פציעת ילד על אופניים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעת ילד על אופניים: רקע התובע יליד 1981, היה קטין בעת שנפגע בגופו בארוע תאונתי המהווה נשוא תביעה זו. פרטי הארוע שאינם שנויים במחלוקת הם אלה: התובע יצא עם חברו אוהד X לרכיבת אופניים ביום 26.9.96לפנות ערב. בעת נסיעתם של השניים בכביש צדדי המוביל מהר נוף ליער ירושלים, נתקל התובע במשאית שחנתה על הכביש בנתיב נסיעתו ונפגע פגיעה רצינית בגופו. הוא הובהל באמבולנס לבית חולים ואושפז שם למשך תקופת זמן. ביום 23.7.97הגיש התובע תביעה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975(להלן - חוק הפיצויים). בטרם נבחנה שאלת היקף הנזק, העלה בא כוח הנתבעים טענה לענין האחריות שעיקרה הוא כי אין מדובר כאן בארוע העונה להגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים ולפיכך אין התביעה יכולה להיות מושתתת על עילות השאובות מחוק זה. נוכח טענה זו, פוצל הדיון באופן שראשית נדונה שאלת תחולת חוק הפיצויים על הארוע נשוא התביעה, ובכפוף להחלטה שתינתן לגביה, יתברר היבט היקף הנזק. גדר השאלה הארוע נשוא התביעה נגרם כאשר התובע, ברוכבו על אופניו, התנגש במשאית חונה בצד הדרך בכביש המוביל ליער ירושלים. השאלה העומדת להכרעה היא האם סיטואציה מעין זו נופלת להגדרת "תאונת דרכים". קיומה של "תאונת דרכים" במשמעות חוק הפיצויים מהווה תנאי לתביעת זכות על פי חוק זה משהגדרת "נפגע" הזכאי לפיצוי הוא מי שנגרם לו נזק גוף ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. אלה עיקרי הגדרת המונח "תאונת -דרכים": "תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו...". מקריאת ההגדרה האמורה עולה על פניו, כי אין מדובר לפנינו בפגיעה שמקורה בנזק גוף שנגרם לאדם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, שכן סביר להניח כי רכב במצב של חנייה אינו תואם על דרך הסבירות הגדרה של "שימוש... למטרות תחבורה". השאלה, עם זאת, היא האם חלה כאן החזקה החלוטה המרבה המפורטת בהמשכה של הגדרת "תאונת דרכים", אשר על פיה יראו בגדר מושג זה גם "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". החלטה זו תתמקד, איפוא, בשאלה האם פגיעת רוכב האופניים במשאית נעשתה במצב שבו חניית המשאית במקום ובאופן בו חנתה היתה אסורה. אם התשובה לכך חיובית, כי אז ייחשב הארוע התאונתי ל"תאונת דרכים" כאמור בחוק. אם התשובה שלילית - יוצא מקרה זה מחסות חוק הפיצויים, ויימנע מהתובע להשתית את עילתו על חוק זה. הכרעה משמעות החזקה כדי לבחון באיזו מידה נכנס המקרה שלפנינו לגדר החזקה המרבה האמורה, חשוב לציין את הדברים הבאים. החזקה נשוא ענייננו הינה פרי תיקון 8לחוק, אשר בעקבותיו שונתה הגדרת "תאונת דרכים" בין היתר, בענין רכב חונה. בפרשת ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, חב' לביטוח (מב(2) 844) נפסק, בין היתר, כי חניית רכב היא שימוש לוואי ברכב, ולכן כל נזק הנופל למסגרת הסיכון הנגרם על ידי רכב חונה נופל למסגרת חוק הפיצויים. לאור זאת, הולך רגל או נוסע באופניים המתנגשים ברכב חונה ונגרם להם נזק גוף יראו זאת כנזק אשר נגרם עקב שימוש ברכב מנועי. באותו ענין שבטרם תיקון 8, לא נעשתה אבחנה בין חניה במקום מותר לחניה במקום אסור ותחולת חוק הפיצויים נקבעה לגבי שני המקרים. תיקון מס' 8הביא לשינוי בהגדרת "תאונת דרכים" מתוך מטרה