קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שפיכת מים רותחים על אדם: .1המערערת הואשמה בבית משפט השלום בחדרה (ת.פ. 1908/97, בפני כב' השופטת דיאנה סלע), בעבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380של חוק העונשין התשל"ז - 1977(להלן - החוק), על כך שביום 28.7.95סמוך לשעה 30:09, בביתה שבמושב עמיקם, תקפה את המתלונן (להלן - המתלונן), בכך ששפכה על גבו מים רותחים. למתלונן נגרמו פגיעות, בגב בבית השחי ובמותן, והוא נזקק לטיפול רפואי. הרקע לאירוע, כך פורט בכתב האישום, הוא בגלל סכסוך על גבולות הקרקע שבין ביתה של המערערת לבין ביתו של המתלונן, בישוב הנ"ל. המערערת טענה, כי פעלה מתוך הגנה עצמית ולא היה בפעולתה משום עבירה, זאת לאחר שהמתלונן, שוטר, נכנס אל ביתה והסיג את גבולה, איים עליה, והיא פעלה כדין לצורך הרחקתו ולשם התגוננות. גרסתה של המערערת התקבלה בעיקרה על ידי כב' השופטת סלע, אשר מצאה כי המערערת "הותירה רושם מהימן על בית המשפט למרות שבחלק מדבריה היתה סתירה, ועדותה במשטרה לא תאמה לעדותה בבית המשפט". לעומת זאת, קבעה כב' השופטת סלע, באשר למתלונן כי הוא "הותיר רושם בלתי מהימן על בית המשפט לענין תחילת האירוע, אינני מקבלת את עדותו במלואה ואני סבורה כי ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים חלקיים בלבד על פיה". בסופו של דבר, בהחלטתה המפורטת והמנומקת מיום 6.6.00, קבעה כב' השופטת סלע כי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהמערערת ביצעה עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. היא מצאה לנכון, לאור נסיבות המקרה כמפורט בהחלטתה שלא להרשיע את המערערת בעבירה האמורה, והורתה על קבלת תסקיר של שירות המבחן. תסקיר זה עמד בפניה, ובגזר הדין חייבה כב' השופטת סלע את המערערת לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150שעות, וכן חייבה אותה לפצות את המתלונן בגין הנזקים והסבל שנגרמו לו מחמת הכוויות בגין העבירה שביצעה המערערת. סכום הפיצוי נקבע לסך של 700, 7ש"ח לשלמו ב - 7תשלומים חודשיים שוים ורצופים החל מיום. 1.11.00ובכל 1לחודש שלאחר מכן. על פסק דינה של כב' השופטת סלע מלינה המערערת. היא חוזרת וטוענת כי ראוי היה לזכותה מכל אשם. לחילופין, מבקשת המערערת, להקל בעונש שהוטל עליה ולבטל או להפחית מן הפיצוי שהושת עליה בערכאה הראשונה. .2אכן, מדובר במקרה חריג ובנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. המתלונן הוא שוטר, צעיר וחזק מן המערערת. הוא מסוכסך עם המערערת שהיא אשה מוכה, בגיל העמידה, הסובלת מבעיות רפואיות שונות, וכי שנה לפני האירוע, אף עברה ניתוח של כריתת שד. נפלה ביניהם מחלוקת באשר לגבולות שבין נכסיהם הסמוכים זה לזה, במושב עמיקם. המתלונן נקט פעולות חד-צדדיות, עקר עצים שנשתלו על ידי המערערת בגבולות השטח, והחל לאיים עליה ולחדור ולהיכנס לביתה בלא רשותה תוך הסגת גבול. כך עשה גם ביום 28.7.95כאשר נכנס לביתה הגיע אל המטבח. היא דרשה ממנו לצאת, אך הוא תקף אותה בצעקות. היא הרימה מטאטא כדי לגרש אותו ואז הוא תפס את המטאטא שבסופו של דבר נשבר, והיא נשרטה בידה