פציעה בהתרסקות מסוק

התובע נפצע במהלך התרסקות מסוק בו טס כצלם לצורך הכנת סרטון תדמית עבור מפעל נשר ברמלה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה בהתרסקות מסוק: פתח דבר 1. בפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה. הבקשה הוגשה על ידי כים ניר שירותי תעופה ועל ידי Huston Casualty Company (להלן: "המבקשות") כנגד התובע וכנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המשיבים"). העובדות הצריכות לעניין התובע (להלן: "המשיב" או "התובע"), יליד 22.10.67 נפצע במהלך התרסקות מסוק בו טס כצלם לצורך הכנת סרטון תדמית עבור מפעל נשר ברמלה (להלן: "המפעל"). בכתב התביעה נמנע התובע מציון זהותו של מזמין עבודת הצילום, אולם בתגובה לבקשה הבהיר התובע, כי חברת "נשר" התקשרה בחוזה עם חברת הפקה לצורך הפקת סרטון פרסומת. חברת ההפקה שכרה את שירותי חברת "אופק" לצורך ביצוע צילומי האוויר הנדרשים, והיא זו ששכרה את המסוק מחברת כים-ניר - היא המבקשת מס' 1 (להלן: "כים ניר"), וכן שכרה את ציוד הצילום מחברת "און אייר", ו "את התובע כצלם" (סע' 6א). 4. טיסת הצילום נועדה להתבצע בתאריך 24.5.02, כאשר לטיסה נלווה גם במאי הסרטון. בתאריך המיועד הגיעו משתתפי הטיסה למנחת המטוסים בשדה התעופה בהרצליה, ולאחר התקנת המצלמות על גחונו של המסוק, המריא ".... המסוק משדה התעופה בהרצליה והגיע למפעל ברמלה. לאחר כ- 25 דקות של טיסה, כאשר המסוק טס בגובה נמוך מעל הארובות של המפעל, כבה מנועו של המסוק. המסוק נחת נחיתת חירום והתרסק על הקרקע. מעוצמת ההתרסקות נפצע התובע באופן חמור..." (להלן: "התאונה") (סע' 7-6 לכתב התביעה). 5. התובע הגיש תובענה, אשר במסגרתה עתר לפיצוי בגין פציעתו - היא התובענה נשוא פסק הדין, אולם כים ניר והמבטחת (נתבעות 1 ו- 3, המבקשות) הגישו בקשה לדחייתה על הסף מחמת התיישנותה, שכן התובענה הוגשה בתאריך 6.4.06, כ- 4 שנים לאחר התרחשות התאונה. טענות המבקשות 6. טענתן של המבקשות, בקליפת אגוז היא, כי הדין החל הינו חוק התובלה האווירית, התש"מ - 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית") וכן האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית (להלן: "אמנת ורשה"), הקובעים תקופת התיישנות בת שנתיים ימים. המבקשות טוענות, כי היות שהתאונה התרחשה בתאריך 24.5.02, הרי שהיה על התובע להגיש את תביעתו לא יאוחר מתאריך 24.5.04, ומשהוגשה בפועל בתאריך 6.4.06, הרי שהתיישנה במועד הגשתה ומשכך יש לדחותה על הסף, וכפועל יוצא יש לדחות גם את תביעת המוסד לביטוח לאומי. תגובת המשיב והתובע 7. התובע טוען, כי חוק התובלה האווירית אינו חל על התאונה נשוא התובענה, שכן החוק - כמו גם אמנת ורשה, עוסקים "בטיסה הכרוכה בהעברה של אנשים או כבודה ממקום יציאה אחד למקום יעד" (סע' 37 לתגובה), והוא מפנה בעניין זה להגדרה המופיעה בסע' 1 לחוק התובלה אווירית, המגדיר את המונחים "תובלה" ו"הובלה", הגדרות אשר אינן תואמות לדבריו את מטרת הטיסה נשוא כתב התביעה. זאת ועוד, התובע טוען, כי סע' 1(1) לאמנת ורשה קובע, שהאמנה חלה על תובלה המבוצעת בכלי טיס בתמורה, ואילו במקרה נשוא כתב התביעה לא התקיימו יחסים חוזיים כלשהם בינו לבין המבקשות, או לבין מי מהן. התובע מבהיר, כי הוא לא רכש מהמבקשות כרטיס טיסה, ולא נתן תמורה כנגד רכישת כרטיס טיסה, וכפועל יוצא, לא ניתן להגדיר את כים ניר כ"מוביל", וממילא לא ניתן להגדירו כ"נוסע". תגובת המשיב 2 - המוסד לביטוח לאומי 8. המוסד לביטוח לאומי מצטרף למעשה לתגובת התובע, ומגיע למסקנה, כי חוק התובלה האווירית ואמנת ורשה אינם חלים על התאונה נשוא כתב התביעה. 9. כאמור, המבקשות הגישו בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה (בש"א 7913/08), ובתאריך 3.9.08 דחיתי את הבקשה משום שסברתי, שיש להכריע בבקשה לאחר שמיעת ראיות, תוך שמירת זכותם של המבקשים לחזור ולהעלות את הטענה בתום שמיעת הראיות בתיק. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתי, ובית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור והחזיר את התיק לבית משפט זה לצורך הכרעה בבקשה לדחיית התובענה על הסף בשל התיישנותה, וזאת לפני שמיעת הראיות. 