תאונה במסעדה - ילדה התנגשה בדלת זכוכית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במסעדה: 1. התובעת, קטינה ילידת 1986 (להלן: "התובעת"), והוריה תובעים 2, 3, (להלן: "התובעים"), הגישו תביעה זו לפיצויים בגין נזקי גוף, בעקבות פגיעה שנגרמה לתובעת, בעת שנכחו באירוע משפחתי, במסעדה שניהלה הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"). בתביעה דורשים התובעים, פיצויים עבור נזקים מיוחדים וכלליים, שנגרמו לתובעת. לטענת התובעים, היו הנתבעים 2-4, בתקופה הרלוונטית ובמיוחד בתאריך 27.8.94 מנהליה ו/או מחזיקה ו/או מפעיליה של הנתבעת [סע' 5 בכתב התביעה], ועל כן הנתבעת והנתבעים, כולם ביחד אחראים לפצותם. 2. בתאריך 27.9.94 היתה התובעת יחד עם משפחתה באירוע, במסעדה. במהלך השמחה, שיחקה התובעת עם ילדים אחרים ברחבי המסעדה, תוך כדי כך, נתקלה בדלת זכוכית, השמשה נופצה, והיא נפגעה ברגלה השמאלית, באזור הברך (להלן: "התאונה"). התובעת נלקחה לחדר מיון של בית החולים תל השומר, שם טופלה, הפצע הבריא ללא סיבוכים, אך נותרה צלקת בברך. 3. התובעת טוענת, כי כתוצאה מהתאונה, נגרמה לה נכות צמיתה, בגלל הצלקת, בשיעור 10%, לפי סעיף 75(1)ב בתקנות הביטוח לאומי, בהתאם לחוות דעת של ד"ר יעקב גולן, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית, בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. 4. הנתבעים מודים בעצם האירוע, אך כופרים בחבותם, ובכך שהיתה רשלנות כלשהי, מצדם. בכל מקרה, טענו לאשם תורם של ההורים, וכי לא נגרם לתובעת כל נזק. נתבעים 2-4 אף טענו בכתב ההגנה, כי דין התביעה נגדם להימחק על הסף, בהעדר יריבות כלשהי, או עילה, נוכח הכחשתם את הטענה, כי ניהלו, החזיקו או הפעילו את המסעדה של הנתבעת, כאמור בסעיף 5 בכתב ההגנה. לטענתם, אין להם כל קשר לאירוע התאונה נשוא התביעה. בסיכומים ב"כ הנתבעים טענת הגנה זו. הנתבעים הגישו חוות דעת של פרופ' מנחם וכסלר, לפיה בגלל הצלקת יש לתובעת נכות בשיעור 2%, לפי תקנה 75(1)ב בתקנות הביטוח הלאומי, אותו סעיף שקבע המומחה מטעם התובעים. הנתבעים שלחו הודעה לצד שלישי, נגד התובעים, לפיה הם טוענים, כי התובעים היו אחראים על התובעת ומופקדים על בטחונה ושלומה, אך הם התרשלו והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, בכך שאיפשרו לתובעת לשחק משחקים פרועים, ומסוכנים במדרגות, סמוך לדלת הזכוכית, לא מנעו את משחקיה המסוכנים של בתם, לא הזהירו אותה מפני הסכנה הכרוכה במעשיה, ולא השגיחו עליה, כהורים סבירים. 5. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת נפגעה ברגל שמאל בברך, מרסיסי זכוכית. המחלוקת מתמקדת בשאלה העובדתית, הנוגעת לנסיבות התאונה, ומתשובה לשאלה זו, נגזרת שאלת האחריות והאשם התורם. כמו כן, ישנה מחלוקת לגבי גובה הנכות והיקף הנזקים. 