תאונת עבודה חובת המעביד

"חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל: ע"א 81//417 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72) וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל: ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ, פ"ד כא(1) 348, 351). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' מומ"ק בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126), ולעיתים מזומנות ניתקל בקיומו של DAMNUM SINE INJURIA". "כללם של דברים: סיכון של החלקה קיים תמיד - מסיכוני החיים הוא - ולא בגין כל החלקה במהלך העבודה יש לראות מעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו. ובלשונו של השופט ברנזון ...: 'אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...' החלקה אינה בבחינת הדבר מדבר בעדו, ועל בית-המשפט להשתכנע כי החלקה שעובד תובע את מעבידו בגינה, באה בשל כך שהמעביד הפר חובתו כלפי עובדו". (ע"א 371/90 סובחי נ. מדינת ישראל פ"ד מז [3] 345) קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה חובת המעביד: התביעה התובע, יליד 23.8.48, נפגע ביום 13.1.97 בידו הימנית בתאונה שארעה לו במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 ("הנתבעת"). הנתבעת עוסקת בייצור ועיבוד של פרופילי אלומיניום לבניין. הנתבעים האחרים הם מנהלה של הנתבעת ומנהל המפעל בו עבד התובע. בתביעה זו עותר התובע לחייב את הנתבעים בפצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. התובע, כמו עובדים אחרים במפעלה של הנתבעת, הועסק בביצוע עבודות שונות בפרופילי אלומיניום, לרבות עיבוד הפרופילים וניקובם. העבודה נעשית בעזרת כלים שונים כגון מקדחות, מבלטים ומברגים, הפועלים בכוח של לחץ אויר (פנואמטי). לחץ האויר שנדרש להפעלת הכלים מגיע אליהם דרך צנורות גומי, המשתלשלים מעל לעמדות העבודה. צנורות גומי אלה מחוברים לצנורות מתכת היורדים מצנור מתכת אחר המותקן לאורך קורות התקרה ומחובר אל מדחס אוויר. בקצה התחתון של צינורות המתכת - בגובה המאפשר גישה של אדם עומד - היו מצויות פטמות לחבור צנורות הגומי. בקצה האחר של צנורות הגומי נמצאו מחברי מתכת שאליהם ניתן היה לחבר, מפעם לפעם ולפי הצורך, את כלי העבודה המסויים שנדרש לעובד לצורכי המטרה הספציפית בה עוסק הוא באותה עת. הפלוגתאות: לגרסת התובע, שפרטיה יובאו בהמשך הדברים, הוא נפגע בעת שניסה למשוך צנור גומי שכזה לכיוונו, ומחבר המתכת פגע בחוזקה בכף ידו הימנית. הנתבעים מכחישים את נסיבות הפגיעה וכמו כן את היקף הנזק הנטען. המחלוקות העיקריות שבין בעלי הדין עוסקות בשאלות כיצד קרתה הפגיעה והאם אחראית הנתבעת לפגיעה ולתוצאותיה. כמובן שגם שעור הנזק מצוי במחלוקת. טוען התובע כי רשלנות הנתבעת באה על בטויה באי התקנת אמצעי עבודה מתאימים, קיומה של סביבת עבודה מלוכלכת, היותו של הצנור אותו משך התובע ישן, קרוע ומחובר בחיבור בלתי תקין שאיפשר זליגת לחץ אויר, אי אספקתן של כפפות לעבודה, והעדר הדרכה מספקת. הנתבעים משיבים כי אין בפיו של התובע גרסה ברורה ואחידה לדרך ארוע התאונה ולסיבתה, כי הועלו על ידו ומטעמו גרסאות אחדות שמספרן והצטברותן מביאות למסקנה שלא עלה בידיו להצביע על הסיבה שגרמה לתאונה, ומכאן שלא הוכיח שהיא תוצאת רשלנותם. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובע תודרך באשר לנוהלי העבודה, וכבעל ותק של 25 שנה במקצועו ידע אותם היטב. לפיכך מבקשים הנתבעים לקבוע כי אינם חבים בגין התאונה, ולחילופין כי רשלנותו של התובע תרמה תרומה מכרעת לגרימתה. הראיות: אלה הראיות לענין נסיבות התאונה שהובאו בפני בית המשפט: מטעם התובע העידו הוא עצמו, מומחה בטיחות ד"ר ביקלס והמומחה הרפואי ד"ר ינאי. מטעם הנתבעים העידו הנתבע מס' 2, מומחה בטיחות מר מוגילובסקי והמומחה הרפואי פרופ' נרובאי. כמו כן הוגשו ראיות שבכתב, כשלגבי שתיים מהן העידו עורכיהן בחקירה ראשית בלבד (דו"ח חקירה מטעם משרד העבודה שהוגש על ידי החוקר מר בן סימון מטעם התובע ותצהיר של מר היבל באשר לנתונים טכנים של מדחס האויר(. לפי הצעתי, ובהסכמת בעלי הדין, לא נחקרו עדים נוספים שתצהיריהם הוגשו מטעם הנתבעים. דיון בנסיבות ארוע התאונה ושאלת החבות: כאמור שניים העידו מטעם התביעה במחלוקת זו: המומחה ד"ר אלעזר ביקלס והתובע עצמו. בחוות דעתו הציע ד"ר ביקלס תאוריה לפיה משיכת הצנור על ידי התובע גרמה למחבר המתכת להתנתק ולפגוע בידו: "יתכן ולחץ האויר בצינור היה גבוה מהמותר ואי לכך בעת שנתפס הצינור בדבר מה, עלה הלחץ באופן משמעותי וגרם למחבר להתנתק וזאת מכיוון: א. שהלחץ שבצינור לפני הזזתו היה גדול מהמותר, דבר שגרם להמצאות לחץ אויר גבוה מאד בעת התפסות הצנור במכשול. ב. המחבר לא היה תפוס היטב לצינור הגמיש וחובר על ידי חוטי מתכת, דבר שגרם להתנתקות שעה שלחץ האויר בצינור עלה בעת ניסיון התובע לשחרר את הצינור". בחקירה שכנגד, המשיך המומחה והוסיף על גרסה זו כהנה וכהנה, הן בתאור התנתקותו של המחבר ומעופו למרחק של 2-3 מ' עד לפגיעה בידו של התובע, הן באשר לפגמים בצנור ודרך חיבורו המאולתרת של המחבר אליו, והן באשר למידת הלחץ הגבוהה בה היה מצוי האוויר שבצינור. ד"ר ביקלס עיגן את חוות דעתו ועדותו בדברים שלגרסתו אמר לו התובע בשיחה בעל פה, ובדברים שפורטו בכתב התביעה. התובע מצידו הכחיש את הדברים, והעיד כי כלל לא אמר לד"ר ביקלס את הדברים שזה האחרון העיד עליהם (פר' עמ' 27). ד"ר ביקלס גם התעלם מגרסתו של התובע בהודעתו (נ/2) בפני מפקח משרד העבודה, על אף שזו מצויה הייתה בפניו בעת עריכת חוות דעתו. אמנם בחקירה הנגדית ניסה המומחה לפרש הודעה זו ולמצוא בה את שאין ולא היה בה, אך נסיונו זה הינו רק אות וסימן לליקויים הרבים המצויים בחוות דעתו ובעדותו. התשתית העובדתית שעל יסודותיה חיווה ד"ר ביקלס את דעתו המקצועית קרסה, ומסתבר כי למעשה כל כולה לא ממש הייתה אלא פרי דמיונו של המומחה הייתה. למרבה הצער, בנסיבות אלה, איני יכול לסמוך ממצאי על חוות דעתו של ד"ר ביקלס. נותרת, איפוא, בפנינו עדותו היחידה של התובע: כאשר בא בית המשפט להכריע בשאלות שבעובדה, ולדלות את האמת מחומר הראיות, ניצבות לפניו, בדרך כלל, עדויות של עדי ראייה אחדים שגרסאותיהם לתאור הארוע שבמחלוקת שונות, ואפילו סותרות. פעמים שהעדים מעידים על העובדות לפי תומם, ומנקודת מבטם, כפי שראו וחוו אותן, ואין הם מבקשים לסטות מהאמת. עדיין יתכן ותמצאנה