10. נוכח החלטת בית המשפט העליון, ניתן פסק דיני בתאריך 4.11.09, אשר בגדרו דחיתי את התובענה על הסף מחמת התיישנותה. התובע הגיש ערעור על פסק הדין, ובתאריך 2.10.11 קיבל בית המשפט העליון את הערעור והחזיר את התיק לבית משפט זה, בקובעו, כי "נראה לנו, אם כן, שטרם הכרעה בסוגיית ההתיישנות, יש לשמוע הוכחות בשתי הנקודות שצויינו ולגביהן בלבד. היינו, האם הוצא כרטיס טיסה, ואם הוצא - האם נמסר הכרטיס למערער לפני הטיסה. אין בדברינו אלה משום קביעת מסמרות בסוגיות החשובות של עניין זה מבחינת אמנת ורשה. עם זאת, מאחר ומדובר בהליך הוכחות קצר וממוקד, עדיף כי הוא ייערך תחילה, טרם שתיפול הכרעה בנושא ההתיישנות" (סע' 3 לפסק הדין בע"א 10243/09 דוד בן יתח ואח' נ' כים ניר שירותי תעופה ואח'). 11. נוכח הנחיותיו של בית המשפט העליון קיימתי הליך של שמיעת ראיות בשתי הסוגיות האמורות, ולאחר הגשת סיכומי הצדדים, להלן הכרעתי. טענות התובע לאחר שמיעת הראיות בהתאם להנחיית בית המשפט העליון 12. התובע חוזר וטוען, כי חוק התובלה האווירית אינו חל על התאונה נשוא כתב התביעה, שכן החוק - כמו גם אמנת ורשה, עוסקים "בטיסה הכרוכה בהעברה של אנשים, או כבודה ממקום יציאה אחד למקום יעד" (סע' 7ד' לתגובה) והוא מפנה בעניין זה להגדרות בסע' 1 לחוק התובלה האווירית, המגדיר את המונחים "תובלה" ו"הובלה", הגדרות אשר אינן תואמות לדעתו את מטרת הטיסה נשוא כתב התביעה. זאת ועוד. התובע טוען, כי סע' 1(1) לאמנת ורשה קובע, כי האמנה חלה על תובלה המבוצעת בכלי טיס "בתמורה", ואילו במקרה נשוא כתב התביעה שבפני לא התקיימו יחסים חוזיים כלשהם בינו לבין המבקשות, או מי מהן, שכן הוא לא רכש מהמבקשות כרטיס טיסה, וממילא לא נתן תמורה כנגד רכישת כרטיסי טיסה, וכפועל יוצא, לא ניתן להגדיר את כים ניר כ"מוביל", ואותו לא ניתן להגדיר כ"נוסע". בנוסף טוען התובע, כי מעדותו של הטייס הראשי של הנתבעים ומהוראות ספר העזר למבצעים של כים ניר, נלמד "שהטיסה לא הייתה תובלת נוסעים. מטרת הטיסה הייתה צילום אוויר. הסיכונים הכרוכים בטיסה זו לא היו סיכונים "רגילים" של טיסת תובלה" (סע' 1 ה' 1 לסיכומים). עוד נטען, כי אין מחלוקת, שהתובע הצטרף לטיסה כצלם אוויר ועל פי הגדרת הנתבעים בספר העזר למבצעים, התובע אינו מוגדר כנוסע, כי אם כ"איש צוות עבודה". בנוסף טוען התובע בסיכומיו, כי נטל הראיה להוכיח שהתאונה ארעה במהלך טיסת הובלת נוסעים וכי התובע היה בחזקת "נוסע" וכי נמסר לו כרטיס טיסה - הינו על כתפי הנתבעים, מאחר וטענת ההתיישנות הועלתה על ידם וביוזמתם בכתב ההגנה. תגובת הנתבעות 13. הנתבעות טוענות, כי "בניגוד גמור לאמור בסע' 1 א' לסיכומי התובע, בית המשפט העליון הנחה את בית המשפט קמא הנכבד לשימוע ראיות בשתי השאלות הקשורות בכרטיס הטיסה, וליתן בשלב זה הכרעתו בעניין ההתיישנות", וכי טיעוני התובע בסיכומיו חורגים לחלוטין מהנחיות בית המשפט העליון, ומשכך יש להתעלם מהן. הנתבעות טוענות, כי הן הוכיחו ש"הנתבעת" ו"כים ניר - ד.ג.) ... מקיימת בדייקנות ומזה שנים רבות נוהג של הנפקת כרטיסים לנוסעים לרבות לצוותי עבודה", וכי הוכיחה כי מסרה לתובע כרטיס טיסה. הנתבעות אף מלינות על צירוף ספר המבצעים של הנתבעת כים ניר, ועל ההסתמכות על האמור בו. תשובת התובע 14. התובע טוען, כי ספר העזר למבצעים הינו "מסמך קונסטיטוציוני" הכפוף לאישור משרד התחבורה ומהווה חלק בלתי נפרד מרשיון ההפעלה של חברת התעופה, ועל כן אין כל פסול בצירופו, או בהסתמכות עליו. באשר לטענת הנתבעות, לפיה אין לראות בטיסה נשוא כתב התביעה טיסת צילום, אלא טיסת הובלה , וזאת מאחר שחב' אופק שכרה מכים ניר שירותי תובלה אווירית ו/או שירותי צילום אווירי - לדידו של התובע מדובר בטענה שיש לדחותה. לדבריו, "מסלולה של אף טיסת תובלה רגילה לא היה עובר מעל הארובות המעשנות של מפעל נשר" (סע' 3ב' לסיכומי התשובה). זאת ועוד. הטענה, כי התובע לא היה איש צוות, אלא נוסע הינה טענה שגויה לדברי התובע. לשיטתו "הצבתו של התובע בטיסה כצלם אוויר נעשתה על דעתה של הנתבעת 1 אי אפשר לבצע טיסת צילום ללא צלם, ומרגע שהנתבעת אישרה את ביצוע הטיסה, היא בהכרח אישרה את היותו של התובע איש "צוות עבודה", ובכך הוא בגדר מי שהציבה אותו" (סע' 4 א' לסיכומי התשובה). התובע 2 הצטרף לסיכומי התובע 1. דיון והכרעה 15. בתאריך 2.10.11 קיבל בית המשפט העליון את הערעור על פסק דיני הדוחה את התובענה על הסף מחמת התיישנות, בקובעו, כי "טרם ההכרעה בסוגיית ההתיישנות יש לשמוע הוכחות בשתי הנקודות שצויינו ולגביהן בלבד (הדגשה שלי - ד.