האם תאונה עם קלנועית מהווה תאונת דרכים ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה עם קלנועית: 1. תמצית המחלוקת עניינה של תביעה זו היא פיצויים על נזקי גוף על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת האחריות. השאלות שבמחלוקת לעניין האחריות הן שתיים: (א) האם נסיבות האירוע מהוות תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים וזאת ככל שהדבר נוגע לקשר הסיבתי שבין רכבו של הנתבע לפציעת התובעת? (ב) האם הקלנועית הינה "רכב" או "רכב מנועי" לעניין חוק הפיצויים? בהסכמת הצדדים הורה בית-המשפט על פיצול הדיון ובשלב הראשון נדונה שאלת האחריות. הצדדים העידו עדיהם וסיכמו טיעוניהם בכתב. לאחר שבחנתי את הראיות ועיינתי בסיכומי הצדדים אני קובע כי התובעת לא נפגעה כתוצאה מתאונת דרכים שבה מעורב רכבו של הנתבע דוד קנטור. בהתאם, גם מתייתר הצורך לדון בשאלה השנייה ודין התביעה להידחות. 2. העובדות כפי שהוכחו העובדות ברובן אינן שנויות במחלוקת. התובעת, בת 65, נהגה לביתה ביום 8.11.1997 בקלנועית, בכביש פנימי ללא מוצא ביישוב בית לחם הגלילית. הנתבע נסע אחריה ברכבו ואחריו נסע רכב נוסף של ידידו של הנתבע, אדם בשם רמי הברון. האדונים קנטור והברון אינם תושבי היישוב בית לחם הגלילית וביקרו במקום כמטיילים. הנתבע ומר הברון עקפו את התובעת והמשיכו בנסיעתם בכביש היישוב. כאשר הגיעו עד קצה הכביש והבחינו כי טעו בדרכם, סובבו את רכביהם ונסעו בחזרה אל מול התובעת. הכביש שבו נסעו כל המעורבים הינו כביש פנימי ביישוב, כביש צר שבשוליו בורות קטנים. צמחים של גדר חיה הצומחים במקביל לכביש לא נגזמו במועד וענפיהם בלטו אל שולי הכביש. הנהגים שמרו על מרחק מענפי הגדר החיה וכפועל יוצא מכך נהגו במרכז הכביש הצר. התובעת סברה כי הנהגים עתידים לפגוע בה וסטתה עם הקלנועית לצדו הימני של הכביש. הקלנועית התהפכה והתובעת נפצעה ופונתה לבית החולים. אין חולק כי לא נוצר מגע פיזי בין מכוניתו של הנתבע לבין התובעת. המחלוקת הינה בנוגע לגורם העיקרי שבגללו נפלה התובעת והתהפכה עם הקלנועית. לטענת התובעת היא נבהלה מהרכב שנסע לעברה וסטתה ימינה על-מנת להימנע מפגיעה והקלנועית התהפכה. לטענת הנתבע הקלנועית נכנסה לבור בכביש, התובעת איבדה שליטה, והתהפכה. למעשה ניתן ליישב את הסתירות בין גירסאות התובעת, הנתבע והעד מטעמו, גירסאות שאינן סותרות בהכרח זו את זו. גם אם נאמר כי התובעת סטתה מהדרך ונפלה עקב כניסת גלגל הקלנועית לבור בשולי הכביש עדיין ייתכן כי עצם הסטייה אל הבור נבעה מחשש סובייקטיבי של התובעת שתיפגע מהרכב שקרב בנסיעה מולה. אפרט להלן את מימצאי בית-המשפט בכל הנוגע לעובדות, כפי שהוכחו. הכביש שבו אירעה התאונה הוא כביש צר באיכות בינונית. מדובר בכביש פנימי ביישוב בעל אופי חקלאי. בשולי הכביש בורות ושקעים כפי שניתן לראות בצילומים שהוגשו וסומנו נ3/ ונ4/. בצדו הימני של הכביש (תצלום נ4/ עליון) גדר חיה של צמחים גבוהים. אני קובע על-פי עדויות כל העדים שהעידו כי בעת אירוע התאונה בלטו ענפי הגדר החיה אל עבר הכביש וחייבו את הנוסעים בכביש לסטיות אל מרכזו כדי לא להיפגע מהם. אמינה עליי גם עדות התובעת כי ענפים אלו נגזמו בסמוך לאחר התאונה. בכביש מסוג זה הנסיעה המקובלת