6. מטעם התובעים נתנו תצהירי עדות ראשית, התובעת, ואביה, תובע מס' 3. כמו כן, העיד מר שמעון הלחמי, אשר לא נתן תצהיר. פרקליטה המלומד של התובעת, עו"ד ב' ארד, הגיש בשעתו, בקשה, בה ביקש לפטור את התובעים מהגשת תצהיר של עד זה, בין השאר, משום שאין להם שליטה עליו, וצפוי קושי בתיאום זימונו למשרד, לחתימה על תצהיר [סע' 4 בבקשה מתאריך 27.10.98]. עוד צויין בבקשה, כי מדובר ב"עד ראיה לתאונה" [סע' 2 בבקשה הנ"ל]. כאשר העיד מר שמעון הלחמי בבית המשפט, התברר, כי יש לו קירבה משפחתית לתובעת, היא בת אחיו, וכי הוא לא ראה את אירוע הפגיעה עצמו [עמ' 6]. לעדותו עוד אתייחס בהמשך, אך אומר כבר עכשיו, כי לא מדובר בעד ראיה, כפי שצויין בבקשה, וכי תמוה ביותר, שהתובעים טענו שאין להם "שליטה" עליו, ולא ציינו בבקשה, שמדובר בעד בן משפחה. עדותה של התובעת: התובעת נתנה שני תצהירי עדות. אחד מתאריך 16.4.98, והשני מתאריך 9.10.98. בתצהיר הראשון מתאריך 16.4.98, הצהירה התובעת בסעיפים 2-3, כיצד קרתה התאונה. כך נרשמו הדברים מפי התובעת: "2. בתאריך 27.9.94 הייתי עם משפחתי בשמחה משפחתית במסעדה בשם מנהטן... במהלך השמחה שיחקתי עם ילדים אחרים ברחבי המסעדה. מאחר והמקום היה מלא באנשים, ומאחר ואימי דליה בר, הזהירה אותי שלא לרוץ במסעדה, נזהרתי שלא לפגוע באיש, או להיפגע במהלך המשחק. 3. במהלך השמחה שיחקתי עם ילדים נוספים במשחק תופסת ברחבי המסעדה, תוך כדי המשחק רצתי אחר אחד הילדים, שרץ לכיון דלת הכניסה למסעדה, ופנה שמאלה לפני הדלת. מכיוון שהייתי בטוחה כי דלת המסעדה פתוחה לרווחה, מאחר וזו היתה שקופה לחלוטין, רצתי על מנת לעבור דרך הדלת, ופגעתי בזכוכית." עוד מוסיפה ומציינת התובעת, כי דלת הזכוכית לא נשאה כל סימן, אשר מראה, כי יש במקום דלת, היתה שקופה לחלוטין, ורוחב הדלת "עלה על 20 ס"מ" [סע' 4 בתצהיר]. התצהיר השני קצר יותר, בו הצהירה כך: "1. הנני התובעת בת.א. 25134/96 ... 2. בתאריך 27.9.94 הייתי עם משפחתי בשמחה משפחתית במסעדה בשם מנהטן... במהלך השמחה שיחקתי עם ילדים אחרים ברחבי המסעדה. 3. בניגוד לאמור בסעיף 9 לתצהירו של מנהל המסעדה מר משה אזוגי, ולאמור בסעיף 9 לתצהירה של מנהלת האירועים הגב' דינה זוהר, אינני זוכרת כי פנו אלי, ו/או לאחד הילדים ששיחקו עימי ברחבי המסעדה, מלצרים, וביקשו ממני להפסיק לשחק ברחבי המסעדה. 