פגיעת ראש בתאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעת ראש בתאונת עבודה: טענות התובע 1. התובע יליד 21.9.1967 נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבע 1, שהינו אחיו, בעסק בשם "הדייקן" העוסק בייצור ובמכירה של עבודות מסגרות. ביום 20.11.1996 עסק התובע בסידור פחים של איסכורית בבית העסק. מדובר בפחים באורך של כ-5 מטרים, שמשקל כל אחד מהם בין 40 ל-50 ק"ג. במהלך עבודתו השעין כמה פחים על הקיר בבית העסק, וכשהתכופף להרים פח נוסף על-מנת להשעינו על הקיר, נפלו עליו הפחים שכבר הושענו על הקיר, ופגעו בראשו בעוצמה רבה (להלן - התאונה). כתוצאה מהתאונה איבד את הכרתו, הובהל לבית חולים, שם אושפז עד ליום 12.12.1996, והיה באי-כושר עד ליום 28.8.1997 כשחזר לעבוד אצל אחיו שש שעות ביום. בעבר עבד בעבודות פיזיות, הובלה, פריקה וטעינה של סחורות וסידור הסחורה בבית העסק. מעבר לפגיעה הפיזית סובל התובע גם מפגיעה מנטלית של קושי בריכוז ובזיכרון הפוגעים גם בעבודה המשרדית שהוא מבצע. בשל הפגיעה בעין שמאל סובל מרגישות מופרזת לאור, לשמש ולחשמל. הוא רגיש לחום, לרוח ומסתנוור בקלות. העפעפיים בעין שמאל אינם נסגרים בשל השיתוק בפנים, לפיכך נזקק לטיפות עיניים פעמים מספר ביום. השילוב של שיתוק בפנים, חירשות באוזן שמאל, פגיעה בעין ופגיעה בנשימה דרך האף פוגע בכושר עבודתו, וחסד עשה עמו אחיו כשהסכים לקבלו חזרה לעבודה. הדבר עולה גם מתשובות לשאלון שמסר אחיו, הנתבע 1 (תשובה 14, מוצג ו' למוצגי התובע). כשנשאל אם החזיר את התובע לעבודה רק משום שמדובר באחיו, ואם היה מקבל אדם זר לעבודה בנכויות כמו של התובע, השיב: "החזרתי את התובע לעבודה רק בשל הקירבה המשפחתית במטרה לקדם אותו ולחזק את בטחונו". 2. לאחר התאונה עבד התובע כאחראי על עובדים, שזו מעין פיקציה שלא הייתה קיימת קודם, שכן מדובר בעסק זעיר שמעסיק פקידה לבד מאחיו. כיום, כשמתקבלת סחורה, אין הוא פורק אותה אלא בודק שמה שהתקבל הוא אכן הסחורה שהוזמנה. לפני התאונה היה אחראי על המחסן, קיבל סחורה וסידר אותה במדפים, סיפק סחורה ללקוחות, עסק בריתוך, העמיס סחורה ופרק סחורה, הוביל סחורה לבית הלקוח ופרק אצלו (סעיף 22 לתצהירו). התובע למד בתיכון מקצועי במגמת נגרות, אך מעולם לא עבד בתחום זה. בצה"ל שירת כאפסנאי, עבודה פיזית מאומצת. לאחר התאונה שוחרר משירות מילואים. לאחר שחרורו מצה"ל עבד במשך כשנתיים בהיפרשוק תנובה במחלקת בשר קפוא, עבודה מאומצת וקשה של קבלת סחורה ופריקתה, חיתוך בשר וסידורו במדפים. לאחר חמש שנים עבר לעבוד אצל אחיו. כל הכשרתו היא בעבודה פיזית שהיום אינו מסוגל לבצעה בשל מצבו הרפואי. 3. לאחר התאונה יכול לנהוג רק בתוך העיר וגם זאת לאחר זמן רב. בתקופה שלא היה מסוגל לנהוג, אחותו הסיעה אותו מחוץ לעיר. הוא מתקשה בהליכה או בעמידה ממושכות, נזקק לרכב צמוד, ואכן אחיו, הנתבע 1, העמיד לשימושו רכב השייך לעבודה. ברור לתובע שמדובר במתן בחסד, והוא רואה עצמו מחויב להחזיר לאחיו את שווי השימוש ברכב לאחר קבלת הפיצוי. 