להגביל את תחולת המושג שימוש ברכב למטרות תחבורתיות בלבד. נקודת המבחן לצורך כך היא מציאות סיכון תחבורתי הנילווה להסעת הרכב או החנייתו ולנזק שנגרם באקראי עקב כך. (הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8) הצעות חוק 1962, תש"ן עמ' 31). מבחן "הסיכון התחבורתי" אומץ, איפוא, בהגדרת "תאונת דרכים" על פי תיקון 8, "והשימוש" בו מדובר בהגדרה עיקרו "למטרות תחבורה". בנוסח הסופי של התיקון נוספה להגדרה זו גם החזקה לפיה ייחשב כתאונת דרכים מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו. למצב של פעולת החניית הרכב שראו בו מצב של תנועה שיש בו משום סיכון תעבורתי, נוסף גם מצב של חנייה מוחלטת כאשר נסיבותיה מהוות סיכון תעבורתי. וכך, "משקפת החזקה החלוטה הנוגעת לחניה במקום אסור מעין שימוש. חניה "פסיבית" להבדיל מביצוע "ההחנייה" אינה נכללת בהגדרת "השימוש ברכב מנועי" אך החזקה החלוטה לענין חניה במקום שאסור לחנות בו מוסיפה בפועל מצב של שימוש לוואי ברכב העונה גם על המבחן התחבורתי המלווה את הגדרת השימוש. החניה במקום אסור, לפי החוק, כך נראה, היא חניה שיש בה סיכון תחבורתי". (ראה ריבלין, תאונת הדרכים, מהד' 3, עמ' 158). כיצד יש לפרש את משמעותה והיקפה של החזקה האמורה, ובמיוחד את הביטוי "מקום שאסור לחנות בו"? האם פירוש הדבר כי חייב להיות איסור בדין על החנייה במקום מסויים, או שמא די בהוכחה כי החנייה - אף שלא נאסרה בדין - מהווה סיכון תחבורתי? או שמא יתכן כי חנייה - אף שנאסרה בדין - לא תהווה סיכון תחבורתי, ואזי ארוע הפגיעה ברכב חונה כאמור לא ייכלל בגדר החזקה האמורה? לכך יש להשיב: הגישה הפרשנית הננקטת לגבי פירוש היקף החזקות החלוטות בהגדרת מושג "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים איננה מצמצמת או מרחיבה ביחס להגדרה הכללית. זוהי פרשנות תכליתית שנועדה להגשים את המטרה העומדת ביסוד חזקה חלוטה כזו או אחרת. וכך נאמר ברע"א 8061/97 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (פד"י נ(3) 532, 557): "אין לנקוט עמדה לפיה לכלל הבסיסי יש לתת פרשנות מרחיבה ואילו לחזקות החלוטות יש לתת פרשנות מצמצמת; אין לנקוט עמדה שלפיה לחזקות חלוטות המרחיבות את האחריות יש לתת פרשנות מרחיבה ואולי לחזקות הממעטות מהאחריות יש לתת פרשנות מצמצמת; אין לנקוט עמדה שלפיה תכלית החוק היתה לצמצם את האחריות של הנוהג ולכן בכל מקרה של ספק יש לבחור בפרשנות המצמצמת את האחריות... אין גם לקבל את העמדה כי כל חריג צריך לקבל פרשנות מצמצמת. גישה זו היא בעלת אופי מכני ואינה מתחשבת עם מהות ההסדר ובאופיו. אך, האופי המרחיב או המצמצם הוא תוצאה של הפרשנות הראויה. אין הוא אמת מידה להפעלתה. אמת המידה הפרשנית היא זו של תכלית החקיקה. תוצאתה בעניינים מסוימים עשויה להיות הרחבת האחריות או צמצומה". תכלית החקיקה המשתקפת הן בהגדרה הכללית שבסעיף 8והן בחזקה הנוגעת לחנייה אסורה מכוונת לכלול בגדר הזכאים לפיצוי את אלה שנפגעו מרכב מנועי שהיה במצב של סיכון תחבורתי. מוקד החזקה העוסקת בפגיעה מרכב חונה במקום אסור הוא, איפוא, הסיכון התחבורתי שבחנייה האסורה. מהי, איפוא, משמעות המושג "מקום אסור" בהקשר זה? תכלית החקיקה מצביעה על כך שכמקום אסור ייחשב מקום חנייה היוצר סיכון תעבורתי. ואכן: "אם נפגע הולך רגל או נפגע רוכב אופניים בשל היתקלות ברכב החונה בדרך ובמקום היוצרים סיכון