ג.). היינו, אם הוצא כרטיס טיסה, ואם הוצא האם נמסר הכרטיס למערער לפני הטיסה. אין בדברינו אלה משום קביעת מסמרות בסוגיית החשיבות של עניין זה מבחינת אמנת ורשה. עם זאת, מאחר שמדובר בהליך הוכחות קצר וממוקד, עדיף כי הוא ייערך תחילה, טרם שתיפול ההכרעה בנושא ההתיישנות" (ע"א 10243/09, שם, סעיף 3). מהאמור עולה, כי בית משפט זה נדרש להכריע בשאלת התיישנות התביעה לאחר שמיעת ראיות בנושא הנפקת כרטיס טיסה ומסירתו לתובע עובר לתחילת הטיסה שהסתיימה באסון, תוך התייחסות לכל הפרמטרים המשפטיים הנדרשים לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות, לרבות שאלת תחולתה של אמנת ורשה על המקרה הנדון, וקביעת מעמדו של התובע בעת הטיסה, וליתר דיוק: קביעה האם מעמדו המשפטי של התובע בעת הטיסה היה כמעמדו של "נוסע", או כשל "איש צוות אוויר". ודוק: כל הקביעות האמורות נדרשות, בבחינת הכרח, על מנת לקבוע האם אכן התיישנה התובענה בעת הגשתה, אם לאו. הבהרה זו מתבקשת נוכח בקשתם של הנתבעים למחיקת סעיפים מסיכומי התובע, סעיפים המהווים לטענתם הרחבת חזית אסורה, שכן אינם עוסקים באופן ישיר ובלעדי בשאלות שבהם התבקש בית המשפט לדון באמצעות שמיעת ראיות בנושא הנפקת ומסירת כרטיס טיסה לתובע. אינני יכולה לקבל את גישת הנתבעים, שכן ההכרעה העומדת ביסוד פסק דין זה הינה בשאלה האם התיישנה התובענה במועד הגשתה, אם לאו. לצורך ההכרעה בשאלה זו התבקש בית משפט זה, בין היתר, לשמוע ראיות בשאלת הנפקת ומסירת כרטיס טיסה לתובע. ודוק: בית המשפט העליון קבע במפורש, כי הדיון והצורך בהכרעה בשאלות אלו עלה נוכח דברי התובעים בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, ונוכח ההתרשמות, כי "מחילופי הדברים בעת הדיון עולה, כי המערערים (התובעים - ד.ג.) סבורים שיש חשיבות לשאלה האם הוצא כרטיס הטיסה ונמסר לו עובר לטיסה....(סע' 2 לפסק הדין) תוך הבהרה, כי "אין בדברינו אלה משום קביעת מסמרות בסוגיית החשיבות של עניין זה מבחינת אמנת ורשה..." (שם, סע' 3). קרי: טענות התובע בסיכומיו רלבנטיות לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות ועל כן אין למוחקן מסיכומיו. עוד טוענים הנתבעים כי אין להיזקק לספר המבצעים של כים ניר (ת/1), שכן ראיה זו לא הוגשה עובר למתן פסק דיני בשאלת ההתיישנות, וממילא לא נטענו לגביו טענות באותה עת. אין בידי לקבל טענה זו, שכן ספר המבצעים ת/1 הוגש בהסכמה במהלך שמיעת הראיות שהתקיימה בתאריך 4.6.12, ומשכך הוא מהווה ראיה קבילה הדורשת התייחסות. 16. השאלה המרכזית לדיון ולהכרעה הינה האם יש להחיל את הוראות חוק התובלה האווירית, התשל"ב - 1962 על התאונה נשוא התובענה. סע' 15 לחוק התובלה האווירית קובע תקופת התיישנות בת שנתיים ימים וזאת בהתאם לקבוע בסע' 29 לאמנת ורשה, וליתר דיוק מובהר, כי מרוץ ההתיישנות בן שנתיים הימים יחל "מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעדו, או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע, או מתאריך הפסקת ההובלה", ובענייננו - אין מחלוקת כי התאריך הקובע הינו 24.5.02. זה המקום להבהיר, כי הוראות אמנת ורשה נקלטו בדין הישראלי באמצעות חוק התובלה האווירית, התשל"ב - 1962, ומאוחר יותר אושרה קליטתן במסגרת חוק התובלה האווירית, התש"מ - 1980. חוק התובלה האווירית מחיל את הוראות אמנת ורשה הן על תובלה בין מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה (סע' 2 לחוק התובלה האווירית) והן על "תובלת פנים" (סע' 1 לחוק התובלה האווירית), והוא עושה כן מתוך כוונה להשוות את אחריותם של מובילים אוויריים המפעילים טיסות בינלאומיות לאלה המפעילים טיסות פנים (ראו סע' 5(א) לחוק התובלה האווירית, וכן דברי ההסבר להצעת החוק מיום 30.7.79 - ה"ח תשל"ט, עמ' 251, 254). סע' 10 לחוק התובלה האווירית קובע את כלל ייחוד העילה, בהבהירו כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות נזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא אילת ההסכם עוולה אזרחית, או כל עילה אחרת, ויהיו התובעים אשר יהיו". המחוקק מגדיר "תובלת פנים - תובלה אווירית שמקום היציאה והיעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחה של ישראל...." (סע' 1 לחוק התובלה האווירית), ומהאמור עולה, כי חוק התובלה האווירית חל על כל טיסה המתקיימת בתחום מדינת ישראל, ואשר במהלכה מבוצעת הובלה של אנשים, כבודה, או טובין (סע' 1 לאמנת ורשה). האם מדובר בטיסת תובלה (כעמדת הנתבעים) או בטיסת צילום אויר, שאיננה טיסת תובלה (כעמדת התובעים). 