פיצויים בגין פגיעה בחופש ההתאגדות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין פגיעה בחופש ההתאגדות: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט אילן איטח; ע"ב 10650-08 - עב 10655-08) לפיו בוטלה השעיית המשיבים, המשמשים כחברי ועד העובדים בעיריית חולון, וכן נקבע כי על העירייה לפצות כל אחד מהם בסך של 15,000 ₪ בשל הפגיעה בחופש ההתארגנות. רקע עובדתי 2. המערערת 1 הינה רשות מקומית הפועלת על פי פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "העירייה"). המערער 2 הינו ראש עיריית חולון (להלן: "ראש העירייה). המערערת 3 משמשת בתפקיד מנכ"לית העירייה (להלן: "גב' הרצמן, או מנכ"לית העירייה"). המשיבים הינם עובדי העירייה החברים בוועד העובדים. המשיב 1 עובד בעירייה מאז 1987 כנהג תברואה ומאז 2007 משמש כיו"ר ארגון עובדי עיריית חולון (להלן: "יו"ר הועד" או "המשיב 1"). המשיב 2 עובד בעירייה מאז 1978 ובתפקידו האחרון משמש כסגן מנהל מחלקת עסקים וחבר ועד העובדים המייצג את המהנדסים, האדריכלים והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים בעירייה. המשיב 3 עובד בעירייה מאז 1989 ובתפקידו האחרון משמש כמנהל מדור מים וסגן יו"ר ועד העובדים בעירייה. 3. ביום 30.6.08 מסרה הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף (להלן: "ההסתדרות") הודעה על שביתה בהתאם לסעיף 5א לחוק ישוב סכסוכי עבודה התשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים"). ההודעה נמסרה בקשר לסכסוך הנוגע לעניינים הבאים: כוונת העירייה לערוך מיקור חוץ הכולל הוצאת תחומים, המצויים באחריותה לקבלני שירותים, חברות כוח אדם וחברות בת; התעלמות מארגון העובדים; קבלת עובדים במסגרת העסקה בחוזים אישיים "תוך פגיעה במעמד ההסכמים הקיבוציים", וקבלת החלטות חד צדדיות. 4. משלא התקדם המשא ומתן עם העירייה קיימו העובדים עיצומים בני יום אחד ביום 31.7.08. העובדים חסמו את דלתות הכניסה לעירייה במשך שעות הבוקר ועד השעה 11:00 לערך. במהלך אותו יום ספג המשיב 1 חבטה בגבו מהמנכ"לית, וכן צעקות. בימים 20.8.08 ו- 21.8.08 ננקטו עיצומים, שלא לוו בחסימת דלתות העירייה; בעקבות ברור שנערך בקרב עובדי העירייה ע"י סמנכ"ל התפעול והמנהל בעירייה וכן סגנית מנהל מחלקת כוח אדם, מי מהעובדים עובד, אחת העובדות שהיתה בהריון פרצה בבכי. ועד העובדים החליט בתגובה להחריף את העיצומים ולהפסיק את קבלת הקהל ושערי הכניסה לעירייה נסגרו. החל מיום 24.8.08, הסתייעה העירייה בחברת אבטחה, שעובדיה הוצבו בכניסה לעירייה. 5. ביום 27.8.08 קיימו העובדים אסיפת הסברה, שלאחריה הוחלט על נטישת בניין העירייה ושביתה מלאה. ביום 28.8.08, למחרת תחילת השביתה, שלח ראש העירייה ליו"ר הוועד מכתב שכותרתו "אפשרות לזכות טיעון קודם להחלטה בדבר השעייה". במכתב נמסר כי היועץ המשפטי לעירייה הגיש ביום 27.8.08 קובלנה כנגד יו"ר הוועד בקשר לסגירת דלתות הכניסה לעירייה, במסגרת עיצומים הננקטים בעירייה. במכתב נטען כי יו"ר הוועד מנע בכוח יחד עם אחרים את כניסת תושבי העיר לבניין העירייה, ובכך יש משום ביצוע עבירת משמעת חמורה. יו"ר הוועד הוזמן להגיב בכתב בתוך חמישה ימים מיום קבלת המכתב. ב"כ ההסתדרות השיבה למכתב ראש העיר ביום 31.8.08 ומסרה כי המשיב 1 בתפקידו כיו"ר ועד העובדים, נוטל חלק בצעדים הארגוניים על פי חוק. בהליכי המשמעת הננקטים כנגדו, יש כדי לפגוע בזכות ההתארגנות וחירות השביתה של העובדים. 6. ביום 1.9.08 שלח ראש העיר לחברי הוועד ופעיליו האחרים - ביניהם המשיבים 2 ו- 3 וכן מר אמיר בן יוסף, מר ליאור ששה וגב' קרולינה מזרחי - מכתבים דומים לזה שקיבל המשיב 1, לפיהם הם מוזמנים לטעון טרם יחליט ראש העיר בעניין השעייתם. (להלן: "חברי הוועד") ב"כ ההסתדרות הודיעה לראש העיר ביום 3.9.11 כי המכתב שנשלח בעניינו של יו"ר הוועד נכון ותקף אף בעניין שאר חברי הוועד, לפיו ההליכים שנוקט ראש העירייה, מטרתם לפגוע בחופש ההתארגנות של העובדים. 