4. דלת זכוכית, אשר ממנה נפגעתי לא נשאה כל סימן, אשר מראה, כי יש במקום דלת והיתה שקופה לחלוטין, זאת בניגוד לאמור בסעיף 13 לתצהירו של מר אזוגי ולתצהירה של גב' זוהר. 5. הנני מצהירה כי זהו שמי..." בבית המשפט אישרה התובעת בחקירה נגדית, כי שיחקה במסעדה, בתוך האולם "תופסת", היא רצה אחרי בן דוד שלה [עמ' 11 שו' 17-20, עמ' 12 שו' 5]. הם שיחקו מאזור השולחנות לכיוון אזור הכניסה [עמ' 12 למעלה]. היא נשאלה אם הוריה העירו לה, או ביקשו ממנה, שלא תרוץ כל כך הרבה, והיא השיבה "אני לא רצתי כל כך מהר, גם לא התפרעתי או משהו, אבל אמא שלי אמרה לי לא להשתולל יותר מדי, למרות שאני לא הייתי משתוללת בכל מקרה" [עמ' 12 שו' 10-11]. התובעת הודתה בחקירה נגדית, שלא מדדה את הדלת [עמ' 12 שו' 13], ואין לה הסבר, כיצד ידעה להצהיר שרוחב הדלת עלה על 20 ס"מ. היא התבקשה לתת הסבר להצהרתה כי הדלת היתה שקופה, ואמרה, כי מעבר לדלת ראתה את הכביש הראשי [עמ' 12 שו' 19]. כמו כן הודתה, שהיא והבן דוד שלה שיחקו באזור המדרגות "אני ירדתי במדרגות, אבל לא רצתי בהן ירדתי בהן רגיל, ואז בריצה מאוד קלה המשכתי כאילו לתפוס אותו" [עמ' 13 שו' 5-6]. הנה כי כן, הודתה שהיא רצה במדרגות. התובעת, בעת מתן עדותה בבית המשפט, היתה בגיל 13 וחצי, עשתה רושם של ילדה פיקחית, נראתה נרגשת בעת עדותה, תשובות מסוימות ענתה בהיסוס, אחרות ענתה מהר, כאילו שיננה בעל פה. כך למשל, כאשר נשאלה לגבי הדלת, ענתה מיד "לא היו עליה שום מדבקות, ושום סימנים, שיש שם זכוכית" [עמ' 12 שו'15]. מטבע הדברים, בעת מתן עדותה בבית המשפט, לא היתה זו אותה הילדה בגיל 8 (ילידת 1986 והתאונה אירעה בשנת 1994), אשר שיחקה תופסת במסעדה, מבחינת הבנת המציאות, וההתייחסות לדברים. עדותו של התובע מס' 3: התובע מס' 3, אביה של התובעת, מר ציון בר (להלן: "האבא"), נתן אף הוא שני תצהירי עדות. אחד מתאריך 16.4.98, והשני מתאריך 9.10.98. בתצהיר הראשון מתאריך 16.4.98, מאשר האבא, כי בתו שיחקה עם ילדים נוספים במסעדה. לגבי הדלת, הצהיר בסעיף 4, כי במקום היתה דלת זכוכית אשר לא היה עליה כל סימן, ואשר היתה שקופה לחלוטין, הזכוכית בכנף הדלת, התחילה מפני הרצפה, ורוחבה היה למעלה מ-20 ס"מ. לדבריו, כאשר שמע את ניפוץ השמשה, רץ לכניסה למסעדה, וראה את בתו עומדת ליד השמשה המנופצת, כאשר רגלה שותתת דם [סע' 5 בתצהיר]. בתצהירו השני מתאריך 9.10.98, הוסיף והצהיר, כי הוא אינו זוכר שבעל תפקיד כלשהו, מטעם הנתבעת, היה נוכח במהלך האירוע, ואם הם היו במקום, הם לא הציגו את עצמם לפניו, גם לא לאחר שבתו נפצעה. הפציעה התרחשה סמוך לשעה 23:00 [סע' 5 בתצהיר]. דלת הכניסה למסעדה לא סומנה במדבקות והיתה שקופה לחלוטין [סע' 7 בתצהיר]. אין בתצהירי עדותו דבר, המצביע על כך, שהוא או אשתו הזהירו את בתם, שלא לרוץ ולהשתולל במסעדה. הוא בחר שלא להעיד דבר בענין זה. יש בכך, כדי לכרסם במהימנותו, ולהצביע על המגמתיות בעדותו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הודה, כי לא ראה את התרחשות הפגיעה "לא, לא ראיתי" [עמ' 8 שו' 12]. הוא ישב עם הגב לכניסה [עמ' 11 שו' 8-9]. גם התובעת מס' 2, האמא של הילדה, לא ראתה את המקרה, שניהם הסבו לשולחן עם בני