תעבורתי הם יהיו זכאים לפיצויים במסגרת החוק". (ריבלין, שם, עמ' 160, 162). מהו היחס בין קיום סיכון תעבורתי בחנייה לבין קיומו של איסור בדין על חנייה במקום מסוים? המסקנה המתבקשת לשאלה זו הינה כי עשוייה להיות קורלציה בין השניים, אולם קורלציה זו אינה תנאי הכרחי בכל מקרה. במה דברים אמורים? איסורי חנייה בדיני התעבורה עשויים לנבוע מתכליות שונות. יש והאיסור נובע ממטרות של דאגה לארגון יעיל וראוי של סדרי התנועה באיזורים עמוסים במקום ישוב; יש והאיסור נובע ממגמה למנוע סיכון תעבורתי הטמון בחנייה במקום רגיש; יש ומקור האיסור טמון ברצון למנוע נגישות לאתרים מסוימים או לאיזורים מסוימים בשל צרכים מיוחדים של אותם איזורים. וכך, תכליות האיסורים בחנייה עשויות להיות שונות ומגוונות, כאשר הסיכון התעבורתי עשוי להיות רק שיקול אחד מיני רבים לאיסורים כאלה. יוצא מכך: ביישום חזקת החוק לענין פגיעה מרכב חונה במקום אסור יש לבחון את האיסור על רקע קיומו או העדרו של סיכון תעבורתי הכרוך בו. זאת ייעשה באמצעות בחינת מכלול נסיבות הענין החלות במקרה ספציפי העומד לדיון. בחינת קיומו של איסור בדין על החנייה במקום נתון איננה קונקלוסיבית כשהיא עומדת לעצמה משהאיסור אינו בהכרח נובע מתכלית שבמניעת סיכון תעבורתי. כך, למשל, איסור חניית רכב במקום בלא תשלום דמי חנייה לא יכנס לגדר החזקה למרות שמדובר ברכב החונה במקום אסור וזאת, אם לא מתלווה לחנייה כזו סיכון תחבורתי. (השווה ריבלין, תאונות דרכים, מהד' 3עמ' 118). לעומת זאת, חניית רכב עלולה להיחשב אסורה לצורך תחולת החזקה גם אם לא נאסרה החנייה על פי הדין, אם נילווה לה בנסיבות המיוחדות של הענין סיכון תחבורתי. החזקה החלוטה מכוונת, איפוא, לחניה אסורה מחמת הסיכון התחבורתי שבה, ולאו דוקא מחמת איסור בדין שנועד למטרה כזו או אחרת. יוצא, איפוא, כי ביישום מבחן החזקה הדנה בפגיעה ברכב חונה במקום אסור יש לבחון את משמעות האיסור בהקשר לסיכון התחבורתי הכרוך בו. במסגרת בחינה זו עשוי - אך לא חייב - קיומו של איסור בדין על החנייה באותו מקום להנחות או לחזק מסקנה בדבר קיום סיכון בטיחותי בחנייה. גם ההפך מכך נכון: העדרו של איסור בדין אין פירושו ההכרחי כי אין קיים סיכון תחבורתי בחנייה, ההופך אותה לאסורה במובנה של החזקה האמורה. על כן, "ההגיון הענייני מחייב לקשור את איסור החנייה עם יצירת סיכון תחבורתי. כלומר, הכוונה אינה להעניש את בעל הרכב על הפרת איסור חנייה כלשהו, אלא לתת ביטוי לרעיון כי על ידי חנייה אסורה מסוכנת המכונית מעורבת באופן פעיל בארוע, ולכן יש לראות בפגיעה תאונת דרכים במובן החוק" (אנגלרד, פצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו, 1996, עמ' 65). נבחן, איפוא, בענייננו האם פגיעתו של התובע נבעה מרכב אשר חנה במקום האסור בחנייה בהקשר לשאלת הסיכון התחבורתי הכרוך בכך. והיה - אם יתברר כי חנייתה של המשאית היתה במקום אסור מן הטעם שהיה בחנייתה כך משום סיכון תעבורתי - המסקנה תהא כי הארוע נכנס לגדר החזקה החלוטה ומהווה "תאונת דרכים" על פי החוק. אם, לעומת זאת, יימצא שחנייתה של המשאית בנסיבות המקום, הזמן ואופן החנייה היתה מותרת, כי אז לא נתמלאו תנאי החזקה ומאחר שהארוע לא נכנס לגדר החלופות האחרות להגדרת "תאונת דרכים" תתבקש המסקנה כי אין מדובר בארוע המהווה תאונת דרכים ולכן אין תחולה לחוק הפיצויים. מן הכלל אל הפרט בחנתי את מכלול