7. ביום 14.9.08 החליט יו"ר הסתדרות המעו"ף על הקפאת הצעדים הארגוניים בעירייה ובהתאם שבו העובדים לעבודה. ביום 22.9.08 הודיע ראש העירייה לחברי הוועד כי החליט להשעותם מעבודה במשך 45 ימים מאחר וסגירת שערי העירייה מהווה הפרת משמעת חמורה, שיש בה כדי לפגוע במוסר העבודה ובמשמעת בעירייה. לקראת תום תקופת ההשעייה, החליט ראש העירייה שלא לחדש את הליכי ההשעייה ולהמיר את המשך הליכי המשמעת בהתראה ובנזיפה. ההליכים בבית הדין 8. ביום 22.9.08 הגישה ההסתדרות בקשת צד בסכסוך קיבוצי כנגד העירייה וראש העירייה ובה עתרה בין היתר לביטול השעייתם של חברי הוועד. בית הדין קבע כי במסגרת ההליך הזמני אין די ראיות לצורך מתן הסעד המבוקש. בית הדין הביע ספק אם המסגרת של סכסוך קיבוצי מתאימה להליך. עוד ציין בית הדין כי ככל שיתברר שההחלטות על השעיית חברי הוועד נעשו שלא כדין, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ע"י ביטול ההשעייה (השופט שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר בנימין זוהר ומר רענן גילאון; ס"ק 138-08). ביום 15.10.08 הגישו חברי הוועד תביעות אישיות בעניין השעייתם, וכן בקשה לסעד זמני. בדיון שהתקיים בפני השופט איטח ביום 22.10.08, קיבלו חברי הוועד את המלצת בית הדין ומחקו את בקשתם לסעד זמני, ונוכח קיום הדיון בסכסוך הקיבוצי העוסק גם בהשעייה, הודיעו כי יפנו למותב בתיק השני בבקשה לאחד את ההליכים. בקשה זו נדחתה ע"י המותב שדן בסכסוך הקיבוצי, תוך שנקבע ששאלת ההשעייה תידון במסגרת ההליך הקיבוצי ובהמשך, הודיעה ההסתדרות כי היא מוחקת עניין זה מבקשת הצד בסכסוך הקיבוצי. 9. העירייה טענה במסגרת תביעת חברי הוועד, כי משנקבע ששאלת ההשעייה תידון במסגרת ההליך הקיבוצי, ולא הוגש ערעור על כך, לא ניתן לדון בכך במסגרת הליך הפרט. בית הדין האזורי דחה טענה זו מאחר והליך שנמחק אינו יוצר מעשה בית דין. עוד נציין כי במהלך הדיון בבית הדין האזורי נמחקו שלושה מתוך ששת חברי הוועד, ונותרו רק שלושת המשיבים. פסק דינו של בית הדין האזורי 9. בית הדין קבע כי המשיבים חסמו את דלתות העירייה, וביצעו פעולת הסברה במסגרתה נמנעה כניסת חלק מהקהל. בית הדין דחה את הטענה לפיה המשיבים נעלו את שערי העירייה. עוד נקבע כי יו"ר הוועד הוכה בגבו ע"י המנכ"לית שאף צעקה עליו. בית הדין דחה את טענת העירייה לפיה יו"ר הוועד גרם לניפוץ שמשות דלת הכניסה לבניין העירייה. לדעת בית הדין לא היה צורך לדון בשאלה אם סגירת שערי העירייה מהווה הפרת משמעת, שכן העומד לדיון היא כשרות ההשעייה. בית הדין מצא כי יש להורות על ביטול השעיית המשיבים וזאת משלא הורם הנטל ע"י העירייה להראות כי ההשעייה לא נעשתה בשל היות המשיבים חברים או פעילים בוועד העובדים. מחד, בין השביתה עליה הכריזו העובדים להליכי ההשעייה נמצאה סמיכות זמנים ומאידך נמצא ריחוק זמנים בין האירוע של סגירת דלתות העירייה לבין הגשת הקובלנה. לא ניתן הסבר מדוע הופעלו סמכויות ראש העירייה כלפי יו"ר הוועד בלבד ובהמשך נגד שאר חברי הוועד. דווקא העובדה שהעירייה גייסה חברת שמירה על מנת לשמור על הסדר ולמנוע הישנות האירועים, מלמדת כי לא היה צורך דחוף בהשעייה. זאת במיוחד כאשר ההסתדרות הודיעה לפני כן כי הצעדים הארגוניים מוקפאים. בית הדין מצא כי לא ניתן בהחלטות ראש העירייה על השעיית המשיבים כל משקל לפגיעה הצפוייה בחופש ההתארגנות ולכך כי פעולת העובדים נעשתה במישור הקיבוצי ולא הפרטי ונתמכה ע"י ועד העובדים. בנסיבות אלו, קבע בית הדין כי על העירייה לפצות כל אחד מהמשיבים בפיצוי בסך 15,000 ₪ בהתאם לסעיף 33 י"א (ב) (1) לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז 1957. בית הדין דחה את תביעת המשיבים לנקוט הליכי משמעת כנגד המנכ"לית וכן דחה את התביעה לחייבה בפיצויי המשיבים. כמו כן, העירייה חוייבה בתשלום הוצאות משפט בסך 500 ₪ לכל אחד מהמשיבים וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הערעורים 10. עיקרו של ערעור העירייה ושל העומד בראשה נסב על ביטול השעיית המשיבים וקביעת הפיצוי הכספי. הערעור שכנגד אותו הגישו המשיבים נוגע לשיעור הפיצוי שנקבע להם. נביא תחילה את טענות הצדדים בשני הערעורים ולאחר מכן נביא את הכרעותינו. ערעור העירייה 11. העירייה טוענת כי בהליך הקיבוצי הסכימו הצדדים על כל הנושאים שבמחלוקת, ובכלל זה בנוגע להשעיית העובדים והפגיעה בחופש ההתארגנות. על כן, בית הדין האזורי היה מנוע מלדון מחדש במסגרת תביעת המשיבים בנושאים בהם ניתן פס"ד סופי, אשר לא הוגש ערעור עליו. למשיבים ניתנה זכות להגיב טרם ההחלטה על ההשעייה והם ניצלו אותה. המשיבים לא חלקו על המעשים המיוחסים להם, וגם לא הודיעו כי אין בכוונתם לעשות כן בעתיד. ראש העירייה החליט על ההשעייה, בעקבות הקובלנה, שהוגשה טרם היציאה לשביתה כללית, ולאחר שנחסמו דלתות העירייה שלוש פעמים. בכך יש כדי ללמד כי להשעייה לא היה קשר לשביתה. לדעת העירייה אין להותיר את פסק הדין על כנו, מאחר ובמקום אחד בית הדין האזורי מקבל את הטענה כי חברי הועד עברו עבירות משמעת, ובאותה נשימה הוא מבטל את ההחלטה בדבר ההשעייה. העירייה טוענת כי עובד המבצע עבירת משמעת במסגרת שביתה - אינו חסין מפני השעייה. על כן החלטת ראש העיר עומדת במבחן הסבירות, ולא היה מקום כי בית הדין יתערב בה, ויחייב את העירייה בפיצוי המשיבים. 12. המשיבים תומכים בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, המלמדות כי השעייתם באה כדי לפגוע בחופש ההתארגנות שלהם, ולא בצורך אמיתי להרחיק את העובדים ממקום העבודה. בית הדין האזורי מצא כי הנתונים שעמדו בפני ראש העיר לא הצדיקו את ההחלטה על ההשעייה; הקובלנות המשמעותיות כנגד חברי הועד הוגשו ביום ההכרזה על שביתה מלאה בעירייה. כשבוע לאחר תום השביתה ובמקביל לפניית ההסתדרות לבית הדין, התקבלה ההחלטה על ההשעייה. כלומר ההשעייה נעשתה במועד שכבר לא נעשתה בו כל פעילות שהצריכה נקיטת צעד כה קיצוני. ראש העיר לא נתן משקל לכך שחברי הועד קיימו פעולת הסברה בשערי הכניסה לעירייה. תושבים אשר ביקשו זאת הורשו להיכנס ללא גילויי אלימות. העירייה לא הצביעה על כל נזק שנגרם לה, שהצדיק את השעיית חברי הוועד והדבר מלמד כי ההשעייה היתה אקט עונשי בלבד. כפי שהתברר בהמשך, התובענות המשמעותיות בוטלו, לא נמצא בידי התובע די ראיות להאשים את חברי הוועד בעבירות משמעת. מכאן ההחלטה על בטלות ההשעייה כמו גם תשלום הפיצוי למשיבים מהווים הכרעה משפטית נכונה וראוייה. אשר לטענה כי שאלת ההשעייה הוכרעה במסגרת הסכסוך הקיבוצי, טוענים המשיבים כי לא היו צד להליך הקיבוצי. מדובר בהליך קיבוצי ולא פרטי וכל ההסכמות אליהם הצדדים בהליך הקיבוצי היו נכונות להליך זה, ולכל היותר העניינים הנוגעים להשעייה נמחקו ולא נדונו או הוכרעו. הערעור שכנגד 13. חברי הוועד טענו בערעור שכנגד, כי הפיצוי שנפסק להם נמוך מדי ואינו משקף את עוצמת הפגיעה בהם. מדובר בחברי ועד העובדים במקום העבודה, והשעייתם נעשתה בשל מימוש זכות השביתה שהיא חלק מהזכות החוקתית לחופש ההתארגנות. במקרים כאלה יש לקבוע פיצוי גבוה יותר לעומת מקרים של פגיעה שהיא הפרת הזכות החוקית לחופש התארגנות. בהינתן העובדה כי הפגיעה בזכות השביתה של העובדים נעשתה רק כלפי חברי הועד, וביתר שאת כלפי שלושת חברי הוועד הבכירים, יוצא כי מדובר במדיניות ברורה שבאה לפגוע בחופש ההתארגנות של העובדים. על כן עותרים חברי הועד כי שיעור הפיצוי שנפסק להם יוגדל ויעמוד על השיעור המקסימלי הקבוע בחוק הסכמים קיבוציים- דהיינו 50,000 ₪. כמו כן, טענו חברי הועד כי יש לפסוק פיצוי נוסף ליו"ר הועד - הסך 50,000 ₪ בשל תקיפתו הפיזית ע"י מנכ"לית העירייה. 