17. לשיטת התובע, הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, בכללן עמדת הטייס הראשי של כים-ניר וספר העזר למבצעים (ת/1), שלא עמדו בפני בית המשפט עובר למתן פסק הדין מיום 4.11.09 מלמדות, כי הטיסה נשוא התובענה איננה טיסה להובלת נוסעים, אלא טיסת צילום, וככזו - אמנת ורשה אינה חלה עליה, ושאלת הנפקת כרטיסי טיסה איננה רלבנטית לגביה. במאמר מוסגר אציין, כי עמדה זו של התובעים, כפי שבאה לידי ביטוי בסיכומיהם עומדת בניגוד מוחלט לטענות שהועלו על ידם במהלך הדיון בבקשת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון, ששם הם טענו, כי יש חשיבות לשאלה האם הונפק ונמסר לתובע כרטיס טיסה (סע' 2 לפסק הדין), ואין ספק, כי שינוי עמדות זה אומר דרשני. במסגרת הסיכומים שהוגשו לצורך מתן פסק דין זה הסתמך התובע על עדותו של הטייס הראשי בכים ניר, מר דב פלג (ע.ה.3), אשר העיד, כי "טיסת הולכת נוסעים זה לקחת נוסעים שמשלמים, להגיע מא' לב', או כחווית טיסה לראות נוף", וזאת בשונה מטיסת צילום, שהינה לדבריו "טיסת צילום היא למעשה עבודה שעושים עם המסוק, שאינה הולכת נוסעים, המטרה לא להוליך נוסעים, אלא לעבוד עם המסוק, יש הרבה סוגי עבודות מהסוג הזה" (פרוטוקול מיום 12.3.12 עמ' 41 שורות 30-26). דא עקא, שתשובתו זו של מר פלג ניתנה במענה לשאלה במה שונה טיסה להולכת נוסעים מטיסת צילום, ותשובתו הבהירה את השוני, כפי שנתפס על ידו כטייס. ודוק: כאשר נשאל מר פלג האם טיסת צילום הינה טיסת תובלה, הוא השיב "תגדיר טיסת תובלה, ואגיד לך. יש טיסה להולכת נוסעים, היא שונה" (שם, שורות 23-21). מתשובותיו של מר פלג ברור, כי הוא אינו משפטן ואינו יודע להגדיר באופן משפטי את ההבדל בין טיסת תובלה לבין טיסת צילום, ככל שקיים, או האם קיים בכלל שוני במובן המשפטי בין טיסת תובלה לטיסת צילום, או משמעותו של השוני הנטען, ככל שקיים, מבחינה משפטית. מר פלג הינו טייס וברור, כי הוא נצמד בתשובותיו להגדרות מילוניות של המושגים, אשר לגביהם נשאל, ולעניות דעתי לא ניתן לייחס לפרשנותו הוא לסוגי הטיסות, אשר לגביהם נשאל, משמעות משפטית. 18. כפי שהבהרתי, התובע טוען בסיכומיו - בניגוד לטענות שנשמעו בפיו במסגרת הערעור לבית המשפט העליון - כי אין משמעות כלל לשאלת הנפקת או אי הנפקת כרטיס הטיסה, שכן לדבריו אין מדובר בטיסת הובלה, וממילא הוא לא נחשב כנוסע בטיסה, וכי מדובר בטיסת צילום, כאשר הוא עצמו היה הצלם בטיסה. לטענת התובע, באם תוכח טענתו, כי מדובר בטיסת צילום - להבדיל מטיסת תובלה - לא יהיה מנוס מהמסקנה, כי אמנת ורשה אינה חלה על טיסה זו, וממילא אין להחיל על התובענה את תקופת ההתיישנות המנויה באמנה ובחוק. אינני יכולה לקבל את טענתו של התובע. מחומר הראיות עולה, כי השירותים שהוזמנו מכים ניר היו שירותי הובלת צוות צילום, שמטרתו הייתה לצלם את מפעל נשר לצורך הפקת תשדיר פרסומת, קרי: כים ניר התבקשה להוביל את צוות הצילום, על ציודו לאתר הצילומים לצורך ביצוע הצילומים. עובדה זו עולה בבהירות מחומר הראיות ולא ניתן לחלוק עליה. ודוק: מספר המבצעים ת/1 עולה, כי הובלת, או הטסת אנשים במסוק יכולה לשמש למטרות שונות, כפי שמפורט בפרק ט' לספר המבצעים, כאשר אחת המשימות היא: הובלת אנשים לצורך ביצוע צילום אווירי, כפי שנעשה במקרה אשר בפני. עיון בספר המבצעים מלמד, כי כים ניר צפתה את האפשרויות השונות להפעלת מסוקיה ומטוסיה, והקדישה את פרק ט' בספר המבצעים לצורך פירוט השימושים השונים, אופן ביצועם, נקיטת אמצעי זהירות וכו', כאשר בין היתר התייחסה לצילום אווירי ולהתקנת ציוד על המסוק "שאינו ציוד אינטגרלי של המסוק" (פרק ט' סע' 4.7). לא זו אף זו, בפרק י' בספר המבצעים פרטה כים ניר את "מבצעי האוויר משימות למסוקים" והקדישה פרק ל"טיסות עם ציוד עבודה והנחתה במנחת מיוחד", כאשר בסע' 71 הגדירה כים ניר "צוות העבודה" כ"כל אדם, פרט לטייס המסוק, אשר אמור לטוס במסוק, לעבוד בסביבתו, או מהמסוק והינו נדרש לביצוע הפעולות הקשורות במישרין בשימוש המיוחד של המסוק" , ממש כפי שנדרש מהתובע וצוותו אשר טסו במסוק לצורך ביצוע משימת צילום, ואף התקינו על גחונו של המסוק את ציוד הצילום, אשר בו התכוונו להשתמש. מהאמור עולה, כי כים ניר לא הוציאה מגדר "טיסת הובלה", טיסה המיועדת לביצוע עבודה, כמו עבודת צילום למשל, והמסקנה היא שהטיסה נשוא כתב התביעה הינה טיסה בה הובל צוות הצילום למקום שיועד לביצוע הצילומים, כאשר בתום הצילומים אמור היה המסוק לחזור למנחת בשדה התעופה בהרצליה לצורך הורדת הנוסעים - אנשי צוות הצילום ופירוק ציודם. קרי: אין בנמצא ביטוי משפטי הנקרא "טיסת צילום אוויר", אלא טיסה שמטרתה הובלת אנשים למטרות שונות, כאשר מבחינת החוק והאמנה אין הבדל בין מטרת הסעת הנוסעים. מכל