תאונה לאחר מכירת רכב - ביטוח מקיף

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה לאחר מכירת רכב - ביטוח מקיף: זוהי תובענה לתשלום תגמולי ביטוח, על-פי פוליסת ביטוח שהוצאה על-ידי הנתבעת. על-פי הנטען בכתב התביעה, התובע הינו הבעלים ו/או המחזיק ו/או המשתמש ברכב פרטי מסוג וולבו מ.ר 94-203-08, שנת ייצור 1995 (להלן - הרכב). הנתבעת ביטחה את הרכב והשימוש בו בביטוח מקיף, על-פי פוליסה מס' 972421408650, לתקופה שבין 2.2.1997 ועד 31.1.1998 (להלן - הפוליסה). בתאריך 19.10.1997 קרה מקרה ביטוח: הרכב היה מעורב בתאונת דרכים. לתובע נגרם נזק רכוש בר-שיפוי על-פי הפוליסה. התובע פנה לנתבעת בדרישה לשפותו על מלוא נזקיו. הנתבעת דחתה את התביעה. התובע מבסס את עילת תביעתו על שלושה ענפי משפט: דיני חוזים (דיני ביטוח), ולגירסתו, בדחייתה את התביעה הפרה הנתבעת את הפוליסה; דיני הנזיקין (עוולות הרשלנות, ההטעיה והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך!!) ודיני עשיית עושר ולא במשפט! הנתבעת הכחישה בכתב-הגנתה את מכלול טענותיו המהותיות של התובע. לדידה, מדובר בתובענה שיסודה בשקר. התובע בכלל אינו הבעלים של הרכב או מחזיקו. התובע מכר את הרכב עובר לקרות מקרה הביטוח לצד ג'. בתביעה לתגמולים דבקה בתובע מירמה, כאמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- (להלן - החוק). אין על הנתבעת החובה לשפות התובע, שכן לא אירע לו נזק כלשהו כתוצאה ממקרה ביטוח, מאחר שהוא מכר את הרכב בתמורה מלאה עובר למקרה הביטוח, המוכחש כשלעצמו, לצד ג' שאינו "מבוטח" או ה"מוטב". בנסיבות אלה אין לתובע אינטרס ביטוחי לפי הפוליסה, וזכותו לשיפוי על-פי הפוליסה פקעה. צד ג' לא כרת חוזה ביטוח עם הנתבעת. התובע מנסה בתביעתו דנא להתעשר על חשבון הנתבעת שלא כדין ומתנהג הוא כלפיה בחוסר תום-לב. התובע לא צירף את הפוליסה, שהיא מסמך מהותי, לכתב-תביעתו, בניגוד לתקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן - תסד"א). מטעם התובע העידו שניים: מר מועתז אבו סאלח (להלן - מועתז) והתובע. כמו כן הוגשו מטעמו שלושה מוצגים: ת1/ - תצהיר עדות ראשית של מועתז, ת2/ - תצהיר עדות ראשית של התובע ות3/ - צילום רישיון הרכב ורישיון הנהיגה של מועתז. גם מטעם הנתבעת העידו שניים: מר שכיב אבו סאלח, אביו של מועתז (להלן - שכיב), והחוקר מטעם הנתבעת מר יואל שוהם (להלן - החוקר) וכן הוגשו מטעמה שישה מוצגים: נ1/ - צילום של הודעה ותביעה על תאונת דרכים; נ2/ - הודעת מועתז בפני החוקר מיום 13.11.1997; נ3/ - צילום רישיון הרכב, נ4/ - חשבונית מס/קבלה 2695 של מטרו-גרר מיום 26.10.1997; נ5/ - הודעת שכיב בפני החוקר מיום 13.11.1997 ונ6/ - הצהרת הבעלים על פרטי הרכב מיום 13.11.1997. 6. כאמור, טיפס לו התובע, כשתביעתו דנא מונחת על גבו, ואם תרצו אף על ראשו, גבוהה מאוד מאוד(!) על כמה ענפים בעץ המשפט בתקווה כי ימצא לו הגנה תחת כנפי העלים, כנפי המשפט, ואם תרצו בכך - כללי המשפט השונים, ואף ייחל לעצמו כי יטעם, ואולי ישבע, מפרי העץ, ויזכה בסעד המבוקש, והכול ברשות ובמצוות שומר העץ - בית-המשפט. ישיבה זו הייתה לו נוחה מאוד לתובע במהלך המשפט. פתאום, ובסוף המשפט, החליט הוא, על דעת עצמו, לרדת מהר מאוד משני ענפים. אפשר למצוא מי שיאמר כי ישיבה זו לא הייתה נוחה לו כלל, והוא נקלע לה שלא מרצון או מטעות: המצפן המשפטי התקלקל לו, לתובע, וליתר דיוק לבא-כוחו, וטיפס לענפי משפט לא לו, לאחר שהיטלטל כהנה וכהנה, וככל הנראה בסערת השלגים שהתפרצה בפתאומיות באזור הצפון ובגולן! לאחר שחלפה לה הסערה, אזר הוא כוח והחליק, כהרף עין, מהענפים הגבוהים למטה, לקרקע היציבה. לאחר מכן, כשהתעשת טיפס הוא אט אט לענף דיני החוזים והתכסה הוא בפוליסה בתקווה כי בעזרתה ניתן למצוא החום והממון. בעניינים אלה נוהגים אנו לומר כי טוב מאוחר מאשר בכלל לא. טוב עשה התובע כשירד מהר מאוד מענפי המשפט של דיני הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט, ותלה את הקולר רק בפוליסה. אחרת - היה מגרשו בית-המשפט, שומר העץ, בבושת פנים מהר מאוד משם. למי שיקום ויטען כי דיברנו עתה בשפה ציורית אמנותית, ולא בשפה משפטית ברורה דייה (כאילו, האין השפיטה אמנות!!), נשיבה לו ונבהיר לו היטב, כי טענה אשר נטענה בכתב-הטענות, אך לא הועלתה לפני בית-המשפט בכתב-הסיכומים, רואים אנו בה, כפי שנפסק לא אחת בהלכה הפסוקה ואף מקדמת דנא כטענה שנזנחה, ופטורים אנו מלדון בה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [16], בעמ' 512, ע"א 401/66 מרום נ' מרום [1], בעמ' 678-677, ע"א 314/64 חברת חלקה 243 בגוש 3703 בע"מ נ' ועדת השומה [2], בעמ' 424, ע"א 475/64 מגדי נ' קודלר [3], בעמ' 700, ע"א 526/75 רובינשטיין נ' אלקלעי [4], בעמ' 755). 7. אין מאן דפליג כי בתאריך 19.10.1997 אירעה תאונה שבה מעורב הרכב עת שהיה נהוג על-ידי מועתז בקטע הכביש שבין מסעדה למגדל שמס. לאחר התאונה נגרר הרכב על-ידי משטרת ישראל והועבר לאחר מכן למוסך "דרייב אין" בעכו (להלן - המוסך). הרכב נבדק במוסך על-ידי שמאי מטעם הנתבעת. מועתז נפגש עם השמאי במוסך. החוקר פגש את מועתז ועם שכיב במוסך וגבה מהם הודעותיהם (נ2/ ונ5/). 8. הפלוגתה המרכזית שבין הצדדים היא אחת - זהות הבעלים של הרכב והמחזיק בו בדין בזמן שקרה מקרה הביטוח: לדידי התובע, הוא ורק הוא; לדידי הנתבעת - שקר, שקר, ובשקר גירסתו. צד ג' (שכיב) הוא הבעלים והמחזיק בדין, ומשכך הם פני הדברים ותוך אחיזתה בסעיף 55 לחוק, מצהירה היא קבל עם ועדה כי אינה חבה חובה כלשהי כלפי התובע, לא כל שכן החובה לשפותו על נזקו, המוכחש כשלעצמו, על-פי הפוליסה. 9. כאן נעשה אתנחתה ונפנה לסלק מכשול קטן שהציבה בדרכנו הנתבעת. בכתב-סיכומיה, טוענת הנתבעת (שם, סעיף 3 ה') כי משלא הגיש התובע במהלך הדיון את הפוליסה, המהווה מסמך מהותי לכתב-התביעה, וזאת אף שקיומה ותוקפה הוכחשו על-ידי הנתבעת, הרי דין כתב-התביעה להימחק על הסף מכוח תקנה 100(1) לתסד"א, שכן בהיעדר הפוליסה אין התביעה מגלה עילת תביעה כנגדה. לביסוס טענה זו אוחזת הנתבעת היטב בפסק-דינו של כבוד סגן הנשיא (לימים הנשיא בפועל) אורי גורן בבר"ע 15531/96 מודיעין אזרחי בע"מ ואח' נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ [14], שבו נקבע כי בתובענות על-פי החוק, פוליסת הביטוח היא מסמך מהותי על-פי דרישות תקנה 75 לתסד"א, ובלעדיו אין לתובע על-פיו סיכוי לזכות בתביעה. בכל הכבוד הראוי ובכל הענווה, אינני תמים-דעים עם פסיקה זו, והיא אף קשה עליי. הקביעה ההחלטית שלפיה אי-הגשת פוליסת ביטוח, שלכל הדעות היא מסמך מהותי, לפי תקנה 75 לתסד"א, לתיק המוצגים כשלעצמה מצדיקה מחיקת התביעה על הסף, בהתאם לתקנה 100(1) לתסד"א, הינה, לטעמי ולדעתי, מוטעית, אינה הכרחית ומהווה אף כשל לוגי. ראשית תקנות סדר הדין האזרחי אינן מחייבות את בעל-הדין המסתמך על פוליסת ביטוח לצרף דווקא את המסמך האמור לכתב-הטענות, או לאחר מכן, ובשלב שמיעת הראיות, להגישו כמוצג בתיק. בתקנה 75 לתסד"א נקבע במפורש כי "היה תכנו של מסמך ענין מהותי במשפט, יש להביא בכתב הטענות את נוסח המסמך או קטעיו המהותיים או לצרפם אל כתב הטענות"! יכולים אנו להקשות ולשאול מהו הדין כשפוליסת הביטוח הושחתה מאוד או אבדה לחלוטין - האם גם בנסיבות אלה אין דרך כלשהי להוכחת קיומה או תוכנה? על כורחך מגיע אתה למסקנה ולפיה אין קשר לוגי, הגיוני, מהותי והכרחי בין היעדר צירוף פוליסת הביטוח לכתב-התביעה או לתיק המוצגים לבין היעדר עילת תביעה. אין לומר כי באי-צירוף פוליסת הביטוח לתיק המוצגים יש למחוק את כתב-התביעה על הסף מחמת חוסר עילה, לפי תקנה 100(1) לתסד"א. מסקנה אחרת תהיה בבחינת עירוב מין בשאינו מינו. שנית, טענה דומה הועלתה בע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ (בפירוק) נ' סלע חברה לביטוח וערעור שכנגד [5]. בפרשה זו טענה חברת הביטוח כי יש לדחות את