14. העירייה חזרה וטענה כי עצם ההשעייה אינה פוגעת במעמד חברי ועד העובדים ועל כן אין לקשור בין ההשעייה לבין הפגיעה בחופש ההתארגנות. אף בית הדין האזורי סבר שעצם סגירת שערי העירייה הינה עבירת משמעת, שהליכי ההשעייה שבאו בעקבותיה נמצאים בתחום הסבירות. בנסיבות אלו עתרה העירייה לדחיית הערעור שכנגד. הכרעה 15. נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענת הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעורים להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. יחד עם זאת, ומפאת חשיבות העניין נבקש להוסיף את הדברים הבאים. מעשה בית דין 16. טענת הסף של העירייה נוגעת להליך של סכסוך קיבוצי שנפתח ע"י ההסתדרות כנגד העירייה ועניינו בין השאר, הוא השעיית חברי הוועד. לדעת העירייה, נושאים אלו הוכרעו ומוצו במסגרת הליך זה, ולא היה מקום שבית הדין האזורי ידון בהם שוב במסגרת התביעות הפרטניות של חברי הועד כנגד העירייה. בית הדין האזורי דחה טענה זו, מאחר שמחיקת הליך אינה יוצרת מעשה בית דין ועל כן לא הייתה מניעה לדון בהשעייה במסגרת תביעות המשיבים. 17. ראשית נבהיר מושכלות ראשונים, כי מעשה בית דין על דרך של השתק פלוגתא קם כאשר "במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (ע"ע(ארצי) 52116-05-10 חוסאם מויס - המועצה האזורית עמק הירדן ניתן ביום 4.10.11; ע"ע(ארצי) 8765/07 פז חברת נפט בע"מ - שושני, מיום 27.12.2010; ע"ע(ארצי) 1154/04 נפתלי גרוס - מדינת ישראל משרד הביטחון ניתן ביום 9.1.07; עע(ארצי) 748/06 עו"ד רפאל שטוב - עיריית מגדל העמק ניתן ביום 25.4.07; ע"א (עליון) 246/66 קלוז'נר נ. שמעוני, פ"ד כב (2) 561 (1968) ; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, בעמ' 138). כפי שנראה לא התקיימו הלכה למעשה התנאים הנדרשים להתגבשותו של השתק פלוגתא. הפלוגתא לא הוכרעה בפרוש או מכללא ואין מדובר באותם בעלי דין. תחילתו של ההליך הקיבוצי, אשר לגביו טענה העירייה השתק פלוגתא, היתה בקשת צד של ההסתדרות כנגד העירייה וראש העירייה למתן סעדים ובהם - ביטול מכתבי ההשעייה שנשלחו לחברי הוועד, השבת עובדי הפיקוח העירוני לעבודה סדירה, איסור על המשך הליכי פיטורי העובדים השובתים, איסור על השבתת העירייה - ובכלל זה, פתיחת שעון הנוכחות, החזרת מכשירי קשר לפעולה, פתיחת חדר תדריכים, חיוב העירייה בתשלום מלוא שכר עובדי הפיקוח החל מ- 14.9.08, מתן מפתחות רכב למנהל מדור מים במחלקת גנים, ניהול מו"מ מיידי עם ההסתדרות, ומניעת כניסת קבלני אשפה לאזורים בהם מועסקים עובדי העירייה. ביום 28.9.08 הורה בית הדין כי ככל שיוחלט על פיטורי הפקחים הזמניים, יעוכבו הפיטורים במשך 30 יום ממועד קבלת המכתבים על ידי הפקחים. שאר הבקשות נדחו וביניהן הבקשה לביטול ההשעייה. בית הדין האזורי קבע כי במסגרת ההליך הזמני, אין די ראיות כדי לתת את הסעד. עוד צויין כי המשך הליכי ההשעייה לא יגרום נזק בלתי הפיך, וככל שיתברר שהליכי ההשעייה היו שלא כדין ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בית הדין האזורי העיר, כי ספק אם ההליך בעניין השעיית העובדים מתאים להתברר בסכסוך קיבוצי, לאור האפשרויות המצומצמות להביא ראיות. 18. לאחר שחברי הוועד הגישו את תביעתם הפרטנית, הגישה ההסתדרות בקשה לצרוף ההליכים כך שישמעו ביחד עם הסכסוך הקיבוצי. בית הדין שדן בסכסוך הקיבוצי דחה את הבקשה ביום 6.11.08 וקבע כי מאחר וההכרעה בהליך הקיבוצי תהיה מהירה יותר, יידון עניין השעיית חברי הוועד במסגרת ההליך הקיבוצי. בדיון שהתקיים ב- 30.11.08 במסגרת תיק הסכסוך הקיבוצי, הודיעו הצדדים כי מוסכם עליהם "כי למעט עניינו של העובד דורון שובל נמחקת הבקשה בכל העניינים הנוספים". בית הדין נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים תוך שקבע מפורשות בסעיף 2 להחלטה כי "מובהר בזאת, כי השאלה היחידה שנותרה במחלוקת במסגרת הבקשה הינה עניינו של העובד דורון שובל". ביום 31.12.08 ניתן פסק הדין בהליך הקיבוצי וברישא לו נכתב "...