משפחה, והיו מרוחקים כשמונה עשרה מטרים, ממקום האירוע [עמ' 8 שו' 13-18]. כאשר נשאל מנין הוא יודע, שרוחב הדלת עלה על 20 ס"מ, ענה "לא אמרתי כזה דבר ואני לא יודע מאיפה זה הגיע לתצהיר" [עמ' 8 למטה]. בהמשך תיקן את עצמו, ואישר שמה שכתוב בתצהיר זה נכון, והכוונה היתה לדלת ברוחב למעלה מ-20 ס"מ [עמ' 9 שו' 17-18]. הוא שוב התבקש להסביר, מנין הוא יודע מה הרוחב, ותשובתו היתה "אני עניתי שם אני נכנסתי ויצאתי דרכה, זו דלת הכניסה, זה לא יתכן שהיא תהיה במידה שלא יכלו לעבור דרכה" [שו' 20-21]. יחד עם זאת, הודה שהוא לא מדד את הדלת. עדותו של שמעון הלחמי: שמעון הלחמי (להלן: "הלחמי") העיד, כי הוא היה באירוע, בת מצווה של בת אחותו, ובמהלך הערב, שמע ניפוץ, משהו שנשבר. הם לא התייחסו לזה, מכיוון שחשבו, שקרה משהו מבחוץ, כי המקום היה בקרבת הכביש הראשי. אחרי כמה דקות, באו ילדים וסיפרו, שטל (התובעת) נפצעה, אז הם קמו, הלכו למקום, וראו אותה ליד שברי הזכוכיות בכניסה הראשית [עמ' 5 שו' 10-13]. תיכף ומיד האבא לקח אותה לבית החולים, הם נסעו יחד איתו, וחיכו עד גמר הטיפול [עמ' 6 למעלה]. כאשר התבקש לתאר את הדלת, אמר "הדלת היתה מזכוכית שקופה, נתונה בתוך מסגרת מתכת בצבע כסף" [עמ' 6 שו' 4]. בחקירתו הנגדית הבהיר, שהוא לא ראה את התובעת נתקלת בדלת. והוא כשלעצמו ישב במרכז האולם, סביב לשולחן עם אשתו וילדיו, לא יחד עם הורי התובעת, והמקום היה מואר [עמ' 6 שו' 15-22]. הלחמי התבקש לתאר את הכניסה למקום, וכך אמר: "יש את הכניסה עם דלת זכוכית, כמו שאמרנו, אחרי כמה צעדים היו מדרגות כאלה, כמו שעולים למפלס בבית, לא מדרגות של חדר מדרגות, אלא מדרגות כמו מפלס אחר, מדרגות רחבות נמוכות כאלה, ואחרי זה היו השולחנות מסודרים למעלה" [עמ' 7 למעלה]. הלחמי השאיר רושם טוב, העיד בפשטות, ישר ולענין, ללא היסוס. בכל זאת, אני בוחנת את עדותו בזהירות, בהתחשב בעובדה שמדובר בעדות של קרוב משפחה, אשר יש לו נגיעה לענין הנדון. 7. גירסת ההגנה: לטענת הנתבעים הם לא התרשלו, ונקטו בכל אמצעי הזהירות, כדי להבטיח את שלומם של באי המסעדה. הדלת לא היתה שקופה, היו עליה מדבקות שילוט, הריצפה היתה מרוצפת בקרמיקה בעלת מירקם בלתי מחליק. אחת לחצי שנה, מתבצע טיפול מיוחד למניעת החלקה, ובנוסף, מונח בסמוך לדלת שטיח מיוחד לניגוב רגליים ולמניעת החלקה. כמו כן, המדרגות מכוסות שטיח מקיר לקיר, ובשפת כל מדרגה מותקנת זוית מתכת, למניעת החלקה [סעיפים 15,16 בתצהירי אזוגי וזוהר]. עדות אזוגי משה: אזוגי משה נתבע מס' 4 (להלן: "אזוגי") מנהל מסעדת "מנהטן", המקום בו אירעה התאונה. בתצהיר עדותו הראשית, כתב בין השאר, כי במועד האירוע לקראת סיום הארוחה, החלו מספר ילדים, כולל התובעת, לשחק ולהשתולל באזור רחבת הכניסה למסעדה [סע' 5]. המלצרים ומנהלת