4. פציעתו הקשה המתמקדת בעיקר בראש ובפנים, נוסף על הליקויים שגרמה, גם כיערה אותו, ולכן הוא מתקשה למצוא בת-זוג לנישואין וגם לקשר בר-חלוף. הוא נאלץ להוציא כספים מיותרים (סעיף 28 לתצהירו). דבר זה פוגע בביטחונו העצמי ובכל מערכת יחסיו עם נשים. גם בעתיד ייאלץ להוציא כספים על-מנת למצוא בת-זוג לנישואין (סעיף 29 לתצהיר). משכורתו טרם התאונה עמדה על סכום ממוצע של 5,865 ש"ח ברוטו. משכורתו להיום עומדת על סך של 4,491 ש"ח ברוטו. דבר זה גם משפיע על ההפרשות לפנסיה ולביטוח מנהלים. מעיד התובע בתצהירו כעדות ראשית "ובעצם ולמען האמת הצרופה אני רואה במשכורות שאחי נותן לי הטבה ומענק בשל מצבי ולא ממש שכר בגין עבודה ולמרות מעמדו של אחי, הנתבע בתיק זה, לא אחטא לאמת אם אומר שכאשר אקבל פיצויים אני רואה צורך להשיב לו בחזרה חלק מהסכום שהרעיף עלי" (סעיף 35 לתצהיר).  עוד מעיד התובע, כי מעולם לא קיבל הדרכה איך לפרוק סחורה ולאחסן אותה בעסק, אין הוראות כתובות, הוא עבד בהתאם לנסיבות ושם את האיסכוריות במקום שהיה פנוי באותו רגע, ואם היה מקום תפוס, היה מאלתר מקום אחר (סעיף 40 לתצהיר). התובע מניח שאם היו מדפים, לא היה נאלץ להשעין האיסכורית על הקיר, ובכך הייתה התאונה נמנעת (סעיף 41 לתצהיר). טענות ההגנה 5. בכתב-ההגנה נטען כי התובע היה עובד מנוסה וותיק בעבודה, הכיר את העבודה, את מהותה ואופייה, והאחריות לקרות התאונה מוטלת על כתפיו משום שלא דאג להניח פחי האיסכורית בצורה סבירה, ובמעשיו גרם לאירוע התאונה. האחריות 6. הנתבעים לא הביאו עדים מטעמם. מטעם התובע העידו הוא עצמו ואחותו לעניין הנזק. בחקירתו הנגדית מאשר התובע שהיה גם מנהל עבודה וגם עובד רגיל. בזמנו היו שני עובדים בעסק (בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-3). כשנאמר לו שאחיו הצהיר שהיו ארבעה עובדים, השיב שאינו יודע מכיוון שדברים משתנים. הוא מאשר שכמנהל עבודה נתן הוראות, אחיו עבד במשרד (בעמ' 5 לפרוטוקול, שורה 8). כשנשאל "אם בתור מנהל העבודה של המסגריה אני החלטתי איפה להעמיד את הפחים אני משיב שמה שהיה מקובל לעשות לפי מה שעובדים רגיל. יש מדפים או מקומות שמניחים את הסחורה ואם אין מקום מסדרים מקום, מאלתרים מקום" (בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 15-16). מאשר גם שההחלטה היכן להעמיד הפחים הייתה שלו (בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-2). מאשר שלאיסכוריות לא היה מקום ספציפי, והיו משעינים אותן על הקיר (בעמ' 10 לפרוטוקול, שורה 6). מאשר שהוא היה בוחר איפה להעמיד אותן לפי המקום הפנוי בעסק (בעמ' 10 לפרוטוקול, שורות 4 ו-6). בסיכומיו טוען התובע כי המקרה נופל לגדר סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מכיוון שהתובע נפגע על-ידי דבר מסוכן, כשהנתבע 1 היה בעליו או ממונה עליו. סעיף 38 לפקודה קובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן..." יש כדי להעביר הנטל. על-מנת להעביר הנטל היה על התובע להוכיח שהאיסכורית היא דבר מסוכן. עניין זה לא הוכח ואף לא נטען על-ידי התובע בתצהירו. היות הדבר מסוכן טעון הוכחה, מה גם שאיסכורית, כשלעצמה, אינה דבר מסוכן.  