איטית. אמינה עליי עדותם של מר קנטור ומר הברון, עדות שלא נסתרה גם על-ידי התובעת, כי מהירות נסיעתם הייתה איטית: 15-10 קמ"ש. אמינה עליי גם עדותם כי הבחינו בתובעת כשהיא סוטה עם הקלנועית ימינה אל הבור ומתהפכת כשהיו במרחק העולה על עשרה מטרים ממנה וכי מר קנטור בלם את רכבו ועצר כאשר הבחין בתובעת נופלת וזאת כשהיה במרחק של כחמישה מטרים מהתובעת. עדותו זו נתמכה בעדותו של מר הברון ועדויות שניהם היו אמינות. למעשה גם התובעת אינה סותרת בעדותה את גירסת עדי התביעה. אין טענה כי רכב הנתבע חלף על פניה או עצר ממש בצמוד לקלנועית ההפוכה. גם גירסתה של התובעת אמינה עליי. אני קובע כי אכן מר קנטור ומר הברון נסעו במרכזו של הכביש הצר כדי לא לפגוע בענפי הגדר החיה. אמינה עליי גירסתה של התובעת כי נבהלה מכלי הרכב הנוסעים מולה וסטתה עם הקלנועית ימינה כאשר התהפכה. עובדה נוספת הרלוונטית לענייננו, ושלמעשה אינה שנויה במחלוקת, היא כי מר קנטור דיווח לחברת הביטוח המבטחת את רכבו למחרת האירוע על תאונת דרכים. על-כן ולסיכום פרק העובדות, אני קובע כי אלו הן העובדות שהוכחו: (א) הנתבע והעד הברון נסעו נסיעה איטית אל מול התובעת. (ב) רכביהם נסעו במרכז הכביש הצר. (ג) התובעת הבחינה בהם ונבהלה. (ד) כתוצאה מהבהלה סטתה עם הקלנועית ימינה, נכנסה עם גלגל לתוך בור והתהפכה. (ה) בעת האירוע היה רכבו של קנטור מרוחק מהתובעת במרחק העולה על עשרה מטרים והוא נעצר לאחר שראה את הנפילה במרחק של כחמישה מטרים מהתובעת. (ו) למחרת האירוע דיווח מר קנטור לחברת הביטוח מטעמו כי היה מעורב בתאונת דרכים. 3. המסקנה המשפטית מהעובדות כפי שהוכחו בטרם אבחן את החלת ההלכות המשפטיות על העובדות כפי שהוכחו אציין כי לטעמי אין לייחס חשיבות ממשית לעובדה שמר קנטור דיווח לחברת הביטוח כי היה מעורב בתאונת דרכים. מר קנטור אינו משפטן (עד כמה שהדבר ידוע). עצם העובדה שנקט אמצעי זהירות מטעמו ודיווח לחברת הביטוח על האירוע אינה הופכת את האירוע לתאונת דרכים. מר קנטור נהג כמבוטח זהיר ואחראי וכדי להגן על עצמו דיווח את שדיווח לחברת הביטוח. האופן המילולי שבו תיאר את האירוע כ"תאונת דרכים" אינו מהווה קביעה משפטית ובוודאי אינו מחייב את חברת הביטוח מטעמו. האם האירוע הוא תאונת דרכים, ככל שהדבר מתייחס לרכבו של מר קנטור? סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים בזו הלשון: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (ההדגשות שלי - ר' ש'). בפסק-הדין שברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ נקבעו על-ידי כבוד הנשיא ברק שלבי התהליך הפרשני לתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. בהגדרת תאונת דרכים יש את ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים, לאחריה באות שלוש חזקות חלוטות (חזקות חלוטות מרבות) שלפיהן יראו במצבים המפורטים בהגדרה כתאונת דרכים וההגדרה מסתיימת בחזקה חלוטה אחת (חזקה חלוטה ממעטת) שלפיה לא יראו מצב מסוים כתאונת דרכים. לאור מבנה ההגדרה חילק הנשיא ברק את ההליך הפרשני לשלושה שלבים. השלב הראשון הוא הרלוונטי לענייננו: "בשלב הראשון על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית... אכן, בגדר השלב הראשון על