענת העוררים, כי מתקן הטיהור הוקם בשנת 1995 ונועד לשתי שכונות ביישוב בלבד. הוועדה קבעה כי המערערת לא הראתה כיצד חולקה עלות ההתקנה בין כלל התושבים, וכי המועצה אינה רשאית להטיל היטל ביוב המתייחס לעבודות ביוב שבוצעו בשנת 1995, לפני חקיקת חוק עזר למטה יהודה (היטל ואגרות ביוב), תשנ"ח-1998 (להלן - חוק העזר משנת 1998) שהסדיר את סמכות הרשות להטיל היטל בשנת 1998. עם זאת, הוועדה נמנעה מהכריע בשאלה האם המועצה הייתה רשאית לעשות כן על בסיס חוק העזר משנת 1984 (חוק עזר למטה-יהודה (היטל ביוב), תשמ"ה-1984) שבוטל עם חוק העזר החדש משנת 1998, והשאירה אותה בצריך עיון. הוועדה הבהירה כי ההחלטה אינה מונעת מהמערערת לשלוח למשיבים בעתיד הודעות, לפי סעיפים 16 ו-28 לחוק הביוב. ערעור זה מכוון אף הוא נגד החלטת ועדת הערר האמורה. הערר נדון באותו יום שבו נדון הערר של מושב שורש. 12. ביום 8.11.2001 החליטה ועדת הערר כי על המערערת להגיש תגובה לערר בתוך חמישה ימים. התגובה הוגשה, והוועדה הורתה על הזמנת בעלי-הדין לדיון ראשון, בלי לצוות על הגשת חומר נוסף. דיון זה היה היחיד שהתקיים בעניין, ובמהלכו לא טענו הצדדים, אלא השיבו לשאלות חברי הוועדה. במהלך הדיון, כך לדברי המועצה-המערערת, הודיעה הוועדה, לאחר הפסקה, כי הגיעה להחלטה שנמסרה לצדדים. טענות המועצה זהות, בדרך-כלל, לטענותיה בעניין שורש. המערערת טוענת כי בידיה מלוא הראיות להוכיח כי פעלה כראוי ועל-פי הדין. חלקן הוצג לוועדה וחלקן לא היה סיפק בידה להציגן, משום שלא נוהל שלב של הבאת הראיות. מצב זה פגע בזכויותיה הדיוניות של המועצה ובזכותה לטיעון. הוועדה אינה יכולה לקבל החלטה המבוססת על טענות מקדמיות בלבד ועל כתב-תשובה שהגישה המועצה לפי דרישת הוועדה, גם אם לא הייתה חייבת לפי תקנה 4 לתקנות הביוב להגישו. הלכה ידועה היא כי מקום שבו כתב-תגובה (להבדיל מכתב-הגנה שהגשתו חובה) לא הוגש, אין לקבל החלטה "בהיעדר הגנה" (ע"א 4793/91 מנהל מס ערך מוסף נ' עומר אינטרנשיונל-אינק. [1]). המערערת קובלת על כך שההחלטות ניתנו בלי לתת לה הודעה מראש אלא תוך כדי דיונים. 13. טענות המשיבים בעניין צור הדסה זהות אף הן לטענות המשיבים בעניין שורש, ועיקרן הוא זה: משהגישה המועצה כתב-תשובה ולא הסכימה לטענות העוררים, חלה תקנה 6 לתקנות הביוב, שמחייבת דיון בעניין, וכך נעשה. המועצה צירפה לתשובתה מסמכים רבים ולו היו בידיה ראיות טובות להוכחת טענותיה חזקה שהייתה מצרפת אותן. גם במהלך הדיון לא ביקשה המערערת לצרף ראיות חדשות או נוספות, ואף בשלב הערעור אין היא מבקשת להגיש חומר ראיות חדש. כל שמנסה היא לעשות הוא "למשוך זמן". המשיבים טענו כי אין לקבל את טענת המערערת כי חוק בתי דין מינהליים חל בעניין סדרי הדין המיוחדים. סעיף 20 לחוק האמור לא קבע במפורש כי סדרי הדין שלפי חוק זה יחולו רק לגבי עניין "...