הבקשה במקורה כללה נושאים שונים שבמחלוקת בין הצדדים. לאחר מתן החלטה בבקשה הזמנית ביום 27.9.08 ולאחר מספר דיונים שהתקיימו בתיק העיקרי, נשארה להכרעתנו המחלוקת בין הצדדים בעניין אחד והוא עניינו של העובד דורון שובל". בהמשך פסק הדין נקבע כי הבקשה נדחית בהעדר ראיות של ממש המבססות את הטענה כי הפגיעה במר שובל הינה על רקע פעילות בוועד העובדים. 19. עינינו הרואות, כי הפלוגתא הקשורה בהשעיית חברי הוועד, לא הוכרעה ולפי הצהרת הצדדים, הסעד בקשר לכך נמחק מהבקשה. בית הדין האזורי אשר נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, הדגיש מפורשות כי המחלוקת היחידה שנותרה להכרעה במסגרת הבקשה היא עניינו של מר שובל. בית הדין הדגיש כי קביעה זו מצומצמת לבקשת צד בסכסוך קיבוצי. עצם הקביעה המוקדמת כי עניין ההשעייה יידון במסגרת ההליך הקיבוצי - אינו מקפל בתוכו את ההכרעה, אלא הוא צופה פני עתיד. בדיונים הבאים, הסכימו הצדדים כי עניין ההשעייה לא יהיה חלק מגדר המחלוקת לצורך הדיון בהליך. יש לזכור כי בשלב זה, כבר הוגשה התביעה של חברי הוועד, ובמסגרתה אף הוגשה בקשה לסעד זמני. הבנת הדברים לאשורם, תומכת דווקא בכך כי הצדדים הבינו שעניין ההשעייה לא יידון במסגרת הסכסוך הקיבוצי כי אם במסגרת תביעת העובדים. על כן, בית הדין לא הכריע בפלוגתא, לנוכח מחיקת הסעד המתייחס להשעייה, ובנסיבות האלו לא היתה מניעה כי תתברר השאלה במסגרת תביעת העובדים. על כך נוסיף, כי הצדדים בשני ההליכים היו שונים. ההליך הקיבוצי נפתח ע"י ההסתדרות ואילו הליך הפרט נפתח ע"י חברי הוועד. ההסתדרות לא בחרה לצרף את חברי הוועד כמבקשות בהליך הקיבוצי וספק אם ניתן לראות בה חליפתם של העובדים, אשר להם יש עילות וסעדים אחרים מאלו של הארגון היציג במקום העבודה. כאמור, משלא הוכרע העניין במסגרת ההליך הקיבוצי, היו רשאים העובדים להביא זאת להכרעה במסגרת תביעתם. הזכות לחופש התארגנות בפסיקה ובחקיקה 20. על רקע של תנאי עבודה ירודים, תוך שאיפה להשיג תנאי עבודה טובים יותר, התאגדו עובדים בארגוני עובדים בתחילת המאה הקודמת. את שלא הצליחו העובדים כבודדים להשיג, הצליח כוחם המאורגן של העובדים להביא. "יסודה של הזכות לחופש ההתאגדות הוא בזכות לחירות אישית, שהתארגנות קבוצתית משמשת בסיס למימושה, בדרך של הגשמת יעדים משותפים. זכות ההתארגנות בארגון עובדים מאפשרת מתן קול לאלה שקולם מוחלש במסגרת הממוסדת המקובלת; תורמת לקידום ההליך הדמוקרטי; ולהבטחת החופש הכלכלי והחברתי של כל אזרח במדינה. זכות ההתארגנות מאפשרת את הגשמת יעדיו של משפט העבודה הקיבוצי, ובכללם איזון החסר דמוקרטי (democratic deficit); השמעת קולם של העובדים והגדלת השתתפותם, ולו במידת -מה, בניהול המפעל; יתר- שוויון בין העובדים עצמם; ויתר יעילות של המפעל, כשעצם היחסים הקיבוציים מרחיבים את שיתוף הפעולה מצד העובדים, מצמצמים עלויות של ניהול ומשא ומתן מול קבוצות עובדים שונות, ומאפשרים רציונאליזציה של השקעת המשאבים במקום העבודה תוך חשיבה כללית ולטווח רחוק" (סטיב אדלר, התארגנות עובדים בישראל: מגמות, היבטים משפטיים ומדיניות, עתיד להתפרסם בספר אלישבע ברק-אוסוסקין). 