השופט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים - ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים - משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית" (שם בעמ' 557). המחלוקת העיקרית שבין הצדדים, עורכי דין תאונת דרכים, נעוצה בקיומו של קשר סיבתי בין נהיגת הנתבע ובין פציעתה של התובעת. כדי להכריע במחלוקת יש לבחון את האירוע נושא תביעה זו לפי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ברישה של הסעיף ולא לפי החזקות החלוטות הקיימות בהמשכו של הסעיף, כי אין האירוע בא בגדרן. אין חולק כי הנתבע עשה שימוש ברכבו למטרות תחבורה. מדובר בנסיעה במכונית - השימוש התחבורתי העיקרי של כלי רכב - והדברים ידועים. אין חולק גם כי לתובעת נגרם נזק גוף כאשר התהפכה עם הקלנועית בשולי הכביש. אך האם מתקיים הקשר בין השימוש ברכב לבין המאורע שבו נגרם לתובעת נזק גוף? ומהו ה"מאורע" שהתרחש במהלך השימוש ברכב? או במילים אחרות - האם מתקיים הקשר הסיבתי שבין שימושו של הנתבע ברכב ובין התאונה? האם מתקיימים הרכיב הראשון והרביעי בדרישות ההגדרה הבסיסית של גרימת הנזק "עקב" "מאורע" של שימוש ברכב מנועי? סבור אני כי התשובה לשאלה זו שלילית. חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בין הנפגע לבין הרכב המעורב בתאונה. ראה רע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה, חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 166-164; ע"א (ת"א) 1268/96 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' מדינת ישראל; ת"א (עכו) 1406/90 רוזנבליט נ' טוכלר; ת"א (ת"א) 21724/96 עזבון המנוח דוד ניסים ז"ל נ' שניצר; א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, בעמ' 52. האם התקיים קשר סיבתי בין השימוש שעשה הנתבע ברכבו לבין ההיזק שנגרם לתובעת? קשר סיבתי זה הוא כפול, ראשית, נדרש קיומו של קשר סיבתי עובדתי ושנית, נדרש קשר סיבתי משפטי. ראה ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי. קשר סיבתי עובדתי, מוכרע לרוב באמצעות המבחן של סיבה-בלעדיה-אין. התובעת טוענת שנסיעת הרכב מולה היא הגורם לנפילתה והנתבע טוען שהנפילה נגרמה מהבורות בשולי הכביש. הנתבע צילם את מקום נפילת הקלנועית והציג את התמונות בפני בית-המשפט. מהתמונות נלמד שהכביש במקום הנפילה הינו כביש ישן, לא חלק וייתכן שהסיבה לנפילה היא עקב תנאי הכביש ולא הרכב שנסע ממול. ואולם כאמור לעיל אמינה עליי גירסת התובעת כי סטתה אל כיוון הבור מאחר שחששה מהרכב הבא אל מולה. בהתאם יש חשש לתרומה לגרימת הנפילה ובהתאם גם לעובדה שהנתבע נסע מול התובעת. אולם גם אם נקבל את טענת התובעת שהסיבה הבלעדית לנפילתה, או אחת הסיבות הינה רכבו של הנתבע שנסע ממולה, על התובעת להוכיח את קיומו של קשר סיבתי-משפטי. "הסיבתיות המשפטית מבצעת מיון נוסף - בבוחרה מתוך הגורמים שהסבו עובדתית, את הנזק, את אלה שהמשפט רואה בהם גורמים רלוונטים" (ריבלין בספרו הנ"ל, בעמ' 121). בע"א 6000/93 הנ"ל, בעמ' 672, נקבע שמבחן הסיכון - תוך שילובו במבחן השכל הישר - עומד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי. מבחן הסיכון עונה לשאלה אם השימוש בכלי הרכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) בהם יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי (ראה פסק-דין שקדם לתיקון חוק הפיצויים: ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ). מבחן השכל הישר בוחן את הקירבה (הרעיונית) של ה"שימוש" לנזק, את מידת תרומתו של ה"שימוש" ברכב להתהוות התוצאה המזיקה (שם, בעמ' 878). בטרם אבחן את הקשר הסיבתי-משפטי שביסודו מבחן הסיכון אביא את דבריו של השופט ריבלין בע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, בעמ' 876, היפים לענייננו: "מבחן הסיכון אינו מבחן בעל אופי טכני והפתרונות שהוא מציע אינם תמיד חד-משמעיים, 'זהו מבחן סבוך, המבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית והמבוסס על השכל הישר. לעתים קיים בגדריו שיקול-דעת שיפוטי בבחירה בין מספר אפשרויות' (ע"א 6000/93 בעמ' 672). במקרי גבול ההכרעה על-פיו אינה קלה והמקרה הנוכחי יוכיח... ראוי לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות תוך שאנו נמנעים מלהציב מראש גבולות גורפים להגדרת 'תאונת דרכים'" (ההדגשה שלי - ר' ש'). האם פגיעתה של התובעת נגרמה בגלל הסיכון שיצר הרכב של הנתבע? הכרעה בשאלה זו היא בין היתר גם שאלה של מדיניות משפטית, כפי שיפורט להלן. כאמור, קבעתי כעניין שבעובדה כי אמינה עליי גירסת התובעת כי סטתה עם הקלנועית אל עבר הבור בו נפלה מאחר וחששה מרכבו של הנתבע אשר נסע למולה. בא-כוח התובעת טוען כי בנסיבות אלו האירוע הינו תאונת דרכים בה מעורב רכבו של הנתבע. את דבריו הוא תומך בפסק-דינו של בית-משפט השלום בעכו בת"א (עכו) 1406/90 הנ"ל, בעמ' 184(ל), שם נאמר: "השאלה היא אם כן, האם נהיגתו של הנתבע במכונית כשהתקרב אל מעבר החציה ובלם את רכבו גרמה לנפילת התובעת במעבר החציה. מנקודת מבט אחרת אפשר לשאול האם התנהגות התובעת, התנהגות שהביאה לנפילתה, הושפעה בצורה כל שהיא על ידי אופן הנהיגה של הנתבע במכוניתו. השפעה זו יכול שתהיה קטנה, יכול שתהיה משנית ובהשוואה לגורמים אחרים המעורבים בתאונה. די שתהיה השפעה כל שהיא. אפילו אם הנפילה נגרמה לא רק בהשפעת נהיגתו של הנתבע במכוניתו אלא גם בגלל אופן ריצתה של התובעת בכביש או בגלל חוסר זהירותה וחולשת גופה, השפעת המכונית מוציאה את שאר הגורמים מחשבון ויוצרת את הקשר המספיק בין המכונית והשמוש בה לבין הנפילה, קשר הקובע את מהותה של התאונה והופך אותה לתאונת דרכים". אינני סבור כי מדברים אלו שנאמרו בפסק-דינו של בית-משפט השלום בעכו, יש להסיק כי בית-המשפט שם קבע כי כל אימת שיש קשר או השפעה של רכב על הלך נפשו של אדם הגורם לו לעשות מעשה שממנו נפגע, הדבר ייחשב לתאונת דרכים. ואם כך אכן התכוון בית-המשפט לקבוע - דעתי, בכל הכבוד, שונה מדעתו. לגישתי, ומשיקולים של מדיניות משפטית, יש להבחין בין אירוע שבו אדם נבהל באופן סובייקטיבי מרכב נוסע, עשה מעשה ונפגע, לבין אירועים שבהם ניתן לקבוע לפי מדד אובייקטיבי כי נעשה ברכב מנועי שימוש תחבורתי, באופן שגרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שהסתיימה בגרימת נזק. היעדר הבחנה בין אירוע סובייקטיבי ואובייקטיבי עלול להוביל לתוצאה בלתי סבירה שבה ייחשבו כתאונת דרכים אירועים שונים שבהם קיים ריחוק רב בין