הראיות שהובאו ובאתי לידי מסקנה כי מקור פגיעתו של התובע הינו ברכב אשר חנה במקום שאסור לחנות בו, ולפיכך מהווה הארוע "תאונת דרכים", והתובע הנו בגדר "נפגע" הזכאי לפיצוי על פי החוק. אפרט את הדברים: (א) הסיכון התעבורתי הכרוך בחניית רכב ההופך אותו לאסור לענין תחולת החזקה מוסק ממכלול הנסיבות הספציפיות שנתקיימו במועד הפגיעה: עשויים להיות רלבנטיים לכך התנאים ששררו במקום מבחינת אופיו של הכביש - טיבו הפיזי, רוחבו, צורת התוואי שלו - מפותל או ישר, טווחי הראייה למרחוק של הרכב, תנאי יום או לילה, תאורה או חשיכה, תנאי מזג אויר - יובש או רטיבות - וקיום ערפילים. כמו כן ניתן להתחשב בנתונים כגון עומס או דלילות של תנועה בכביש, מציאות הכביש בלב העיר או מחוצה לה, תנאי צמחייה טבעית בשולי הכביש או העדרה, וכיוצא באלה ענינים. בענייננו, מיקבץ נתונים חשובים חברו יחדיו שיש בהם כדי להפוך את חניית המשאית ביום הארוע לחנייה אסורה על פי תנאי המקום והזמן. חנייה אסורה זו היא שגרמה לפגיעתו של התובע ולנזק שנגרם לו. תמצית הנתונים שהוכחו שבעטיים אסורה היתה החנייה במקום היא זו: מדובר בשעת חשיכה, בכביש חיצוני לעיר בכניסה ליער ירושלים שבו התנועה דלילה. המדובר בכביש שבו שני מסלולים - נתיב אחד בכוון נסיעה אחד ונתיב שני בכוון נסיעה נגדי. מהירות הנסיעה בכביש כזה היא מטבעה גדולה יותר מאשר בכביש פנים-עירוני, וחניית רכב -ובמיוחד משאית גדולה החונה על נתיב נסיעה בכביש כזה איננה בגדר הניצפה ובמיוחד כך בשעת חשיכה. בענייננו, המשאית הושארה במקום בלא אורות כלל כשהיא חונה כולה בתוך נתיב הנסיעה וכאשר רוחבה תופס חלק נכבד מנתיב הנסיעה לכיוון היער. החנייה באופן כזה הביאה לכך שרכב אחר יכול היה להמשיך בנסיעתו רק בדרך של עקיפת המשאית החונה, מעבר למסלול הנסיעה הנגדי, וחזרה לאחר מכן לנתיב הנסיעה הרגיל. טווח האבחנה במשאית בלילה לרכב הנוסע במהירות של בין 50ל- 70קמ"ש הוא בעייתי, ובמיוחד כך עקב העדר הציפייה לחנייה כזו במקום ובעיתוי כזה. יתר על כן, הוכח כי מיקום המשאית החונה היה בכביש בירידה - עובדה שכמובן הגבירה באופן טבעי את מהירות הנסיעה של רכבים ואופניים החולפים במקום, והגבירה את סכנת אי האבחנה במשאית החונה בעוד מועד. ניתן להוסיף ולומר כי גם אם ניתן היה באופן טכני לראות את המשאית ממרחק, הרי חנייתה באופן המתואר הינה כה בלתי צפויה שהפנמת מודעות הנוהג ברכב לקיום מכשול זה בכביש אורכת זמן יקר, והסיכון להעדר יכולת לעקוף את המשאית בעוד מועד הינו ברור על פניו. בענייננו, התובע לא הבחין במשאית ממרחק, וכשהבחין בה היה זה כבר מאוחר מדי, והתאונה היתה בלתי נמנעת. אלה הראיות המפורטות לביסוסם של הנתונים האמורים: אין חולק כי הכביש בו ארעה התאונה הוא כביש המצוי, אמנם, בשטח השיפוט של ירושלים, אך הוא חיצוני לעיר ומצוי באיזור טבע פתוח בדרך ליער ירושלים. הכביש, כאמור, דו סטרי והתנועה בו דלילה. רוחב הכביש כ- 7.80מטר (פרוטוקול עמ' 41) ואילו רוחב המשאית מסוג וולוו הוא 2.4מטר. (סעיף 8.2לסכומי התובעת וסעיף 4לסיכומי הנתבעת). המשאית הושארה על ידי בעליה על הכביש, באופן שהיא חסמה את מרבית מסלול הנסיעה לאותו כוון, כך שנותר רק מירווח של כ- 1.5מטר ברוחב מסלול זה. מוסכם על הצדדים כי כל הנוסע בכיוון עמידתה של המשאית צריך היה לעקוף אותה ולעבור למסלול הנגדי ולחזור לאחר מכן שוב לנתיב הנסיעה. עוד מוסכם