הימנית. במצב דברים זה, לא שלטה המערערת בעצמה, נטלה מן הכיריים פינג'אן קפה בו היו מים, ושפכה אותם לעברו של המתלונן. הוא נכווה בגבו, כמתואר בכתב האישום וכפי שהדבר גם משתקף בתמונה נ/5, וכמפורט בגליון חדר המיון ת/ 3המאשר כי המתלונן נזקק למנוחה של 4ימים לתרופות אנלגטיקה ולהמשך טיפול רפואי על ידי חבישות. אז יצא המתלונן מן הבית, והלך להביא את תעודת שוטר כדי להציגה בפני המערערת, לטענתו כדי להשתלט על המערערת, ולמעשה כדי לנסות ולהדגיש בפני המערערת שהדברים יעלו לה ביוקר. כב' השופטת סלע קיבלה את גרסת המערערת. היא קבעה כי "בכל הנוגע לסכסוך הגבולות בין הנאשמת למתלונן, והעובדה שבמשך תקופה ארוכה היו בני הזוג מוטרדים ע"י המתלונן ובני משפחתו, הן בכניסה לביתם ללא הזמנה והן בויכוחים מילוליים על חלוקת שטח האדמה, ושאכן המתלונן נהג להיכנס ללא רשות לביתה של הנאשמת". עוד קבעה, כגרסת המערערת "כי ביום האירוע נכנס המתלונן ללא רשות לביתה". התפתח ויכוח וכב' השופטת קבעה כי "הנאשמת חשה פחד בהיותה אשה בגיל העמידה עם בעיות רפואיות שנאלצה להיכנס לעימות פיזי עם אדם צעיר וחזק ממנה". המתלונן ניסה לשכנע את בית המשפט כי המים נשפכו על גופו כאשר כבר יצא מן החדר, ללא התגרות מצידו. גרסה זו לא התקבלה על ידי כב' השופטת סלע אשר סברה כי הנתונים מתיישבים עם גרסתה של המערערת "ששפכה את המים במהלכו של הריב לאחר התגרות מצד המתלונן ולא עפ"י גרסתו של המתלונן כי היה בדרכו אל מחוץ לבית והמים נשפכו ללא פרובוקציות מצדו". עוד ציינה כי "הכויות שנגרמו בגבו של הנאשם (צ"ל המתלונן - ש.ב.) ובבית השחי, יכלו להיגרם במהלך הסתובבותו של המתלונן והפניית גבו לעבר הנאשמת, וכמו כן קיימת האפשרות שהרים את ידיו וכך נפגע". כב' השופטת סלע דחתה את טענת המערערת, שאכן לא היתה במקומה, וראוי היה שלא להעלותה כלל, כאילו המתלונן שפך על עצמו מים רותחים כדי להחמיר את הכוויות. בסופו של דבר קבעה כב' השופטת סלע: "למרות הסתירות בעדותו של המתלונן והעובדה כי התקרית בה נפגע היתה מתוך תקריות רבות ואיומים מילוליים שהופנו כלפי הנאשמת ובן זוגה, אני קובעת כי התביעה הרימה את הנטל והוכיחה כי את העובדות המפורטות בכתב האישום. באשר לטענת ההגנה העצמית, אינני מקבלת את גרסת ההגנה בדבר קיומו של סייג ההגנה העצמית". בהחלטתה מיום 28.3.00בדקה כב' השופטת סלע את התנאים לקיום ההגנה וקבעה כדלקמן: "אין ספק שחדירתו של המתלונן לפרטיותה של הנאשמת ונקיטת הפחדות מילוליות נגדה אכן יכולות ליצור תחושה של חוסר נוחות ואף פחד. כמו כן אני מקבלת את דבריה של הנאשמת בדבר עברה הטראומטי כאישה מוכה שמצאה את עצמה בסיטואציה מאיימת, שהעלתה את משקעי העבר. המתלונן נכנס לבית כשידע שאינו רצוי בו והתעמת מול אישה מבוגרת ממנו ששהתה בבית לבדה. כאמור לעיל, קיבלתי את גרסתה של הנאשמת בדבר איומים והתגרות מצד המתלונן שחי במושב זמן רב, הכיר את הסביבה ואת האנשים וחש מספיק חזק כדי לאיים על הנאשמת שנהגה להגיע רק בסופי שבוע למושב שהוא יפגע בקניינה ויגרום לכך שלעולם לא תהיה בעלת המשק. יתכן שהתנהגותו של המתלונן עולה כדי השגת גבול כאשר הוא נכנס לנכס שלא