רישום לא נכון בכרטיס נוכחות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישום לא נכון בכרטיס נוכחות: בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה את שכר החודשים שמיוני עד אוקטובר 1998, וכן שכר החודשים שממאי ועד נובמבר 1999, בצירוף פיצוי הלנה. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו נטען כי התובעת לא עבדה אצל הנתבעת בשנת 1998, כי התובעת הועסקה בשנת 1999 באופן ארעי עד לפיטוריה עקב רישום בלתי נכון בכרטיס הנוכחות. בנוסף, נטען בכתב ההגנה כי הנתבעת שילמה לתובעת את כל השכר המגיע לה, וכי אין לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה. על פי החלטתה של כב' הרשמת נדאף, נקבע התיק להליך של פישור בפני נציגי ציבור. הליך הפישור לא הביא לפשרה בין הצדדים., אך ב"כ הצדדים הודיעו בישיבת הפישור כי הם ייכנסו למו"מ ביניהם וכי יודיעו תוך זמן קצוב אם הגיעו לפשרה. 4. בטרם חלוף הזמן הקצוב להגשת הודעת ב"כ הצדדים, הגיש ב"כ התובעת הודעה לפיה הוא מצרף פירוט מדוייק על רכיבי תביעתה של התובעת. בפירוט זה נרשמו סכומי שכרה של התובעת וכן נרשם רכיב בענין הודעה מוקדמת. בהודעתו של ב"כ התובעת נרשם כי היא מוגשת "בהתאם להחלטת נציגי הציבור". 5. לנו לא ידוע מה בדיוק היה בעת ישיבת הפישור בפני נציגי הציבור ואין אנו אמורים לדעת מה היה באותו הליך. עם זאת, ברור כי נציגי הציבור שהליך הפישור התקיים בפניהם אינם מוסמכים לתת "החלטה" על הגשת פירוט של התביעה. לענין הפירוט שהוגש, יש חשיבות לצורך המחלוקת שבין הצדדים, כי אחת מהמחלוקות ביניהם היא מה נכלל במסגרת התביעה (ראו סעיפים 2 ו-3 בחלק ג' של סיכומי הנתבעת). לאחר ששקלנו את הענין, החלטנו כי למרות שעקרונית, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו שהרכיבים אשר נרשמו בפירוט שהוגש ואינם כלולים בכתב התביעה - מהווים, למעשה, הרחבה של חזית המחלוקת, הרי בנסיבות ההתדיינות בתיק שבפנינו, מוצדק יהיה לראות את התביעה ככוללת את כל הרכיבים שפורטו בפירוט שהגיש ב"כ התובעת לאחר הגשת כתב התביעה, וזאת בשל הטעמים המפורטים להלן: א. התביעה הוגשה ונדונה על דרך "דיון מהיר" לפי סעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. בהליך מעין זה, בית הדין איננו כפוף לסדרי הדין. ב. למעשה, גם מכתב התביעה עולה ברורות כי לתובעת יש טענה על שכר עבודה בשתי התקופות המוזכרות בו (15/10/98-1/6/98 וכן 21/11/99-10/5/99), אלא שברישום הסכומים הנתבעים - נשמטו חלק מאותם חודשים. לפיכך, ככל שהדבר נוגע לענין השכר, אין שינוי ממשי בין רכיבי כתב התביעה לבין הרכיבים המוזכרים בהודעה. השינוי הממשי היחיד הוא בענין תוספת רכיב תמורת ההודעה המוקדמת. ג. למרות האמור בס"ק א' לעיל, לא היינו מתירים הרחבה כזו של החזית, אם היינו רואים כי הנתבעת לא קיבלה הזדמנות להתגונן כנגד מה שמפורט בהודעה שהוגשה על ידי ב"כ התובעת. אולם, הנתבעת התגוננה כיאות גם בענין הרכיבים המופיעים באותה הודעה ואינם מצויים בכתב התביעה. בענין תמורת ההודעה המוקדמת (שזה הרכיב המהותי היחיד שנוסף בהודעה לעומת כתב התביעה), הנתבעת התגוננה והסבירה מדוע לדעתה התובעת לא היתה זכאית להודעה מוקדמת. בענין סכומי השכר שנוספו, הנתבעת - למעשה - איננה טוענת כי השכר איננו מגיע לתובעת אלא טוענת רק כי היא שילמה לתובעת את שכרה לחודשים שסכומי התביעה בגינם נרשמו בכתב התביעה וכי החודשים האחרים אינם נתבעים. הנתבעת לא הסבירה מדוע היא סבורה שאת הסכומים ששילמה לתובעת יש לזקוף דווקא לזכות החודשים שסכומיהם נקובים במפורש בכתב התביעה ולא לזכות החודשים האחרים, וגם בשל כך ניתן לראות אותה כמסכימה לדון בזכאות הכוללת לשכר. אין כל הגיון שלא לדון במסגרת תובענה זו ברכיבי התביעה המתייחסים לאותם חודשים שסכומיהם נרשמו בהודעה אך לא נזכרו במפורש בכתב התביעה (אף כי היה ברור כבר מכתב התביעה שהתובעת טוענת שגם בהם לא קיבלה שכר), שכן אם היינו מקבלים את עמדת ב"כ הנתבעת, והיינו רואים את התובענה ככזו שאיננה מתייחסת לאותם חודשים, הרי שהתובעת ממילא היתה יכולה להגיש תובענה אחרת בענין אותם חודשים, ולאור העובדה שהנתבעת טענה כבר כאן את טענותיה