פציעה בעין באתר בניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה בעין באתר בניה: התובע, יליד 17.5.68 הגיש תביעת נזיקין כנגד הנתבעים בגין תאונה שארעה לו ביום 7.1.94 מועד בו נפגע בעינו השמאלית במהלך עבודתו באתר בניה בראש העין. הנתבעת 1 מעסיקתו בזמן הרלבנטי לתביעה, כך ציין בתביעתו, תאגיד העוסק בעבודות בניה וטיח כשנתבע 2 אחד מבעלי המניות בנתבעת 1 תיפקד כמנהל נתבעת 1. התובע פרט בתביעתו את אופן קרות התאונה כדלקמן: "ביום 7.1.94 (להלן: "יום התאונה") הועסק התובע ע"י הנתבעים באתר בניה בראש העין. התובע נדרש לחתוך חוט פלדה שזור בעובי של כ-0.5 ס"מ. במהלך מלאכת החיתוך עף לפתע חוט פלדה לתוך עינו השמאלית, הבלתי מוגנת, של התובע תוך שהוא חודר אליה חובל בה קשות וגורם לעוורונה (להלן: "התאונה"). אופן קרות התאונה תואר ע"י התובע אף בתצהיר עדותו הראשית כדלקמן: "ביום 7.1.94 (יום התאונה) עבדתי עם אמנון ומטעמו בבנין בראש העין. עבדתי על פיגום והפיגום התנדנד, נאמר לי לקשור אותו עם חוט ברזל שזור. ירדתי מהפיגום על מנת לקשור אותו. לקחתי מספריים לחתוך החוט השזור וכשחתכתי עם מספרי המתכת, עפה לי חתיכת ברזל מהחוט לעין שמאל. בזמן שחתכתי אמנון והבן שלו היו באזור בסמוך אלי ולא נתנו לי שום הוראות או אזהרות אף שראו אותי חותך ללא משקפיים". התובע טען כי האחריות לקרות התאונה ותוצאותיה מוטלת על הנתבעים. במקרה זה, כך הוסיף, חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו" שכן אין הוא יודע ואינו יכול לדעת את הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה ועצם ארוע התאונה מתישב עם ההנחה שהנתבעים לא שמרו על מידת הזהירות הסבירה והראויה, ולפיכך על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו. כן טען התובע כי התאונה ארעה עקב רשלנות הנתבעים. הנתבעים ציינו בהגנתם כי בנסיבות המקרה אין להחיל את טענת "הדבר מדבר בעדו", אין ליחס להם רשלנות כלשהי ולא הפרו הם כל חובה חקוקה כך שדין תביעת התובע לפצויי נזיקין להדחות. כן טענו הנתבעים כי הסכומים הכספיים שנתבעו ע"י התובע בתביעתו הינם בלתי מבוססים ואין מקום לחייב הנתבעים בתשלומם ו/או בתשלום כל חלק מהם. הוסיפו וטענו הנתבעים כי אין כל יריבות בין התובע לנתבע 2 אשר לא היה מעבידו. עיינתי בכתבי הטענות, שמעתי עדויות הצדדים, עיינתי במוצגים שהוגשו ובסיכומי הצדדים בכתב. בעוד התובע טוען לאחריות הנתבעים לקרות התאונה ותוצאותיה עתרו הנתבעים לדחית התביעה בציינם כי האחריות לקרות התאונה ותוצאותיה אינה מוטלת עליהם או על מי מהם. ניצבת עתה בפני שאלת האחריות במשפט זה כאשר כל אחד מהצדדים טען טענותיו תוך תמיכת גירסתו באסמכתאות. אדון תחילה בשאלה זו, שאלת האחריות. הראיות בדבר הנכות הרפואית והתפקודית וכן נושא הפיצויים יבוא ענינם בשלב מאוחר יותר באם הדבר יתבקש מההחלטה בסוגיה הראשונה. תביעת התובע מושתתת על שתי עילות בנזיקין הפרת חובה חקוקה ורשלנות. א. הפרת חובה חקוקה: חובת הזהירות מכח חיקוק מעוגנת בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שזו לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלנות שיחוב עליה". מכאן שסעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כי על מנת להחיל את טענת "הדבר מדבר בעדו" צריכים להתקיים שלושה תנאים: (א) התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את הנסיבות שגרמו לתאונה. (ב) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. (ג) ארוע התאונה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. על התובע היה להוכיח כי מתקיימים שלושה התנאים הנ"ל ורק אם הוכיח זאת מועבר לנתבעת הנטל להוכיח כי לא התרשלה. התובע לא עמד בנטל להוכיח התנאים המפורטים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). משידע התובע על נסיבות קרות התאונה - אין צורך לפנות כלל לסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ודין טענת התובע לפיה יש להחיל את כלל ה"דבר מדבר בעדו" באופן שעל הנתבעת הנטל להוכיח כי לא התרשלה להדחות - וכך אני מורה. ב. עוולת הרשלנות: באשר למבחנים לתחולת עוולת הרשלנות נפסק לא אחת כי בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין, מתעוררת בראש ובראשונה השאלה אם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. שאלה נגזרת במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית היא - אם חובת הזהירות הופרה. שאלה שלישית היא אם הפרת החובה גרמה לנזק. השאלה של קיום חובת זהירות נבחנת ב-2 מישורים. תחילה בוחנים אם קיימת חובת זהירות מושגית - לפיה נשאלת השאלה המופשטת האם אדם סביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. אם קיימת חובת זהירות מושגית כאמור, בוחנים את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. (1) חובת זהירות מושגית אשר לחובת הזהירות המושגית הרי ניתן להסיק ממערכת היחסים שבין התובע שעבד כטייח אצל הנתבעת 1, אף אם תקופה קצרה ביותר עובר לקרות התאונה, לבין הנתבעת 1 שהינה חברה בע"מ העוסקת בעבודות בניה ושהעסיקה את התובע בעבודות טיח בבנין באתר הבניה נשוא הדיון וזיקתה של נתבעת 1 למקום ארוע התאונה, שאכן מתקיימת חובת זהירת מושגית. אין ספק שהתובע נמנה על הקטגוריות של האנשים שלגביהם חבה נתבעת 1 כמי שעסקה עובר לקרות התאונה בבניית הבנין שבו הועסק על ידה התובע כעובד שכיר בבצוע עבודות טיח - בחובת זהירות מושגית כלפי התובע. ובאשר לנתבע 2 - לענין זה נשאלת השאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבע 2, והאם חב נתבע 2 בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. אין צורך לחזור ולהדגיש את הידוע לכל, כי חברה בע"מ היא אישיות משפטית נפרדת ונבדלת מבעלי מניותיה, ממנהליה ועושי דברה. מחומר הראיות עולה בברור כי התובע טייח במקצועו, עבד כשכיר אצל נתבעת 1, א.