7. מלין התובע לאי-העדת הנתבע 1, שעדותו הייתה עשויה להיות רלוונטית לענייננו, אלא שהנתבע 1 השיב בתשובותיו לשאלון שלא ראה את אירוע התאונה (תשובה 6 למוצג ו' למוצגי התובע). זאת ועוד, הנתבע 1 הוא אחיו של התובע, ומטבע הדברים ירצה לעזור לו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתשובותיו לשאלון (תשובה 14 לתצהיר למוצג ו'), שם טוען שהחזיר את התובע לעבודה רק משום הקירבה המשפחתית, והתובע מעיד שהוא חייב בהחזר הכספים לאחיו, כיוון שמחזיק אותו בחסד. נטל הראיה הוא על התובע, ואם כבר, היה עליו להביא את המעביד, דהיינו הנתבע 1, ולחקור אותו על נוהלי העבודה. הנתבע 1 מודה בתשובותיו לשאלון כי לא היה מדף מיוחד לאיסכורית שאורך כל אחת מהן הוא חמישה מטרים ורוחבה מטר אחד (תשובה 11 למוצג ו'), וכי הסחורה סודרה במקום שהיה מיועד לאחסון האיסכוריות כשהן מושענות על הקיר. טוען התובע שלא היה מדף מיוחד לאיסכורית, אך הוא אינו מצביע על החובה לקיום מדפים לאחסון איסכוריות, ובקביעתו שיש צורך במדפים לאחסון איסכוריות לא די. יתרה מזו, אם אכן סבר שזה הפתרון הנכון, מדוע לא דאג במסגרת אחריותו להתקנת מדפים? הנתבע 1 נשאל בשאלון אם יש הוראות בטיחות כתובות בעסק (מוצג ה', שאלה 2) והשיב כי בעסק יש כל מיני הוראות בטיחות שמתקבלות מנציגי המשרד לבטיחות בעבודה (תשובה 2, מוצג ו'). השאלון והתשובות הוגשו כמוצג מטעם התובע כאמיתות לתוכנם. התובע לא חלק על האמור בסעיף זה, והא ראיה שהוא זה שהגיש תשובה זו כראיה מטעמו. אין הוא יכול לתקוף בסיכומיו את התשובה ולנסות להתנער ממנה בנימוק שהנתבע 1 לא התייצב למתן עדות משבחר להגיש תשובותיו במסגרת הראיות מטעמו. דווקא התובע המלין כי הנתבע 1 לא הוזמן לעדות אינו מזמן עד שעשוי להיות רלוונטי לאירוע התאונה. הוא מאשר שנחום עבד אתו באותו היום ואומר שאינו יודע אם עוד מישהו ראה התאונה חוץ מנחום (בעמ' 6 לפרוטוקול, שורה 12). כשנשאל למה לא הזמין את נחום לעדות, השיב: "אני לא יודע הוא גם היה עם הגב". 8. טענת התובע כי לא היה מקום ספציפי לאיסכורית נסתרת בתשובותיו של הנתבע 1 בשאלון (מוצג ו', שאלה 12), שם השיב שהסחורה סודרה במקום שהיה מיועד לאחסון האיסכוריות כשהן מושענות על הקיר. למעשה, לא ברור כיצד אירעה התאונה. התובע, גם לעדותו, היה אמור להשעין את פחי האיסכורית על הקיר ומעיד שהן נפלו עליו. כדי לחייב את הנתבע 1 על התובע להוכיח רשלנותו. בסעיף 9 לכתב-התביעה מתאר התובע את אופן פגיעתו: "התובע עסק בסידור איסכוריות מפח צבוע המשמש כגדרות באתרי בניה או כקיר במחסני עבודה או כיסוי גגות, סידר אותן כך שהשעין אותם על הקיר בצורה אנכית, הספיק להשעין מספר פחים על הקיר המסגריה ותוך כדי התעסקות עם יתר הפחים נפלו על התובע 4-5 פחים ופגעו בראשו ובפנים. אורך הפחים 5 מטר ומשקלם נע בין 40-50 ק"ג". בסעיף 19 לכתב-התביעה נטען לעניין הרשלנות: "לא נקטו אמצעי זהירות בעבודה המסוכנת הכרוכה במטלטלין כבדים, לא התקין הוראות בטיחות בעבודה כמתחייב מאופי העבודה, לא סיפק לתובע אמצעי מיגון בזמן עבודתו ובנסיבות המקרה דנן כובע מגן, לא דאג למקום אחסון נאות של הפחים באופן שלא יסכנו אנשים ואת התובע בפרט בזמן נפילתם, לא נהג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות הענין". בסעיף 20 לכתב-התביעה נטען כי "הנתבע עבר על הוראות חקוקות כדלקמן: סעיף 173 לפקודת בטיחות בעבודה [נוסח חדש] תקנות ארגון ופיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשמ"ד-1984 ותקנות בטיחות בעבודה (ציוד מיגון אישי) תשכ"ט-1968". 