התביעה מהטעם שלא צורפה פוליסת הביטוח כראיה. בית-המשפט העליון, מפי כבוד השופטת שטרסברג-כהן, דחה טענה זו. עולה מפסיקת בית-המשפט בפרשה זו כי ניתן להוכיח את קיומה ותוכנה של פוליסת הביטוח אף בלי להגישה פיזית כראיה לבית-המשפט (ע"א 2196/93 הנ"ל [5], בעמ' 746 וראו - ע"א 33/71 אדמסקי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [6], בעמ' 820). נוסיף אנו משלנו לעניין זה ונזכיר כי החוק נועד, על-פי תכליתו, להגן על הצרכן - המבוטח, הצד החלש, במישור היחסים בינו לבין חברת הביטוח. במקרה שלפנינו, ובהסתמך על מסכת הראיות אשר נפרסה בפניי, קובע אני כי התובע הוכיח, לפי מידת הטיית מאזן ההסתברות, את קיומה ותוכנה של הפוליסה ללא כל קשר לתוקפה המשפטי כפי שאתייחס אליו בהמשך. התובע העיד בתצהיר עדותו הראשית (ת2/) לעניין זה, כי "הנתבעת ביטחה את הרכב בביטוח מקיף על-פי פוליסה מס' 972421408650 לתקופה שבין 2.2.97 ועד ליום 31.1.98 בחצות...". עדות זו לא רק שלא נסתרה כלל, אלא אף חוזקה ואושרה על-ידי ראיות הנתבעת דווקא! כך, למשל, צוין במפורש ובין השאר בנ1/ - הודעה ותביעה על תאונת דרכים, שהרכב מבוטח על-ידי הנתבעת, על-פי הפוליסה! וכן מסר שכיב בהודעתו נ5/, בין השאר, כי "אני שילמתי תוספת של 3,000 ש"ח מעל מחיר הרכב. וסכום זה היה למעשה תשלום עבור כך שקיבלתי את הרכב כולל הביטוח, הן ביטוח החובה והן ביטוח מקיף" ו"אני רכשתי את הרכב כולל הביטוח שהיה שייך לחמודי מועדי". לכל אלה יש להוסיף ולציין כי בנסיבות העניין הנתבעת התנהגה כמבטחת אשר הוציאה את הפוליסה. כך, למשל, היא שלחה שמאי מוסמך מטעמה למוסך אשר בדק את הרכב לאחר התאונה וחיווה את דעתו המקצועית בכל הקשור לנזק. היא גם שכרה שירותיו של החוקר, אשר חקר בנסיבות קרות התאונה, ואף גבה הודעות משכיב וממועתז - נ2/ ונ5/, ומילא בכתב ידו המוצג נ6/ וחתם עליו בצד חתימת שכיב. סוכן הביטוח, שלוחה ונציגה של הנתבעת, דאג למילוי טופס הודעה ותביעה על התאונה (נ1/) והמצאתו לנתבעת. 10. משעברנו את המכשול האמור נפנה עתה ונדון בשאלה שהצבנו לעצמנו. שקלנו היטב את טענות הצדדים ועיינו חזור ושוב במכלול הראיות שבפנינו. בדקנו את הוראות הדין ועיינו בהלכה הפסוקה. לאחר כל אלה וכתוצאה מכל אלה הגענו אנו לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח את טענתו דנא במידת ההוכחה הנהוגה על-ידינו במשפטים אזרחיים. נפתח ונאמר, כי אכן מסר התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו כי "בזמן הרלוונטי לתאונה נשוא תביעה זו, הייתי הבעלים והמחזיק הבלעדי במכונית... [הרכב - ש' ס']" (סעיף 2 לת2/). גם בתחילת החקירה הנגדית חזר התובע והעיד בפניי: "אני הייתי הבעלים של הרכב בזמן התאונה והרכב היה רשום על שמי" (פרוטוקול עמ' 5, שורה 15). אף בחקירתו החוזרת הוא חזר והדגיש, כי "בזמן התאונה הרכב היה בבעלותי ואף אחד אחר מלבדי לא החזיק בו..." (שם, עמ' 6, שורה 26). גם מועתז מסר לעניין זה שהרכב היה של התובע בזמן התאונה (סעיף 4(ב) לת1/. פרוטוקול עמ' 4, שורות 7-6). גם שכיב העיד בפניי שהרכב שייך לתובע (פרוטוקול, עמ' 7, שורה 11). כאן המקום לציין כי עדויות עדי התביעה לעניין זה אינן סבירות בעיניי ואינן הגיוניות. התרשמתי מעדי התביעה ככאלה שאינם מקפידים על אמירת האמת לאמתה. בעדויותיהם מצאתי סתירות מהותיות, פנימיות וחיצוניות, היורדות לשורשו של עניין. גם שכיב אינו עד אמין עליי. עדויות עדי התביעה ושכיב אינן, בעיקרון, אמינות ואינן ראויות למשקל כלשהו. לעניין הסתירות בעדויות עדי התביעה אציין את אלה: ראשית, עדות מועתז: בתצהירו (ת1/) מסר מועתז, בין היתר, כי הגיע הוא בגפו וללא רכב ביום האירוע, 19.10.1997, לכפר ירכא, למקום עסקו של התובע, לבדוק מקררים וארובות שהוצעו למכירה על-ידי התובע. לאחר שבדק את הסחורה, הוא רכש מהתובע מקרר אחד (ת1/ - סעיפים 3-2). לעומת זאת, העיד הוא בפניי, בסתירה מוחלטת לדברים אלה, כי הוא הגיע