בנאי ובניו בע"מ והועסק בעבודות טיח. נתבע 2 היה אחד מבעלי המניות בנתבעת 1 ושימש כאחד ממנהליה של נתבעת 1 בלבד. כפי שהועסק התובע כעובד שכיר אצל נתבעת 1 כך גם הועסק נתבע 2 ע"י נתבעת 1 כעובד שכיר בה בתפקיד ניהולי. נתבע 2 תאר תפקידו ומעמדו בנתבעת 1 בציינו בעדותו אשר לא נסתרה בראיה ממשית כלשהי כדלקמן: "אני בעל זכות חתימה בנתבעת 1. אני נותן לפועלים משכורות, אני גם קובע את גובה השכר שלי ושל הפועלים. אני לא מפקח על טיב העבודה אלא יש מנהל עבודה ואחרי זה יש מפקח מטעם עמידר, דהיינו חברת הבניה עמידר שהם באים לבדוק את העבודה ואם העבודה בסדר אז אין בעיות ואם לא בסדר אז הם נותנים רישום ואני לפי הרישום אומר למנהל העבודה לבצע את התיקונים הנדרשים.אני לא בא באופן קבוע לאתר הבניה. באותה תקופה בצענו עבודה ב-3 אתרי בניה" ובהמשך עדותו ציין "לשאלתך מי ניהל את האתר שבו נפגע התובע אני משיב שניהל אותו שכן של התובע ששמו שהין שהין שהוא גם הביא את התובע לעבודה". העובדה שנתבע 2 שימש כמנהלה של נתבעת 1 ואחד מבעלי מניותיה אין בה די כדי להטיל על נתבע 2 אחריות אישית. מקבלת אני גרסת הנתבעים לפיה היה ועבד באתר הבניה נשוא הדיון מנהל עבודה מטעם נתבעת 1 אשר במסגרת תפקידו ניהל את העבודה באתר ופיקח על העובדים ובכללם התובע ונתבע 2. אותו מנהל עבודה הינו מר שהין שהין, אשר אף הביא את התובע לעבודה כטייח אצל נתבעת 1 באתר הבניה בו הוקם הבנין, כך שהתובע עצמו ידע היטב מיהו מנהל העבודה באתר ומהם תפקידיו. טענת התובע כי נתבע 2 הוא בעל שליטה בחברה והוא שבוחר את בעלי המלאכה ונותן להם משכורת - אין בה יותר מאשר תאור עיסוקו הניהולי של נתבע 2, כמנהל שכיר בחברה, היא נתבעת 1, כאורגן של החברה ואין בה כדי להוכיח יריבות אישית. זאת ועוד, על מנת להטיל אחריות בנזיקין נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. לא די שתובע יוכיח שהעוולה בוצעה בשביל החברה, ושהנתבע הוא אחד ממנהליה אלא שאם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על נתבע 2 - עליו היה להוכיח שנתבע 2 הוא זה שבצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בזה - דבר שלא הוכח כלל ע"י התובע. נתבע 2 לא ניהל את האתר הספציפי נשוא הדיון, לא היה מעבידו של התובע ולא העסיקו בדרך כלשהי אלא היה בעצמו מנהל שכיר בנתבעת 1 ושימש בתפקיד אדמיניסטרטיבי כאורגן של החברה. את האתר נשוא הדיון ניהל מר שהין שהין ששימש מנהל עבודה שכיר מטעם נתבעת 1 במקום, דבר שהיה ברור וידוע היטב לתובע. אין ולא קיימת יריבות בין התובע לנתבע 2 ולא חלה על נתבע 2 חובת זהירות מושגית וקונקרטית ככל שנוגע לתובע. משכך הדבר - תביעת התובע שהוגשה כנגד נתבע 2 אישית נדחית. כפי שצויין - התובע נמנה על הקטגוריות של האנשים שלגביהם חבה נתבעת 1 בחובת זהירות מושגית. (2) חובת זהירות קונקרטית השאלה הנוספת היא האם קיימת חובת זהירות קונקרטית. לענין זה קבע כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בע.