האירועים, גב' דינה זוהר, פנו אל הילדים מספר פעמים, ודרשו מהם לחדול מההשתוללות, להפסיק לשחק באזור המדרגות [סע' 9-10]. הילדים לא הפסיקו ואז פנו המלצרים להורים, שישבו בקרבת מקום, וביקשו מהם לדאוג להפסקת המשחק הפרוע [סע' 11]. למרות האזהרות, המשיכו הילדים להשתולל, והתובעת קפצה מראש גרם המדרגות למדרגה התחתונה, ונתקלה בדלת הכניסה. לדבריו, דלת הכניסה היתה מסומנת במדבקות שילוט, ולא היתה שקופה לחלוטין [סעיפים 12, 13 בתצהיר ובפרו' עמ' 31 שו' 9, 13]. בחקירה נגדית חזר על דבריו, בענין המדבקות על הדלת, ואף הוסיף, כי לאחר המקרה, תלו וילון. עדות גב' דינה זוהר: גב' דינה זוהר מנהלת אירועים, ואחראית על צוות המלצרים (להלן: "זוהר"). תצהיר עדותה זהה בתוכנו לתצהירו של אזוגי. בחקירה נגדית אמרה מפורשות, שהיא באופן אישי, העירה בפעם הראשונה לאנשים שישבו צמוד לילדים ששיחקו [עמ' 22 למטה], ולאחר מכן, מכיון שהילדים לא הפסיקו להשתולל, שאלה מי ההורים של הילדים, ופנתה להורים [עמ' 23 למעלה]. לגבי הדלת, העידה שהדלת לא היתה שקופה [עמ' 24 שו' 1-2]. כך העידה: "על כל החלונות של מנהטן בחזית, כולל הדלת, לוגו של מדבקה של בניינים של מנהטן, כולל מדבקה של כניסה ויציאה משני צידי הדלת" [עמ' 24 שו' 6-7]. מדלת הכניסה יש ארבע חמש מדרגות לאולם [עמ' 24 שו' 16]. זוהר השאירה רושם אמין. התנסחה בבירור, בעברית צחה, ואין לי סיבה שלא להאמין לה. 8. גם אם אקבל את גירסת התובעים, בדבר שינויים בדלת הזכוכית, במובן זה שהודבקו מדבקות שלא היו שם קודם לכן, ואינני קובעת כך, אין בכך כדי ללמד בהכרח, כי הנתבעת התרשלה קודם לאירוע התאונה. על כגון דא, כבר נפסק, כי "נקיטת אמצעים מיוחדים לאחר תאונה, אינה מעידה בהכרח על רשלנות, שבחוסר נקיטת אותם אמצעים לפני התאונה" [ראו ע"א 559/77 למפרט נ' מדינת ישראל פ"ד לג(3), 649, 651 מול האותיות ו-ז]. עם זאת, מובן שיש לבחון מה היה המצב בדלת הכניסה, עובר לתאונה. לפי עדויות הנתבעים, הרי שהיו מדבקות על הדלת עם הלוגו של בנייני מנהטן, בנוסף למדבקות יציאה וכניסה. כמו כן, הריצפה היתה מרוצפת בקרמיקה בעלת מירקם בלתי מחליק, בסמוך לדלת היה שטיח מיוחד לניגוב רגלים, והמדרגות היו מכוסות שטיח מקיר לקיר, עם זויות מתכת בשפת כל מדרגה. עדות הנתבעים, לא נסתרה בחקירה נגדית, או בראייה אחרת, ואין לי סיבה שלא לקבל עדות זאת. עדותם בבית המשפט, לא הותירה רושם שלילי. לא מדובר בעדות יחידה של בעל דין אלא בעדות בעל דין הנתמכת בעדות אדם אוביקטיבי, שאין לו נגיעה לענין הנדון, עדותה של זוהר, אשר ה"פגם" היחיד לגביה, הינו היותה עובדת המסעדה 13 שנים. לעומת זאת, עדותה של התובעת, לגבי מצב הדלת, אינה מקובלת עלי. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעים, כי בלתי סביר להניח, שהתובעת טרחה להסתכל על דלת הזכוכית, האם יש עליה מדבקות, אם לאו, או אפילו היתה מסוגלת לזכור כיצד בדיוק התרחש המקרה, בהתחשב בכך שהיתה במועד התאונה בגיל 8 שנים, ומן הסתם סבלה הלם ופחד מהפגיעה ברגלה. סביר להניח, כי בשל הפגיעה, הדם שירד ממנה, ושברי הזכוכית, היתה בהלם ובפחד, ולא טרחה להסתכל ולבחון את הדלת, האם יש עליה מדבקות, אם לאו. תצהיר עדותה, ניתן 4 שנים ויותר, לאחר האירוע. גם אם קלטה התובעת בעיניה, את מראה הדלת, בעת האירוע, ואינני קובעת כך, בלתי מתקבל על הדעת, שהיא זכרה מה שקלטה, 4 שנים לאחר מכן. היא עצמה הודתה בבית המשפט, שאינה זוכרת את המקום. בעדותה בבית המשפט, נשמעה כמי שמדקלמת את התשובה ביחס לדלת, לפיה לא היו עליה שום מדבקות ושום סימנים שיש שם זכוכית. כאשר התבקשה לתאר מה ראתה מעבר לדלת, ענתה "אני לא זוכרת כל כך את המקום... אני זוכרת שבחוץ היתה רחבה מאוד גדולה... מה שאני זוכרת שבתוך האולם היו שולחנות, מצד שמאל ואז אפשר לעלות אליהם..." [עמ' 12 למטה]. תשובה זו מחזקת את הסברה, שהתובעת לא זכרה, ולא היתה יכולה לזכור, מה היה על הדלת בעת האירוע. עדותו של האבא בנקודה זו, נשמעה אף היא מתוכננת ומגמתית, עדות בעל דין המעונין בדבר. בבית המשפט הוא אישר, שישב עם הגב אל דלת הכניסה [עמ' 11], ולא ראה את האירוע. סביר להניח, שברגע שניגש לבתו לתובעת, התרכז רק בה, ולא בדלת, וכפי שהעיד, הם נסעו מיד לבית חולים. יש להניח, כי בנסיבות אלו, הוא לא יכול היה לזכור, מה בדיוק היה על דלת הזכוכית, כשם שלא זכר את המקום במדויק, כאשר התבקש לתאר זאת בבית המשפט. הוא עצמו אמר "... לפי כמה שאני זוכר, אולי אני לא מדייק בדיוק, אבל זה לא מצוייר לי בדיוק בראש."[עמ' 10 למטה]. לעומתם, הלחמי העיד, כי איננו בטוח באשר למצב הזכוכית בדלת הכניסה. הדלת היתה מזכוכית שקופה, "נתונה בתוך מסגרת מתכת בצבע כסף" [עמ' 6 שו' 4-5]. הוא די היסס בתשובתו והדגיש, כי זה מה שהוא זוכר כרגע. הוא נשמע כמי שמתחמק להיזכר בדיוק, כדי להיטיב עם התובעים. הוא לא אמר חד משמעית, שלא היו מדבקות, או סימנים אלא סייג זאת "עד כמה שזכור לי" [עמ' 6 שו' 9-10], כך שניתן להניח, שאם הוא אינו זוכר טוב, יתכן וכן היו מדבקות, כפי שהעידו אזוגי וזוהר. כשאני מצרפת את עדותו של הלחמי לעדות התובעת, מתברר, כי התובעת רצה תוך כדי משחק "תופסת" אחרי בן דודה, לכיוון הכניסה, ירדה במדרגות בריצה, מתוך פזיזות, כדי לתפוס את בן דודה, וקרוב לודאי, שמעדה ונפלה על דלת הזכוכית. העובדה שהיו מדרגות רחבות, מדלת הכניסה למפלס העליון בו היו השולחנות, לא תוארה על ידי התובעים, בעדויות מטעמם, ורק התבררה בחקירה הנגדית מפי התובעת, ומפיו של הלחמי. התובעת הודתה שרצה במדרגות. בן דודה רץ לפניה ולא קרה לו כלום. הגיונם של דברים, שהוא, בן הדוד, היה צריך להיתקל