למקום עסקו של התובע ביום 19.7.1997 עם חברים אשר רצו הם לקנות מקררים. גם הוא התעניין בקניית מקרר. הם התעניינו גם ברכישת מוצרים של מסעדה. הם נסעו לשם, לכפר ירכא, ברכב מסוג רנו אקספרס. הם הגיעו לשם בשעות הבוקר. הם רכשו מהתובע מקררים ותנורים (פרוטוקול עמ' 2, שורות 15-12, עמ' 3, שורה 1, עמ' 4, שורות 7-6). וכן, בניגוד לאמור בסעיף 7 לתצהיר (ת1/), שלפיו הודיע לו התובע עוד בהיותו בבית החולים על שם רבקה זיו בצפת, שסוכן הביטוח מבקשו שיגיע אליו, וכן עליו להגיע לסוכן הביטוח לשם מתן הודעה על התאונה, העיד הוא בפניי תוך סתירה מוחלטת לאמור, כי "חמודי - [התובע - ש' ס'], לא פנה אליי כדי שאפנה לסוכן הביטוח" (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 12-11). כמו כן, בניגוד לאמור בסעיפים 9 ו10- לתצהירו (ת1/), ולפיו "מייד עם שחרורי מבית החולים דאגתי ליצור קשר עם המשטרה, שחררתי את הרכב ויצרתי קשר עם סוכן הביטוח שביקש שאעביר את הרכב למרכז התביעות 'דרייב אין' בעכו. העברתי את הרכב כבקשת סוכן הביטוח למרכז התביעות בעכו" העיד הוא בפניי כי לא זכור לו מי גרר את הרכב מהמגרש המשטרתי בחצור ל"דרייב-אין" בעכו, ולא זכור לו מי פנה לסוכן הביטוח כדי שיגרור את הרכב לשם (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 21-20). וכן, בניגוד לאמור בסעיף 11 לתצהיר, ולפיו הוא מסר, אמנם בתום-לב, לשמאי מטעם הנתבעת כי הוא הבעלים של הרכב, העיד הוא בפניי, כי "לא זוכר" שהוא מסר זאת לשמאי האמור (פרוטוקול, עמ' 3, שורה 27). אך מהר מאוד חזר בו והודה כי "אני אמרתי לשמאי שאני הבעלים של הרכב" (שם, עמ' 4, שורות 4-3). ו"אמרתי לחוקר שהרכב הוא שלי, כדי להקל על התובע" (שם, שם, שורה 18). זאת ועוד, למותר לציין כי קיימת סתירה חזיתית בין האמור בתצהיר מועתז (ת1/) ועדותו בפניי לבין הודעתו בפני החוקר (נ2/) והודעת המבוטח על תאונת הדרכים (נ1/). מועתז חתום על טופס הודעה ותביעה על תאונת הדרכים - (נ1/). הוא חתום על הטופס בתור מבוטח כביכול(!) על-פי הפוליסה. זאת ועוד, בהודעתו בפני החוקר (נ2/) מיום 13.11.1997 מסר מועתז, בין השאר, כי: "ברצוני למסור עדות לגבי נסיבות התאונה בה הייתי מעורב בעת שנהגתי ברכב השייך לאבי [שכיב - ש' ס'], הרכב מדגם וולבו 850 מודל 1995 צבע אפור גיר אוטומטי מ.ר 94-803-08. בתאריך 19.10.97, לערך בשעה 17.00, נהגתי ברכב הנ"ל ממסעדה למגדל שמס. במהלך הנסיעה... התנגשתי בגדר אבנים בשולי הכביש. כתוצאה מהתאונה נגרם לרכב שלי נזק בחלקו הקדמי... זאת עדותי האמיתית והריני חותם עליה לאחר שקראתיה והבינותי את תוכנה" (ההדגשות שלי - ש' ס'). גם בפניי אישר מועתז אמיתות תוכן הודעתו האמורה, וכלשונו "אני מאשר את אמיתות נ2/" (פרוטוקול עמ' 4, שורה 18). הסברו של מועתז בפניי כי הוא מסר בתום-לב לחוקר שהוא הבעלים של הרכב, ולא התובע (כאמור בסעיף 11 לתצהירו נ2/) ולא בשקר, כאמור בעדותו בפניי (פרוטוקול, עמ' 4, שורה 21), אינו הסבר מדויק והגיוני ואני דוחה אותו מכול וכול, וטעמיי לכך הם אלה: מועתז אישר בפניי את אמיתות הודעתו בפני החוקר (נ2/) (פרוטוקול עמ' 4, שורה 18) וכן בהודעתו (נ2/) אישר מועתז כי הרכב שייך לאביו, שכיב. ודוק: בתצהירו (ת1/) ובפניי לא חזר בו מגירסה זו כלל וכלל. גם שכיב מאשר בהודעתו בפני החוקר (נ5/) כי אכן הוא הבעלים של הרכב אשר נקנה על-ידיו מהתובע לפני כחודש ימים בתמורה כוללת בסך של 108,000 ש"ח, אשר שולמה במלואה ובזמנה לתובע. גם התובע מסר גירסה אחרת לעניין זה. לדידו,"מועתז פנה אליי ואמר לי שהוא אמר שהוא קנה את הרכב, הוא רצה להשוויץ שיש לו רכב!" (פרוטוקול עמ' 6, שורות 17-16). ולבסוף, קיימים תימוכין, חיזוק ואישור בשאר הראיות שבתיק לגירסה שלפיה היה שכיב הבעלים של הרכב בזמן התאונה, ובכלל זה עדות החוקר. מכל האמור לעיל קובע אני כי מועתז לא סיפר את האמת בעדותו בפניי. גירסתו האמיתית היא זו המופיעה בהודעתו - נ2/. שנית, עדות