מקום, הטסת נוסעים והובלתם לצורך ביצוע עבודת צילום מהמסוק אינה מוציאה את אנשי הצוות המצלם מכלל הגדרת "נוסעים", אשר אמנת ורשה חלה לגביהם. האם התובע היה איש צוות? 19. הטייס הראשי של כים ניר, מר פלג הבהיר בעדותו, כי התובע לא נחשב לנוסע, אלא לאיש צוות עבודה בהתאם לספר המבצעים ת/1 (עמ' 137), והתובע מבקש לסמוך יהבו על אמירה זו, אלא שאינני יכולה לקבל את עמדתו. כפי שהבהרתי, כל אדם המוטס על ידי צוות המטוס הינו נוסע, כאשר מבחינה משפטית אין כל חשיבות למטרת הטסתו, אשר יכולה להיות טיסת הנאה, או רצון להגיע לנקודה מסויימת, או ניצול המסוק לצורך ביצוע עבודה וכו'. ואכן, בספר המבצעים של כים ניר קיימת התייחסות למפורטת ל"טיסות עם צוות עבודה והנחתה במנחת מיוחד" (עמ' 137) ודוק: אין מדובר בצוות עבודה של המסוק, כי אם בצוות עבודה חיצוני המשתמש במסוק לצורך ביצוע עבודתו ואינו קשור להפעלת המסוק, או לביצועה הטכני של ההטסה. אין ספק, כי התובע, אשר הוטס במסוק לצורך ביצוע הצילומים שהתעתד לבצע, הוגדר בספר המבצעים כאיש צוות עבודה, אולם הגדרה זו אינה הופכת אותו לאיש צוות אוויר, או איש צוות עבודה של המסוק עצמו, אלא איש צוות של העבודה אותה ביקש התובע לבצע, ואשר איננה קשורה כלל להטסתו של המסוק על ידי הטייס. לא זו אף זו. אף לפי תקנות הטייס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב -1981 (להלן: "תקנות הטייס"( ברור, כי התובע לא היה איש צוות אוויר, אשר נוכחותו נדרשה לצורך ביצוע הטיסה, שכן לא ניתן לראות בו "אדם שהציב אותו מפעיל כלי טיס למילוי תפקיד בכלי הטיס בזמן הטיסה", או "איש צוות המחזיק ברשיון עובד טייס תקף, והממלא תפקיד מבצעי הדרוש להפעלת כלי הטיס בזמן הטיסה, כנדרש בספר העזר של אותו כלי טיס". מהאמור עולה, כי רק אדם, אשר נוכחותו בכלי הטייס נדרשת לצורך הטסת כלי הטיס יכול להיחשב כאיש צוות של כלי הטיס, להבדיל מאיש צוות עבודה השוהה בכלי הטיס לצורך ביצוע עבודתו הוא ולא לצורך הטסת כלי הטיס, או מתן סיוע בהטסת כלי הטיס. ודוק: התובע לא טען מעולם, כי הוצב במסוק כאיש צוות הנדרש לצורך הטסתו. נהפוך הוא. התובע הבהיר הבהר היטב, כי נוכחותו במסוק הייתה לצורך ביצוע עבודתו הוא - ביצוע עבודת הצילום, ולא היה כל קשר בין הטסת המסוק על ידי הטייס לבין נוכחות התובע על המסוק, כמי שמסתייע במסוק לצורך ביצוע עבודת צילום. התובע המשיך וטען, כי ציוד הצילום שהורכב על גחונו של המסוק הותקן על ידו בסיוע איש צוות אויר, עובדה המעניקה לו לכאורה מעמד של איש צוות אוויר (פרוטוקול מיום 12.3.12 עמ' 8 שורות 23-8), אלא שאינני יכולה לקבל טענה זו, שכן ציוד הצילום אשר הותקן על גחונו של המסוק הותקן על פי דרישתו של התובע, והסיוע שקיבל מאיש צוות אוויר, נועד מן הסתם לוודא התקנה נכונה של הציוד, באופן שלא תסכן את הטיסה. מכל מקום, קבלת סיוע מאיש צוות אוויר בהתקנת הציוד איננה הופכת את התובע לאיש צוות אויר, והמסקנה המתבקשת הינה, כי התובע הובל במסוק לצורך ביצוע עבודתו, ומעמדו כנוסע אינו שונה ממעמדו של כל נוסע אחר, כאשר מטרת הטיסה אינה משנה את מעמדו של הנוסע. מעמדו המשפטי של ספר העזר למבצעים (ת/1) 20. דומני, כי יש מקום להבהיר סוגייה זו. הטייס הראשי, מר פלג, הפנה בעדותו לכתוב בספר המבצעים, ובעיקר לאמור בסע' 7.1 בפרק י', המתייחס לצוות עבודה. כבר הבהרתי, כי "צוות העבודה" אליו מתייחס הסעיף אינו מכוון לצוות העבודה של המסוק עצמו אשר מפעיל את הטסתו, כי אם לצוות העבודה של הנוסעים אשר משתמשים במסוק לצורך ביצוע עבודתם הם, כמו במקרה אשר בפני. מר פלג העיד, כי "הספר הזה הוא תנאי לקבלת רשיון הפעלה מבצעית, וחובה לפעול על פיו", אלא מאי? בפרק א' לספר המבצעים, הוא הפרק הכללי, הובהר, כי "ספר עזר למבצעים זה לא יסתור כל דין החל בישראל, הוראת כל דין החל מחוץ לישראל בכל הנוגע לפעילות החברה מחוץ לישראל..." וכן הובהר, כי "ספר עזר למבצעים זה מוצא לאור על ידי חברת "כים ניר שירותי תעופה בע"מ". מהאמור עולה, כי אם קיים ספק באשר לאופן פרשנות הכתוב בספר המבצעים, יש לפרשו לאור הוראות החוק הרלבנטיות, שאם לא כן, מדובר יהיה בהוראות בלתי חוקיות. הוראות ספר המבצעים אינן יכולות, או מורשות לבטל את תחולתה של אמנת ורשה על מגזר כזה או אחר של משתמשים בשירותי ההטסה וההבחנות בין סוגי הטיסות השונות המופיעות בספר המבצעים באו לעולם כדי לקבוע נהלים בטוחים לשימושים השונים שניתן לעשות במסוקי החברה. ואכן, בסע' 7.2 לספר המבצעים, הדן בשימושים לצורך ביצוע עבודות להבדיל מהטסה למטרות אחרות מפורטים 14 שימושים שונים, וזאת בנוסף לשימושים נוספים המפורטים בספר המבצעים בפרקיו השונים. קרי: ספר העזר נועד להבטיח את בטיחות ההטסה לשימושים השונים, ואין לקרוא בו, אלא זאת. האם מדובר בטיסה שתמורתה שולמה? 