בדבר מלוא השכר ששולם לתובעת, לא נראה שלנתבעת היתה יכולה להיות הגנה כלשהי כנגד אותה תביעה אפשרית אחרת. ד. בטרם הגשת הסיכומים לא הובעה התנגדות מצד הנתבעת להרחבת החזית כפי שנבעה מהודעת ב"כ התובעת, וזאת לא בכל החודשים שחלפו מאז הגשת ההודעה ועד לדיון בעל פה שנערך בבית הדין, לא בדיון בעל פה שנערך בפני כב' הרשמת נדאף ואף לא לאחר מכן עד להגשת סיכומי הנתבעת. בשל כך, אנו סבורים שגם את תקנות סדר הדין הרגילות היו חלות כאן, היה ניתן לראות בכך משום הסכמה להרחבתה של חזית התביעה. אשר על כן, כאמור, אנו רואים את עצמנו כמוסמכים לדון בכל רכיבי התביעה כפי שפורטו בהודעה שהוגשה על ידי ב"כ התובעת בענין פירוט רכיבי התביעה. 4. בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת נדאף, הסכימו ב"כ הצדדים כי פסק הדין יינתן לאחר הגשת תצהירים, מסמכים וסיכומים, בלא דיון בעל פה בבית הדין. ב"כ הצדדים אכן הגישו את שהוסכם להגיש, ולאחר מכן (בעקבות בקשה בתיק בש"א 1195/01), הותר לתובעת להגיש תגובה נוספת ולנתבעת להגיב על התגובה. אלה העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מהמסמכים שבפנינו 5. הנתבעת מקיימת בתחומה מעון לילדים בגיל הרך ובו היא מעסיקה מטפלות, סייעות וגננות. המעון מנוהל על ידי גב' דיאנא בלאן. 6. התובעת (שהיא, כפי הנראה, גננת או סייעת לגננת), התייצבה במעון בתקופה שמיום 1/6/98 ועד ליום 15/10/98 (למעט בתקופה שמיום 16/8/98 ועד ליום 31/8/98, תקופה שבה, כנראה, המעון סגור). התובעת סיימה את תעסוקתה שם ביום 15/10/98, לקראת חתונתה שנערכה ביום 26/10/98. אין חולק שהתייצבותה של התובעת במעון של הנתבעת באותה עת, היתה בתיאום עם מנהל מחלקת הרווחה של הנתבעת, מר ראג'ב עבאס. אין חולק שהנתבעת לא שילמה לתובעת שכר עבודה או תמורה כלשהי כנגד תעסוקתה במעון בשנת 1998. 7. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם בין הנתבעת לבין התובעת נוצרו יחסי עובד-מעביד בשנת 1998. לגרסת התובעת - היא עבדה במעון באותה עת, כפי שעבדה בשנה שלאחר מכן (אין חולק שהתובעת עבדה אצל הנתבעת בין החודשים מאי עד נובמבר 1999). לגרסת הנתבעת - כפי שהובעה בתצהירו של מר עבאס, התובעת ביקשה לבקר במעון לצרכי עיון ולימוד העבודה המעשית, וזאת מבלי שהוסכם על יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ובלא כל התחייבות. מר עבאס התייעץ עם מנהלת המעון ובאישורה, הוא התיר לתובעת להתייצב במעון, למרות שהיו לנתבעת מספיק עובדות שהיו במעון. 8. ברור שבתובענה זו, כאשר לא שמענו עדויות בעל פה, קשה יותר לקבוע גרסתו של מי היא הנכונה, אולם, על סמך הראיות שבפנינו וכמוסבר להלן, אנו מעדיפים את גרסתה של התובעת, על פני זו של הנתבעת, וקובעים כי מטרת התייצבותה של התובעת במעון בשנת 1998, היתה כדי לעבוד באותו מעון, לתועלת הנתבעת, ולא על מנת להתארח בו כטענת הנתבעת. קביעתנו זו, מושתתת, בין השאר, על הטעמים הבאים: א. לסיכומי התובעת צורף פסק דין שניתן בבית דין זה בתיק ד"מ 2670/99, אשר בו התקבלה תביעתה של עובדת אחרת של הנתבעת, גב' אבתסאם עואודה, שעבדה במעון בתקופה שמיום 1/11/89 ועד ליום 30/4/99 (כלומר - במרבית תקופת הביניים, בין שתי התקופות שהתובעת היתה במעון). כבר בשל כך נראה שאין מקום לקבל את טענת הנתבעת על כך שהיא לא נזקקה לתובעת כעובדת במעון; עובדה היא שסמוך לאחר הפסקת התייצבותה של התובעת במעון בשנת 1998 - החלה הנתבעת להעסיק עובדת אחרת (את גב' עואודה) וסמוך לאחר הפסקת עבודתה של גב' עואודה - שבה התובעת לעבוד באותו מעון. ב. עיון בפסק הדין האמור בתיק ד"מ 2670/99, מעלה כי טענת הנתבעת באותה תובענה, היתה שהיה הסכם בין הנתבעת לבין מנהל מחלקת הרווחה שלה (מר עבאס), על כך שכל העובדות הזמניות במחלקת הרווחה תעבודנה "בהתנדבות" בחודשי עבודתן הראשונים. טענתה זו של הנתבעת, לא הועילה לה בתובענתה של גב' עואודה; אדרבא, הנתבעת זכתה לקיטון של צוננים עקב העלאת אותה טענה כעילה לפטור אותה מתשלום שכר. התובענה שבפנינו הוגשה זמן לא רב לאחר מתן פסק הדין בתיק ד"מ 2670/99, וכפי הנראה הנתבעת הפיקה את הלקחים, והחליטה לשנות את אופי טענותיה. אלא ששינוי