שלו, וכנראה הפחיד את בעלת הנכס, העליבה והקניטה... ואולם למרות התנהגותו של המתלונן..., לא עומד לנאשמת סייג ההגנה העצמית שכן לא היו כל ראיות ממשיות לכך שגופה או רכושה נמצאו בסכנה מיידית, והראיה לכך שתגובתו של המתלונן לשפיכת המים לא היתה תגובה אלימה, והוא יצא לרכב וחזר עם תעודת שוטר. אני מאמינה כי הנאשמת קצה בחדירה לפרטיותה מצד המתלונן ובאירוע עצמו חשה צורך לעשות מעשה כדי לסיים את הויכוח, ופעלה במידה העולה על הצורך לסלק את המתלונן מביתה תוך פגיעה גופנית בו. אני דוחה את טענת ההגנה העצמית. ... סעיף 34יא לחוק העונשין קובע כי ישנם מצבים בהם אנשים נאלצים להגן על אינטרסים לגיטימים תוך פגיעה באינטרסים לגיטמיים אחרים. לאור הניתוח דלעיל, לא הוכח קיומה של הגנת הצורך, ואני רואה לדחות את הטענה." .3טענת ההגנה העצמית קבועה בסעיף 34י של החוק האומר: "לא יישא אדם באחריות פלילית במעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים." כמו כן ראוי לצטט את הוראות החוק האלה: סעיף 34יא לחוק: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו." סעיף 34טז לחוק: "הוראות סעיפים 34י, 34יא ו - 34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה." סעיף 18לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969: "(א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין. (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם". סעיף 34כב לחוק: "(א) (ב) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג." בע.פ. 1713/95 בוריס פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265, נדון ענינו של מי שהורשע בהריגת אשתו, במהלך עימות אלים בין בני הזוג, כאשר הקורבן היתה נתונה להשפעת אלכוהול וניסתה לדקור אותו בסכין שאחזה בידה. הוא דקר אותה פעמיים באותה סכין, פעם אחת דקירה שטחית בחזה ופעם אחת דקירה בירך שגרמה לחתך של העורק המרכזי. הוא הציע לקורבן לסייע לה לחבוש את רגלה אך נדחה והיא ענתה לו כי היא תטפל בעצמה, הוא עזב את הדירה במשך מספר שעות, ואח"כ האשה נפטרה. נפסק בנסיבות אותו מקרה כי: "משעלה בידי המערער להשתלט על ידה של המנוחה שהחזיקה בסכין ו"לסובבה" - קרי: להטותה ממנו - שוב לא ניצב בפני סיכון שהצריך "דקירה" על מנת לאיינו... ה"דקירה", בירך לפחות בעוצמה שבה בוצעה, הדגישה בנסיבות המקרה את שאת ההתגוננות וחרגה מגבולה." לפיכך נדחתה במקרה זה טענת ההגנה העצמית. בת.פ. (ירושלים) 237/95מדינת ישראל נ' אליהו קידר, תקדין מחוזי 98(2) עמ' 30, היה מדובר בסכסוך שכנים שבמסגרתו ירה הנאשם אל אזור הבטן של הנפגע, דבר שנעשה כאשר הנפגע ניסה להניף קורה והיה חשש שהוא עומד להניפה על ראשו של בן משפחתו של הנאשם. כב' השופטת שילדלובסקי-אור הכירה בטענה העצמית, ולא קיבלה את טענת התביעה שהנאשם היה צריך להסתפק ביריית אזהרה באויר. נפסק שם כי "סבירות מעשהו של הנאשם עומדת במבחן השקילות והמידתיות בין הנזק שביקש הנאשם למנוע לבין זה שנגרם עקב המעשה. רוני היה בסיכון של פגיעה בחייו או נזק קשה לגופו עקב מכת הקורה שהיתה עלולה להיות מונחתת עליו. הנזק שנגרם לרוני, אף כי היה קשה, עמד ביחס "מתאים" לנזק שהנאשם ביקש למנוע." בת.