א.145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז' (1) עמ' 113, 131 כדלקמן: "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת עפ"י אמות מידה אוביקטיביות, המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין". עוד נכתב בפסק הדין (עמ' 127-126) "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים, חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". לפיכך, כשבאים לבחון האם קיימת במקרה הנדון גם חובת הזהירות הקונקרטית של נתבעת 1 כלפי התובע יש לברר לאיזה סוג של סכנה יש לסווג את המקרה הקונקרטי נשוא התובענה. האם המדובר בסכנה רגילה או בסכנה בלתי רגילה - כלשונו של כב' השופט ד.לוין בע.א.417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח' (1) עמ' 72, 76 לאחר שנקבע כי חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת עפ"י מבחן הציפיות, אומר בית המשפט העליון: "הפעלה ראויה של מבחן הציפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית". ובעניננו, השאלה הנשאלת הינה האם היה על נתבעת 1 לצפות את ארוע הנזק עפ"י מבחן האדם הסביר בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של האירוע. התובע פרט בתביעתו את אופן קרות התאונה כדלקמן: "ביום 7.1.94 (להלן "יום התאונה") .... התובע נדרש לחתוך חוט פלדה שזור בעובי של כ-0.5 ס"מ. במהלך מלאכת החיתוך עף לפתע חוט פלדה לתוך עינו השמאלית הבלתי מוגנת של התובע תוך שהוא חודר אליה חובל בה קשות וגורם לעוורונה" (להלן: "התאונה"). בתצהיר עדותו הראשית מציין התובע: "ביום 7.1.94 עבדתי על פיגום והפיגום התנדנד. נאמר לי לקשור אותו עם חוט ברזל שזור. ירדתי מהפיגום על מנת לקשור אותו. לקחתי מספריים לחתוך את החוט השזור וכשחתכתי עם מספרי המתכת, עפה לי חתיכת ברזל מהחוט לעין שמאל. בזמן שחתכתי אמנון והבן שלו היו באזור בסמוך אלי ולא נתנו לי שום הוראות או אזהרות אף שראו אותי חותך ללא משקפיים". משכך, עלי לבדוק אם התובע הוכיח האמור לעיל, היינו האם במהלך עבודתו כטייח בבנין באתר נשוא הדיון נתבקש על ידי מי מעובדי הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה לחתוך חוט פלדה שזור על מנת לקשור פיגום שהתנדנד לטענתו, והאם נתבעת 1 התרשלה משהורתה לו לעשות כן מבלי שנתנה לו הוראות בצוע נאותות ומבלי שסיפקה לו אמצעי מגן (משקפי מגן) לבצוע עבודה זו - כטענתו. עיון בחומר הראיות מלמד כי התובע הינו טייח במקצועו, אשר הובא ע"י מר שהין שהין, מנהל עבודה בנתבעת 1 כדי לבצע עבודות טיח בבנין שבאתר הבניה נשוא הדיון והועסק ע"י נתבעת 1 בעבודות טיח בלבד עובר לקרות ארוע התאונה. התובע כטייח לא עבד ואינו עובד בחיתוכי חוט שזור, ואין חולק כפי שלמדים מחומר הראיות, כי חוט שזור אינו נמנה על כלי עבודתו של טייח. התובע עבד עובר ליום התאונה וביום התאונה אצל נתבעת 1 כטייח מקצועי וכפי שהעיד עבודתו כטייח דורשת עסוק בחומרי טיח, מבלי שירכיב משקפי מגן לצורך בצוע עבודתו. אין חולק כי את הפיגומים בבנין נשוא הדיון הרכיבו אנשי מקצוע האחראים לבצוע עבודות הרכבת פיגומים והצבתם, כשהתובע אינו בתוכם. לתובע, כאמור טייח במקצועו אין כל ידע מקצועי הבנה ו/או מומחיות בנושא פיגומים הצבתם ו/או קשירתם ולא מוסמך הוא לבצע עבודת פיגומים כלל וכאמור - הפגומים לא הוצבו על ידו בבנין נשוא הדיון. התובע הגיע לבצוע עבודות