זה איננו יכול לשנות רטרואקטיווית את הטענה שהנתבעת העלתה כטענת הגנה בתיק הקודם, טענה שהתייחסה, כזכור, לכל העובדות הזמניות במחלקת הרווחה. כיון שכך, סביר בעינינו להניח שאילו תביעתה של התובעת שבפנינו היתה מוגשת בטרם ניתן פסק הדין בתיק ד"מ 2670/99 הנ"ל, היתה הנתבעת מעלה את אותה הטענה גם כנגד טענת התובעת שבפנינו על עבודתה בשנת 1998. ג. גם במסגרת התובענה שבפנינו הנתבעת לא היתה עקבית בטענותיה. אמנם, אין אנו מקבלים את טענת ב"כ התובעת לפיה יש ללמוד משהו כנגד הנתבעת על כך שבכתב ההגנה היא הכחישה את קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין התובעת באותה תקופה, טענה של העדר יחסי עובד-מעביד, מתיישבת היטב עם גישת הנתבעת. אולם, אנו סבורים שיש הבדל בין טענת ה"התנדבות" שהועלתה על ידי ב"כ הנתבעת בדיון בפני כב' הרשמת נדאף, לבין טענת ה"ארוח" או צפיה והתלמדות שהועלתה בתצהירו של מר עבאס. מתצהירו של מר עבאס ניתן להבין שטענת הנתבעת היא שהתובעת באה רק כדי לבקר, ו"לצרכי עיון ולימוד". ביקורים כאלה (שבהם צופים באנשים אחרים המבצעים עבודה), אינם דומים ל"התנדבות", כך שגרסתו של מר עבאס בתצהירו איננה זהה לטענת ב"כ הנתבעת על היותה של התובעת בגדר מתנדבת. ד. בנוסף, אנו סבורים שאם כל מטרתה של התובעת בהתייצבותה במעון בשנת 1998 היתה לשם התרשמות מעבודתן של העובדות האחרות במעון - הרי שלא היה כל צורך בקבלת אישורו של מנהל מחלקת הרווחה לכך. דווקא קבלת הגושפנקא של מנהל המחלקה לשהותה של התובעת במעון, מחזקת את ההנחה שהדבר הוסדר באופן המתאים יותר לביצוע עבודה שם ולא לצפיה פאסיווית בלבד. ה. אנו מודעים לטענת הנתבעת על כך שמנהל מחלקת הרווחה איננו מוסמך מטעם הנתבעת לקבל עובדים לעבודה. למרות זאת, קביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד, נעשית על סמך מכלול הנסיבות, ויש מקרים שנוצרים יחסי עובד-מעביד גם כאשר היתה חריגה מסמכות. אמנם, יש חיקוקים המסדירים את נושא קבלת עובדים לעבודה במועצות מקומיות - כוונתנו בעיקר לצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), התשל"ז-1977 ולצו המועצות המקומיות (שירות העובדים), התשכ"ב-1962, אך הפרתם של חיקוקים אלה איננה מונעת את יצירתם של יחסי עובד-מעביד, ואם עובד התקבל לעבודה בניגוד לאותם חיקוקים, אין הדבר מביא לאיונם של יחסי העבודה (ראו גם סעיף 26 לצו המועצות המקומיות (שירות העובדים), התשכ"ב-1962, הקובע במפורש מה הדין במקרה שעובד התקבל לעבודה בניגוד לצו, ואין הוא קובע שאין לראות את אותו אדם כ"עובד"). 9. משהתברר שהתייצבותה של התובעת במעון בתקופה שמיום 1/6/98 ועד ליום 15/10/98 היתה לצרכי עבודה במעון, אין אנו רואים סיבה שלא לקבוע כי בין הצדדים התקיימו באותה עת יחסי עובד-מעביד. 10. דא עקא, שבניגוד לתקופת העבודה שהיתה בשנת 1999, הרי שבשנת 1998 לא נערך רישום של שעות וימי עבודתה של התובעת (או לפחות - רישום זה לא הוגש לנו; ב"כ התובעת טען כי כן נערך רישום וכי הוא מצוי בידי הנתבעת). בנסיבות אלה, אין לנו אלא להסיק ששעות וימי העבודה היו בדומה למה שהיה בשנת 1999, כלומר - 6 ימי עבודה בשבוע (מיום שני עד שבת), 5 שעות עבודה ביום, ובהסתמך על התצהירים מטעם התובעת אנו קובעים שהתובעת התייצבה באופן סדיר לעבודתה גם בשנת 1998, למעט המחצית השניה של חודש אוגוסט, שבה היה המעון סגור. 11. על סמך האמור לעיל, ניתן לקבוע את שעות עבודתה של התובעת, כאמור להלן: בחודש יוני 1998, 130 שעות. בחודש יולי 1998, 135 שעות. בחודש אוגוסט 1998, 65 שעות. בחודש ספטמבר 1998, 130 שעות. בחודש אוקטובר 1998, 65 שעות. 12. כאמור לעיל, התובעת הפסיקה את עבודתה ביום 15/10/98, לרגל חתונתה ביום 26/10/98. סמוך לאחר מכן, התקבלה לעבודה גב' עואודה (התובעת בתיק ד"מ 2670/98), שעבדה עד ליום 30/4/99. 13. משהופסקה עבודתה של גב' עואודה, שב הצורך במטפלת נוספת במעון. לפיכך, שבה התובעת והתקבלה לעבודה במעון (והפעם באופן שאיננו שנוי במחלוקת), בתחילת חודש מאי 1999, ועבודתה בפועל באותו חודש החלה ביום 11/5/99. 