כי במועד הארוע היה כביש האספלט תקין ויבש. שנויה במחלוקת השאלה האם שררה חשיכה מוחלטת בעת הארוע. על פי עדויות התובע וחברו אוהד X - שהן מקובלות עלי - הארוע התרחש בסביבות השעה 45:18-18- .30גם בהודעת אוהד X במשטרה בערב הארוע מצוינת שעה זו, והדבר מתיישב גם עם עדות הנהג הנתבע (בעמ' 57) ועם הודעתו במשטרה מיום הארוע. ניתן לקבוע, איפוא, כי שעת הארוע היתה בין 30: 18לבין 18: 45בערב. ניתן להסיק משעת הארוע ומעדויות נוספות שהובאו כי שררה חשיכה בחוץ באותו זמן. ראשית, התובע וחברו אוהד העידו במפורש כי בזמן הסמוך לארוע שררה חשיכה מסביב. העיד התובע כי השניים נסעו בחשיכה וכי לא היתה תאורה מלאכותית בכביש. בעקבות התאונה הוא לא זוכר מעבר לכך דבר, והתעורר לאחר שבוע בבית החולים. שנית, מחוות דעתו של המומחה יוסף מלצר מטעם התובע עולה כי זמן השקיעה ביום הארוע ב- 26.9.96הוא 35: .17וכי היה באותו יום ירח מלא. מחוות דעתו של יצחק עמיאל מטעם הנתבעת (נ/2) עולה כי דמדומי הערב מסתיימים כשעה לאחר שקיעת השמש. (עמ' 4). בנסיבות אלה אין ספק כי בשעת הארוע בסביבות 30: 18שררה חשיכה בחוץ. הצדדים אינם חלוקים על כך שבמקום אותה עת לא היתה תאורה מלאכותית כלשהי: לא נמצאו פנסי רחוב דלוקים והמשאית חנתה במקום בלא כל אורות חנייה. (עדות בוחן התנועה בן זקן, עמ' 27; יצחק עמיאל, עמ' .40ועדות נתבע בעמ' 64). כמו כן לא היתה מחלוקת על כך שמדובר בכביש המצוי בירידה שבו באופן טבעי מואצת מהירות הנסיעה של כלי רכב ואופניים. באשר לטווח הראייה המאפשר להבחין במשאית מרחוק: שאלה זו עלתה לדיון במסגרת הראיות, והועלו תיזות שונות בענין זה: בוחן התנועה דוד בן זקן שהגיע למקום לאחר כשעה מאז התאונה קבע כי ניתן לראות את המשאית ממרחק של כ- 100מטר. (עמ' 47) (וכן עדות עמיאל, עמ' 28). לעומת זאת, אוהד X, חברו של התובע העיד במשטרה ביום הארוע כי ממרחק של 40- 50מטר הוא ראה צל של משאית על הכביש, ללא אורות דולקים מאחור. (עמ' 15-16). אז צעק לעבר התובע שנסע לפניו שיעצור, ואז ראה שהוא "נכנס במשאית". בתצהיר עדותו הראשית הסביר אוהד כי ראה מרחוק ענפים או משהו כהה שלא ניתן לזיהוי, ולא העלה בדעתו כי מדובר במשאית. לדבריו, הוא ראה מרחוק צל עמום ורק כשהתקרב זיהה כי מדובר במשאית. הוא אומר בעדותו (עמ' 12): "מה שראיתי לא היה ברור. לא ידעתי מה ראיתי. אבל חשבתי ענפים שסוטים מן היער. חשבתי שאלו ענפים מעל הכביש על שטח הכביש, באויר,... רק כשהתקרבתי ראיתי שזה משאית, אמרתי לו שיעצור ליתר בטחון... אני נוסע, בתחילה נוסע ורואה את הדבר הזה. חשבתי שזה עצים, כל הזמן ניסיתי לזהות מה זה. הגעתי למסקנה שלא משנה מה זה, זה חוסם את הכביש אז צעקתי לו שיעצור...". הוא מסביר כי היתה באותו ערב תאורת ירח אך לא עד כדי כך שניתן יהיה להבחין מרחוק כי מדובר במשאית. (עמ' 21). במהלך המשפט עלתה השאלה האם רכב נוסע בעת חשכה עשוי היה להבחין במשאית החונה ללא אורות בהתחשב בעוצמת תאורת פנסי הרכב הנוסע. מעדות הבוחן בן זקן עלה, בין היתר, כי טווח ראייה של נהג רכב הנוסע בלילה באור פנסי הרכב הוא כ 30מטר לפניו, ואילו במהירות נסיעה של 70קמ"ש טווח העצירה הוא כ- 46.5מטר. עלתה בהקשר זה השאלה האם בנסיבות מעין אלה, אילו נמצא היה באופני התובע פנס תאורה ללילה - אשר בפועל לא נמצא - היכול היה להבחין במשאית ולבלום בעוד מועד? קשה - וגם לא נחוץ - ליתן תשובות נחרצות