21. הזכות לחופש התארגנות הוכרה כזכות אדם אוניברסאלית בהכרזה לזכויות האדם שהתקבלה ע"י עצרת האומות המאוחדות ביום 10.12.48 ובאמנות ובהצהרות של ארגון העבודה הבינלאומי (ראו אזכור האמנות בדיון (ארצי) נה/4-30 עמית הסתדרות עובדים מכבי - מרכז השלטון המקומי ואת פד"ע כ"ט 61, 78-79 להלן: "פרשת עמית"). הפסיקה חיזקה את מעמדה של הזכות לחופש התארגנות ועל אף שלא היתה כתובה, הוכרה כזכות יסוד חוקתית (ראו: פרשת עמית עמ' 76, דב"ע (ארצי)לב / 5-1 מרקוביץ ואח' - הסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח' פד"ע 197, 206; עס"ק (ארצי) 1008/00 הורן את ליבוביץ בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה פד"ע ל"ב 145) להלן: "פרשת הורן את ליבוביץ"). בפרשת הורן את ליבוביץ נקבע כי לזכות לחופש התארגנות קיימים צדדים נוספים כמו הגנה מפני פיטורים או התנכלות בשל מעורבות בהתארגנות או בשביתה, וכן זכות לנקוט צעדים ארגוניים, לרבות שביתות. 22. העקרונות שנקבעו בפסיקה עוגנו בתיקונים לחוק הסכמים קיבוציים בשנת 2001 ובשנת 2009 (תיקונים 6,7,8). בשנת 2001 נוספו סעיפים 33 ח- 33 ט"ז וביניהם נקבע בסעיף 33 ח כי: "לכל עובד הזכות לפעול למען התארגנות עובדים בועד עובדים ובארגון עובדים, להיות חבר בועד עובדים ובארגון עובדים ולפעול במסגרתם". סעיף 33י קובע איסור פגיעה בעובד לעניין חברות או פעילות בוועד עובדים או בארגון עובדים, בזו הלשון: 33י. (א) מעביד לא יפטר עובד, לא ירע תנאי עבודה של עובד, ולא יימנע מקבלה של אדם לעבודה, בשל אחד מאלה: (1) חברותו או פעילותו בארגון עובדים; (2) פעילותו לצורך הקמה של ארגון עובדים; (3) הימנעותו מהיותו חבר בארגון עובדים או הפסקת חברותו בארגון עובדים; (4) חברותו בועד עובדים או פעילותו בועד עובדים הפועל במסגרת ארגון עובדים; לעניין זה, יראו ועד עובדים כפועל במסגרת ארגון עובדים אם יושב ראש ארגון העובדים או מי מטעמו נתן הודעה בכתב המאשרת זאת; (5) פעילותו לצורך הקמה של ועד עובדים. (ב) בסעיף זה, "תנאי עבודה" - לרבות קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיצויי פיטורים, הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה". בשנת 2009 הוסף סעיף 33 י"א לפיו בית הדין רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק במקרים הבאים: "33יא. (א) לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות סעיפים 33ט ו- 33י והוא רשאי - (1) ליתן צו מניעה או צו עשה; הוראת פסקה זו כוחה יפה על אף האמור בסעיף 3 (2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970; (2) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. (ב) (1) מצא בית דין אזורי לעבודה כי מעביד הפר את הוראות סעיפים 33ט או 33י, רשאי הוא לחייב את המפר בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה - פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; ואולם רשאי בית הדין לפסוק, בשל הפרה כאמור, פיצויים לדוגמה בסכום העולה על 50,000 שקלים חדשים ובלבד שלא יעלה על 200,000 שקלים חדשים, בהתחשב בחומרת ההפרה או נסיבותיה". 23. נוכח מעמדה החוקתי של זכות ההתארגנות נולד העיקרון לפיו אין לפגוע בעובד בשל פעילותו בארגון עובדים, בהתארגנות או בשביתה, שנקלט בסעיף 33 י' לחוק הסכמים קיבוציים. על רקע זה נקבע בפסיקה כי בנסיבות של פיטורים על רקע התארגנות, נטל השכנוע המוגבר יוטל על כתפי המעביד להראות כי הפיטורים נעשו מנימוקים עניינים, ולא דבק בהם פסול הקשור בפעילות בארגון עובדים (עס"ק (ארצי) 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - אי.סי.איי טלקום בע"מ פד"ע ל"ו 298; עס"ק (ארצי) 1013/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מתנ"ס קרית מלאכי פד"ע לט 295; עס"ק (ארצי) 24/10 הוט טלקום בע"מ - הסתדרות העובדים הלאומית ניתן ביום 16.3.10). 