פ. (באר שבע) 62/94מדינת ישראל נ' עטיה אלאטרש, דינים מחוזיים כו(4) 979, סוקר כב' השופט טימור את הפסיקה בכל הקשור לטענת "הגנה עצמית" נדון שם ענינו של מי שירה באקדח, ואשר תוקפים עטו עליו ועל בנו והאחד מהם אחז בגרזן והשני תפס חלק מבלוק. אמר כב' השופט טימור בהסתמך על ע.פ. 962/85 שאול צמח נ' מדינת ישראל, פ"ד מא עמ' 17: "נאמר כבר כי מותר לנתקף אף להרוג את המתקיף כדי להתגונן מפני חבלה חמורה. זכותו החברתית והמשפטית של הנתקף להיות מוגן מפני התקפה בלתי חוקית הנושאת בחובה סכנה מידית וממשית לחייו. אין להחמיר באיזון האינטרסים שבין אלה של הנתקף לעומת התוקף יש לשפוט הדברים לפי הקנה המידה של אדם בנסיבות בהן עמד הנאשם." .4עמדתי היא, כי ראוי במקרה דנן לקבל את טענתה של המערערת, בדבר ההגנה העצמית העומדת לה ושבגינה אין לראות במעשה שעשתה כלפי המתלונן, משום עבירה של תקיפה. כאמור לעיל, התקבלה על ידי כב' השופטת סלע בעיקרה, גרסתה של המערערת. כאשר אנו באים לבחון את טענת ההגנה העצמית, עלינו לראות את הרקע כולו. מצד אחד, מדובר באשה מוכה, בגיל העמידה, הסובלת מבעיות רפואיות. מצד שני, מדובר באדם צעיר חזק בגופו שהוא שוטר. הוא התאנה לה תקופה ארוכה והעז לחדור, לא פעם אחת, ולהיכנס לבית מגוריה, והגיע עד למטבח; הוא סירב לצאת משם כשנדרש לכך; לא היסס להיכנס עימה לעימות כאשר היא מנסה להתגונן בפניו בעת שאחזה במטאטא; העימות שהוא אשם בו גרם לפציעתה בידה. גם אז הוא לא הסתלק מן המקום. אמנם, עדיף היה שלא להיזקק למים הרותחים בפינג'אן שעל הכיריים, וחבל שכך נעשה, אבל עדיין ברור שהמערערת היתה נתונה בסכנה מוחשית לאינטרס לגיטימי והוא חירותה, רכושה, ושלמות גופה. אין לומר שהפעולה לא היתה נחוצה באופן מיידי, ולפי דעתי, ניתן לראות אותה ככזאת שעומדת במבחן של סבירות ושקילות. כמו כן נראה לי כי במקרה דנן, לא ניתן לומר על המערערת כי היא צפתה "מראש את אפשרות התפתחות הדברים", זאת אף אם היה משום פסול כלשהו בפעולתה כששפכה את המים על גופו של המתלונן. בעוד שהגנת הצורך דורשת קיומה של "סכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה", ההגנה העצמית קיימת גם שעה שמדובר בהדיפת "תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית". אין ספק שבמקרה דנן תקף המתלונן את המערערת שלא כדין, תוך שגרם לסכנה מוחשית של פגיעה בגופה, בחירותה הכוללת זכותה לפרטיות, וברכושה. לפיכך, לו דעתי תישמע הייתי מקבל את הערעור בשלמותו, ומזכה את המערערת מן העבירה שיוחסה לה בכתב האישום שהוגש לערכאה הראשונה. .5נראה לי, שמוצדק גם לקבל את טענת המערערת בכל מה שקשור לחיובה לשלם פיצויים בסך 700, 7ש"ח, למתלונן. .6סעיף 77של החוק קובע: "(א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 400, 84שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו. (ב) ... (ג) לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס כשיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים". לשונה של הוראת חוק זו ברורה. ניתן לחייב בפיצויים רק את מי שהורשע. לדעתי