גרסאותיהם סותרות בפרטים אלה ואחרים. במקרים שכאלה יברור השופט את הבר מן התבן, ויקבע את העובדות האמיתיות לפי כללים מקובלים ותוך התרשמות ממידת מהימנותם של העדים. לעתים אין בנמצא אלא עד אחד לתאונה, לא אחת יהיה זה התובע, ואז על בית המשפט לקבוע את העובדות, במידה רבה, על פי הנסיבות האוביקטיביות ומהימנותו של העד, כמובן בשים לב להנחיות המצויות בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. נסיבותיה של התאונה דנן אינן ברורות. כך גם לא ברור למשל כיצד נגרמה הפגיעה בידו של התובע. התובע היה העד היחיד לתאונה; דא עקא, הגרסאות השונות הנשמעות מפיו ומטעמו נשמעות כגרסאותיהם של כמה עדים אשר בפיהם גרסות שונות של אותו אירוע. אפרט את הדברים ואביא מקצת מהגרסאות האמורות כלשונן: גירסה א: כך מתוארים הדברים בכתב התביעה, ולאחר מכן בנוסח דומה, בתצהיר עדות ראשית שעשה התובע ביום 07/11/99: "בעת ביצוע העבודות וכמתואר לעיל, ועבורן, משך התובע כהרגלו צינור אויר גמיש עטוף מבד ו/או חומר דומה המחובר למכונת אספקת לחץ האויר (קומפרסור בלע"ז) לעמדת עבודתו, אחד מיני רבים הנמצא בכל נקודת עבודה, לרבות בנקודת מיקום עבודת התובע והמופעל כאמור, ע"י לחץ אויר ואשר נמשך מנקודת התחלה וחוזר למקומו לאחר השימוש בו. בערך בשעה 11:00 בתאריך דלעיל, בעת שהתובע משך צינור האויר דלעיל, לפתע חל בו מעצור ולאחר משיכה נוספת השתחרר במהירות ובעוצמה רבה לעבר התובע. קצהו של צינור האויר העשוי ממחבר מתכת שמשקל של כ-200 גרם, פגע בעוצמה רבה ובחוזקה בכף ידו הימנית של התובע ושבר אותה, להלן: 'הפגיעה'. כתוצאה מן הפגיעה בעוצמת כוח ומהירות גבוהים, ביותר נפל התובע בעמדת עבודתו על גבו ונחבל בנוסף לפגיעה בכתפיו, בצואר ובחלקי גופו השונים. זאת עקב היות עגלת חומר אלומיניום, פרופולים מונחים בתיפזורת ובאי-סדר בעמדת עבודתו". (סעיפים 3.1 - 3.5 לכתב התביעה - כך לשונם) גירסה ב: בהודעה שמסר התובע בחקירה בפני מפקח עבודה (נ/2) ביום 24.5.98: "[הצינור] כנראה נתפס באיזה שהוא חומר ואז הייתי צריך למשוך אותו במאמץ כלשהו. הצינור לפתע השתחרר וקצהו נתן לי מכה ביד הימנית מעדתי ונפלתי עם הגב על עגלת חומר מלא בקצוות של הפרופילי אלומיניום שהיו מונחים על העגלה פגעו בידי הימינית וקיבלתי מכה חזקה בידי" גירסה ג: ד"ר ביקלס בחוות דעתו מיום 15.11.99: "עובר לתאונה, התובע משך צינור אויר גמיש לעמדת עבודתו, על מנת להמשיך בעבודתו בניקוב הפרופילים. בעת שמשך התובע את הצינור, נתקל הצינור הגמיש במכשול ותזוזתו נפסקה. אי לכך, משך התובע את הצינור שנית וזה השתחרר בפתאומיות. בעת שחרור הצינור הגמיש, התנתק מחבר המתכת מהצינור ופגע בחוזקה בכף ידו הימנית של התובע. משקל המחבר כ-200 גרם. ... לפי דברי התובע, בעת התאונה הצינור, נשוא התאונה היה בצבע כחול וכן הוא היה קרוע ומתוקן בנקודות שונות. התובע הבהיר לי, שהמחבר היה קשור בעזרת חוט מתכת לצינור הגמיש". גירסה ד: התובע בחקירתו הנגדית: ש: כמו שכתוב בתצהיר איך ארעה התאונה, כך ארעה התאונה? ת: מה שכתוב בתצהיר זו אמת. ... ש: המחבר המהיר נמצא בסוף הצינור, מחובר לסוף הצינור, ואותו מחברים לזכר שנמצא על כלי העבודה? ת: נכון. ש: וכך לפי