14. על פי כרטיסי הנוכחות, שאושרו על ידי מנהלת המעון, עבדה התובעת בחודשים מאי עד אוקטובר 1999 במספר שעות כאמור להלן: בחודש מאי 1999, 87 שעות. בחודש יוני 1999, 76 שעות (התובעת נעדרה מעבודתה מיום 17/6 עד יום 29/6). בחודש יולי 1999, 139 שעות. בחודש אוגוסט 1999, 31 שעות. בחודש ספטמבר 1999, 131:15 שעות. בחודש אוקטובר 1999, 120 שעות. 15. אין חולק שהדיווח שנרשם לחודש נובמבר 1999, כפי שנרשם על ידי התובעת, איננו משקף את האמת בכך שהוא נרשם עד לתום חודש נובמבר, עוד טרם סיומו, למרות שהתובעת פוטרה עוד לפני כן. בין הצדדים יש מחלוקת על הסיבה לרישום המוקדם, ועל השאלה אם הדבר נאמר לתובעת על ידי מנהלת המעון, אך לצורך קביעת שעות העבודה בחודש נובמבר 1999, אין אנו רואים את עצמנו מחוייבים להכריע במחלוקת זו, שכן הנתבעת לא טענה שהתובעת לא עבדה כרגיל בתקופה שמתחילת החודש ועד לפיטורים. לפיכך, נראה את התובעת כמי שעבדה 5 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, מיום 1/11/99 ועד ליום 19/11/99 (התובעת אמנם פוטרה במכתב מיום 20/11/99, אך בסעיף 5 לתצהירה היא טוענת שעבדה רק עד ליום 19/11/99). כיון שכך, אנו רואים את התובעת כמי שעבדה בחודש נובמבר 1999 - 85 שעות. 16. אין חולק שהנתבעת שילמה לתובעת את סכומי הנטו הבאים: סך של 1,000 ₪ ביום 5/7/99. סך של 3,959 ₪ ביום 6/11/99. סך של 1,622 ₪ ביום 23/12/99. 17. המחלוקת בין הצדדים בענין התשלומים, נוגעת לסך של 500 ₪, שהנתבעת טוענת כי היא שילמה לתובעת ביום 9/8/99. על ענין זה נסובו תגובת התובעת לסיכומי הנתבעת ותגובתה הנוספת של הנתבעת (ראו בש"א 1195/01). בידי הנתבעת מסמך (פקודת תשלום) המתאר תשלום סכום במזומנים של 500 ₪, ביום 9/8/99. בשולי המסמך יש מקום לחתימת מקבל התשלום, ומצויה שם חתימה. הנתבעת גורסת כי מדובר בחתימתה של התובעת, ואילו התובעת מכחישה כי זו חתימתה, ולטענת בא כחה, מדובר במסמך מזוייף והתובעת התלוננה במשטרת ישראל על זיוף חתימתה. אין לנו הכישורים הגרפולוגיים הנחוצים כדי לקבוע אם מדובר בחתימתה של התובעת או אם לאו. לאור העובדה שלא שמענו עדויות, אנו מתקשים לקבוע באופן נחרץ מה הגרסה הנכונה. על כן, נכריע במחלוקת על סמך הנסיבות, הסבירות, המסמכים הנמצאים ונטל ההוכחה. א. עיון בעיניים של הדיוטות בענייני גרפולוגיה, מלמד כי הגם שיש שוני בין סוגים שונים של חתימתה של התובעת על מסמכים שבתיק (שני תצהירים, יפוי הכח וחלק מדו"חות הנוכחות), הרי שאף לא אחד מהסוגים של החתימות שלגביהן אין מחלוקת, איננו דומה לחתימה שעל גבי המסמך השנוי במחלוקת. ב. בחודש אוגוסט 1999 התובעת היתה עדיין עובדת של הנתבעת. הסכום הקודם ששולם לתובעת (ולגביו אין מחלוקת), היה גם הוא סכום "עגול", בסך 1,000 ₪, וכפי הנראה גם הוא שולם במזומן. עם זאת, הסכום שולם ביום שבו התובעת עבדה במעון (5/7/99). לעומת זאת, הסכום השנוי במחלוקת, אם שולם, שולם ביום 9/8/99, יום שבו התובעת לא עבדה במעון (ראו את דו"חות הנוכחות לחודשים יולי ואוגוסט 1999). הסבירות שהתובעת תקבל מהנתבעת סכום במזומנים דווקא ביום שבו היא איננה עובדת, נמוכה בעינינו מהסבירות שסכום כזה, המשולם כסכום עגול במזומנים - ישולם לתובעת ביום שהיא נמצאת בעבודתה. לפיכך, העובדה שטענת הנתבעת היא שהסכום שולם ביום שהתובעת לא היתה בעבודתה, מפחיתה את משקל טענתה. ג. תלושי המשכורת שהנתבעת הוציאה לתובעת לאחר מועד התשלום הנטען (תלושי החודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 1999) - אינם כוללים אזכור של תשלום "מפרעה" בסך 500 ₪. גם ענין זה מפחית בעינינו את משקל טענתה של הנתבעת. ד. הנטל להוכיח את התשלום השנוי במחלוקת - מוטל על הנתבעת. לאור האמור לעיל בסעיף זה, אנו סבורים שלמרות המסמך "פקודת תשלום", לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי שילמה לתובעת את הסכום הנטען (500 ₪ ביום 9/8/99). מאחר שהועלו טענות בענייני פלילים, אנו מוצאים לנכון להדגיש כי אין ללמוד מפסק דין זה כאילו קבענו שחתימתה של התובעת זוייפה או שבענין המסמך האמור היה מי מעובדי הנתבעת שעבר עבירה פלילית. כל שקבענו לעיל בסעיף זה מתייחס למחלוקת האזרחית בלבד, נועד לצרכי פסק דין זה בלבד, ויש להתייחס אליו בהסתייגות המתאימה, לאור העובדה שלא שמענו עדויות. 