לשאלות אלה של טווחים של אבחנה בלילה וביום במגוון של סיטואציות אפשריות. הרושם הכולל המתקבל ממצב הדברים שלפנינו הוא כי בפועל, המשאית חנתה בלא אורות בשעת חשיכה בכביש חיצוני לעיר שבו בדרך כלל אין חונים, ובודאי כך בשעת לילה. החנייה נעשתה באופן שכל רוחב המשאית תפס את נתיב התנועה ומי שנסע בכוון עמידתה של המשאית לא יכול היה להמשיך בנסיעתו מבלי שיבצע עקיפה אל תוך המסלול הנגדי אם רצה שלא להתנגש במשאית. הדבר חייב הבחנה בעוד מועד במשאית, קיום תגובה מהירה של סטייה מנתיב הנסיעה לנתיב הנגדי וחזרה אל נתיב הנסיעה. המציאות הראתה שהתובע אשר נסע ראשון במהירות ניכרת, לא הבחין כלל במשאית וגם חברו אוהד X ראה אותה באיחור רב כאשר היה כבר מאוחר. אמת הדבר כי שני רוכבי האופניים נסעו בלא תאורת פנסים - דבר שהיה לכשעצמו בבחינת ליקוי אך סביר להניח כי גם אילו היתה תאורה כזו האבחנה במשאית היתה מתאחרת ומועדת לסיכונים קשים. מכל מקום, הסיכון בחנייה במקום האמור לא היה נמנע גם אילו דובר ברכב נוסע עם פנסי תאורה שכן יכולת האבחנה במשאית החונה היתה מתאחרת בכל מקרה, ומועדת לפורענות. יתירה מזו: עיקר משמעותו של הסיכון טמונה לאו דוקא בטווחי הראייה והאבחנה במשאית אלא בגורם ההפתעה שהיה טמון בחנייה במקום בלתי צפוי ובשעת חשיכה שבה בדרך כלל אין חונים במקום זה. אדם הנוסע בכביש צדדי וחיצוני לעיר שהנסיעה בו מהירה יחסית, ובמיוחד בשעת לילה, אינו צופה חניית משאית בתוך נתיב הנסיעה, באופן המחייב סטיה ועקיפה דרך המסלול הנגדי. ההפנמה של מצב בלתי צפוי זה אורכת זמן אצל נהג רכב נוסע ולעתים - זמן יקר, גם אם טווח הראייה האפשרי של המשאית הוא גדול יותר. דבר דומה עשוי להתרחש גם בשעת יום, אולם הוא חמור ומסוכן פי כמה בשעת לילה. בנסיבות אלה, חישוב מתימטי של טווחי הראייה וטווחי הבלימה אינו כה משמעותי, אלא יש לייחס את המשקל הראוי לגורם התגובה האנושי ביחס לנתון מפתיע ובלתי צפוי המתרחש בכביש. על כן, השאלה איננה רק מה "טווח הראייה" הקיים אלא מה "טווח הציפייה" של הנוסע ברכב כי משאית תחנה באופן האמור במקום ובזמן הנתונים. שאלה נוספת היא כמה זמן נדרש להפנים את קיומה הבלתי צפוי של המשאית החונה במקום ולהגיב ביעילות למציאות המפתיעה בשטח? ואכן, בנסיבות שלפנינו הנערים לא הבחינו במשאית. התובע לא הבחין בה כלל כי היה שקוע בנסיעתו בלא לצפות מאורע חריג כזה על הכביש, ואילו חברו, שנסע אחריו, והיה ככל הנראה יותר עירני לנעשה בשטח, אמנם הבחין בה אך בשלב מאוחר מאד והתרעתו ניתנה באיחור באופן שלא היה בה כדי למנוע את הארוע התאונתי. יתכן כי אילו היה התובע עירני יותר, ואולי אילו הרכיב את משקפיו היה מצליח להבחין במשאית מספר שניות קודם לכן, אולם כך או כך אין זה מנטרל את גורם הסיכון התחבורתי שבחניית המשאית. האיסור או ההיתר שבחנייה מבחינת גורם הסיכון אינו נשען על שוליים כה צרים של יכולת אבחנה ומהירות קליטה של עובר הדרך, השונים מטבע הדברים מאדם לאדם. מבחן הסיכון התחבורתי נשען על שוליים רחבים יותר של סיכון, ודי בכך כי קיים סיכון במובן של אפשרות או הסתברות באי אבחנה ברכב החונה בשעת לילה ללא אורות על אם הדרך כדי להטביע בחנייה כזו את תו הסיכון התחבורתי. אין צורך בקיום וודאות לאי יכולת אבחנה כזו כדי לקיים את תו הסיכון. בענייננו מתקיים סיכון כזה ההופך את חניית המשאית בנסיבות המתוארות לאסורה. מכלול הנסיבות