הצרכים שלך היית מנתק צינור מכלי ומעביר אותו לכלי אחר? ת: נכון. ש: גם באותו יום ניתקת את הצינור מכלי מסויים ורצית לחבר אותו לכלי אחר? ת: נכון. ש: וגם רצית להעביר את הצינור ממקום למקום? ת: נכון. ... ת: ניתקתי אותו מעמדה אחת שלא שלי והנחתי את הצינורות למטה. בדרך כלל זה הולך זוגות. ניתקתי ממכשיר שלו, הנחתי על הרצפה, ניגשתי לעמדה שלי ומשכתי. ... רציתי להעביר רק צינור אחד. ש: ניתקת אותו ממכשיר כלשהו, את הקצה שניתקת מהמכונה רצית להעביר למכונה אחרת, נכון? ת: כן. ש: אך לא העברת אותו למכונה אחרת אלא הנחת אותו על הרצפה? ת: כן. ש: לא הלכת יחד עם הצינור שנתקת מהמכונה אל המכונה השניה אלא הנחת על הרצפה ומשכת את הצינור ממקום אחר? ת: לא, לא הלכתי ומשכתי אותו למקום אחר. הנחתי אותו, חזרתי לעמדה שלי, משכתי את הצינור אלי בסביבות 2 מטר, אחר כך נתתי עוד משיכה אחת. ש: הבנתי שניתקת ממכשיר והנחת על הרצפה? ת: כן. ש: את אותו חלק שהנחת על הריצפה לא משכת? ת: הוא נשאר על הרצפה. ש: ואותו חלק שנשאר על הרצפה כלל בתוכו גם את המחבר המהיר? ת: כמובן. ש: עזבת אותו והלכת למקום אחר? ת: הלכתי לעמדה שלי. ... ש: וכשהגעת לעמדה שלך לא היה לך שם את הצינור על מנת לחבר אותו לכלי העבודה שרצית? ת: לא היה ביד שלי צינור. ש: אבל רצית שהמחבר יגיע אליך על מנת לחבר אותו,נכון? ת: כן. ש: מדוע הנחת את המחבר ליד כלי העבודה השני על הרצפה, מדוע לא הלכת איתו אל נקודת העבודה שלך? ת: כשאני ניתקתי אותו, אותו בן אדם שלקח ממני את הנקודה, כשהוא משך את הצינור זה הלך אליו. מצד אחד זה הפריע לי ומצד שני רציתי להחזיר את הנקודה אלי. ש: מדוע כשניתקת את הצינור מהעמדה השניה לא הלכת איתו בידך אלא משכת? ת: הורדתי את זה למטה וביקשתי מהפועל השני לא לקחת את זה. ... ש: מדוע לא לקחת את זה בידך, אתה אומר שהיית צריך את הצינור? ת: באותו רגע אני אמרתי לו לא לגעת יותר בכלים שלי, עזבתי את זה וחזרתי לעמדה שלי. ש: כשהלכת אליו היית צריך את הצינור? ת: כן. ש: למה כל מה שהעדת עכשיו לא רשום בכתב התביעה, לא בתצהיר שלך, ולא בשום הודעה אחרת כפי שיפורט בהמשך? ת: אין סיבה. ש: מי היה אותו אדם? ת: אחד העובדים, אני לא זוכר מי זה היה, אני זוכר שדיברתי עם מישהו, אני עובד במקום 8 שנים, אני לא זוכר למי אמרתי לא לקחת ממני את הצינור. ש: אולי אתה זוכר למה זה לא כתוב בשום גירסה שלך? ת: איני יודע. ש: ביקשו ממך גירסאות, גם במשרד העבודה וגם עוה"ד שלך? ת: מה ששאלו אותי עניתי, אם היו שואלים אותי הייתי עונה, גם אתה לא שאלת אותי. ש: אז למה סיפרת לי? ת: שאלת על הצינור והמשכתי את הסיפור. ... ש: הנחת את הצינור לטענתך 5,6 מטר מעמדת העבודה שלך ומשכת אותו? ת: נכון. ש: לפתע הוא נתפס, כיוון שזה רק 5,6 מטר אתה ראית במה הוא נתפס, אם בכלל ראית שהוא נתפס? ת: לא ראיתי שהצינור נתפס, משכתי אותו אלי כמה שהלך וכשהוא עצר נתתי עוד משיכה. ש: כמה משכת? ת: לא יודע להגיד בדיוק כמה משכתי, משכתי 2,3 מטר. אינני יודע, הצינור עצר כשהמחבר 2,3 מטר ממני. ש: מדוע לא הלכת לברר מה עצר את הצינור? ת: בדרך כלל קורה הרבה דברים במפעל שאחד לוקח מהשני את הצינור, כולם עושים מה שאני עשיתי, במקרה הזה הצינור