האירוע התחבורתי ובין תגובת אדם אשר גרמה, מסיבות התלויות בהתנהגותו של אותו אדם, לנזק. דוגמה לעניין זה ניתן לראות במקרה של התקף לב שנגרם לאדם בביתו עקב בהלה מרעש שהגיע אליו מהכביש הסמוך וכד'. בעניין זה יש לבחון את המדדים האובייקטיבים של האירוע באותם מדדים שבהם תיבחן הצפיות הנורמטיבית לגרימת הנזק, בהיבט של שיקולי הקביעה בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, לרבות שיקולי מדיניות משפטית. ראה לעניין זה את דבריו של כבוד הנשיא ברק בע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית, בית שמש, בעמ' 123: "הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: Lord Reid בפרשת (1970) Home Office v. Dorset Yacht Co. Ltd). שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות". ראה גם על דרך ההיקש: רע"א 444/87 אלסוחה נגד עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל. גם בפסק-דין זה הוחל מבחן (לשאלת הנזק והקשר הסיבתי) הכולל בין היתר, התייחסות של בית-המשפט למרחק בין נפגע ובין גורם הנזק בנסיבות אחרות הקשורות לגרימת הנזק בהבחנה שבין נתונים אובייקטיבים לבין נתונים סובייקטיביים הקשורים להלך נפשו של הניזוק עצמו. סבור אני כי את המבחן האובייקטיבי ניתן לבחון על דרך של הצגת השאלה האם הנוהג ברכב היה יכול לנהוג את רכבו בדרך אחרת ובכך למנוע את הסיכון הגורם לתגובת הבהלה. מבחן זה יש בו כדי לקיים גם את תכלית החקיקה והיא חיוב גורם התאונה בפיצוי (גם אם אין בגרימה הליך של אשם) לפי מבחן של קשר סיבתי בין המעשה והנזק. בכל פסקי-הדין שצירף בא-כוח התובעת לסיכומיו אירע מקרה שבו ניתן לקבוע באופן אובייקטיבי כי רכב גרם לבהלה שהשפיעה על הלך נפשו של הולך רגל לעשות מעשה שגרם לנזק גוף. מדובר במקרים של בלימת פתאום ליד מעבר חציה, התקרבות רכב במהירות ובחשכה אל הולך רגל תוך בלימת פתאום וכד'. בכל המקרים הנ"ל יכול היה הנהג הנתבע לנהוג את רכבו בדרך אחרת ועל-ידי כך למנוע את יצירת תגובת הבהלה על-ידי הולך הרגל שנפגע. במקרה שבפניי, ועל-פי אותו מדד אובייקטיבי ועל-פי אותה שיטת בדיקה, אני סבור כי לא היה בנהיגתו של מר קנטור כדי ליצור את אותה בהלה שתגרום לתובעת לסטות אל הבור שבו התהפכה עם הקלנועית. כפי שכבר ציינתי הכביש שבו קרה המקרה הוא כביש פנימי ביישוב בית לחם הגלילית, כביש ברוחב של כ3.5- מטרים כשבצדו המערבי גדר חיה אשר בלטה לתוך הכביש. הכביש ישן, עם שוליים לא חלקים. רכבו של הנתבע נסע מול הקלנועית במהירות של 15-10 קמ"ש. הנתבע הבחין בקלנועית ממרחק ונעצר כ5- מטרים ממקום נפילתה. לא היה באופן נהיגתו של הנתבע כדי ליצור סיכון ממשי לתובעת ובהלתה הסובייקטיבית, שגרמה לסטייתה מהכביש, לא נגרמה כתוצאה מגורם אובייקטיבי מוצדק שנובע מאופן נסיעתו של הנתבע. נאמר כבר לא אחת שרכב הוא דבר מסוכן ועצם השימוש בו יוצר סיכון. אך הנתבע נהג ללא דופי, בדרך זהירה וסבירה והיה במרחק סביר בעת שהתובעת הבחינה בו. האם גם אז נוצר סיכון כלפי התובעת? האם ניתן לראות בתגובת התובעת כתגובה סבירה אשר על-פי מבחני הקשר הסיבתי ניתן היה לצפות אותה? נראה שהתשובה צריכה להיות שלילית. בנסיבות כפי שהוכחו אני קובע כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל כנדרש במשפט אזרחי ולא הוכיחה כי הנתבע היה זה שיצר סיכון אובייקטיבי ושבעטיו נבהלה, סטתה אל שולי הכביש, התהפכה ונפצעה. גם אם נאמר שסובייקטיבית התובעת נבהלה הרי אובייקטיבית לא היה בעובדות שהובאו בפני בית-המשפט כל "מאורע" מבהיל כזה או אחר. בת"א (חי') 1093/90 עיזבון המנוח סמי עבדו ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ נאמר כדלקמן: "...