התובע: בתצהיר עדות ראשית מטעמו (ת2/) מסר התובע כי בתאריך 19.10.1997 הגיעו אליו מכרים מכפר מגדל שמס, וביניהם מועתז אשר רכש ממנו מקררים למסעדה שבבעלות אחיו. מועתז ביקש את רשותו לחזור עם הרכב למגדל שמס (שם, סעיף 4). לעומת זאת, העיד הוא בפניי, כי "ביום 19.10.97 הגיעו אליי מכרים ממגדל שמס. אחד מהמכרים עד תביעה מס' 1, הוא הגיע עם אנשים, אני מכיר את העד תביעה מס' 1 - הם הגיעו בסביבות הצהריים, אני חושב. ע"ת 1 לא ביקש ממני את הרכב..." (פרוטוקול עמ' 5, שורה 24 ועד עמ' 6, שורה 1). נזכיר, כי מועתז העיד בפניי כי הביקור האמור היה ביום 19.7.1997, והגיע עם חבריו לעסק התובע ברכב רנו אקספרס בשעות הבוקר(!) (פרוטוקול עמ' 2, שורות 12-15), וכן, בניגוד לאמור בתצהיר התובע המכיר את מועתז היטב, כביכול, אשר קנה ממנו מקררים ביום 19.10.1997 למסעדה שבבעלות אחיו (סעיף 4 לתצהיר ת2/), מסר שכיב, אביו של מועתז, כי הוא הבעלים של המסעדה בשם עלי באבא במגדל שמס (נ5/). כמו כן, בניגוד לאמור בתצהיר, ולפיו עוד ביום האירוע, 19.10.1997, הגיע שכיב לאחר התאונה לתובע והבטיח לטפל בשחרור הרכב מהמגרש המשטרתי והעברתו למוסך (סעיף 5(2) לת2/), העיד בפניי שכיב כי "לא עשיתי דבר אחרי התאונה... אני לא עשיתי כלום בכל הקשור לאירוע..." (פרוטוקול עמ' 7, שורות 10-8). בכך לא סגי. התובע אף הוא סתר את עצמו בפניי, כאשר במהלך חקירתו הנגדית הודה הוא תוך סתירה מוחלטת לאמור בתצהירו בעניין זה, כי "שכיב לא הגיע אליי ביום התאונה" (פרוטוקול עמ' 6, שורות 7-6). כמו כן קיימות סתירות בין עדות התובע, מחד גיסא, לבין עדות מועתז, מאידך גיסא, בכל הקשור לנסיבות מתן הרכב, כביכול, למועתז וכן בהליכים שהיו לאחר התאונה עם סוכן הביטוח. זאת ועוד, בניגוד לאמור בתצהיר התובע (סעיף 6), לא צורפה חוות-דעת שמאי כלשהי לתצהיר. חוות-דעת השמאי אכן צורפה לכתב-התביעה, אך לא צורפה כלל לתצהיר התובע שהוגש לתיק המוצגים. וכן, בניגוד לאמור בסעיף 6 לתצהיר התובע ולעדותו בפניי, ולפיה תוקן הרכב בשכר במוסך האני יאסין, צוין במפורש בחוות-דעת השמאי, אשר צורפה לכתב-התביעה כחלק בלתי נפרד הימנו, כי הרכב תוקן במוסך ארז גולן! זאת אף זאת, בניגוד לאמור בתצהיר התובע (שם, סעיף 2) ובעדותו בפניי (פרוטוקול עמ' 6, שורה 26), מסרו שכיב ומועתז בהודעותיהם בפני החוקר (נ2/ ונ5/), בין היתר, כי שכיב היה הבעלים של הרכב והמחזיק בו כדין, בזמן התאונה, ביום 19.10.1997. כפי שקבעתי לעיל, גירסת מועתז כאמור בהודעתו (נ2/) מקובלת עליי כאמינה. כפי שעוד אפרט בהמשך, גם גירסת שכיב כאמור בהודעתו (נ5/) אמינה עליי. לכך יש להוסיף כי שכיב חתום על טופס הצהרת הבעלים של הרכב והמבוטח (נ6/), ובפניי הוא הודה כי "אני מזהה את החתימה שלי על המסמך הצהרת הבעלים על פרטי הרכב" (פרוטוקול, עמ' 8, שורות 11-10). זאת גם זאת, התובע העיד בפניי, בין היתר, כי "אני הייתי הבעלים של הרכב בזמן התאונה והרכב היה רשום על שמי" (פרוטוקול עמ' 5, שורה 19). עיון בצילום רישיון הרכב (ת3/) מעלה כי אין שחר לטענה זו. על-פי המסמך האמור, התובע רשום כבעלים של הרכב מיום 2.12.1997 בלבד(!) 11. כאן נתעכב קמעא ונשקול בעדות שכיב. שכיב, אביו של מועתז, מתגורר בכפר מגדל שמס. הוא הבעלים של מסעדה, עלי באבא שמה, הנמצאת בכפר מגדל שמס. הוא מסר הודעה בפני החוקר, זהו המוצג נ5/. התובע, משיקולים השמורים עמו, בחר שלא להביאו למתן עדות בפניי. הנתבעת שקלה בעניין, ותוך סיכון מסוים גמרה אומר כי היא תמלא את אשר החסיר התובע. היא הרהיבה עוז וקראה לשכיב לעמוד על דוכן העדים בהיכל הצדק ולמסור אשר באמתחתו. שמעתי דברי שכיב. אומר מיד, כי שכיב לא סיפר בפניי את האמת לאמתה. הוא בעל אינטרס ועניין. פגם זה לא היה, למצער, היחיד. בעדותו דבק גם פגם מהותי. הוא ניסה, ללא כל הצלחה, ליישר קווים ולעגל זוויות תוך התפתלות והסברים הגובלים עם האבסורד. על-פי התרשמותי הישירה, אין ביכולתי לסמוך על עדות