יש בכך הגיון. ראוי בנדון זה לשמור על ההבחנה בין מי שמורשע לבין מי שאינו מורשע בדין, ולא מצאתי תקדים לכך שביהמ"ש העליון חייב מי שלא הורשע, בתשלום פיצויים. מכל מקום, אין זה המקרה המתאים שבו מוצדק לחייב נאשם בפיצויים למתלונן, ובוודאי שלא בסכום כה גבוה, כפי שנקבע בערכאה הראשונה. .7אני מציע כי נקבל את הערעור ונזכה את המערערת מן העבירה שיוחסה לה בכתב האישום בערכאה הראשונה. אם דעתי בנדון זה לא תישמע, אני מציע כי נבטל את החיוב שהוטל על המערערת בכל מה שקשור בפיצויים שהושתו עליה מכח הוראת סעיף 77לחוק העונשין. ש. ברלינר - שופט השופט א. רזי: .1עיינתי בחוות דעתו של אב בית הדין. לצערי, לא אוכל להסכים עמו, כי בנסיבות הענין עומדת לה, למערערת, טענה של פטור מאחריות פלילית מחמת שפעלה מתוך "הגנה עצמית". אקדים ואומר, כי התנהגותו הרעה של המתלונן מזדקרת לעין. כוונתי לאופן בו בחר לנהל את הסכסוך עם המערערת אודות מיקום הגבול בין נכסיהם במושב. השופטת המלומדת ששמעה את הראיות עמדה על כך בהכרעת הדין. גם חברי הנכבד, הדגיש בסעיף 2לחוות דעתו את העובדות בענין זה. יחד עם זאת, כמו השופטת המלומדת, אף אני סבור כי לאור מצב הראיות בכללותו, אין די בממצאים העובדתיים שנקבעו לחובת המתלונן, על מנת לשלול את פליליות המעשה שיוחס למערערת. .2עיקרו של הסייג בדבר "הגנה עצמית", בזכותו של אדם להדוף תקיפה שלא כדין בנסיבות, בתנאים ובמגבלות שנקבעו בדין ובהלכה הפסוקה. סעיף 34י' לחוק העונשין מונה את ארבעת התנאים הבסיסיים לתחולת ההגנה - א. המעשה שעשה היה "דרוש באופן מיידי"; ב. כדי "להדוף תקיפה שלא כדין"; ג. "שנשקפה ממנה סכנה מוחשית"; ד. של "פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שלו או של זולתו"; כפי שעולה מסעיפי החוק שנסקרו על ידי חברי, נאשם הטוען כי נקלע למצב המצדיק עשיית מעשה של "הגנה עצמית", נדרש לעבור משוכה נוספת. בהתאם לסעיף 34ט"ז גם מוטל עליו לשכנע כי בנסיבות הענין, מעשהו לא חרג מהסביר לשם מניעת הפגיעה. השופטת המלומדת לא הייתה נכונה לקבל את טענת המערערת כי המעשה שעשתה היה "דרוש באופן מיידי". מסקנה זו, המבוססת על חומר הראיות, מקובלת עלי. בסעיף 7להכרעת הדין, הופנתה תשומת הלב למרכזיותו של התנאי האמור במסגרת סעיף 34י', תוך שהובהר כי לדברי המערערת, היא שפכה את המים הרותחים על המתלונן שעה שגבו היה מופנה אליה. כן הודגש, כי המערערת עשתה את אשר עשתה לאחר שהמתלונן הצליח להוציא מידיה את מקל המטאטא, שמט אותו ולא הראה כל סימן שבכוונתו לפגוע בה. דברי המערערת באו לידי ביטוי במהלך עדותה בבית המשפט כמפורט להלן: "בבת אחת הוא הצליח לשחרר את המטאטא מהשרירים שלי בידיים והמקל נשבר כי הוא הפעיל המון כח... באותו רגע גם השתן התחיל לנזול וכיסה את סנדליי. אני נורא התביישתי וביקשתי ממנו שיעזוב את הבית. הוא חייך חיוך מרושע והמשיך לעמוד ולא זז. ראיתי על ידי גזיה עם פנגל (צריך להיות פינג'אן - א.ר.) שהיו בו מים על סף רתיחה...