18. לא הובאו לנו ראיות מספיקות כדי לקבוע מה היה שכר הברוטו שסכומי הנטו ששולמו לתובעת - אמורים לשקף. לפיכך, אין לנו אלא להסיק על דרך האומדן את סכומי הברוטו, וזאת תוך הסתייעות בתלושי השכר שהנתבעת הוציאה. תלושי המשכורת מתאימים לשכר נטו של כ-7,081 ₪, וסכום הברוטו שננקב בהם הוא 7,980 ₪. מכאן, שסכום הנטו בתלושים משקף כ-88.73% מסכום הברוטו, ואנו נקח יחס זה כמתאים לסכומי הנטו ששולמו. בהתאם לכך, אנו רואים את הנתבעת כאילו שילמה לתובעת את סכומי הברוטו הבאים: סך של 1,127 ₪ ביום 5/7/99. סך של 4,462 ₪ ביום 6/11/99. סך של 1,828 ₪ ביום 23/12/99. 19. אין חולק שהתובעת פוטרה לפי מכתב פיטורים מיום 20/11/99 (תרגומו לעברית הוא מיום 22/11/99). במכתב הפיטורים נרשם כי הסיבה לפיטורי התובעת היא תוכנית הבראה שהנתבעת הונחתה על ידי משרד הפנים לבצע. בסוף המכתב נרשם כי אם יתפנה מקום עבודה חדש, תשמח הנתבעת לקבל את התובעת בחזרה לעבודה. הנתבעת גורסת כי לא זו היתה הסיבה האמיתית לפיטורים, וכי הסיבה האמיתית היתה העובדה שהתובעת רשמה רישומים לא נכונים ומראש בכרטיסי הנוכחות. הסיבה לנוסח מכתב הפיטורים היתה, לגרסת הנתבעת, העובדה שהתובעת הביעה חרטה כנה על מעשיה וכדי שלא לפגוע בכבודה ובסיכויי עבודתה בעתיד (ראו סעיפים 11 ו-13 לתצהירו של מנהל כח האדם של הנתבעת, מר יוסף טאהא). את גרסתה זו של הנתבעת, אנו דוחים, בשל הטעמים האמורים להלן: א. קשה מאד לקבל מפי מי שרשם מכתב פיטורים ובו טען לעילת פיטורים מסויימת, כי העילה היא שונה לחלוטין. עצם הסכמתו של אדם לרשום עובדות בלתי נכונות כדי להשיג מטרה מסויימת - מפחיתה מאד מהמהימנות שניתן לייחס לו. ב. אם גרסתו של מר יוסף טאהא כפי שנרשמה בתצהירו היתה נכונה, הוא היה יכול להסתפק במשלוח מכתב פיטורים בלא ציון סיבה או אף בציון הסיבה של תוכנית ההבראה, אך אין כל הגיון - במקרה שגרסתו היתה נכונה - שהוא ירשום במכתב הפיטורים את העובדה שהנתבעת "תשמח" לקבל את התובעת בחזרה לעבודה, אם יתפנה מקום עבודה בעתיד. הרי אם הנתבעת סברה באותה עת שמדובר בעובדת שמדווחת דיווחי שקר על נוכחותה בעבודה, קשה להניח שהנתבעת היתה מעוניינת לתת לתובעת מסמך שעל פיו היא יכולה לבוא בדרישות עתידיות לנתבעת (דרישה לשוב לעבודה במקרה שתתפנה משרה). השגת המטרה הנטענת של אי-פגיעה בכבוד התובעת ובסיכויי עבודתה בעתיד, היתה יכולה להיעשות גם ללא הזמנתה של התובעת לשוב לעבוד אצל הנתבעת אם תתפנה משרה. ג. לא בתצהירה של מנהלת המעון ולא בתצהירו של מנהל כח האדם - לא נרשם מי היה זה שהחליט לפטר את התובעת, כביכול, על יסוד הרישום הבלתי נכון בדיווחי הנוכחות (בסעיף 10 לתצהירה של גב' בלאן נרשם באופן סתמי, על כך שהתובעת פוטרה בעקבות רישום נוכחות עתידית, ובסעיף 11 לתצהירו של מר יוסף טאהא נאמר כי "הנתבעת" החליטה לפטר את התובעת). הנתבעת לא הראתה מדוע אין היא יכולה להביא תצהיר של מי שהחליט על הפיטורים, תוך שהוא מצהיר בגוף ראשון על החלטתו ועל הסיבות לה, ובהעדר תצהיר כזה - הרי שגרסתה של הנתבעת, חלשה יותר. ד. בסעיף 10 לתצהירו של מר יוסף טאהא נאמר כי הוא נוכח לגלות שהתובעת רושמת רישומים עתידיים על נוכחותה, בבדיקה שהוא ערך במעון ביום 20/11/99. עיון בדו"ח הנוכחות לחודש נובמבר 1999, מעלה כי מנהל המעון רשמה על גבי הדו"ח את ההאשמות בענין הרישומים העתידיים של התובעת (מכתב היד לא ברור אם רישומה של מנהלת המעון נעשה ביום 20/11/00 או ביום 28/11/00). מכל מקום, אם ענין הרישומים העתידיים התגלה על ידי מר טאהא בבדיקה שהוא ערך בעצמו, לא ברור מדוע היה צורך ברישום מאת מנהלת המעון על כך. אשר על כן, אין אנו רואים את הנתבעת כמי שהוכיחה את סיבת הפיטורים הנטענת. אמנם, כאמור כבר לעיל, אין חולק שהתובעת רשמה רישומים עתידיים בכרטיס הנוכחות. אנו סבורים שיש להתייחס בחומרה לרישום כוזב בדיווחי הנוכחות (אף שלתובעת יש הסבר מסויים לכך, שאין אנו נכנסים לשאלה אם הוא נכון), אלא שכאמור לעיל - לא השתכנענו שפיטוריה של התובעת היו בשל סיבה זו. 20. עד כאן פרטנו את העובדות, כפי שהצלחנו לדלות אותן מהמסמכים שבפנינו. מכאן ואילך נבחן את רכיבי התביעה. השכר המגיע לתובעת 21. הנתבעת הוציאה לתובעת תלושי משכורת על תקופת עבודתה בשנת 1999. לפי תלושי המשכורת, שכרה ברוטו של התובעת באותה עת עמד על 15 ₪ לשעה. אולם, שכר המינימום באותה תקופה, לפי חוק שכר המינימום, התשמ"ז-1987, היה גבוה יותר, ועמד על 15.03 ₪ לשעה, על כן - נראה את התובעת כמי שהיתה זכאית לשכר בסך 15.03 ₪ לכל שעת עבודה בתקופת עבודתה בשנת 1999. 