זו, ואין בכוחי לבסס מימצא עובדתי כלשהו על-פיה. ניסיונו להתנער מהודעתו (נ5/) נועד לכישלון מוחלט בהיותו ניסיון סרק, מחוסר כל יסוד ואינו מתקבל על הדעת, ואינו מתיישב עם השכל הישר ועם ניסיון החיים. על דרך העיקרון ניתן לומר, כי רובץ נטל ראייתי מוגבר על מי שמנסה להתכחש לקיומו ולתוכנו של מסמך שעליו הוא חתום. שכיב לא הרים נטל זה במקרה שבו עסקינן. הוא אישר בפניי כי הוא חתום על המסמך, "הצהרת הבעלים על פרטי הרכב" (נ6/) (פרוטוקול עמ' 8, שורות 11-10). הוא גם אישר בפניי כי הוא מסר עדות בפני החוקר ומזהה את חתימתו על נ5/ (שם, עמ' 7, שורות 25-24). וכן, הוא ידע שהחוקר גובה ממנו הודעה בכל הקשור לתאונה נושא כתב-התביעה (שם, עמ' 8, שורות 17-16). וכן הוא "יודע ערבית ועברית". השיחה הייתה בערבית ובעברית. "גם החוקר מבין ערבית" (שם, עמ' 8, שורות 26-25). זאת ועוד, החוקר העיד בפניי לעניין זה כי ביום 13.11.1997 הוא התחיל לחקור את מקרה התאונה. הוא התקשר עם מועתז אשר נהג ברכב בזמן התאונה וביקשו להתייצב במוסך עם בעל הרכב. נקבעה פגישה לכך ביום 13.11.1997 במוסך. מועתז ושכיב התייצבו לפגישה. הוא גבה מהם שתי הודעות (נ2/ ונ5/). ההודעות האמורות הן אימרותיהם בכתב של מועתז ושל שכיב. הוא רשם את דבריהם. חלק מהשיחה היה בערבית וחלקה האחר בעברית. כאשר לא הבין דברים שנאמרו בשפה הערבית, הוא נעזר במתורגמן, עובד ושמאי במוסך ושמו סאמר. הם מסרו לו פרטים מלאים על הרכב. שכיב מסר לו כי קנה את הרכב. הוא מילא את הפרטים במוצג נ6/ על סמך הנתונים שנמסרו על-ידי שכיב. שכיב חתם בפניו על המוצג נ6/. שכיב ומועתז מסרו לו כי שכיב קנה את הרכב מהתובע ושילם 3,000 ש"ח מעל למחירון בתמורה ל"קניית" ביטוח הרכב. גם סוכן הביטוח טען שנעשתה עיסקת מכר ברכב. במוסך הציג מועתז את אביו, שכיב, כבעל הרכב. שכיב ומועתז קראו את הודעותיהם (נ2/ ונ5/), אישרו את נכונותן ואף חתמו על גביהן. כאן המקום, לציין כי עדות החוקר הייתה סבירה והגיונית בעיניי. בעדות זו לא מצאתי סתירות, לא כל שכן סתירות מהותיות. עדות זו נתמכת ומתחזקת על-ידי המוצגים נ2/, נ5/ ונ6/. בכך לא סגי. חזרתי ועיינתי, שוב ושוב, בהודעת שכיב (נ5/). בהודעה זו מצאתי פרטים שיכולים להגיע לידיעת החוקר רק מפי שכיב, כך למשל: הפרטים האישיים, כולל המצב המשפחתי, המקצוע והעיסוק, בדיקת הרכב ב"ארז גולן", תמורת הרכב, פרטים על התובע וכו'. כמו כן מסר שכיב לחוקר העתק מתעודת ביטוח חובה לרכב. שכיב אף תיקן חלק מהודעתו (שם, עמ' 2) וחתם על יד התיקון. בהודעה האמורה ציין שכיב תחילה כי הוא קנה את הרכב מתושב כפר ירכא ששמו "מוחמד עסאם חמודי". מאוחר יותר הוא תיקן את השם ומסר את השם הנכון "חמודי מועדי". אם גירסתו של התובע, שלפיה "אני לא אמרתי לחוקר שאני בעל הרכב" (פרוטוקול עמ' 8, שורה 5), או "אני לא אמרתי בעדותי שלי שאני קניתי את האוטו... ואני לא קניתי מחמודי את הרכב. אני לא קניתי את הרכב ממחמד חמודי, לא נכון מה שכתוב בנ5/ שאני רכשתי את הרכב עם הביטוח" (שם, שם, שורות 20-16), הייתה נכונה, כביכול, והאמור בנ5/ לעניין זה הוא פרי המצאתו של החוקר, לא היה החוקר מציין שני שמות בהודעה, וכחוקר ותיק ומנוסה היה רושם רק שם אחד בלבד. בהודעה צוינה גם העובדה שלשכיב יש רכב מסוג וולבו 950 אחר, שאינו הרכב המעורב בתאונה. יש לציין עוד שהחוקר חקר תחילה את שכיב ולאחר מכן את מועתז (פרוטוקול עמ' 10, שורה 7). על-כן קובע אני כי גירסתו של שכיב כאמור בהודעתו בפני החוקר (נ5/) היא הגירסה האמיתית ואני מבכרה על עדותו בפניי. 