21. המחוקק מגדיר "תובלת פנים - תובלה אווירית שמקום היציאה והיעד שלה נמצאים לפי ההסכם בין הצדדים בשטחה של מדינת ישראל..." (סע' 1 לחוק התובלה האווירית), והמסקנה היא, כי חוק התובלה האווירית חל על כל טיסה בתחומי מדינת ישראל, ואשר במהלכה מבוצעת הובלה של אנשים, כבודה, או טובין (סע' 1 לאמנת ורשה). בטיסה נשוא כתב התביעה הובלו אנשים על ציודם לצורך ביצוע עבודתם. הטיסה המריאה משדה התעופה בהרצליה, ומן הסתם אמורה הייתה לשוב לשם בתום ביצוע העבודה, ומשכך יש לקבוע, כי הטיסה נשוא כתב התביעה הינה טיסת "תובלת פנים". סע' 1 לאמנת ורשה קובע, כי האמנה חלה על תובלה "של אנשים, כבודה, או טובין כשהיא מבוצעת בכלי טיס בתמורה. כן היא חלה על תובלה חינם בכלי טיס, המבוצעת על ידי מיזם לתובלה אווירית" (ההדגשה שלי - ד. ג.). שני הצדדים התייחסו באריכות לשאלת מיהות משלם התמורה עבור הטסת התובע לצורך ביצוע הצילומים, אלא שהנני סבורה, שאין כל חשיבות בקביעת מיהות המשלם, מקום שאין ספק שתמורתה שולמה, ואבאר. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי התובע הצהיר הצהרה שקרית בתצהירו בכל הנוגע לנסיבות העסקתו, שכן בתצהירו נטען, כי הוא נשכר לביצוע הצילומים על ידי חב' אופק ואילו בחקירתו בבית המשפט העיד, כי מי שהיה אמור לשלם את שכרו בגין ביצוע הצילומים הוא "מור דגן הפקות" ובהמשך הבהיר בעדותו, כי "בני מור הוא מור דגן שהביא איתי ואת הציוד לביצוע הטיסה ואני עבדתי מול בני מור ואמנון פיגנבאום מחברת אופק" (עמ' 6 שורות 12-11). בני מור הבהיר בחקירתו הנגדית, כי "חברת אופק היו היזמים של הפרוייקט, המזמינים של הפרוייקט והיו צריכים לשלם על העבודה לדודו (התובע - ד.ג.) דודי...." (עמ' 13 שורות 11-10). בני מור אף הדגיש בעדותו, כי חברת אופק סיכמה את גובה שכרו של התובע בגין ביצוע עבודת הצילום ישירות עם התובע בעצמו, והוא - בני מור - לא היה שותף למו"מ לעניין שכרו של התובע. בחקירתו התבקש בני מור להסביר מדוע בדו"ח החקירה של המל"ל נרשם, כי הוא היה מעסיקו הישיר של התובע והוא זה שסיכם עימו את פרטי התשלום עבור ביצוע העבודה, אלא שהוא חזר וטען, כי לא הוא העסיק את התובע, אלא היה "הצינור" המקשר בין חב' אופק לבין התובע, וכי חברת אופק התייעצה עימו בשאלת בחירת הצלם שיבצע את העבודה, כי הוא נחשב מומחה בתחום. על פי התרשמותי, ניסתה כים ניר להראות, כי בינה לבין התובע לא מתקיימת מערכת יחסים משפטית מקובלת בין נוסע הרוכש כרטיס טיסה ומשלם תמורתו לבין חברת התעופה המטיסה אותו, אלא, כפי שהבהרתי, מיהות המשלם עבור ההטסה נשוא התובענה אינה מעלה, או מוריד. סע' 1 לאמנת ורשה מחיל את הוראותיה על כל הטסה ששולמה בגינה תמורה. האמנה איננה מצמצמת את הוראותיה רק לגבי נוסע ששילם בעצמו עבור ההטסה, והתנאי היחיד שהיא מציבה בעניין זה הוא, שמדובר בהטסה שתמורתה שולמה, כאשר אין כל התייחסות לגורם המשלם, קרי: אין כל חובה שהתשלום יבוצע על ידי הנוסע דווקא, ובלבד שתמורת הטסתו תשולם. בעניין אשר בפניי הובהר, כי התובע עצמו לא שילם בעבור הטסתו. לדבריו בחקירתו "חברת אופק שכרה את המסוק מכים ניר" (עמ' 6 שורה 16) ועל כן סביר להניח שהתשלום עבור הטסתו של התובע וצוותו, על ציודם, בוצע על ידי חברת אופק, וממילא לא נטען אחרת, משכך המסקנה היא כי מדובר בטיסה שתמורתה שולמה. ודוק: על פי הבנתי לא הייתה מחלוקת בשאלה האם בוצע תשלום עבור הטסת התובע, אלא מי ביצע את התשלום. במסגרת הסיכומים מפנה התובע לת.א. (ת"א) 1375/03 עין דור נ' עזבון בן דוד ז"ל וכן לפסק הדין בערעור על פסק הדין (ע"א 2168/05 (להלן: "פרשת עין דור") אלא שעובדות פרשת עין דור שונות לחלוטין מעובדות המקרה אשר בפני, ואין ללמוד מאותו עניין לגבי המסקנה המתבקשת בעניין אשר בפניי. בפרשת עין דור חכר הטייס את המטוס כדי להטיס את חבריו להנאתם, כאשר אותם חברים לא שילמו כל תמורה כספית בגין הטסתם, וזאת בשונה מהמקרה אשר בפני, שכן תמורת הטסתו של התובע שולמה, וכפי שהבהרתי, אין חשיבות לשאלת מיהות המשלם אלא לעובדת עצם ביצוע התשלום בלבד. באותו עניין נקבע, כי לא היה מדובר במיזם לתובלה אווירית (סע' 1 לאמנה), לא נכרת חוזה להובלת נוסעים ולא שולמה תמורת הטיסה, ועל כן לא חלה אמנת ורשה, לרבות