22. ב"כ התובעת התייחס לשכרה של התובעת בשנת 1998 כאילו גם הוא היה בסך 15 ₪ לשעה, אלא שבענין זה לא ניתן להסתמך על תלושי המשכורת שהיו בעבור השנה שלאחר מכן, ואין בפנינו כל טענה מצד התובעת שהוסכם עמה על זכאות לשכר בסך 15 ₪ לשעה בשנת 1998. לפיכך, נראה את התובעת כזכאית לשכר עבודה בשיעור שכר המינימום בלבד, כפי שהיה באותה עת - כלומר - 14.03 ₪ בחודשים יוני ויולי 1998, ו-14.10 ₪ בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 1998. 23. על יסוד האמור בסעיפים 21 ו-22 לעיל, ולאור שעות עבודתה של התובעת כפי שקבענו אותן בסעיפים 11, 14 ו-15 לעיל, הרי שהתובעת היתה זכאית לשכר כאמור להלן: בעבור חודש יוני 1998, ( 1,823.90 ₪. בעבור חודש יולי 1998, ( 1,894.05 ₪. בעבור חודש אוגוסט 1998, ( 916.50 ₪. בעבור חודש ספטמבר 1998, ( -.1,833 ₪. בעבור חודש אוקטובר 1998, ( 916.50 ₪. בעבור חודש מאי 1999, ( 1,307.61 ₪. בעבור חודש יוני 1999, ( 1,142.28 ₪. בעבור חודש יולי 1999, ( 2,089.17 ₪ בעבור חודש אוגוסט 1999, ( 465.93 ₪. בעבור חודש ספטמבר 1999, ( 1,972.69 ₪. בעבור חודש אוקטובר 1999, ( 1,803.60 ₪. בעבור חודש נובמבר 1999, ( 1,277.55 ₪. 24. למרות האמור בסעיף 23 לעיל, לא נראה את התובעת - לצרכי תובענה זו - כמי שזכאית למלוא הסכומים המפורטים בסעיף 23, שכן לגבי חלק מהחודשים התובעת עותרת לקבל פחות מהסכום שמצאנו אותה כזכאית לו, וזאת לא רק בכתב התביעה המקורי, אלא גם בהודעת ב"כ התובעת שעליה הרחבנו את הדיבור בסעיף 5 לעיל. כך למשל, התובעת איננה מבקשת מאומה (גם בהודעתה) בעבור חודש אוגוסט 1999, והסכומים שהיא תובעת בעבור החודשים יולי, וספטמבר 1999 - נמוכים מהסכומים שמצאנו אותה כזכאית להם. נביא כאן פירוט של הסכומים שמצאנו את התובעת כזכאית להם, כפי שהם מופחתים בחודשים הרלוונטיים, עד לכמה שהתובעת תבעה לקבל. בעבור חודש יוני 1998, ( 1,823.90 ₪. בעבור חודש יולי 1998, ( 1,894.05 ₪. בעבור חודש אוגוסט 1998, ( 916.50 ₪. בעבור חודש ספטמבר 1998, ( -.1,833 ₪. בעבור חודש אוקטובר 1998, ( 916.50 ₪. בעבור חודש מאי 1999, ( 1,307.61 ₪. בעבור חודש יוני 1999, ( 1,142.28 ₪. בעבור חודש יולי 1999, ( -.2,025 ₪ בעבור חודש אוגוסט 1999, ( -.0 ₪. בעבור חודש ספטמבר 1999, ( -.1,950 ₪. בעבור חודש אוקטובר 1999, ( 1,803.60 ₪. בעבור חודש נובמבר 1999, ( 1,277.55 ₪. תמורת הודעה מוקדמת 25. התובעת פוטרה על אתר, ביום 20/11/99, ואין חולק כי היא לא קיבלה הודעה מוקדמת. 26. לאור העובדה שדחינו את גרסת הנתבעת בענין סיבת הפיטורים, אין אנו נדרשים לדון בשאלה אם הדיווחים העתידיים בכרטיס הנוכחות מצדיקים פיטורים בלא הודעה מוקדמת; ממילא אין אנו רואים את התובעת כמי שפוטרה עקב כך. על כן, אנו רואים את התובעת כמי שהיתה זכאית לקבל הודעה מוקדמת טרם פיטוריה, ומשלא קיבלה הודעה כזו - היא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת. 27. ב"כ התובעת עתר להודעה מוקדמת בגובה שכר ל-14 ימים. אולם, התובעת היתה באותה עת בעלת ותק של רק מעט למעלה מ-6 חודשי עבודה (לא כולל תקופת העבודה בשנת 1998), ועל פי צו ההרחבה הכללי בענין הודעה מוקדמת, היא היתה זכאית ל-6 ימי הודעה מוקדמת בלבד. ששת הימים שמיום 20/11/99 ואילך כללו גם את יום א', יום שבו התובעת ממילא לא היתה אמורה לעבוד, כך שתמורת ההודעה המוקדמת שהיא זכאית לקבל - היא בגובה שכר עבודה ל-5 ימים, כלומר - 25 שעות עבודה, ששווין - 375.75 ₪. פיצוי הלנה 28. בין הצדדים יש מחלוקת בדבר פיצוי הלנת השכר. 29. לנתבעת טענות שונות לתמיכה בטענתה שאין לחייב אותה בפיצוי הלנה. 30. בענין ההתיישנות, שלא כנטען על ידי ב"כ התובעת בסעיף 5 (עמ' 7 לסיכומיו), בענין פיצוי הלנה ההתיישנות לפי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, היא התיישנות מהותית, כלומר - הזכות לפיצוי הלנה עצמה מתיישנת, ואיננה התיישנות דיונית (שבה רק זכות התביעה מתיישנת), כך שאין מקום כאן לטענותיו בענין העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. למעשה, אם הזכות לפיצוי הלנה התיישנה - מנוע בית הדין מלפסוק פיצוי הלנה אף בהעדר טענה כלשהי על התיישנות. 