הושטתי את היד לפנגל כדי להבריח אותו. הייתי בטוחה שברגע שהוא יראה את זה הוא יעזוב את הבית. אבל הוא המשיך לעמוד ולצחוק. הוא סובב אלי את הגב והמשיך לעמוד לידי. באותו רגע לא היה באפשרותי לצעוד צעד אחד ולרדוף אחריו או להניף את הפנגל. הרמתי את הפנגל לאט לאט ושפכתי לו על הגב... כשהוא לא עשה שום צעד. הוא הפנה אלי את הגב אבל המשיך לעמוד. הוא הזמין את זה" (עמ' 18לפרוטוקול). בעמ' 19לפרוטוקול נרשמו חילופי דברים בין ב"כ המאשימה לבין המערערת כמפורט להלן: "ש. האם תפס את המקל אחרי שנשבר והרביץ לך? ת. לא. הוא השליך אותו על הארץ. הוא פצע אותי לפני כן. בזמן השבירה נפצעתי. ש. הוא צעק במהלך השיחה ביניכם? ת. כן. ש. הוא איים עלייך באלימות פיזית שהוא יפגע בך או ירצח אותך וכו'? ת. לא. הוא השתמש באלימות נגדי כשהוא טלטל אותי עם המטאטא. ש. האלימות נוצרה כתוצאה מהרצון שלו לתפוס את המקל? ת. כן." .3השופטת הגיעה למסקנה כי בנסיבות הענין מעשה של שפיכת מים רותחים חרג מן הסביר. לדעתי, אין כל הצדקה להתערב בכך. התנאי בדבר סבירות התגובה הינו מעין מבחן על, שאי עמידה בו מונעת את ההסתייעות בהגנה, גם בנסיבות שבהן התקיימו כל הדרישות המנויות בסעיף 34י' (ראה: י. לדרמן, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג, עמ' 485). בע"פ 4785/90 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) עמ' 221נאמר מפי כב' השופטת דורנר, בעמ' 228: "בגדר הסבירות נכללת גם נחיצות המעשה. כלומר, מעשה החורג מן המידה הדרושה להגנת החיים איננו עומד בדרישת הסבירות, שכן הוא מאבד את אופיו ההגנתי המקנה לו פטור מאחריות פלילית והופך לתקיפה שמטרתה להעניש את התוקף. מעשה "ענישה" בתגובה לתקיפה איננו סביר..." מהבחינה העובדתית, אשוב ואזכיר את הנאמר מפי המערערת בנוגע למצב הדברים ברגע הקריטי. המתלונן אמנם התעקש וסירב לצאת מביתה. אינני מקל ראש בהתנהגותו החצופה והקנטרנית של המתלונן, אך מעבר לכך לא היה דבר שהעמיד את המערערת בפני סכנה. כפי שצויין על ידי השופטת המלומדת, המערערת "קצה בחדירה לפרטיותה", ביקשה לסיים את הוויכוח ולסלק את המתלונן מהדירה. יש בהחלט להבין את רצונה זה. מאידך, אינני סבור שאפשר לקבל בהבנה את אשר עשתה, במצב של איבוד עשתונות, כדי להחיש את יציאתו של המתלונן מהבית. בנסיבות הענין, לא היה דרוש לנקוט בשום מעשה אלימות פיזי. עמדו בפניה דרכים אחרות כדי להיחלץ מהמצוקה הנובעת מהמשך נוכחותו של המתלונן בדירה כגון פנייה למשטרה. מכל מקום, בוודאי שלא היתה הצדקה לשפוך עליו מים רותחים. לדעתי, היה בכך כדי להגדיש את סאת ההתגוננות ולחרוג מגבולה באופן קיצוני. .4חברי קיבל את טענת המערערת, כי לא ניתן לחייבה בתשלום פיצויים למתלונן, היות ובית המשפט קמא לא הרשיעה בדין. חברי הנכבד מצטט את סעיף 77לחוק העונשין ומציין כי לאור לשונו הברורה של החוק, מתחייבת ההבחנה בין מי שמורשע בדין לבין מי שרק נקבע לגביו כי ביצע את העבירה. גם בענין זה הנוגע לסמכות, אינני תמים דעים עם השקפתו של אב בית הדין. הנימוקים לכך פורטו בחלקם בסיכום טענותיה של נציגת המדינה. בין היתר, הופנתה תשומת הלב לרעיון המונח ביסודו של סעיף 77לחוק לפיו העבריין יעשה מאמץ להטיב את הנזק שגרם ושלצורך זה לא נדרשת הרשעה, אלא די בכך שבית המשפט קבע שהוא ביצע את העבירה. לעמדה זו