9. בעדותו הראשית של התובע אין התייחסות לשאלה אם היו או לא היו אמצעי מיגון כמו כובעים. הדבר נטען בכתב-התביעה ובסיכומי התובע, אך ללא ראיה כלשהי, ולו מפי התובע, שלא קיבל אמצעי מיגון, לא ניתן לקבל כעובדה את הנטען בסיכומים. אני דוחה אפוא הטענה שלא סופקו כובעי מגן משלא התייחס לכך התובע בעדותו. עוד טענה בסיכומיו של התובע שאין לה זכר לא בכתב-התביעה ולא בעדותו של התובע היא טענה של קבלת סחורה מעבר לקיבולת העסק. נראה שהדבר ברור מאוד, ואין צורך לחזור עליו, שלא ניתן לטעון בסיכומים טענות שאין להן זכר בחומר הראיות. טענות הרשלנות שנותרו אפוא הן הטענות שלא היו הוראות בטיחות ולא דאגו לאחסון נאות של הפחים. לא הובא מומחה בטיחות שיעיד על הדרך הנכונה להנחת הפחים או שיאשר שסידורם במדף היה מונע התאונה. גם התובע למעשה לא טוען זאת, אלא בלשון רפה, כשמציין בעדותו הראשית בתצהיר שהוא "מניח" שאם היו מדפים מיוחדים, הייתה התאונה נמנעת (סעיף 41 לתצהיר). אודה שלא ירדתי לסוף דעתו של התובע בהפנייתו לסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, שעניינו הסמכות להתקין תקנות. 10. גם בכתב-התביעה וגם בסיכומיו התובע אינו מתייחס ספציפית לאיזו הוראה שהיא שהופרה על-ידי הנתבע 1 בהסתמך על תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999. תקנה 2 לתקנות אלה קובעת כי "מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום..." ותקנה 3(א) מוסיפה כי "מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם...". לעניין זה נטען על-ידי התובע כי מעולם לא הודרך כיצד עליו לפרוק סחורה, לאחסנה בעסק, ואין כל הוראות כתובות במקום. התובע מפנה לע"א 2757/93 שרון נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ [1], בעמ' 791, שם נפל שער בעקבות רוח בלתי שכיחה, ובית-המשפט הטיל אחריות על המעביד. בעניין זה נקבע כי "...האחראים להנחת השער בצורה שבה הונח צריכים היו לצפות, על-פי צורת הנחתו, שאם יופעל עליו כוח כלשהו עלול הוא ליפול ולפגוע בנמצאים לידו... האמצעים למניעת הסיכון שבנפילת השער, כפי שהועד על כך לפני בית המשפט, היו קשירתו של השער או הנחתו על הקרקע". עוד יש לזכור שמדובר בשער שמשקלו בין 700 ל-800 ק"ג. התובע אינו מסביר הסיבה לתאונה, אלא מתייחס רק לתוצאה. מאחר שמדובר בהשענת איסכוריות על הקיר, קרוב לוודאי שהזווית שבה הניח את האסכוריות תרמה לנפילתן, והסיבה לנפילתן היא חוסר היציבות שבה הועמדו על-ידי התובע. 11. אין מחלוקת בין הצדדים כי קיימת חובת זהירות מושגית של הנתבע 1 כלפי התובע בהיותו מעבידו. על המעביד לנקוט צעדים סבירים על-מנת למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. יש לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע ממנו בייחוד סכנות שניתן לצפותן מראש בשל אופי העבודה והמקום שבו היא מתבצעת. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם [2], בעמ' 76 נקבע כי יש סכנות שאין אפשרות לסלקן הנובעות מאופי העבודה. חובת זהירות קונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות: "'השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק'..." (שם). בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [3], בעמ' 126-127 נפסק כדלקמן: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת... הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל [4] נקבע על-ידי כבוד השופט מ' חשין בעמ' 349: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו... אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית...". הנחת