תקופת ההתיישנות הקבועה בה. עיננו הרואות, כי עובדות פרשת עין דור שונות בתכלית השינוי מעובדות התובענה אשר בפני, ומשכך לא ניתן להסיק מהמסקנות המשפטיות נשוא פרשת עין דור, לעניין אשר בפניי, והמסקנה היא שיש להחיל על הטיסה נשוא התובענה את הוראות אמנת ורשה וחוק התובלה, לרבות יישום תקופת ההתיישנות. הנפקת ומסירת כרטיס טיסה לתובע 22. כפי שציינתי, בניגוד לטענות התובע בבית המשפט העליון, הוא טוען עתה, שלא היה "נוסע" במטוס, ועל כן לא היה צורך להנפיק לו כרטיס טיסה, ומכל מקום לא נמסר לידיו כרטיס טיסה. מנגד טוענת כים ניר, כי היא הוכיחה נוהג בן עשרות שנים של הנפקת כרטיסי טיסה לכלל הנוסעים, לרבות לצוותי עבודה, שאינם ממלאים תפקיד בהטסת המסוק. עוד טוענת כים ניר, כי היא הוכיחה גם הנפקת כרטיס טיסה לתובע בטיסה נשוא התובענה, ומסירתו לידיו. סע' 3 לאמנת ורשה מחייב מוביל "למסור כרטיס נסיעה". עוד נקבע, כי "היעדר כרטיס הנסיעה, אי תקינותו, או אובדנו לא יפגעו בקיומו, או בתוקפו של חוזה ההולכה, אשר על אף כל אלה יהיה כפוף לכללי אמנה זו. ואולם, מוביל שקיבל נוסע ללא מסירת כרטיס נסיעה לא יהיה זכאי להסתמך על אותן ההוראות של אמנה זו הפוטרות אותו מאחריותה, או המגדילות אותה". היות וקבעתי, כי כים ניר הינה "מוביל" במשמעות אמנת ורשה וחוק התובלה, נשאלת השאלה האם במקרה אשר בפני הונפק ונמסר "כרטיס נסיעה". ודוק: הוראות האמנה אינן מחייבות מסירת הכרטיס דווקא לנוסע, אם כי, לעניות דעתי, רצוי למסור את הכרטיס לנוסע עצמו. בעניין אשר בפני הוברר, כי התובע עצמו לא שילם את תמורת הטסתו, וכי תמורה זו שולמה כפי הנראה על ידי המזמין - חב' אופק, והשאלה היא האם הונפק ונמסר כרטיס טיסה. שאלה זו נתונה במחלוקת בין הצדדים. התובע הכחיש בתצהירו ובחקירתו, כי קיבל לידיו כרטיס נסיעה, וכך גם העיד העד מטעמו - מר בנימין מור, אשר העיד כי טס מספר רב של פעמים ומעולם לא קיבל לידיו כרטיס נסיעה לידיו. הטייס הראשי בכים ניר - מר דב פלג התייחס לשאלת הכרטיסים בחקירתו והעיד, כי "יש הנחייה בחברה מזה עשרות שנים, למלא כרטיס לכל אדם שטס במסוק, אם הוא לא קשור לתפעול המבצעי של כלי הטיס, כמו טייס צוות אויר. עד כדי כן שממלאים כרטיסים פשוט לכולם, בעצם חוץ מטייסים, או נגיד מכונאי שעולה לטיסת מבחן, אז הוא לא חייב כטיס, הוא עובד חברה, מקבל משוכרת בחברה ועולה במסגרת תפקידו, לא חייב כרטיס... כל היתר באופן גורף מקבלים כרטיסי טיסה, זאת ההנחייה, לא אני הנחיתי את זה (עמ' 44 שורות 10-6). לגבי מסירת כרטיסי הנסיעה לנוסעים העיד מר פלג, כי "היא נעשית במבצעים בדרך כלל, לא תמיד. לפעמים הטיסות יוצאות משדה תעופה בהרצליה, ומבצעים גם בהרצליה, הכרטיסים נמסרים לנוסע עצמו, ולפעמים הטיסות יוצאות משדה דב, והנוסעים עולים בשדה דב והטייס מקבל את הכרטיסים ונותן לנוסעים בשדה דב, או בשדה אחר שהם עולים, לא על ידי מבצעים, אלא על ידי הטייס" (שם, שורות 25-22). עדותו של מר פלג הייתה אמינה עליי והנני מקבלת אותה כאמת. מר הרשקוביץ, העובד במחלקת המבצעים בכים ניר מזה כ- 30 שנים העיד, כי "אין אחד שעולה לטיסה בלי כרטיס" (עמ' 25 שורה 28). מר הרשקוביץ העיד, כי הוא נמנה בין שלושה עובדים במחלקת המבצעים המנפיקים כרטיסי נסיעה, ואישר שאם שמו של התובע רשום על גבי עותק הכרטיסים הרלבנטיים המצויים בפנקס הכרטיסים שהוגש לבית המשפט (נ/6), כי אז הוא זה שהנפיק את הכרטיס לתובע, אם כי הודה בהגינותו, כי כיום אינו יכול לזכור את נסיבות הנפקת הכרטיסים הרלבנטיים, אולם הוא אישר, כי בהתאם לעותק כרטיס מס' 3929 מיום 24.5.02 בנ/6, הרי "שבמיליון אחוז" הוצא לתובע כרטיס טיסה בגין הטיסה נשוא התובענה, אם כי "אני לא יכול לדעת אם הם נמסרו להם בפועל, אבל עובדה שהם הונפקו" (עמ' 31 שורה 16). מי שזכר היטב מסירת כרטיס נסיעה לתובע ביום ההטסה, היה מר יצחק ברק - איש מבצעים בכים ניר. יש לי השגות מסויימות לגבי עדותו של מר ברק, אשר ניכר היה, כי הוא מתאמץ מאוד להוכיח את טענתו לפיה מסר בפועל את כרטיס הנסיעה לתובע, ונראה היה, כי עודף בטחונו והיצירתיות שגילה בתיאור מספר הפעמים בהם שב התובע למחלקת המבצעים לצורך קבלת הכרטיס הייתה מוגזמת ובלתי אמינה. עם זאת, אינני יכולה להוציא מכלל האפשרות שהכרטיס אכן נמסר בפועל לתובע בניגוד לגרסתו על פיה לא קיבל מעולם כרטיס נסיעה, שכן כים ניר הוכיחה באמצעות עדויותיהם של הטייס מר דב פלג ואיש המבצעים מר יעקב הרשקוביץ את שיטת העבודה בכים ניר, על פיה מונפקים לכל הנוסעים כרטיסי