שאין לגביו הוראות... בחיקוק אחר". בענייננו קיימות תקנות מיוחדות. למערערת ניתן יומה בבית-המשפט ולא קופחה זכות הטיעון שלה. עיון בפרוטוקול מגלה, כך לטענת המשיבים, כי התקיים "שיג ושיח" מלא בין חברי הוועדה לבין בא-כוח המועצה, שגם בו לא הכחישה המערערת כי ההיטל הוטל בעבור מתקן טיהור שנבנה בשנת 1995 ונועד לשתי שכונות בלבד. 14. המערערת לא צירפה את תחשיבי ההיטל לכתב-התשובה על-אף שבכתב-הערר הובאו טענות רבות מצד המשיבים בגין אי-קיומם של תחשיבים. המשיבים אומרים כי חלפה תקופה של יותר משנתיים וחצי מאז שנשלחו הודעות התשלום, והמערערת לא הייתה צריכה להמתין עד שהוועדה תורה לה להביא את ראיותיה. המועצה הייתה צריכה להביא את ראיותיה במסגרת כתב-התשובה ובמהלך הדיונים. המערערת לא ביקשה, בכל שלב שהוא, להגיש ראיה חדשה או נוספת. תגובות בא-כוח המערערת היו אלה: "זה ניתן לבדיקה" (פרוטוקול הדיון מיום 7.2.2002, עמ' 2 שורה 9), "הנתונים אינם בפני" (שם, עמוד 2 שורה 24) ו-"אני יכול להביא חישוב עלויות במכון הטיהור. זאת לא בעיה" (שם, עמוד 4 שורות 12-13). חרף טענות המשיבים נמנעה המערערת מלחשוף נתונים על אופן חישוב ההיטל. בנימוקי הערעור הודיעה המערערת כי היא מצרפת מקצת ראיותיה בעניין אופן חישוב ההיטל. בדיון בבית-משפט זה מיום 26.3.2002 הודיע בא-כוח המערערת כי נספח ג' אינו מוגש כראיה. המשיבים טוענים כי אופן חישוב ההיטל כפי שנעשה על-ידי הכלכלן אינו נכון. חוק העזר קובע היטל אחיד לכל היישובים ולכל התושבים, ואילו הכלכלן קבע שיעור שונה ליחידת מטר רבוע במגרש וליחידת מטר רבוע במבנה. הבחנה זו אינה קבועה בחוק העזר ועל כן אינה חוקית. בדיון לפני ועדת הערר הודיע בא-כוח המערערת כי היטל הביוב נועד לכסות חלק מעלויות מכון סניקה שנבנה על-ידי משרד השיכון. בכל המועדים המערערת דרשה וקיבלה מהתושבים אגרה שוטפת עבור תשלומים לחברת הגיחון עבור ביוב המוזרם מצור הדסה, שגם חוקיותו נבדקת על-ידיהם, כטענתם. 15. המשיבים טוענים כי המערערת פסחה על שלבים מהותיים שבהיעדרם לא ניתן להחיל את ההיטל. בניגוד לדרישה המהותית שבסעיף 16 לחוק הביוב וסעיף 2(א) לחוק העזר משנת 1998, המערערת לא קיבלה החלטה במליאת המועצה בדבר הקמת המתקן והתקנת הביוב. הדרישות נשלחו למשיבים בנוסחים שונים (ע/2, ע/3 ו-ע/4), אך בכולם לא צוינה זכותם של המשיבים לערור על גובה ההיטל לפני ועדת ערר לענייני ביוב, ולא צוין בהם באיזה ביוב מדובר. 16. המועצה טוענת כי היא צירפה לכתב-התשובה טבלאות המראות כיצד נעשה חישוב ההיטל הן לפי חוק העזר משנת 1984 והן לפי חוק העזר משנת 1998. לכתב-התשובה צירפה המערערת פרוטוקול של מליאת המועצה מיום 25.1.1994 שבו נרשם (עמוד 2 פיסקה 8.26) כי תקציב עבודות הביוב בצור הדסה עומד על 700,000 ש"ח ופרוטוקול מליאת המועצה מיום 30.5.2000 שבו אשררה המועצה את החלטותיה בעניין עבודות הביוב בכלל היישובים וביניהם בצור הדסה, לאמור: "2. אשרור החלטות מליאת המועצה בדבר התקנת ביוב בישובים בתוקף סמכותה לפי סעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 מחליטה מועצה האזורית מטה יהודה לאשרר את החלטות המליאה שהתקבלו בעבר בדבר התקנת קווי ביוב פרטיים, קווי ביוב ציבורים, קווים מאספים ומתקני טיהור אשר ישמשו את בעלי הנכסים בתחום המועצה האזורית מטה יהודה כמפורט להלן: הוחלט: לאשרר את החלטת מליאת המועצה בדבר התקנת ביוב בתחום המועצה לפי רשימה מצורפת". עוד טענה המערערת כי הערר לא נסב כלל על גובה ההיטל או מרכיביו אלא על פגמים טכניים שנפלו בדרך קבלת ההחלטה, וכבר נקבע בע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ (להלן - עניין מנחמי [2]), כי למעשה כל פגם ניתן לריפוי. 