24. הטעם להעברת נטל השכנוע לכתפי המעסיק, נעוץ בחשש כי מעסיק עלול לסכל התארגנות על ידי פיטורי פעילים מרכזיים ותוך הסוואת הסיבות האמיתיות לפיטורים בנימוקים של צמצומים, אי התאמה, או בעיות משמעת. טעם זה עומד בעינו אף כאשר מדובר בהשעייה. עובד המורחק ממקום העבודה, נפגע בהכנסתו וחשוף לסנקציה משמעתית. אך להרחקה יש משמעות נוספת כאשר מדובר בעובד שהוא חבר בוועד עובדים, קל וחומר יושב ראש ועד. ההשעייה עלולה לרפות את ידיו מייצוג העובדים, ויכולה לגרום להרתעת עובדים אחרים מלקחת חלק בהתארגנות. על כן, משלהשעייה של חבר ועד עובדים יש השלכות על חופש ההתארגנות, יש לבחון את המניעים להשעייה על הרקע הזה. מן הכלל אל הפרט 25. בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה כי העירייה לא הרימה את הנטל להראות כי ההשעייה לא נעשתה בשל היותם של המשיבים פעילים בוועד עובדים. מסקנה זו מקובלת עלינו מטעמיו של בית הדין האזורי וכן על יסוד הקביעות העובדתיות במחלוקת, שהיתה בין הצדדים בקשר לסגירת שערי העירייה. נביא להלן את נימוקינו. 26. מן המסכת העובדתית שנפרשה בפני בית הדין האזורי עולה סמיכות עניינים בין השביתה עליה הכריזו העובדים להליכי ההשעייה שנפתחו. העובדים החליטו על פתיחה בשביתה מלאה ביום 27.8.08, באותו יום הוחלט על הגשת קובלנה כנגד - יו"ר הוועד, ומכתב על כוונה להשעות את יו"ר הוועד הוצא ביום למחרת ב- 28.8.08. סמיכות הזמנים בין תחילת השביתה והגשות הקובלנה מלמדים כי על פני הדברים קיים קשר בין השניים והעירייה לא השכילה לסתור זאת. העירייה טענה כי אירועי סגירת השערים שבגינם הוגשה הקובלנה אירעו ב- 31.7.08, ב- 20.8.08 וב- 21.8.08 והם לא באו בסמיכות לשביתה והגשת הקובלנה. אלא שהצורך בהשעייה פחת לנוכח גיוס חברת אבטחה שנעשה על מנת למנוע סגירה נוספת של שערי העירייה. נציגי חברת האבטחה החלו לעבוד ב- 24.8.08. כלומר לאחר האירוע האחרון של סגירת השערים. ראש העירייה נימק את כוונתו להשעות את חברי הועד בחשש מפני הישנות סגירת שערי העירייה. לחשש זה כבר לא היה בסיס, שהצדיק השעייה דחופה במועד בו ראש העירייה הודיע על כוונתו לעשות זאת - דהיינו ב- 28.8.08 וזאת לנוכח גיוס חברת האבטחה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר מתייחסים להודעת ההסתדרות ביום 14.9.08 על הקפאת הצעדים הארגוניים וחזרת העובדים לעבודה. גם בנסיבות אלו לא היה צורך דחוף להשעות את חברי הוועד שכן לא היה חשש להישנות המעשים. כזכור, החלטה התקבלה ב- 22.9.08 - כשבוע לאחר שהופסקו הצעדים הארגוניים. 27. לכך יש להוסיף כי ראש העירייה הודיע בתחילה ליו"ר הוועד ביום 28.8.08 על כוונתו להשעותו וב- 1.9.08 הודיע זאת לשאר חברי הוועד. העירייה לא הניחה כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע נשלח מכתב ההשעייה ליו"ר ועד העובדים וכמה ימים לאחר מכן לשאר חברי הוועד. 28. העירייה גם לא הסבירה מדוע היה צורך בהשעיית כל חברי הוועד, ולמשך הזמן של 45 ימים דווקא ולא פחות מכך. כמו כן, לא הוכח כי נשקלו צעדים חמורים פחות, תוך שניתן משקל לפגיעה הצפויה בחופש ההתארגנות, כאשר מדובר בהשעיית העובדים העומדים מאחורי הצעדים הארגוניים. דומה שמכתבו של ראש העירייה מיום 3.11.08 לחברי הוועד אשר מבטל את הקובלנה המשמעתיות ומסתפק בהתראה ובנזיפה, מלמד יותר מכל השיקולים האמיתיים שעמדו ביסוד ההחלטה על השעיית חברי הוועד. לראש העירייה היו כל הנתונים העובדתיים ב- 22.9.08 כאשר החליט על ההשעייה. העירייה לא הראתה כי חל שינוי בנתונים אלו, אשר הביאו את ראש העירייה מאוחר יותר שלא להמשיך בהשעייה, ולבטל את הקובלנה המשמעתית. המשמעות של ביטול הקובלנה המשמעתית, היא שספק אם היה מקום להגישה ובעקבות כך, ספק אם היה מקום להשעות את חברי הוועד, כאשר ניתן היה להסתפק לכל היותר, כבר בתחילת הדרך, בהתראה ובנזיפה. 