שתוארו מצביעות על כך שחניית המשאית במקום ובעיתוי המתואר היתה אסורה, ובודאי כך כאשר המשאית הושארה במקום ללא אורות וללא כל התראה למרחוק על המצאותה שם. בכך, מתקיימת, איפוא, החזקה הרלבנטית שבהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים והארוע נכנס למסגרת חוק זה. ב) אוסיף להשלמת הדברים: אף שאין צורך בנסיבות הענין להצביע על איסור בדין לחנייה כדוגמת חניית המשאית בענייננו, ניתן למצוא שני מקורות חקיקתיים בדיני התעבורה האוסרים חנייה כזו: אלה הם: 1) תקנה 71(1) לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961קובעת: "לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן... (1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה; ......". הוראה זו, בבחינת "הוראת-סל", נועדה להסדיר איסור כללי של חנייה במקום שבו היא מפריעה לתנועה וזאת גם במקומות בהם אין תמרורי איסור חנייה שבהם האיסור חל מכח התמרורים עצמם. מן הסתם, משתרע איסור כללי זה גם על כבישים מחוץ לתחומים עירוניים, או כבישים בתחום עירוני שמסיבות אלו ואחרות אין בהם תמרורים. גם כבישים כאלה שאין בהם תמרורים נופלים לגדר ההסדר הכללי האמור בתקנה 71, אם ובמידה שמתקיימים התנאים לכך. מכל מקום, טענת חלק מעדי הנתבעת לפיה מקום שלא הוצבו תמרורים העצירה או החנייה בכל מקרה אינה אסורה - אינה נכונה בכל מקרה. החנייה בעניננו באופן בו נעשתה אכן הפריעה לתנועה במובן זה שהיא חייבה בעת חשיכה אבחנה במשאית שחנתה בלא תאורה תוך סטייה מהירה למסלול הנגדי כדי לא להתנגש בה. יש כאן, למצער, משום חנייה המהווה הפרעה לתנועה, ובהפרעה זו לתנועה יש גם משום סיכון תחבורתי. סיכון כזה בודאי היה כאן, וניתן להסיק מתפיסת המחוקק כי חנייה היוצרת סיכון כזה בודאי אסורה. 2) ועוד, תקנה 100לתקנות התעבורה קובעת: "(א) לא יעמיד אדם בזמן תאורה רכב בחלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב ולא ישאיר שם רכב עומד, ומי שהשליטה על הרכב בידו לא יניח שהרכב יעמוד או ישאר כאמור אלא אם - (1)... (2) ברכב שרוחבו הכולל הוא 210ס"מ או יותר - מאירים בו פנסי הרוחב וכן הפנס האחורי; (ב) הוראות תקנת מישנה (א) לא יחולו על הרכב - (1) העומד בדרך שמצב התאורה בה מאפשר הבחנה ברכב ממרחק סביר על ידי עוברי דרך... (2) ....". מכח תקנה זו חייב היה נהג המשאית להבטיח קיומה של תאורת חנייה תקינה במשאית (שרוחבה 2.4מטר) ולא מתמלאים כאן תנאי הפטור האמורים בתקנת מישנה (ב)(1) משאין מדובר במצב תאורה המאפשר הבחנה ברכב ממרחק סביר על ידי עוברי אורח. יוצא איפוא, כי גם דרישות תקנות התעבורה אוסרות על חנייה במקום שבו מופרעת התנועה עקב כך, ונאסרת על ידו מכל מקום חנייה בעת חשיכה בלא אורות חנייה. נמצא, כי לאיסור החנייה בענייננו ישנו גם בסיס סטטוטורי שיש בו כדי לחזק את המסקנה כי חניית המשאית במקום ובזמן ובתנאי השטח הנדונים היתה אסורה על פי כל מבחן. ולבסוף - אציין את הדברים הבאים: אין חולק כי התובע נסע באופניים ללא פנס תאורה וזאת בשעת חשיכה. כמו כן, הוא לא חבש קסדה לראשו. ניתן לראות בכך משום התרשלות מצידו. מצב זה מעורר את שאלת הקשר הסיבתי וניתוקו בענין שלפנינו. נראה כי אין חולק שתחולת חוק הפיצויים מותנית בקיומו של קשר סיבתי משפטי ואין די בקיום קשר עובדתי בין השימוש ברכב או התקיימות החזקה החלוטה המרבה לבין התוצאה המזיקה. על פי