17. המשיבים טוענים כי ההיטל יכול להתבסס רק על חוק העזר שנתקבל בשנת 1998, וכי אין להחיל למפרע את חוק העזר שמעמדו כמעמד תקנה בת-פועל תחיקתי, ולחייב אותם לשלם בגין מתקנים שבעת החיוב לא היו קיימים. החלה למפרע אסורה על-פי סעיף 260 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. מאחר שהמערערת אינה עירייה ובצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 אין הוראה מקבילה לסעיף 260 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מבקשים המשיבים לקבוע כי הוראה זו חלה גם על מועצות מקומיות. ועוד: חוק העזר פורסם ביום 15.2.1998 ואין בו הוראה המחילה אותו למפרע. גם אם הייתה הוראה שכזו ספק אם הייתה תקפה, נוכח סעיפים 3 ו-8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגנים את החובה לשמור על קניינו של אדם ומתירים פגיעה לפי סעיף 8 לחוק היסוד אך במקרים שהוגדרו בחוק ולמטרה ראויה. בענייננו אין מתקיים התנאי בהיעדר הוראת חוק המתירה זאת. המשיבים סבורים כי המערערת חרגה מסמכותה לפי סעיף 16 לחוק הביוב, ולפיו היה על המועצה לקבל החלטה על הקמת מכון הטיהור נושא דרישת התשלום. בהיעדר החלטה, הרי הדרישה בטלה מעיקרא. תנאי לחיוב בהיטל הוא כי נתקבלה החלטה של הרשות להתקין או לקנות ביוב, כי המועצה נשאה או עתידה לשאת בעלותו, כי הביוב ישמש את בעל הנכס שממנו נדרש ההיטל ונמסרה לו הודעה על כך ועל כל שלב שבו עומדת ההתקנה (ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ [3]; ת"א (אשד') 2238/97 חב' אליקים בן ארי בע"מ נ' עירית אשלון [7]; ע"א 308/72 עירית קרית-אתא נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ [4], בעמ' 619-620). 18. בענייננו, כך טוענת המועצה, התקבלה ביום 25.1.1994 במליאת המועצה החלטה על הקמת המתקן. אולם, המשיבים טוענים כי הפרוטוקול שהמועצה צירפה מגלה כי אין החלטה בדבר הקמת מתקן טיהור וכל שאושר הוא תקציב מיוחד של 700,000 ש"ח לפרויקט "ביוב צור הדסה". עוד טענה המועצה, כי במליאת המועצה אשררו את החלטת המליאה משנת 1994 ביום 30.5.2000, אך המשיבים סבורים כי גם עיון בפרוטוקול זה מגלה כי אין אשרור כאמור, ואין מדובר במתקן הטיהור שהוקם בשנת 1995, אשר לגביו נדרש ההיטל. המשיבים אומרים כי המתקן היה זמני והוקם לצורך שתי שכונות בצור הדסה: "המאה" ו"הר כיתרון". אלמלא הוקמו שתי שכונות אלו, לא היה צורך כלל במתקן טיהור חדש, כיוון שהמתקן הישן תפקד היטב. עובדות אלה לא הוכחשו בכתב-התשובה, ועל-כן דרישת ההיטל מתושבי השכונה ה"וותיקה" אינה חוקית ובטלה מעיקרא. המערערת גבתה מתושבי שכונות אלה, באמצעות החברה לפיתוח, דמי פיתוח השווים ל-55,000$ עד 60,000$. סכומים אלה אמורים לכלול תשלום נכבד עבור מתקן הביוב הזמני. גם טענה זו לא הוכחשה בכתב-התשובה של המועצה, ויש לראותה כעובדה שלא נסתרה. כך שלמעשה גבתה המערערת כפל תשלום: תחילה מן המשתכנים בשכונות החדשות, באמצעות חברת הפיתוח שלה, ובהמשך גם מכלל התושבים. 