12. כאמור, הגעתי למסקנה, ולפיה עדי התביעה אינם מהימנים עליי. בעדויותיהם מצאתי סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין. אני מבכר את גירסת מועתז בפני החוקר (נ2/) על עדותו בפניי. עדויות עדי התביעה בפניי אינן ראויות למשקל כלשהו. גם עד ההגנה, שכיב, השאיר עליי רושם רע. בעיניי, עד "עוין" הוא. הוא נכשל בחובתו הבסיסית באמירת האמת לאמתה בבית-המשפט. בחולשתו הוא ניסה לתמוך, אך ללא הצלחה כלשהי, בגירסת התובע ועדו. ניסיונו להתנער מהודעתו (נ5/) נכשל כישלון חרוץ. בנסיבות העניין מבכר אני את הודעתו של שכיב (נ5/) על עדותו בפניי. לעומת זאת, עד יחיד ויתום היה אמין ומהימן עליי - החוקר. אין לומר כי עד זה הוא ניטרלי לחלוטין ואין לו עניין ואינטרס בתוצאות המשפט. הרי הוא מתפרנס מכספי הנתבעת(!) ככל שיהיה חוקר יעיל ובעל מוסר עבודה, ימצא הוא דרכו פתוחה ללבה של המעסיקה. האם תלות זו, כשלעצמה, פוגמת באובייקטיביות החוקר? תשובתי - לא, לא ולא מוחלט. התרשמתי מהחוקר כעד סביר, אמין ומחוסר מניפולציות למיניהן. הוא העיד בפניי בגילוי לב ומסר עדות סבירה, הגיונית ומחוסרת סתירות כלשהן, גם אם הדבר היה יכול להתפרש שלא לטובת הנתבעת. לזכותו ייאמר, כי הוא שלט בחולשתו האנושית וזנח את תלותו במעסיקתו, הנתבעת, וניצב דום בהיכל המשפט, הרהיב עוז והעיד בגילוי לב ומסר דברים הגיוניים וסבירים ללא התחכמות שהיא. על כל אלה יבורך הוא! 13. אציין עוד כי התובע ניהל את עניינו בבית-המשפט בחסר, ואולי אף בהתרשלות. מוכן אני להניח לטובתו כי לא בהתרשלות עסקינן, אלא בהיסח הדעת. במה הדברים אמורים: ראשית, התובע ומועתז העידו בפניי כי ביום האירוע, 19.10.1997, קנה מועתז מקרר או מקררים ותנורים (כל אחד וסחורתו הוא!) מהתובע, וכן בעיסקה זו יצאו מתחת ידי הקונים והמוכרים מסמכים בכתב, שלשלטונות המס והחוק עניין בהם: קבלות, חשבוניות מס ותעודות משלוח. דא עקא, מסמכים אלה לא צורפו לתצהירים (ת1/ ות2/), ולא הוגשו לתיק בית-המשפט. בפניי לא נטען ולא הוכח כי מסמכים אלה אבדו הם לבעליהם. אין ספק כי מסמכים אלה הינם חיוניים מאוד להוכחת גירסת התביעה. בפניי אין הסבר סביר ואמין למחדל זה. שנית, בניגוד לאמור בסעיף 6 לתצהיר התובע, לא צורפה חוות-דעת שמאי כלשהי לתצהיר, ואין בתיק המוצגים חוות-דעת כזו. אין ספק בחיוניותה ובמרכזיותה של חוות-דעת השמאי לעניין התביעה שבה עסקינן. שלישית, נמנע התובע מדעת להביא עדים רלוונטיים ומרכזיים למתן עדות תומכת בגירסתו. ה"מכרים" המוזכרים בעדות מועתז והתובע לא העידו בפניי כלל. גם סוכן הביטוח, עובד המוסך סאמר, מנהל מוסך "ארז גולן" מחצור והאני יאסין משכם לא התייצבו בבית-המשפט למסור עדות התומכת, כביכול, בגירסת התביעה. במחדליו אלה, שאין להם הסבר סביר ואמין, יש משום חיזוק ותימוכין לגירסת הנתבעת (ראו למשל - ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני [7], בעמ' 760, ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ [8], בעמ' 245, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ [9], בעמ' 602). זאת ועוד, גירסת התובע ועדו שלפיה מסר הוא ביום התאונה, 19.10.1997, את הרכב למועתז בתום עיסקת מכר המקררים במטרה כי יחזור לכפרו מגדל שמס שברמת הגולן, לא רק שנסתרה פוזיטיבית על-ידי הראיות הקבילות ובעלות משקל, אלא שהיא, לפי טיבה, מהותה וטבעה, מחוסרת יסוד כלשהו שבהיגיון. טוב לה אילו טענה זו לא נטענה ולא הובאה כלל להיכל המשפט מאשר נטענה כלל. 15. הנה-כי-כן, מסקנתי בפרק זה היא אפוא כי התובע לא היה הבעלים או המחזיק כדין ברכב בזמן התאונה - מקרה הביטוח. הוא מכר את הרכב עובר למקרה הביטוח לשכיב, וזה שילם לו את מלוא התמורה הן בעד הרכב עצמו והן עבור "רכישת" הפוליסה מידי התובע המבוטח ללא ידיעתה והסכמתה של הנתבעת. 