הדין הכללי, רק רשלנות חמורה מנתקת את הקשר הסיבתי בין אשמו של המזיק הראשון לבין הנזק הסופי. אולם עולה שאלת תחולת כללים אלה על אחריות מוחלטת על פי חוק הפיצויים. בענין שולמן נקבע כי המבחן הראוי לתחום זה לצורך יישום מבחני הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הסיכון. מכאן שכל עוד מצויה הרשלנות של נוהג האופניים בתחום הסיכון הנצפה אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי. מבחן הסיכון קובע כי הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים אם התוצאה המזיקה הינה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר. על פי מבחן זה, השאלה היא מהו הסיכון אותו התכוון המחוקק למנוע, ומשנקבע מיתחם זה של סיכון, כל תוצאה מזיקה הנופלת לאותו מיתחם מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. (ריבלין, שם, עמ' 5-254). בענייננו, אף שהיתה רשלנות גם מצד התובע בכך שרכב על אופניו בחשיכה ללא פנס, וללא קסדה, הרי רשלנות נהג המשאית בחניית רכבו במקום בו החנה אותו בעת חשיכה וללא תאורה מקימה קשר סיבתי משפטי לנזק שארע חרף רשלנות התובע. בנסיבות הענין, אין גם כל בטחון שאילו רכב התובע על אופניו עם פנס תאורה כי אז ניתן היה למנוע את התאונה, ובכל מקרה סיטואציה כזו הינה בתחום הסיכון שעל נהג המשאית היה לצפות כאשר החנה את משאיתו במקום ובעיתוי כפי שעשה. להסרת ספק אעיר כאן כי לא מקובלת עלי גרסת בא כוח הנתבעים לפיה התובע התרשל בכך שהיפנה את ראשו אחורנית לעבר חברו תוך כדי נסיעה ולכן לא הבחין במשאית והתנגש בה. מה שעולה מהעדויות הוא כי התובע רכב על אופניו במהירות בירידה ולא הבחין במשאית החונה בלא אורות בשעת חשיכה. כאשר התקרב מאד אל המשאית צעק אליו חברו "עצור" ואז אולי בתגובה סובב התובע את ראשו אחורנית אך כל זה התרחש מאוחר מדי מכדי למנוע את הארוע התאונתי. נסיבות אלה כשלעצמן אינן מצביעות על רשלנות כלשהי מצד התובע, ובכל מקרה סיטואציה מעין זו נופלת אף היא בגדר הסיכון שעל בעל המשאית לצפותו בעת שהחנה את משאיתו בדרך לא דרך. ואוסיף עוד למען השלמת הדברים: בא כוח הנתבעים העביר לעיון בית המשפט את הכרעת הדין שניתנה בהליך הפלילי כנגד נהג המשאית בת.ד. .1531/99להגשת פסק הדין לוותה הסתייגות מטעם בא כוח התובע. נתתי דעתי לתוכנה של הכרעת הדין וכן לעמדת בא כוח התובע בהקשר לה. דעתי היא, ראשית, כי לפסק הדין המזכה ככזה אין משקל ראייתי בענייננו. שנית, בכל מקרה יש לקבוע ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות על יסוד ההוכחות שהובאו לפנינו, ואלה מצביעים על כך שבנסיבות הענין חניית המשאית בלא אורות היתה אסורה. לאור דברים אלה, לא אייחס משקל להכרעת הדין הנדונה. לאור מכלול הדברים האמורים, באתי לידי מסקנה כי הארוע נשוא התביעה מקיים את דרישת ההגדרה של "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים במובן זה שמדובר בו "במאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". טענות הנתבעת לשלילת תחולתו של חוק הפיצויים נדחות, איפוא, ונקבע כי חוק הפיצויים הוא, אכן, המסגרת ההולמת לתביעת הפיצויים שהוגשה. הנתבעים ישלמו לתובעים את הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דין לשלב זה של ההליך בסכום של 000, 6ש"ח בתוספת מע"מ, וכן הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום. אופנייםקטינים