31. התביעה לשכר עבודה בגין חודשי העבודה שהיו בשנת 1998 - הוגשה למעלה משנה לאחר המועד לתשלום השכר. עם זאת, ב"כ התובעת טוען כי הזכות לפיצוי הלנה מעין זה לא התיישנה, וזאת לפי סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר. פרשנותו של סעיף 17א(ב) האמור - קשה, ובעינינו - לא ניתן לפרש את הסעיף האמור פרשנות סבירה כלשהי, לאור נוסחו הלקוי והבלתי מובן (והשוואתו עם סעיף 17א(ג) לאותו חוק). עם זאת, אנו סבורים שאין צורך להיכנס בפסק דין זה לשאלת הפרשנות הנכונה של סעיף 17א(ב) וסעיף 17א(ג) לחוק הגנת השכר, באשר אף אם היינו יוצאים מנקודת הנחה שהזכות לפיצוי הלנה לא התיישנה - הרי שלא היינו רואים מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה על תקופת העבודה בשנת 1988, וזאת, בשל כך שלמרות שדחינו את גרסתה של הנתבעת בענין זה, וקבענו שהתובעת היתה בגדר "עובדת" באותה עת, הרי שהיתה "ממשות" בלתי מבוטלת בחלוקי הדעות בדבר זכאות התובעת לשכר עבודה בתקופה שמיום 1/6/98 ועד ליום 15/10/98. אנו סבורים כי לאור הנוהג שהתגבש באותו זמן במחלקת הרווחה של הנתבעת (כפי שהוא נלמד בעיקר מפסק הדין בתיק ד"מ 2670/99), לא הנתבעת ולא התובעת סברו באותו זמן שהתובעת זכאית לשכר עבודה. נעיר כי לא בכדי, לא כללנו בעובדות שפירטנו לעיל את גרסתה של התובעת על כך שהיא ביקשה לקבל שכר באותה עת, ואת גרסתה על כך שמנהלת המעון הבטיחה לה שהענין יסודר. התובעת עבדה מספר חודשים בלא לקבל שכר, לא שוכנענו כי ביקשה את שכרה באותו זמן. לאחר מספר חודשי הפסקה- היא שבה לעבוד אצל אותה מעבידה בלא להזכיר את שכר העבודה בעבור שנת 1998, ורק לאחר שפוטרה, (וכנראה רק לאחר שנודע לה על פסק הדין בתיק ד"מ 2670/99), היא נזכרה לתבוע את שכרה לשנת 1998. בנסיבות אלה, אנו סבורים שאף אם הזכות לפיצוי הלנה לא היתה מתיישנת (ולדעתנו היא התיישנה) - הרי שהיה מקום לבטל את פיצוי ההלנה על שכר העבודה לשנת 1998, ולשערך את הסכום באמצעות הפרשי הצמדה וריבית בלבד. על כן - אנו דוחים את התביעה לפיצוי הלנה על שכר העבודה של שנת 1998. 32. טענת ההתיישנות רלוונטית גם לענין שכר העבודה לשנת 1999, וזאת לאור הסכום ששולם לתובעת ביום 5/7/99, (1,000 ₪ נטו או 1,127 ₪ ברוטו). מאז ששולם סכום זה ועד להגשת התביעה - חלפו למעלה מ-60 ימים, כך שיש לבחון את טענת ההתיישנות. אלא שגם בענין זה, אין אנו סבורים שעלינו לפרש כעת את הסעיף הבעייתי בעינינו - סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, באשר שוב, כפי שיוסבר להלן, אין אנו סבורים שיהיה זה נכון לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנת שכר כלשהו גם על שכר העבודה שלא שולם בעבור שנת 1999 (ובכך כוונתנו גם ליתרת השכר, כאשר ברור שהזכות לפיצוי הלנה על הסכומים ששולמו לתובעת לאחר יום 5/7/99 - טרם התיישנה, באשר התביעה הוגשה לבית הדין ביום 20/12/99 - פחות מ-60 ימים לאחר תשלומם של אותם סכומים. 33. דעתנו על כך שלא יהיה זה נכון לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה, מבוססת על הטעמים שלהלן: א. לפי תצהירו של מר יוסף טאהא, ונספחיו, הנתבעת היתה מצויה לא רק במצב כלכלי קשה, אלא בנסיבות מיוחדות שבהן - עקב מעשים שנחשדו (גם על ידי משרד הפנים) כעבירות פליליות - עוקלו סכומים גבוהים מתקציביה של הנתבעת (28,000,000 ₪). נסיבות מיוחדות אלה עשויות להצדיק שלילת פיצוי ההלנה של שכר העבודה ששולם באיחור של מספר שבועות. ב. מרבית שכרה של התובעת לשנת 1999 שולם טרם הגשת התביעה וחלק נוסף ממנו שולם 3 ימים לאחר הגשתה. ג. אמנם, קבענו לעיל שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את תשלום הסך של 500 ₪ ביום 9/8/99, אך כפי שהדגשנו לעיל, קביעה זו