נסיעה. עדויותיהם של מר פלג ומר הרשקוביץ הייתה אמינה עלי, מה עוד שבהתאם לעותק ספר הכרטיסים הרלבנטי - נ/6 - אין כל ספק, כי כים ניר הנפיקה כרטיסי נסיעה לנוסעיה בכלל, ולתובע בטיסה נשוא כתב התביעה בפרט. במאמר מוסגר אציין, כי במהלך הדיון העליתי תהיות בהתייחס לאמיתותו של נ/6, זאת נוכח הכיתוב הכמעט זהה ברמת כתיבה תמה בכל עותקי הכרטיסים, אלא ששוכנעתי שמדובר בעותק אותנטי המעיד על הנפקת כרטיס נסיעה, וזאת למרות ספקותיו של התובע - כפי שעלו בסיכומיו - לגבי האותנטיות של נ/6. יובהר, כי ההסברים שניתנו על ידי הנתבעת הניחו את דעתי והנני קובעת, כי נ/6 הינו עותק אותנטי של הכרטיסים שהונפקו, ומעיד על הנפקת כרטיס נסיעה לתובע ביום הטיסה. מהעדויות שנשמעו בפני עלה, כי באותה טיסה השתתף גם נתן ברנט (כרטיס מס' 3930 בנ/6) והתובע העלה תהיה על הימנעות הנתבעת מזימונו למתן עדות בשאלת מסירת הכרטיסים. יתכן שעדותו של מר ברנט הייתה תומכת או מאיינת את טענותיהם של מי מהצדדים, אולם היות ונתתי אמון בעדויותיהם של מר פלג ומר הרשקוביץ, אין בידי לייחס להימנעות זו את המשקל המבוקש. במאמר מוסגר אציין, כי נטל השכנוע להוכחת אמיתות טענותיו מוטל על התובע, ואם סבר שיש בידי מר ברנט כדי לתמוך בטענותיו לעניין אי מסירת כרטיסי הנסיעה, מן הראוי היה, שיביאו לעדות, ודווקא הוא לא עשה כן. דומני, כי נוכח הוכחת נוהג הנפקת כרטיסי הנסיעה ומסירתם לנוסעים על ידי כים ניר מחד גיסא, ועדותם המגמתית של התובע - שהינו בעל עניין, ומר מור הנוהג לעיתים להעסיקו מאידך גיסא, הנני בדעה, כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת טענתו לפיה לא נמסרו כרטיסי נסיעה, והנני קובעת, כי כרטיסי הנסיעה הונפקו ונמסרו, ולא נפל כל מתום בעניין זה בהתנהלותה של כים ניר. מעבר לצורך אציין, כי הן בהתאם לאמור בסע' 3(1)(2) לאמנת ורשה והן בהתאם לאמור בסע' 8 לצו התובלה האווירית (כרטיס לתובלת פנים), תשכ"ט - 1969 (להלן: "צו התובלה האווירית"), העדרו, או אי תקינותו או אובדנו של כרטיס הנסיעה לא יפגעו בתוקפו של חוזה ההובלה/ההולכה ועל כן, מששוכנעתי, כי כרטיס הטיסה בגין הטיסה הרלבנטית הונפק ונמסר, חלה אמנת ורשה על ההטסה, ויובהר, כי בעניין זה העדפתי את עדויותיהם של מר פלג ומר הרשקוביץ על פני עדויותיהם של התובע ומר מור. 23. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס פעם נוספת לטענות התובע וההשוואה שבכך בין המקרה אשר בפניי לבין המקרה נשוא ת.א. 147/01 דן רודי ואח' נ' כים ניר ואח' (להלן: "פרשת רודי"). סע' 1 לחוק התובלה האוירית מגדיר "תובלת פנים - תובלה אווירית שמקום היציאה והיעוד שלה נמצאים... בשטחה של ישראל". התובע טוען, כי גם בפרשת רודי היה יעד לטיסה - הוא מקום הצניחה, ועל כן אין הבדל אם הנוסעים יגיעו למחוז חפצם וליעדם בדרך של הנחתת כלי התעופה, או בדרך של צניחה, כמו בפרשת רודי. אינני יכולה לקבל את האמור, שאינו אלא עיוות של הכתוב. מקום יציאה ומקום יעוד של כל טיסה הינו מקום ההמראה ומקום הנחיתה של כלי הטיס. במילה "ייעוד" אין הכוונה לייעוד העומד בבסיס רצון הנוסעים. רוצים - יגיעו למחוז חפצם בנחיתה, רוצים - יגיעו למחוז חפצם בצניחה. מילות החוק ברורות ואינן משאירות מקום לפרשנות אחרת מלבד פרשנות אחת ויחידה: תובלת פנים הינה תובלה אווירית שמקום המראתה ומקום נחיתתה מצויים בשטח ישראל, ואם בוחר מי ממשתתפי הטיסה לצנוח מהמטוס בנקודה מסויימת, אין לראות באותה נקודה את "ייעוד" הטיסה, שהינו אחד ויחיד - המקום המיועד לנחיתת המטוס. כפי שציינתי בעבר, במקרה אשר בפני התכוון התובע לחזור למנחת בהרצליה בתום ביצוע עבודת ההסרטה, אשר לשמה הובל במסוק, ואילו בפרשת רודי לא התכוונו התובעים לנחות בתום הטיסה, שכן מטרת הטסתם הייתה לאפשר צניחתם במהלך הטיסה, ועל כן אין כל דמיון בין העובדות בפרשת רודי לבין העובדות אשר בפניי. 24. סוף דבר, הנני קובעת, כי הטיסה נשוא התובענה הייתה טיסת תובלת פנים לצורך צילום סרטון פרסומת, וכן הנני קובעת, כי התובע היה נוסע, שהוגדר כאיש צוות עבודה, להבדיל מאיש צוות אוויר המסייע בתפעול המסוק, או בהטסתו. לתובע הונפק כרטיס נסיעה, וכרטיס זה נמסר בהתאם לנוהלים הנהוגים בכים ניר, ומשכך חלה אמנת ורשה על הטיסה. נוכח כל האמור, ובהתחשב במועד הגשת התובענה, אין מנוס מהמסקנה, כי התובענה התיישנה בעת הגשתה ומשכך היא נדחית מחמת התיישנות. התובע יישא בהוצאות וכן יישא בשכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.תאונות טיסהתעופה