בדלת הזכוכית, משום שהוא רץ לפני התובעת, דבר זה לא קרה. בנסיבות אלה, סביר להניח, שקרה אחד משניים: התובעת שרצה במדרגות, כפי שהוכח, מעדה ונפלה אל תוך דלת הזכוכית, או שתוך כדי ריצה, קפצה מראש גרם המדרגות למטה, ונתקלה בדלת, כפי שהעידה זוהר בתצהירה. אגב, ב"כ התובעת בסיכומיו, אינו שולל את שתי האפשרויות [ראו סע' 22 בסיכומיו]. התובעים נמנעו מלזמן לעדות את בן הדוד, אשר היה האדם היחיד שראה את התרחשות התאונה, כפי שאף התובעת העידה בבית המשפט "הוא היה, נראה לי, הכי קרוב" [עמ' 12 שו' 6]. הימנעותם, מבלי שנתנו כל הסבר לכך, מביאה אותי למסקנה, שאילו היה מעיד בן הדוד, היתה עדותו פועלת, כנגד התובעים. אמה של התובעת, נמנעה אף היא מלתת עדות, ולו כדי לחזק את דברי בתה בתצהיר, שהעידה, כי אמה ביקשה ממנה לא לרוץ במסעדה. הימנעותה של האמא לתת עדות, מביאה אותי למסקנה כי יתכן שלא הזהירה את בתה מפני ההשתוללות. כמו כן, במהלך המשפט, התובעים לא הגישו לבית המשפט כראייה, תמונות של המקום, לא לפני התאונה ולא לאחריה, למרות שבחקירה נגדית של זוהר, הציגו לה תמונה. הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראייה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראייה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602]. סיכומו של דבר, אני מקבלת את גירסת הנתבעים, וקובעת כממצאים עובדתיים את הנתונים הבאים: א. במועד התאונה, היתה דלת הכניסה מזכוכת, נתונה בתוך מסגרת מתכת בצבע כסף, ועל הזכוכית היו מדבקות עם לוגו של בנייני מנהטן, ומדבקות כניסה ויציאה. ב. בסמוך לדלת הכניסה, היה שטיח מיוחד לניגוב רגליים ולמניעת החלקה. ג. מדלת הכניסה לאולם ישנן כארבע חמש מדרגות רחבות, המוליכות למפלס עליון - שם השולחנות. המדרגות מכוסות שטיח מקיר לקיר, ובשפת כל מדרגה ממוקמת זוית מתכתית. ד. האולם והכניסה היו מוארים. ה. התובעת וילדים אחרים, שיחקו משחק תופסת והשתוללו ברחבת הכניסה. ו. תוך כדי המשחק, רצה התובעת במדרגות, אחרי בן דודה, לכיון הדלת. ז. התובעת לא נזהרה ולא הוזהרה על ידי הוריה. ח. המלצרים ומנהלת האירועים זוהר, דרשו מהילדים לחדול מההשתוללות ולהפסיק לשחק באזור המדרגות, ואף פנו למבוגרים שישבו בסמוך. 9. אין חולק, שלנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, כלפי התובעת אלא שעל רקע האמור לעיל והמסקנות העובדתיות, אינני סבורה שהיא הפרה חובתה. הכל מסכימים, כי התובעת היא זו שנתקלה בדלת הזכוכית, וגרמה לשבירתה, וכפועל יוצא מכך, לפציעתה. אילמלא נתקלה התובעת בדלת, לא היתה התאונה מתרחשת. התובעת נכנסה למסעדה, יחד עם הוריה, דרך אותה דלת כניסה. לא נטען אחרת. בתשומת לב סבירה מצד התובעת, סבירה לגיל 8, ובתשומת לב סבירה מצד התובעים, הוריה, עשויה היתה התאונה להימנע. כפי