היא רק מסקנה שלנו על סמך הנתונים שבידינו ומבלי ששמענו עדויות. אין בכך כדי למנוע את האפשרות שהיה ממש בחלוקי הדעות בענין זה. 34. התובעת נסמכת רבות על פסק הדין שניתן בבית דין זה בתיק ד"מ 2670/99, שם נפסק פיצוי הלנה מלא. כדי שהתובעת לא תצא בתחושה שהיא מופלית לרעה לעומת התובעת בתיק ד"מ 2670/99, אנו מוצאים לנכון להבהיר כי יש טעמים שונים לכך שתוצאת פסק דין זה שונה מתוצאת פסק הדין בתיק ד"מ 2670/99, וביניהם אלה: א. בתובענה שבפנינו, בניגוד למה שהיה בתיק ד"מ 2670/99 - לא מצאנו שהנתבעת העלתה טענות בחוסר תום לב. ב. אדרבא, לכאורה, יש חשש מסויים לחוסר תום לב מצדה של התובעת, אשר אין חולק כי דיווחה דיווחים בלתי נכונים בדו"ח הנוכחות לחודש נובמבר 1999. (אין אנו קובעים שהיה כאן חוסר תום לב מצד התובעת, לאור ההסבר שהיא נתנה, אך החשש לכך - קיים). ג. בתקופה שעברה מאז מתן פסק הדין בתיק ד"מ 2670/99 ועד היום, השתנתה ההלכה הפסוקה בענין שיקול הדעת המוקנה לבית הדין בפסיקת פיצוי הלנה, וכפי שאנו מבינים - שיקול הדעת בענין - הורחב (ראו למשל: ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - מימון, טרם פורסם, פס"ד מיום 29/11/00). 35. בענין פיצוי ההלנה נעיר עוד כי התובעת עתרה לפיצוי הלנה גם על תמורת ההודעה המוקדמת, אלא שרכיב זה איננו נושא זכות לפיצוי הלנה. 36. התוצאה מהאמור לעיל היא שאנו דוחים את הדרישה להטיל על הנתבעת פיצוי הלנה, וקובעים שכל הסכומים הנפסקים בפסק דין זה, ישוערכו באמצעות הפרשי הצמדה וריבית בלבד. ל ס י כ ו ם 37. אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את האמור להלן: 38. על הנתבעת לשלם לתובעת את שכר עבודתה כמפורט להלן (בכפוף לאמור בסעיף 39): שכר חודש יוני 1998, בסך 1,823.90 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/7/98 ועד התשלום בפועל. שכר חודש יולי 1998, בסך 1,894.05 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/8/98 ועד התשלום בפועל. שכר חודש אוגוסט 1998, בסך 916.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/9/98 ועד התשלום בפועל. שכר חודש ספטמבר 1998, בסך -.1,833 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/10/98 ועד התשלום בפועל. שכר חודש אוקטובר 1998, בסך 916.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/98 ועד התשלום בפועל. שכר חודש מאי 1999, בסך 1,307.61 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/6/99 ועד התשלום בפועל. שכר חודש יוני 1999, בסך 1,142.28 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/7/99 ועד התשלום בפועל. שכר חודש יולי 1999, בסך -.2,025 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/8/99 ועד התשלום בפועל. שכר חודש ספטמבר 1999, בסך -.1,950 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/10/99 ועד התשלום בפועל. שכר חודש אוקטובר 1999, בסך 1,803.60 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/99 ועד התשלום בפועל. שכר חודש נובמבר 1999, בסך 1,277.55 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/12/99 ועד התשלום בפועל. 39. מובהר בזה שסכומי השכר האמורים בסעיף 38 לעיל, הם סכומים ברוטו שמהם יש לנכות את הניכויים המתחייבים על פי דין. בנוסף לכך, יש לנכות מהסכום שפורטו בסעיף 38 לעיל, את סכומי הברוטו שהנתבעת כבר שילמה לתובעת, כמפורט להלן: סך של 1,127 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5/7/99. סך של 4,462 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6/11/99. סך של 1,828 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/12/99. 40. על הנתבעת לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בסך 375.75 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21/11/99 ועד התשלום בפועל. 41. על הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/7/01, אם לא ישולמו קודם לכן. 42. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 15 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. שעות עבודה ומנוחהכרטיס נוכחות