19. לטענת המשיבים מדובר בחיוב שרירותי שאינו נובע מחוק העזר. עיון בחוק העזר עצמו מגלה, לטענת המשיבים, כי אין זיקה בין הסכומים שנקבעו בדרישות התשלום לבין הקבוע בחוק העזר. התוספת הראשונה לחוק העזר מגלה נוסחה מתמטית סתומה לחישוב חלוקת ההיטל, ואין מופיע בה חישוב בשקלים לפי מטר רבוע. הסכומים הם סכומים שרירותיים שלא פורשו על-ידי המערערת בכל שלב משלבי הדיון או בכתב-התשובה, למרות הטענות המפורשות שבכתב-הערר שהגישו המשיבים. ועוד: המערערת ביקשה לגבות מכלל התושבים - 800 בתי אב - היטל של 2,500 ש"ח מכל אחד, דהיינו סכום כולל של 2,000,000 ש"ח עבור המתקן הזמני בעוד שהקמתו עלתה 700,000 ש"ח בלבד. מאחר שחלקי המתקן לאחר הפירוק נותרו בידי המועצה, היה עליה לנכות את שוויים מן הסכום הכולל של ההיטל. הערעור שכנגד - עמ"ן 207/02 20. בערעור שכנגד מבקשים המשיבים לפסוק לזכותם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. הוועדה קיבלה את הערר במלואו, ואף לא חסכה שבטה מן המועצה. בהחלטה לא צוין דבר בעניין ההוצאות, אולם המערערים טוענים כי במהלך הדיון אמר יושב-ראש הוועדה, כי לדעתו אין לוועדה סמכות לפסוק הוצאות ושכר טרחה, ועל-כן נמנעה הוועדה מעשות כן. מכאן הערעור. 21. תקנה 9א לתקנות הביוב קובעת כדלהלן: "הועדה רשאית לחייב אחד הצדדים בתשלום ההוצאות שנגרמו לצד השני, כולן או מקצתן". הנה-כי-כן, ועדת הערר מוסמכת לחייב בעל-דין בהוצאות שנגרמו לבעל-הדין האחר - כולן או מקצתן. אולם, בנסיבות העניין ונוכח התוצאה שאליה הגעתי, כפי שאפרט להלן, הרי עניין ההוצאות בעררם של המשיבים - תושבי צור הדסה - ייפסק לפי שיקול-דעתה של הוועדה, לפי תוצאות הערר. בשלב זה, אני דוחה את הערעור. דיון 22. מעיון בכתבי-הטענות של הצדדים ומעיון בנספחים שצורפו אליהם עולה, לכאורה, כי החלטת הוועדה נעשתה בלי שנקבע מועד לשמיעת עדים ובלי שניתנה למערערת אפשרות להזמין עדים מקצועיים מטעמה, שיעידו על אופן עריכת החישוב, ועל העובדות האחרות הטעונות הוכחה. המשיבים עצמם טענו, כי הנוסחה המופיעה בחוק העזר היא נוסחה מתמטית סבוכה. אין זה סביר לדרוש מבא-כוח המערערת להסביר בעצמו את פרטי החישוב של ההיטל, אגב טיעוניו. ראוי היה כי הוועדה תקבע מועד לפרשת ההוכחות, וכי באי-כוח המשיבים, הן בעניין צור הדסה והן בעניין שורש, יוכלו לחקור את רואה-החשבון בחקירה נגדית. זאת, גם אם על פניו נראה כי המועצה השתהתה בשליחת הדרישה להיטלים ולא פירטה את שמתחייב מהוראות הדין. התניית האכלוס בתשלום ההיטלים אינה פסולה, לכאורה. משסיפקה המועצה למשיבים ביוב - על חלקיו - אין יכולה להיות מחלוקת כי על המשתכנים לשלם למועצה את עלותו. בהתניה זו יש משום הבטחת התשלום ומניעת השתמטות מתשלום. אם לא ייעשה כן, הרי שיהיה צורך בפנייה לערכאות כדי לממש את החוב. פנייה לערכאות תעלה למשלם המסים בממון, ואין הצדקה לכך. אני מקבל את טענת המשיבים, כי משהגישה המערערת כתב-תשובה בערר הרי שהוא מחייב והחלטת המועצה מוגבלת לפי תקנה 9 לתקנות הביוב לנימוקים שהועלו בו. אולם, לא ניתן לומר כי בנימוקים שהובאו שם לא הונחה כל תשתית היכולה לספק הסבר ולהצדיק את קביעת ההיטל. נראה לי, כי בלי לקבוע כי זכות הטיעון של המערערת קופחה יש להחזיר את התיק לוועדה על-מנת שתקבע מועד להבאת ראיות ולשמיעת עדי הצדדים ובסופו תיתן החלטה מנומקת. זאת גם אם הוועדה עשויה, בסופו של דיון, לקבוע עמדה שאינה שונה מעמדתה בהחלטה הקודמת. כך אני קובע בעניין שני הערעורים המאוחדים - עמ"ן 204/02 ועמ"ן 205/02. 