טיח בבנין - לאחר שהפיגומים כבר היו מוצבים, והוצבו כאמור ע"י אנשי מקצוע בנושא זה. טענת התובע לפיה כביכול קיבל הוראה מהנתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מי מטעמם ו/או נאמר לו כטענתו בתצהיר עדותו הראשית לחתוך חוט שזור למטרת תקון פיגום כלשהו שהתנדנד - אין בה ממש דינה להדחות וכך אני מורה. אין לי אלא להביא מדבריו של התובע עצמו כפי שנאמרו בעדותו בבית המשפט לענין זה. לשאלה "מי ביקש לחתוך את החוט הזה?" השיב: "אף אחד לא ביקש ממני" (עמ' 30 לפרוט'). כך גם בעדותו בבית המשפט במסגרת חקירתו הנגדית מפריך התובע עצמו טענתו כפי שהועלתה בתצהיר עדותו הראשית לפיה כביכול נתבע 2 ובנו ראו אותו חותך את החוט השזור בעמדם בסמוך אליו ולשאלה "האם זה נכון שברגע שקרתה לך התאונה אמנון בנאי לא עמד לידך" משיב התובע "הוא היה בשטח אתר הבניה, אבל לא עמד לידי לא יודע אם ראה אותי או לא" (עמ' 32 לפרוט'). האמור מלמד כי התובע עצמו, על דעתו הוא ומבלי שקיבל כל הוראה מנתבעת 1 ו/או מנתבע 2 ו/או ממאן דהוא ומבלי שנאמר לו ע"י מי מהנתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מי מטעמם כדבריו שלו בעדותו בבית המשפט החליט לחתוך חוט פלדה שזור שהיה מונח בשטח אתר הבניה וכך עשה. איש מטעמה של נתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מי מעובדיה אף לא היו בסמוך למקום שבו התובע חתך את החוט השזור כאמור. הנתבעים ו/או מי מהם ודאי שלא יכולים היו לצפות כי התובע, טייח במקצועו, יחליט על דעת עצמו, להפסיק עבודתו כטייח באתר, ולחתוך כך בעצמו עפ"י החלטתו הוא, חוט פלדה שזור הנמצא בשטח באתר הבניה, ואף ירצה באמצעות החוט השזור האמור, אם בכלל למטרה זו נחתך, לבצע קשירה כלשהי בפיגום - דבר שאינו כלל בגדר תפקידו, מקצועו ומומחיותו של התובע מבלי שקבל כל הוראה לעשות כן, ומבלי שהתיעץ בענין עם מנהל העבודה שבשטח, ו/או עם הממונים עליו, ומבלי שיביא לידיעת מי מהנתבעים ו/או מנהל העבודה בשטח ו/או אחראי כלשהו את העובדה בדבר קיומו או אי קיומו של פיגום "מתנדנד" כטענתו. איש מהנתבעים לא יכול היה לצפות כי התובע טייח במקצועו אשר מבצע עבודות טיח בלבד באתר הבניה יחליט על דעתו הוא לחתוך חוט פלדה שזור לצורך קשירת פיגום מעשה שאינו חלק אינטגרלי מעבודתו כטייח מקצועי. מה גם שלא הוכח שהיה פיגום כלשהו הטעון קשירה אם בכלל, ולא הובא ע"י התובע דבר בענין זה לידיעת נתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מי ממנהלי העבודה בשטח. זאת ועוד, התובע עצמו העיד כי כשהוא מבצע עבודות טיח אין הוא מרכיב משקפי מגן. לשאלה "כשאתה עובד בטיח אתה מרכיב משקפי מגן" השיב "לא" (עמ' 32 לפרוט') ומוסיף התובע כי בכל מקומות העבודה בהם עבד בעבודות טיח לא הרכיב משקפי מגן וכדבריו "נכון שאף פעם לא עבדתי עם משקפי מגן בעבודות טיח" - מכאן שהעובדה שהנתבעת 1 לא סיפקה לתובע משקפי מגן לצורך עבודתו כטייח, אין בה כדי להטיל עליה אחריות כלשהי שהרי לצורך עבודתו המקצועית האמורה - לא נדרש הוא למשקפי מגן, ואף אינו טוען לכך