המקובלת עלי, מצאתי תימוכין על דרך האנלוגיה. השאלה הנראית בעיני דומה נדונה בהקשר לתוקפם המחייב של ממצאים ומסקנות שנקבעו נגד נאשם בהליך פלילי שנסתיים בהחלטה לנקוט נגדו בדרכי טיפול, מבלי להרשיעו בדין. בגידרה של תביעה לפיצויים שהוגשה לאחר מכן, נתקבלה טענת העבריין שאין להסתמך על ממצאי המשפט הפלילי, מאחר ואין מדובר בפסק דין מרשיע, כאמור בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות. בית המשפט העליון הגיע באותו ענין (ע"א 19/89 שלג גליל נ' כלפה, תקדין עליון, כרך 91(2) 1530), למסקנה אחרת. בפסק הדין נאמר: "אנו מסכימים לטענת המערער הנתמכת באמרת אגב רבת משקל שניתנה בבית משפט זה בע"א 269/82 ו - ...304/82שלענין סעיף 42א(א), אין הבדל בין פסק דין מרשיע ממש ופסק דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים, אך מנימוקים טיפוליים הוא לא נסתיים בהרשעה..." ראוי גם לסקור את דבריו של בית המשפט העליון באותה פרשה שצוטטה לעיל - ע"א 269/82, 304/82כרמי נ' הילמן ואח' פ"ד מא(4) עמ' .1 כך נאמר על ידי כב' השופטת בן פורת: "בפסק דינו בבית המשפט המחוזי אומר על כך השופט המלומד, כי משפסק בית המשפט בהליך הפלילי כי הוא אינו מרשיע את השניים מכח סעיף 24(3) לחוק הנוער, אין מסקנותיו יכולות לשמש לפניו כראייה, הואיל ובאין הרשעה לא מתמלאת הדרישה שבסעיף 42א לפקודת הראיות... שיהיה מדובר בפסק דין פלילי מרשיע. אכן, סעיף 42א לפקודת הראיות לפי לשונו, מדבר על פסק דין פלילי אשר מרשיע את הנאשם. תנאי זה לא סתם נדרש. הרשעה בפלילים חייבת כידוע להישען על ראיות אשר הוכחו מעבר לכל ספק סביר. זה השיקול המונח ביסוד הכשרתה של הרשעה כזאת כראייה לפי הסעיף הנ"ל בהליך אזרחי. ההגיון הצריך לעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרש פסק דין פלילי מרשיע במובן סעיף 42א לפקודת הראיות מהו. משום כך נוטה אני לראות פסק דין מרשיע גם בפסק דין שאין בו הרשעה מטעמי התחשבות בנאשם, אם נקבע בו (כמו בענייננו) על פי חומר הראיות, שאשמתו אכן הוכחה..." אודה, כי התלבטתי אם לאור התנהגותו של המתלונן שחדר למבצרה של המערערת, סירב לצאת מהמקום והתעלל נפשית באדם חלש ממנו, ראוי היה לפסוק לזכותו תשלום פיצויים בגדרו של ההליך הפלילי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה, שאין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. תגובתה הקיצונית של המערערת, הנזק הגופני שנגרם למתלונן, הסכום המזערי שנפסק והצורך בהרתעה, הצדיקו את ההחלטה בענין זה. .5כפי שניתן להבין מכל האמור, אני מציע כי נורה שהערעור ידחה. א. רזי - שופט השופטת ש. שטמר: אני מסכימה למסקנותיו של עמיתי, כב' השופט א' רזי, בפסק דינו ומנימוקיו. הסכמתי היא הן לקביעתו של כב' השופט רזי, שהעובדות - כפי שנקבעו ע"י בימ"ש קמא - אינן מקימות למערערת את הסייג של "הגנה עצמית", והן לקביעתו כי ניתן לגזור על נאשם, שנקבע כי עבר עבירה אולם לא הורשע, לפצות מתלונן עפ"י הסמכות שבסעיף 77לחוק העונשין, התשל"ז - .1977 ש. שטמר - שופטת הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור. משפט פליליאלימותתקיפהמים