23. בעניין מנחמי [2] נקבע כי דיני עשיית עושר מחייבים מי שמבקש לבטל את החיוב בהיטל ביוב או לבטל דרישה לתשלום ההיטל להראות כי פגעו בו פגיעה חמורה. ביוב נועד לשרת את בעל הנכס בתחום המועצה, ועליו לשאת בהוצאותיו, כחלקו היחסי. עד שלא תקבע הוועדה כי עבודות הביוב לא נעשו לרווחת התושבים, וכי התושבים לא נהנו ואינם נהנים, במגוריהם במקום, מעבודות הביוב או מהתקנתו - אין זה ראוי להורות על השבה. פעולת ההשבה יכולה להתבצע בכל שלב, אולם תחילה על המשיבים להוכיח כי לא הייתה כל סיבה להטיל עליהם את ההיטל. כל עוד אין ידוע מה הוא הסכום המדויק שהיה על המשיבים לשלם שיכול, לטענת המועצה, שיהיה אף גבוה יותר מן הסכום ששילמו כבר, אין היגיון בהשבה, שכאמור תקשה מאוד על פעולת המועצה. 24. בעלי-הדין הרחיבו את טענותיהם באשר לעניין מנחמי [2], ובעיקר בעניין פגמים בהליך של הטלת היטל ביוב ובעניין השבת כספים כאשר ההיטל אינו כדין. ראוי אפוא להתייחס לעניינים אלה. הסוגיה של פגם בהליך של הטלת היטל ביוב נדונה כאמור בעניין מנחמי [2], בעמ' 23, וכך נקבע: "אין במסקנתנו זו כדי לשחרר עיריות מחובתן על-פי חוק לשלוח הודעות כנדרש. החובה מקורה בחוק, ועל העירייה לכבדה. יש להצטער על כך שעיריית רמת-גן נכשלה במילוי חובתה. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את שחרורה של החברה מחובת תשלום ההיטל". בית-המשפט העליון קבע בפסק-דין זה במפורש, כי היעדר מוחלט של הודעה ודרישת תשלום אינו מהווה פגם מהותי. ממילא גם פגם מהותי אינו מביא לבטלות החיוב בהיטל, וניתן להשלים את היעדר הדרישה. 25. בעניין דנן, ועדת הערר הבחינה בין עניין מנחמי [2] לענייננו. המערערת טוענת כי הבחנה זו היא מלאכותית. אכן, בעניין מנחמי [2] התבקש החיוב על-ידי הנישום, אולם למערערת לא ניתנה אפשרות להראות כי החלטת ועדת הערר (סעיף 18) בטעות יסודה. נימוקי הוועדה שלפיהם החלטת הרשות הייתה משתנה בכך שהדרישה הייתה נשלחת לפי סעיפים 16-17 לחוק הביוב, אינם נימוקים כלל. דברים אלה ניתן היה לומר גם בעניין מנחמי [2], אולם קביעת בית-המשפט העליון שם הייתה מכוונת גם כלפי טענה זו, אך בית-המשפט קבע אחרת. עצם ההשוואה היא בלתי אפשרית נוכח העובדה כי הערר בענייננו כלל לא הגיע לשלב ההוכחות, והסתיים כבר אחרי שמיעת הטענות המקדמיות. המשיבים טענו לעומת המועצה, כי הבחנה זו נכונה היא ונעשתה לפי שני מבחנים: מבחן הידיעה ומבחן הדרישה. בעניין מנחמי [2] דובר בהיטל ביוב בגין עבודות של הטיית ביוב שהיו ידועות למנחמי ונעשו על-פי בקשתה. המערערת מוסיפה כי כיום יש בידי המשיבים יותר מידע מאשר היה לנישומים בעניין מנחמי [2] אחרי ניהול תיק הוכחות. המשיבים טענו כי המועצה התחמקה בשנתיים