בעדותו, והארוע נשוא הדיון אף לא ארע ועל כך אין מחלוקת, שעה שהתובע ביצע עבודות טיח באתר הבניה. אין לאמר כי היה על הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה לסבור כי התובע טייח במקצועו, העוסק בעבודות טיח יחליט על דעתו הוא לחתוך חוט פלדה שזור הנמצא בשטח אתר הבניה דבר שאיננו קשור כלל לעבודתו, עבודת טיח ואיננו חלק, ולו אף מיקרי, הקשור לעבודתו זו. אף התובע בחקירתו הנגדית מציין: "נכון שאף פעם לא עבדתי עם משקפי מגן בעבודות טיח..." וכן "לשאלתך אם במקומות עבודה אחרים יצא לי לחתוך חוט שזור אני משיב שלא, כי אני עובד כטייח" (עמ' 32). ולשאלה "כשאתה עובד בטיח אתה מרכיב משקפי מגן" השיב "לא" (עמ' 32). דברים אלו יש בהם כדי להצביע על כך שהנתבעת או מי מטעמה לא היתה אמורה לסבור כי התובע יחליט לחתוך חוט פלדה שזור דבר שאינו קשור כלל לעבודתו כטייח באתר הבניה, ואינו חלק מעבודתו זו. העדר משקפי מגן לבצוע עבודות טיח - לא הם שיצרו את הנזק הנטען שנגרם לתובע מגזירת חוט פלדה שזור, ושאיננו חלק מכלי עבודתו של טייח. זאת ועוד עבודת טיח איננה קשורה ואינה דורשת חיתוך חוטים שזורים. התובע בכתב תביעתו לא העלה טענה כלשהי לפיה הפיגום עליו עמד לבצוע עבודות טיח בבנין היה רעוע או התנדנד כביכול. רק בתצהיר עדותו הראשית העלה התובע לראשונה טענה בדבר פגום מתנדנד וכדבריו שם "עבדתי על פיגום והפגום התנדנד, נאמר לי לקשור אותו עם חוט ברזל שזור". מפי התובע עצמו במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט הוברר כי איש לא אמר לו, לקשור פיגום עם חוט ברזל שזור, וכי למעשה לא פנה התובע לאיש מהנתבעת 1 או אל נתבע 2 ו/או אל מי מטעמם או אל מאן דהוא בטענה לפיה כביכול קיים פיגום מתנדנד. מכאן שנושא פיגום "מתנדנד" כביכול לא רק שלא נאמר ע"י התובע לנתבעת 1 ו/או מי מטעמה עובר לקרות הארוע, אלא שאף לא נאמר לתובע לחתוך חוט שזור על מנת לקשור פיגום כלשהו ע"י אדם מהנתבעת 1 ו/או מטעמה. טענת התובע לפיה החוט השזור שאותו חתך היה מיועד לצורך חיזוק פיגום מתנדנד כביכול לא הועלתה ע"י התובע בתביעתו כלל והועלתה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית - דבר האומר דרשני, שהרי אם אכן חתך חוט הפלדה השזור לצורך חזוק פיגום מתנדנד כלשהו, ודאי שהדבר היה בא לידי בטוי מיד לאחר קרות התאונה דהיינו בפני המוסד לבטוח לאומי או בכתב התביעה שהוגש על ידו בו לא נטען דבר וחצי דבר בקשר עם פיגום מתנדנד כביכול, עובר לקרות התאונה ובודאי מיד לאחריה אלא שמחומר הראיות למדים שטענה שכזו לא הועלתה כלל ע"י התובע אלא רק בשלב מאוחר ביותר - שלב העדויות, ומבלי שכתב התביעה תוקן. לשאלה "בתביעה לא הזכרת את הפיגום הזה למה" השיב התובע "מה אני צריך לדבר בתביעתי על הפיגום. את המכה שקיבלתי בתאונה אני אכלתי אותה ותארתי בתביעה מה קרה לי". (עמ' 30 לפרוט'). מטעם התובע העיד המומחה מר אייל, אשר הגיש חוות דעת מומחה לענין הפגומים בבנין נשוא הדיון אלא שאיני מוכנה לסמוך על עדותו אשר כל כולה מבוססת על עדות שמיעה בלבד דהיינו על דברים