16. כאן נשאלת השאלה מהי התוצאה המשפטית מעשית לקביעתנו כי התובע לא היה הבעלים או המחזיק כדין ברכב בזמן מקרה הביטוח, ואם מעובדה זו כשלעצמה דין התביעה להידחות. אכן, מהותו של חוזה הביטוח נקבעה על-ידי המחוקק בסעיף 1 לחוק, ולפיו "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". לגבי זהות המוטב נקבע בחוק כי "המבוטח הוא גם המוטב אם לא נקבע מוטב זולתו" (סעיף 11(א) לחוק). לגבי מהות הביטוח וחובת שיפוי המבטח את המבוטח בקרות מקרה ביטוח נזקים נקבע בסעיף 55(א) לחוק, כי: "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק". בביטוח נכסים מוסיף המחוקק ומורנו כי "הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו" (סעיף 55(ב) לחוק). לאמור, אין הביטוח פסול משום שלמבוטח אין כל זכות קניין בנכס המבוטח. משכך הם פני הדברים, נשאלת השאלה מה טיבה ואופייה של זיקת המבוטח (או המוטב) לנכס, שבכוחה לשכלל את זכותו לתגמולי ביטוח מהמבטח בקרות מקרה ביטוח. המלומד פרופ' דוד ששון בדעה כי עניין לנו בזיקה כלכלית לנכס המבוטח. אינטרס כלכלי או אפילו ציפייה להנאה מקיום הנכס המבוטח, אף כזו שאינה מושתתת על זכות קניינית או חוזית מוכרת - דיים (ד' מ' ששון דיני ביטוח [17], בעמ' 139). בהלכה הפסוקה נפסק בע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד [10], מפי כבוד הנשיא (בדימוס) שמגר, לעניין זה, כי: "...די בהוכחת ציפייה לתועלת מהמשך קיומו של הנכס או נזק מאובדנו, ותו לא" (שם [], בעמ' 11). (ראו גם ע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ [11], בעמ' 407). למותר לציין כי בחוק אין כל ביטוי לעקרון זיקת הביטוח (Insurable Interest) המקובל באנגליה ובשיטות משפט אחרות. מבוטח בביטוח נכסים זכאי לשיפוי בעד נזק שנגרם לו או למוטב כשהנכס אבד או ניזוק (על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 55 לחוק, ראו דברי פרופ' א' ידין בחיבורו "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981-" [18], בעמ' 136). 17. מן הכלל אל הפרט. כאמור, מסקנתנו במקרה דנן היא כי התובע לא היה הבעלים ו/או המחזיק כדין ברכב בקרות מקרה הביטוח. הרכב היה בבעלות שכיב. שכיב קנה את הרכב מהתובע עובר למקרה הביטוח ושילם לו את מלוא התמורה המוסכמת. כמו כן הוסיף שכיב ושילם לתובע סכום של 3,000 ש"ח המהווה "דבר מה נוסף" למחיר הרכב המוסכם בין הצדדים, וזאת עבור "קניית הביטוח" בד בבד עם הרכב. עיסקת "הדבר מה הנוסף" לא הייתה בידיעתה או בהסכמתה של הנתבעת. אין חוזה ביטוח בר-תוקף בין שכיב לנתבעת. התובע לא הוכיח כלל כי נגרם לו נזק בקרות מקרה הביטוח, ושעל הנתבעת, המבטחת, החובה לשפותו כתוצאה מכך ועל-פי הפוליסה. עם מכירת הרכב לשכיב פקעו חוזה הביטוח והפוליסה שהוצאה על יסודו וכל זכויות המבוטח על-פיו (ראו ע"א 427/64 אפרת נ' סלים [12], בעמ' 21, שאושר בד"נ 10/65 אפרת נ' סלים [13], בעמ' 51, ע"א (ת"א) 913/95 שוחט נ' אררט חברה לביטוח בע"מ [15]. אגב אורחא נזכיר כי בעניין זה חל דין שונה בכל הקשור לביטוח נזקי גוף, לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970-. על-פי הוראת סעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], שינוי בעלות ברכב אינו פוטר על דרך העיקרון את המבטח אשר הוציא פוליסה לכיסוי חבות טעונת ביטוח, לשפות את המבוטחים הנקובים בפוליסה בשל חבות שהפוליסה אמורה לכסות וכן לפצות את המבוטח הנוהג ברכב או את הנוהג בהיתר ממנו על נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, ולא תישמע טענה מפי המבטח שהוא פטור מכיסוי החבות עקב העברת הבעלות של המבוטח ברכב עובר למקרה הביטוח לאדם אחר, אלא אם הוכיח אחת מאלה: הוא לא ידע על ההעברה וכי היה נמנע, מנימוקים סבירים, לבטח את הבעלים החדש או שקיים ביטוח אחר לכיסוי החבות (סעיפים 12 ו13- לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש]). יוצא, כי התובע לא הוכיח ציפיה לתועלת מהמשך קיומו של הרכב או נזק כלשהו מקרות מקרה הביטוח. הנזק, ואם בכלל, הוא נזקו של שכיב. שכיב אינו המבוטח או המוטב, על-פי הפוליסה. 18. במצב דברים זה, פטור אני מלדון בשאר טענות הנתבעת. 19. סוף דבר, התובע לא הוכיח את עילת תביעתו. התוצאה היא אפוא כי דין התביעה להידחות. התביעה נדחית בזה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בצירוף שכר טרחת עורך-דין (כולל מע"מ), בסכום כולל בסך של 10,000 ש"ח.ביטוח מקיףרכבביטוח רכבמכירת רכב