למאורע: על נושא זה עמדתי בפסק דיני החלקי בפרשת רון אבישי (ת.א. 943/91 מיום 27.9.93). לפי המוסבר שם, אין די בכך שהנזק הגופני יהיה קשור בקשר סיבתי סתמי לשימוש ברכב. דרוש כי יהא קשר בינו לבין מאורע שארע במהלך השימוש ברכב. אותו ארוע תאונתי, ניתן לאיבחון מבחינת הזמן, וניתן להבדיל בין מה שקרה לפניו, ומה שקרה לאחריו, במהלך השימוש ברכב. הוא מאופיין בפתאומיות, ולעניננו, אין צורך לאפינו בסממנים אחרים, שכן אין סוף לדרכי התרחשותו במציאות. אין צורך שהארוע יהיה יוצא דופן; אין צורך שיהא אלים; הוא יכול לקרות בכל מקום, ובכל שעה, בין בתזוזת הרכב ובין בעמידתו; דרכי הגרימה יכולות להיות מוזרות או רגילות, ואין צורך במגע פיזי בין הרכב לבין גופו של הנפגע. הגרימה יכול שתהיה פיזית, אקוסטית או פסיכית, ישירה או עקיפה, והנזק הגופני, הכולל חבלה נפשית, יכול שיבוא לידי ביטוי במועד כלשהוא המאוחר לארוע" (ההדגשות שלי - ר' ש'). לכן נדרש שהמאורע יהיה ממשי, לאו דווקא בלעדי או מכריע, אבל שיתקיים באופן ממשי ושניתן יהיה לאבחן אותו. באירוע שלפנינו לא היה "מאורע", הרכב נסע במהירות איטית, מהר מעט יותר ממהירות הקלנועית עצמה. התובעת ידעה על נוכחות הרכב בזירת האירוע. ניתן להניח שהתובעת נסעה בכביש ליד ביתה על הקלנועית פעמים רבות ונסעו מולה רכבים אחרים שלא גרמו לה להיבהל וליפול מהקלנועית. באירוע נושא תאונה זו נגרמה לתובעת בהלה סובייקטיבית שגרמה לה לפעול כפי שפעלה ואולם לא היה גורם אובייקטיבי בנהיגת הנתבע אשר גרם ו/או היה אמור לגרום לאותה בהלה. לפיכך, התובעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה לקיומם של מאורע ושל קשר סיבתי המהווים חלק מההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, ולכן אין האירוע נכנס להגדרת תאונת דרכים. אשר-על-כן ומטעם זה דין התביעה להידחות. 4. הקלנועית כרכב מנועי טענתם החלופית של הנתבעים היא כי הקלנועית הינה רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים ובהתאם, ועל-פי הוראות סעיף 3(א) לחוק הפיצויים על התובעת לתבוע את המבטח של הקלנועית, ובהיעדר ביטוח את קרנית. בא-כוח התובעת טוען שהקלנועית הוחרגה במפורש מהגדרת הרכב בחוק הפיצויים ומבסס זאת על פסק-דינו של השופט א' גלובינסקי בת"א (נהריה) 2183/92 נוצה נ' פנו ו"הפניקס" חברה לביטוח בע"מ [12], בעמ' 2315, שם נקבע כי: "...