שציינתי לעיל, התובעת הבחינה, או לפחות היתה חייבת להבחין, בדלת הכניסה, דלת שממנה היא נכנסה למסעדה יחד עם הוריה, בבחינת "דע מאין באת ולאן אתה הולך", שהרי הדלת, גם אם ברובה היתה עשויה זכוכית, היתה נתונה בתוך מסגרת מתכת בצבע כסף, ידית על הדלת, וכל כיוצא בזה. פגיעת התובעת בברך, מעידה, כי נתקלה בדלת עם רגליה, ולא עם ראשה. מיקום הפגיעה, מתיישב עם גירסת ההגנה, לפיה התובעת לא יכלה לעצור בעצמה, כאשר רצה והשתוללה במדרגות, ואינו מתיישב עם טענת התובעת, שלא הבחינה בדלת. הודאתה של התובעת, בכך שרצה במדרגות לכיוון הדלת, מעידה על חוסר מודעות מלאה, וחוסר שימת לב ראויה לנעשה סביבה, ועל זהירות בלתי מספקת. הוריה, התובעים, היו מודעים לכך שהתובעת רצה ומשתוללת, שהרי אף לגירסת התובעת, אמה אמרה לה "לא להשתולל יותר מדי" [עמ' 12], אולם, הם לא פעלו כהורים סבירים, לא היתרו בתובעת, ולא מנעו את ריצתה והשתוללותה ברחבת המדרגות, אל מול דלת הזכוכית. מנגד, לא שוכנעתי, כי הנתבעת נהגה, שלא כפי שהיה נוהג בעל מסעדה סביר, או אפילו בעל אולם שמחות סביר. הוכח שהיתה תאורה, הדלת היתה נתונה בתוך מסגרת מתכת בצבע כסף, ועל גבי הזכוכית היו מדבקות, היה שטיח מיוחד לניגוב רגליים בסמוך לדלת, והמדרגות היו מכוסות שטיח מקיר לקיר עם זויות מתכת בכל מדרגה. המלצרים ומנהלת האירועים ביקשו מהילדים להפסיק להשתולל ברחבה, ואף פנו למבוגרים שישבו בשולחנות הסמוכים למדרגות, כדי שיורו לילדים לחדול מההשתוללות. מה ניתן היה לצפות שתעשה הנתבעת מעבר למה שעשתה ? ? אינני סבורה שניתן היה לצפות, שהנתבעת או מי מהנתבעים, יעשו פעולות נוספות או אחרות, שהיו יכולות למנוע את התאונה שאירעה בנסיבות מקרה זה. בשולי הדברים אציין, כי אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומים, לפיה חרג ב"כ התובעים בסיכומיו והרחיב את חזית התביעה, לטענות שלא נטענו בתביעה והנוגעות להפרת חובה חקוקה, בכך שדלת הכניסה לא עמדה בדרישות חוק התכנון והבניה. זאת, בניגוד גמור להחלטות בית המשפט, ובניגוד להלכה הפסוקה הקובעת באופן חד משמעי, כי שינוי או הרחבת חזית בשלב הסיכומים הינה אסורה. למעלה מהצורך אציין, כי גם אם היתה מותרת הרחבת החזית, הרי, שהנטל להוכיח, כי הדלת לא עמדה בתנאי תקנות התכנון והבנייה, מוטל על התובעים, ולא על הנתבעים, כטענת ב"כ התובעים בסיכומים, והם לא עמדו בנטל, ולא הוכיחו זאת. 10. סיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה, מן הטעם שלא הוכחה רשלנות הנתבעים. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות המשפט, כולל שכ"ט עו"ד והוצאות המומחה הרפואי מטעמם, סכום כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לאור התוצאה אליה הגעתי, נדחית ההודעה לצד שלישי ללא צו להוצאות. התנגשותקטינים