האיסכוריות הייתה חלק אינטגרלי מעבודת התובע. הוא היה מנהל עבודה והאחראי לכך, כאשר הנתבע 1 עבד במשרד. שיטת העבודה הייתה להשעין האיסכורית על הקיר, והתובע הוא זה שקבע את המקום שם יונחו האיסכוריות, גם לאחרים. הסכנה של נפילת חפץ שמשעינים אותו על קיר בזווית לא נכונה הינה סכנה רגילה בתכלית, והיה על התובע לצפות שהנחת האיסכוריות בזווית לא נכונה תביא לנפילתן. המבחן אינו מבחן התוצאה, אלא מבחן צפיית הסכנה. לא בגין כל פגיעה של עובד יש לראות במעביד כמי שהתרשל. התובע היה רגיל לעבודה זו כיוון שביצע אותה תקופה ארוכה. לא הוכח שהתאונה אירעה בגין רשלנותו של המעביד, וכל שהתובע היה צריך לעשות כדי למנוע התאונה המצערת זה לוודא שהשעין את האיסכוריות על הקיר בזווית הנכונה. התובע אינו מסביר את אירוע התאונה מאחר שמבחינתו זו הייתה פעולה שיגרתית שעשה בעבר כדבר של יום ביומו. 12. לא הוכח קיומה של שיטת בטיחות אחרת או שונה. למה הדבר דומה, לאותה עובדת ניקיון אשר לא הוסבר לה כיצד לשטוף הרצפה ולא הוזהרה מסכנת החלקה, או שוטף הכלים הטוען שלא הוזהר מסכנת היחתכות הצפויה מכלים שנשברו. לא לגבי כל פעולה של עובד יש צורך בהדרכה מיוחדת. בת"א (י-ם) 70/94 אבו סבית נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ [5] נדון מקרה של תובע אשר היה פועל "ממונה זוטא" על ביצוע פעולות שונות אצל המעביד והתבקש להרים מזגן שהיה מונח באתר ולנקותו. כאשר ניסה להרים המזגן חש כאבים בגבו. הנשיא ו' זילר קבע כי: "...[]אפילו היה מורה לו מעבידו לנקות מזגן ולצורך כך להרימו... היה לתובע מרווח של שיקול דעת איך וכיצד לעשות את עבודת הניקוי, והאם להעזר במאן דהוא לצורך הטיית המזגן הצידה לצורך ניקויו". ובחזרה לעניין שבפניי, ניסיונו של התובע בעבודתו די היה בו כדי לדעת כיצד לבצע העבודה ולהשעין האיסכורית בזווית הנכונה. סיכון של נפילת חפץ שהושען על הקיר הוא סיכון יום יומי. פריקת האיסכוריות ואחסונן היו באחריותו הבלעדית של התובע כמנהל עבודה. השאלה היא היכן רשלנות המעביד ואם צפה או היה יכול לצפות שזה אשר יקרה, ואם מדובר בסכנה "בלתי רגילה" המקימה חובת זהירות קונקרטית. אין מדובר בסכנה בלתי רגילה, אלא מדובר בסכנה ברורה על פניה. לא הוכח קיומן של הוראות בטיחות או שיטת עבודה אחרת טובה יותר. למה הדבר דומה, לאותו עובד במשרד עורכי-דין המניח ספר בספרייה בזווית לא נכונה, והספר נופל ופוגע ברגלו של העובד או בראשו, אם גם התכופף במקרה - האם ניתן לומר שהמעביד התרשל מכיוון שלא הדריך העובד כיצד להניח הספר במקום? נכון שאין מדובר באותו סדר גודל של חפץ. האיסכוריות הינן גדולות בהרבה, אך העיקרון הינו אותו עיקרון. הטלת האחריות במקרה הזה היא למעשה הטלת אחריות מוחלטת עד כי המעביד צריך לשמור ולהשגיח השכם והערב על פעולותיו של כל עובד ועובד, והיה על המעביד לעמוד ולהשגיח שהתובע יניח כל איסכורית בזווית הנכונה, דבר שאינו מעשי ואינו בר-ביצוע. יש פעולות בחיי היום יום שאינן זקוקות להדרכה, והשענת לוח על קיר היא אחת מפעולות אלה. האפשרות היחידה לנפילת האיסכורית היא רשלנות בהנחתן, ומאחר שאלה הונחו על-ידי התובע שזו הייתה עבודתו - התרשל הוא בתפקידו. משלא הוכחה רשלנות המעביד ולא חובת זהירות קונקרטית אני דוחה התביעה. לאור הנזק שנגרם לתובע אין צו להוצאות. תאונת עבודהפגיעת ראש / מוח