קלנועית לפי טיבה נועדה לשרת אנשים מבוגרים, נכים ואחרים המתקשים בהליכה. מבחינה זו צריך להיות דינה כדין כיסא גלגלים המונע במנוע חשמלי שהוא נקרא גם עגלת נכים חשמלית... אני סבור כי הקלנועית נכנסת למסגרת הסייג שבהגדרת 'רכב מנועי' שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (לאחר תיקון מס' 4)...". מאחר שקבעתי כי רכבו של הנתבע מר קנטור לא גרם לתאונה שבה נפגעה התובעת אינני נזקק להכריע במחלוקת לעניין טיבה של הקלנועית ומעמדה המשפטי לאור הוראות חוק הפיצויים. לעניין זה אני סבור גם כי לא יהיה זה נכון להרחיב בדיון כאשר קרנית אינה צד ואינה טוענת בעניין זה. עם זאת אציין כי לא שוכנעתי שקלנועית היא אכן בכל מקרה בגדר של עגלת נכים חשמלית ולעניין זה יש לבחון את סוג הקלנועית וטיב השימוש בה. חוק הפיצויים קובע כדלקמן: "'רכב מנועי' או 'רכב' - רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". בתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, בסעיף ההגדרות, נקבע כי: "כסא גלגלים לנכה - כסא המותקן על גלגלים, המיועד למושבו של נכה רגליים, המונע בכוח חשמלי ומהירותו אינה עולה על 10 קמ"ש". מפרוספקט הקלנועית שהוצג בפני בית-המשפט ניתן לראות כי מהירותה המרבית של קלנועית מאחד הדגמים המוצגים עשויה להגיע גם ל12- קמ"ש (ראה נ1/). לכאורה קלנועית זו אינה נכללת בהגדרתו של כסא גלגלים. יתרה מזאת - המונח "נכה" זכה להגדרות שונות בדברי חקיקה שונים. ראה חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה-1985; חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ”ה-1995; חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי”ט-1959; חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969; חוק חניה לנכים, תשנ"ד1993-; חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל1970- ועוד. בתקנות התעבורה הגדרתו של אדם כנכה היא פועל יוצא של קביעה רפואית בדבר הנכות. לא ברור מתקנות התעבורה מהם הקריטריונים המשפטיים לקביעת נכות ולא ברור מה תהיה ההגדרה הברורה של נכה, בשים לב להגדרות השונות בחוקים שאוזכרו לעיל ובדברי חקיקה אחרים. מן המפורסמות הוא שלא כל אדם המתקשה בהליכה הוא בהכרח נכה והראיה היא התובעת עצמה הנעזרת בקלנועית אף שאינה נכה. בהתאם, ואם לדוגמה נבחן את נסיבות המקרה שבפניי לא ברור אם ניתן לראות בקלנועית בנסיבות אלו כ"כיסא גלגלים לנכה" כמשמעו בתקנות התעבורה. בנסיבות אלו אני סבור כי הגדרתה של הקלנועית כעגלת נכים או ככסא גלגלים לנכה היא שאלה הטעונה בדיקה וליבון בהתאם לנסיבות, לדגם הקלנועית ולאופי השימוש בה בכל מקרה ומקרה. איני סבור כי ניתן לקבוע באופן מוחלט כי בכל הנסיבות מדובר בכסא גלגלים או בעגלת נכים. ואולם כאמור איני מוצא צורך להרחיב בשאלה זו במסגרת ההכרעה בסכסוך שבפניי ועניין זה יישאר בצריך עיון לעת מצוא. אוסיף רק כי טוב יעשה המחוקק או מחוקק המשנה אם יגדיר את הקלנועית בדבר חקיקה ויבהיר את מעמדה, כפי שנעשה עם כלי רכב וכלים ממונעים אחרים בעלי אופי מיוחד. ראה למשל תקנות התעבורה (פטור מחובת רישום ורישוי וחובת רשיון נהיגה לאופניים עם מיתקן עזר), תשמ"ז-1986; תקנות התעבורה (פטור מרישום ורישוי של גרורים למגורים מסוג מסויים), תשנ"א1990-. 5. סיכום בסיכומו של דבר, ומהטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה וקובע כי התובעת לא נפגעה בתאונת דרכים שבה מעורב רכבו של הנתבע 1 וכי פציעתה לא נגרמה עקב מאורע שבו היה מעורב רכבו. בנסיבות העניין ובשים לב למחלוקת המשפטית האמיתית יישא כל צד בהוצאותיו.הכרה בתאונת דרכיםשאלות משפטיותתאונת דרכיםקלנועית