האחרונות ממתן המידע הדרוש, ולמעשה עד היום לא הסבירה המועצה את אופן קביעת ההיטל והחישובים הדרושים לביסוסו. אין זה ברור למשיבים כלל האם הביוב משמש אותם, אם לאו. בעניין מנחמי [2] עשה בית-המשפט העליון הבחנה בין הפגם לבין תוצאותיו: "הפרה תהא מהותית, בין השאר, אם הפעולות שאותן היה המינהל הציבורי צריך לנקוט והוא לא נקט היו עשויות להשפיע על תוכן החלטתו..." (עניין מנחמי [2], בעמ' 22). "אכן, גם הפרה לא מהותית הפרה היא. אך לא כל הפרה של הוראות החוק מובילה לביטול החלטת המינהל..." (שם [2], בעמ' 22-23). "עוד יצוין כי גם הפרה מהותית עשויה שלא להביא לבטלות הפעולה המינהלית אם הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מביטול הפעולה אינה שקולה כנגד הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מקיומה" (שם [2], בעמ' 23). גביית היטל ביוב לפני מתן היתר בנייה אינה אמצעי לחץ פסול כמרומז בהחלטה, אלא זכותה של רשות מקומית, אף חובתה, לפי תקנות התכנון והבניה וחוק העזר. הוראת השבה כיום, שנים לאחר הבנייה והחיבור למערכת הביוב, תקשה על גבייה נכונה ועל נכונות המשיבים לשלם מחדש את ההיטל. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מ' חשין: "...לא נוכל להתעלם מכך שהחוק לא קבע באורח חד-משמעי כי מחדל כמחדליה של העירייה בענייננו יסתום את הגולל על זכותה לגבות היטל ביוב... משלא הורנו המחוקק בלשון ברורה כי בחודלה ממילוי חובתה מאבדת עירייה את זכותה לגבות היטל ביוב, לא נאמר כן... בלשוננו, לשון אנשי-המשפט, נאמר, כי החברה נוהגת שלא בתום-לב, וככל שהוקנתה לה זכות כלפי העירייה, עושה היא שימוש לרעה באותה זכות. בית-משפט קמא סבר כי העובדה שהחברה דרשה את העתקת צנרת הביוב, וממילא ידעה על ההעתקה, אין בה כדי להעלות או להוריד. 'טענה זו אינה מועילה', כך קבע בית-משפט קמא, בהוסיפו כי 'חובת ההודעה קבועה בחוק ועומדת בפני עצמה. החובה אינה תלויה באי ידיעתם של בעלי הנכסים'. דברים אלה מביאים במניין אך את שיקולי-ה'מראש' לפירוש הדין, ואולם לדעתנו יש, נכון וראוי להכניס אל קדירת-השיקולים גם את שיקולי ה'בדיעבד'. שיקול כבד-מישקל שני, והוא בן-דמות לשיקול הראשון: עובדה היא שהביוב ניבנה; שהעירייה עמדה בהוצאות התקנתו וכי החברה עושה בו שימוש כסדר. קשה להלום שהחברה תהנה עצמה משימוש בביוב, אך את חלקה בהוצאות התקנתו לא תשלם. כהוראת סעיף 17 לחוק: 'ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב או של קנייתו'. הנקבל כי תושביה האחרים של רמת-גן ישלמו בעבור הביוב שהחברה עושה בו שימוש? אכן, יסוד העשיית-עושר-ולא-במשפט הוא כה חזק, כה דומיננטי, עד שתידרש פגיעה קשה וחמורה בזכותו של בעל נכסים כדי לפוטרו מעולו של היטל" (עניין מנחמי [2], בעמ' 46-47). ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי אין בהשבה כדי למנוע גביית היטל נכון בעתיד, אולם, כאמור, אין מקום לכך בשלב זה. אם סכום דומה ייגבה בכל מקרה, ראוי להמתין עד לקביעת הסכום הנכון שאז ניתן יהיה לבצע השבה נכונה וראויה. השבה בשלב הזה פוגעת במערערת יותר משהיא פוגעת במשיבים. אכן, נוכח פסיקתו של בית-המשפט העליון בעניין מנחמי [2], לא ציפתה המערערת כי ועדת הערר תורה על השבת ההיטל, אולם אין זה עיקר ובית-המשפט לא יקבע את הכרעתו על-פי שיקולי ציפייה של המערערת. הקריטריונים הקובעים היום, לאחר פסק-הדין בעניין מנחמי [2], הם שיעור ההיטל והצדקת החיוב. אין מקום להידרש לפרטים כגון פגמים בהמצאה או נוסח ההודעה שאינם מהותיים, כאשר פרטים מהותיים אינם מביאים לבטלות ההחלטה. מקובל עליי כי בשימוש בסמכות להורות על השבה צריך לנהוג בזהירות, ורק במקרים שבהם ברור, כבר בשלב הזה, כי אין כל יסוד לקביעת ההיטל, למשל מחמת אי-חוקיות בעליל. 26. המשיבים טוענים כי בעניין מנחמי [2] נקבע כי גובה ההיטל לא היה משתנה אילו המועצה הייתה מודיעה כדין על ההיטל. אולם בענייננו הנפקות אינה רק בשל העובדה שההודעה על ההיטל נעשתה שלא כדין אלא גם בשל העובדה שבירור נכון לפי הוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק הביוב היה מעלה כי המערערת לא ביצעה את העבודות שעליהן היא חייבה את המשיבים. המועצה טענה כי גובה ההיטל הוא פרי נוסחה מתמטית המצויה בתוספת לחוק העזר. ועוד: מקור החיוב לא היה חוק העזר אלא חוק הביוב ולכן לא ייתכן שהחישוב ייעשה על בסיס חוק עזר שאינו מקנה למועצה סמכות להטיל היטל, מה גם שהמערערת לא הציגה נוסחה ולא הראתה מה היו העלויות ומה הזיקה בינן לבין סכום החיוב של המשיבים. כל אלו עניינים שהיה צורך בבירורם, בהוכחתם ובהבאת ראיות לצורך זה. אין מדובר אך במסקנות משפטיות. 27. אי-משלוח דרישה, לטענת המשיבים, מהווה הפרה מהותית המביאה לביטול ההיטל. אין מחלוקת כי הוצאה דרישת תשלום למשיבים. לפי הילכת מנחמי [2] המבחן הוא אם בוצעו העבודות שכן אז בסיס החיוב הוא לפי העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. דרישה נוספת שנקבעה בעניין מנחמי [2] היא, כי על המועצה להציג לפני ועדת הערר דרישת תשלום כחוק: "אין במסקנתנו זו כדי לשחרר עיריות מחובתן על-פי חוק לשלוח הודעות כנדרש. החובה מקורה בחוק, ועל העירייה לכבדה. יש להצטער על כך שעיריית רמת-גן נכשלה במילוי חובתה. עם זאת אין בכך כדי להצדיק את שחרורה של החברה מחובת תשלום ההיטל. במקביל, אין בכך כדי לשלול מהחברה את זכותה לתקוף את ההיטל שהוטל עליה בפני ועדת הערר (סעיף 30 לחוק הביוב) ובית-המשפט המחוזי (סעיף 31(א) לחוק הביוב). זכות הערר תעמוד לחברה תוך 60 יום מיום מתן פסק-דיננו. אם יוגש הערר, תחויב עיריית רמת-גן להגיש לוועדת הערר תחשיב חיובה של החברה כנדרש בחוק הביוב" (עניין מנחמי [2], בעמ' 23). עוד טוענים המשיבים כי אין לקבל את טענת המערערת שאין ועדת הערר מוסמכת לבטל את ההיטל ולהורות על השבה. סמכות לבטל היטל מעוגנת בסעיף 30 לחוק הביוב הקובע: "...הועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה". "הוראה דומה קיימת בסעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים, אולם בעוד שחוק זה חל רק על בתי-דין המנויים בתוספת (ועדת הערר לעניין היטל ביוב בכלל זה) הרי סעיף 18 הנזכר הוא בעל תוקף כללי וחל על כל רשות. הוראה זו מקנה היקף רחב מאד להשגה המינהלית ולערר בפני בית-הדין המינהלי, והיא בדרך-כלל רחבה יותר ממיתחם הביקורת השיפוטית. בעוד הביקורת השיפוטית אמורה לבדוק אם לא נפלה טעות בהחלטה המינהלית, הביקורת בהשגה או בערר נערכת על-פי רוב כדיון מחדש ומאפשרת מתן החלטה אחרת במקום זו שניתנה על-ידי הרשות המקורית. באופן כזה רשאית הרשות הדנה בהשגה להעמיד את שיקול-דעתה במקום שיקול-דעת הרשות המקורית, וזאת, כל עוד אין מתפרשת כוונה אחרת מהחוק המיוחד החל על העניין (ראה זמיר בספרו הנ"ל, בעמ' 650-651)" (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ [5], בעמ' 495-496). ומוסיף הנשיא ברק: "לבסוף, הטרידה אותי השאלה, אם ועדת הערר מוסמכת להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר. הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה על שאלה זו היא בחיוב" (שם [5], בעמ' 501). הנה-כי-כן, הוועדה מוסמכת להורות על השבה. אולם, בנסיבות העניין לא היה מקום להורות על כך. 28. המשיבים טענו כי המסמכים שצירפה המערערת להודעת הערעור אינם מסמכים רשמיים, ועל-כן "לא ניתן לדעת מי עומד מאחוריהם" והאם המועצה אחראית לתוכנם. המשיבים טוענים כי למסמכים אלה אין כל חשיבות, היות שחזקה כי המערערת מודעת להוראות תקנה 9 לתקנות הביוב: "בשמיעת הערר לא תיזקק הועדה לכל נימוק שלא הוזכר בכתב הערר או בתשובת המשיב...". לחלופין טענו המשיבים, כי יש לראות במסמך זה משום ראיה חדשה בערעור, שאין להגישה לפי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ועוד, בפרוטוקול קדם-המשפט בבית-משפט זה, אמר בא-כוח המערערת (עמוד 2): "אני רוצה לציין רק את הכותרת של המסמך... זאת לא ראיה בערעור". כותרת המסמך היא "תחשיב היטלי ביוב למושב שיתופי שורש" שהמשיבים אינם חברים בו אלא הם מחזיקים בנייני מגורים במסגרת ההרחבה של שורש, שהיא שכונה נפרדת שפותחה בנפרד במימון עצמי של המשיבים, והמסמך אינו רלוונטי לגביה. בכל מקרה אין זה ברור מה הזיקה שבין המסמך לבין ההיטל שהוטל על המשיבים. המשיבים מבקשים כי יותר גם להם להגיש ראיה חדשה בשלב זה: פרוטוקול ישיבת הנהלת המועצה האזורית מטה יהודה מיום 20.5.2001 שבו נאמר (בסעיף 25): "בג"צ ביוב שורש: הוגש ע"י תושבים בהרחבת שורש ששלמו אצלנו היטל ביוב, לא היתה החלטה פורמלית, ולא נשלחו הודעות לתשלום מסודרות ואין הסבר על בסיס החישוב, מה גם שהביוב בוצע ע"י שורש, פנחס קובן יטפל בבג"ץ במתואם עם מרדכי אליאב". אלה עניינים שמן הראוי כי ועדת הערר תביאם לפניה לאחר שבעלי-הדין יטענו את טענותיהם ויביאו את ראיותיהם, ועל-פי מכלול הראיות תינתן החלטה חדשה בשני הערעורים האמורים. 29. הצדדים טענו בערעורים אלה טענות למכביר שאינן מקובלות עליי, בעיקר בעניין סמכויותיה של ועדת הערר וסדרי הדין שהפעילה בדונה בעררים. אולם, נוכח התוצאה שאליה הגעתי אין צורך בהכרעה באותם עניינים. עם זאת, נראה לי מעיון בחומר שהיה לפני הוועדה, כי המועצה אישרה בישיבת המליאה את ההחלטה בדבר התקנת הביוב בצור הדסה וכי דרישתה התבססה גם על חוק העזר משנת 1998. 30. לפיכך התיקים יוחזרו לוועדת הערר, והוועדה תשוב ותדון בעררים. 31. בנסיבות העניין, אינני רואה לפסוק הוצאות בעררים.ועדת עררעררביובערעורערעור מנהלי