ששמע ומידע שקיבל מר אייל מפי התובע עצמו ו/או מפי בא כוח התובע כך שאין בעדותו כדי לשפוך אור על נשוא הדיון, ואין לי אלא להביא מדבריו של מר אייל עצמו לענין זה: לשאלה: "אני מבין ממך מה שלמדת לגבי חוות הדעת שלך לגבי העובדות זה מהתובע עצמו ומעו"ד שלו שכן אתה עצמך לא היית נוכח במקום נשוא הדיון" השיב "נכון. מדובר באתר בנין ואני נתבקשתי לערוך חוות דעתי בשנת 97 בעוד אשר הבניה נעשתה בינואר 94 ולכן ברור שלא הייתי יכול לדעת דבר לענין שיטות קשירת הפיגומים שהיו בשנת 94 בבניה עצמה שהרי בנית הבנין הסתיימה בינתיים" (עמ' 18 לפרוט'). לציין שהתאונה הינה מיום 7.1.94. ולשאלה "גם לא בררת איזה סוג של פיגום היה שם בשנת 94" השיב "הבנתי מהתובע שהיה פיגום מה שנקרא בחוק פיגום זקפים". המומחה ציין כי אין בידו כל תרשומת לגבי תאור הפיגום כפי שנמסר לו על ידי התובע ולשאלה "האם יש בידך תרשומת לגבי תאור הפגום על ידי התובע" השיב "אין בידי תרשומת" (עמ' 19 לפרוט'). כן עולה מעדות המומחה אייל כי הבין מהתובע שאמנון (נתבע 2) אמר לו לתובע לקשור את הפיגום בחוט שזור - אלא שהוברר מפי התובע עצמו בחקירתו כי איש לא אמר לחתוך חוט שזור, ומכאן שאף דברים שמסר התובע למר אייל בענין זה - אין בהם ממש כפי שהסתבר במהלך הדיון בבית המשפט. העולה מהאמור הוא כי אין לסמוך על עדות עד התובע מר אייל באשר עדותו מבוססת על עדות שמיעה בלבד דהיינו על דברים שנאמרו לו מפי התובע עצמו שהינו טייח במקצועו ומפי ב"כ התובע, ובודאי שאלו אינם מומחים בנושאי פיגומים ודברים שנמסרו למר אייל ע"י התובע וב"כ - אין בהם כדי לשמש בסיס למתן חוות דעת מקצועית בנושא פיגומים בבנין נשוא הדיון. אוסיף ואומר כי אין כל ראיה ממשית לכך שפיגום כלשהו בבנין שבאתר הבניה אכן התנדנד - ופרט לדברי התובע בענין זה שנאמרו לראשונה בתצהיר עדותו הראשית אין ולא כלום. יודגש שוב כי התובע עצמו במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט סתר באופן מהותי את טענתו שבתצהיר עדותו הראשית לפיה נאמר לו לחתוך חוט פלדה שזור על מנת לקשור פיגום מתנדנד כביכול בציינו בעדותו כי איש לא ביקש ממנו לחתוך חוט פלדה שזור. לשאלה "בתביעה סיפרת שמישהו בקש ממך לחתוך חוט פלדה שזור בעובי חצי ס"מ ושואל מי ביקש לחתוך את החוט הזה" השיב התובע "אף אחד לא בקש ממני". התרשמותי מעדות התובע היתה שלילית ביותר נתגלו בעדותו סתירות מהותיות, אי דיוקים רבים, עדותו היתה עדות "פתלתלה" וחמקנית שרב היה בה "פרי המצאתו" לצרכי משפט. לא כך באשר לעדות נתבע 2. התרשמותי מעדות נתבע 2 היתה חיובית. עדותו היתה כנה, רצינית, אחראית ומדוייקת. נחה דעתי כי זכורים היו לו הדברים וניתן לסמוך על עדותו. באשר לעדות מומחה התובע, מר אליעזר אייל, הרי כפי שצויין כל כולה מבוססת על עדות שמיעה דהיינו על דברים ששמע וניזון מהם ובאו מפי התובע עצמו וב"כ כך שאיני מוכנה לסמוך על עדות שכזו. העולה מהמקובץ כי התובע כאשר חתך חוט פלדה שזור פעל על דעת עצמו מבלי שנצטווה ו/או התבקש לכך ע"י מי מהנתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מי