29. בנקודה זו, העירייה טענה כי קביעת בית הדין האזורי מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בעניין ימיני לפיה אין חסינות לחבר ועד המבצע עבירת משמעת במסגרת תפקידו כחבר בארגון עובדים. (בג"ץ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים פ"ד מה (1) 335, 339 (להלן: "פרשת ימיני"). ראשית נבהיר כי חבר ועד עובדים, הינו בראש ובראשונה עובד, עליו מוטלים כל החובות כפי שכל עובד אחר חב בהן. ככל שנפל רבב בהתנהגותו, העובד חשוף להליכים משמעתיים או כאלו שיביאו לסיום עבודתו, ותפקידו כחבר ועד לא ישמש כחליפת מגן מפני כך. מבחינה זו פסיקת בית הדין האזורי עולה בקנה אחד עם האמור בפרשת ימיני. יחד עם זאת, עצם ההשעייה כפופה לביקורת שיפוטית של בית הדין לעבודה, ובמסגרת זו נבחנים השיקולים שהביאו להחלטה על ההשעייה. כך שיקולים הכרוכים בהתארגנות עובדים - כאמור בסעיף 33י' לחוק הסכמים קיבוציים - הינם פסולים. למען הסר ספק, אף נדגיש כי גם אם יימצאו שיקולים כשרים להשעייה, הרי די בכך שההחלטה נשענה בחלקה על שיקול פסול כדי להכתימה ולקבוע כי היא בטלה (ראו: דב"ע (ארצי) נ"ו / 129-3 שרון פלוטקין ואח' - אחים אייזנברג בע"מ פד"ע ל"ג 481; ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ ילו בע"מ ואח' ניתן ביום 16.3.08). 30. גם הקביעות העובדתיות אליהן הגיע בית הדין האזורי מוסיפות חיזוק לרקע של ההחלטה על ההשעייה. בית הדין האזורי קבע כי העירייה לא הוכיחה שחברי הוועד נעלו את דלתות העירייה במפתח או בשלשלאות. העירייה גם לא הוכיחה כי יו"ר הוועד ניפץ את דלתות הכניסה. לעומת זאת התקבלה גרסת יו"ר הוועד לפיה הוכה ע"י מנכ"לית העירייה, וכי נאמר לו "אתה לא תעשה מה שאתה רוצה. אני המנכ"לית של העירייה, העירייה היא שלי ואני מחליטה מה שקורה פה - אתם לא תעשו פה שביתות". קביעות עובדתיות אלו, מוסיפות משקל לרקע ההחלטה של השעיית חברי הוועד, והן מלמדות כי כוונת ראש העירייה הייתה להוציא מכלל פעולה את השחקן הראשי וחבריו בהתארגנות. בכל אלו ובמכלול הראיות שהונחו בפני בית הדין האזורי היה כדי להצביע על זיקה שבין פעילותם של חברי הוועד בצעדים הארגונים שננקטו לבין ההחלטה על השעייתם. מכאן כי החלטת בית הדין האזורי על ביטול השעיית המשיבים הייתה נכונה ומוצדקת. הערעור שכנגד 31. בית הדין האזורי פסק פיצוי בסך 15,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים, בהתאם לסעיף 33 י"א לחוק הסכמים קיבוציים. בית הדין נימק את החלטתו בכך כי נסיבות העניין אינן ברף העליון או החמור של פגיעה בחופש ההתארגנות. המשיבים טענו בערעור שכנגד כי פסיקת הפיצוי בגובה של 15,000 ₪ אינה הולמת את הפגיעה האמיתית בחופש ההתארגנות. דעתנו היא כי אין מקום להתערב בפסיקת בית הדין האזורי, באשר אין בה טעות או חריגה ממתחם הסבירות בפסיקת הפיצוי. גדר השיקולים שבית הדין צריך להביא בחשבון במסגרת פיצוי לדוגמא, לפי סעיף 33 י"א הוא פועל יוצא של נסיבות כל מקרה ומקרה. כך למשל, באיזה שלב נפגע הערך של חופש ההתארגנות; האם מדובר בהתארגנות ראשונית, או במקום עבודה מאורגן; מהות הפעילות שבקשר אליה נפגע העובד - שביתה, עיצומים, או כל צעד ארגוני אחר; תפקידו של העובד בהתארגנות, או בוועד העובדים; חומרת הפעולה שננקטה על ידי המעביד כלפי העובד; השלכתה על הפעילות במועד שבו נעשתה תוך מתן משקל יתר לפיטורים; האם קיימים יחסי עבודה, ועוד. מדובר ברשימה לא סגורה של שיקולים בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו. במקרה שלפנינו לא מצאנו כאמור מקום להתערב בפסיקת בית הדין האזורי ובכלל זה לא להוסיף עליה, למשיבים או לחלקם. סוף דבר 32. הערעורים נדחים. המערערים - העירייה וראש העירייה ישלמו למשיבים יחדיו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ . ככל שסכום זה לא ישולם בתוך 30 ימים מהיום, הוא יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ארגון עובדיםפיצויים