מטעמם ו/או מאן דהוא וללא כל קשר לעבודתו השוטפת כטייח אצל הנתבעת 1 כאשר החליט לחתוך חוט פלדה שזור שהיה מונח בשטח אתר הבניה מבלי לידע איש על מעשהו זה. מעשהו זה של התובע נעשה שלא במסגרת עבודתו השוטפת כטייח אצל הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה ואין לטעון כי פעולה זו של התובע, חתוך חוט פלדה שזור, הנה חלק מעבודתו כטייח אצל הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה. בע.א.3463/95 מ.י. נ' יצחק דרעי פד"י נ(3) עמ' 433 קבע כב' השופט טל כדלקמן: "ועדיין נשאלת השאלה עד היכן מגעת אחריות המעביד כאשר עובדו - עקב תנאי העבודה הלקויים - יוצא לאלתר. נראה לי שהתשובה תמצא על דרך הסבירות ונסיון החיים כלומר, יש לשקול את הסיכון "האוטונומי" שנטל על עצמו העובד באילתורו, מול האלטרנטיבה של אי ביצוע העבודה בתנאי העבודה הנתונים". בעניננו - לא הוכחו כלל תנאי עבודה לקויים כלשהם שהרי לא הוכח כלל קיומו של פיגום מתנדנד או פיגום רעוע בבנין נשוא הדיון. לא היה כל קשר בין עבודתו של התובע כטייח מקצועי לבין החלטתו העצמאית של התובע לחתוך חוט פלדה שזור שהיה מונח בשטח אתר הבניה. כך גם לא הוכח ע"י התובע בראיה ממשית כלשהי כי פיגום כלשהו התנדנד, כי היה צורך באילתור של חיתוך חוט שזור לצורך קשירתו. מקרה בו אין כל קשר בין האילתור לבין עבודת התובע, כפי העובדות במקרה דנן ודאי שאין הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה כמעבידה של התובע חבה באחריות כלשהי למעשה זה. לחלופין, הרשלנות התורמת של התובע עצמו שהינו טייח במקצועו בהחליטו בעצמו ומבלי שהתבקש לכך, ומבלי שהוכח קיומו של צורך כלשהו ומבלי שידע איש על מעשיו לחתוך חוט פלדה שזור דבר שאינו בתחום מקצועו, ידיעתו ו/או מומחיותו, הינה תרומה של 100%. קובעת אני כי לא היתה רשלנות כלשהי מצד הנתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מטעמם. התובע גם לא הוכיח שהנתבעת 1 ו/או מי מטעמה הפרו חובה חקוקה כלשהי. לסכום, המקרה הוא מצער כי לתובע נגרם נזק אך לעיצומו של ענין, לא הוכח על ידי התובע כי המקרה קרה בגלל ליקוי ו/או פגם כלשהו בנוהלי העבודה אצל הנתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מי מטעמם ו/או רשלנות כלשהי. במקרה דנן הוכח כי הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה נקטו בכל אמצעי הזהירות הסבירים הדרושים על מנת למנוע סיכונים סבירים מעובדיה. פגיעת התובע לא הוכח שהיתה כתוצאה ממחדל ו/או הפר חובה חקוקה ו/או רשלנות כלשהי של הנתבעת 1 ו/או נתבע 2 ו/או מי מטעמם. משלא מוטלת על הנתבעים האחריות לקרות התאונה ותוצאותיה דין תביעת התובע להדחות וכך אני מורה. תביעת התובע נדחית. אני מחייבת התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט כשסכום ההוצאות ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייבת התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ כשסכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. אתר בניהבניה