נתפס, אצלי הצינור באותו יום נתפס. גירסה ה: וזו גירסתו האחרונה של התובע "לסיכום שאלת האחריות" כפי שטוען לה פרקליטו בסיכום טענותיו: "סביבת עמדת עבודת התובע ברצפתה הייתה מלוכלכת ומוזנחת עם שיירי אלומיניום וחלקי מתכת חדים, ניטים ברגים וכיוצ"ב. מעל עמדת עבודתו לא היה מספיק צינורות אלא צינור אחד לעבודתו והתובע נאלץ להביאו מעובד אחר שסמוך לו, לפחות מרחק כ-5 מ'. הצינור לא היה חדש ולא תקין אלא קרוע ומחובר עם חוט ברזל בראשו בין המדחס לצינור. התובע משך את הצינור שנתקע במהלך משיכתו ובמשיכה שניה, עקב לחץ האוויר הנוסף בו השתחרר ופגע בגב כף ידו עם חלק המתכת והתובע מעד ונפל לאחור בשל עוצמת המכה. אין ספק, שלא היה לתובע כפפות בעת עבודתו, לא תודרך לגביה, לא רוענן בדרישותיה" הבאתי את גרסאותיו של התובע כלשונן, ובאריכות מסויימת, משום שהדברים מדברים בעדם, הן לעניין האפשרויות העולות מהן לצורך קביעת נסיבותיה של התאונה, והן לעניין המסקנות שניתן להסיק מהן כאשר יש להשיב לשאלה אם קיימת אחריות של מי מבעלי הדין לפגיעה שנפגע התובע. ב"כ הנתבעים מבקש לפסול כל אחת מהגרסאות שהובאו לתאור אופן התרחשותה של התאונה, וזאת, בין היתר, בשל השינויים והסתירות שביניהן. אכן ריבוי הגרסאות השונות מקשה על ברור האמת, ולא בנקל ניתן להעדיף אחת מהגרסאות על חברתה. מאידך גיסא, אין ב"כ הנתבעים מציע הסבר כלשהו לדרך התרחשותה של התאונה. בית המשפט אינו רשאי לחסוך עצמו מהדין ומהנסיון לברר את האמת, על אף הקשיים. במיוחד כך פני הדברים כאשר משווים אנו לנגד עינינו את העובדה היסודית שעליה אין חולקין: התובע אכן נפגע בפגיעה קשה בגב כף ידו תוך כדי עבודתו. אנסה איפוא להוסיף ולברר אם קיימות בפני ראיות מספיקות ומשכנעות לאופן ארועה של התאונה. תחילה על דרך האלימנציה: ראוי לדעתי להתעלם מגרסאות הנשענות כביכול על מוצא פיו של התובע, אף שהתובע אמר דברים אחרים לגמרי. כך לעניין דבריו של ד"ר ביקלס, שהוכחשו על ידי התובע ושעליהם כבר עמדתי לעיל. כך גם דברים שהועלו על הכתב על ידי פרקליטו של התובע: תחילה בכתב התביעה, לאחר מכן, ובסרוס נוסף, בתצהירו של התובע ולבסוף גם בסיכומים, וכולם אינם תואמים את גרסתו של התובע כפי שנמסרה מדוכן העדים. אם נקבץ את הגיונם ועיקרם של דברי התובע (ואלה עולים גם מהגרסאות שניסח פרקליטו) יסתבר כי כך, כנראה, ארעה התאונה: התובע ביקש להשתמש בצנור הגומי שקצהו, ובו מחבר המתכת וכלי עבודה שעבד בו חברו, היה מונח במרחק מספר מטרים ממקום עמידתו. התובע ניגש לקצה הצנור, הפריד את המכשיר שהיה מחובר אליו והניח את המכשיר על הרצפה. כך עשה גם עם קצה הצנור. במקום לאחוז בידו בקצה הצנור בו החזיק לצורך הפרדת המכשיר, חזר התובע למקומו. משהגיע למקומו תפס התובע בצנור, שלא במחבר או בקרבתו אלא במרחק של כמה מטרים מהקצה אותו הניח קודם לכן על הרצפה, ומשך בו. בעת המשיכה חש התובע כי הצנור נתפס והוא בחר שוב שלא לגשת לקצה הצנור אלא למשוך משיכה חזקה יותר. כאשר השתחרר הצנור כתוצאה מהמשיכה הנוספת איבד התובע את שיווי משקלו ומעד. ניתן להעריך ולסכם איפוא כי קרוב לוודאי שהנזק שנגרם לתובע בידו קרה בעת שמשך בצנור כפי שתואר לעיל ומעד. אולם, אין בידי לקבוע אם נפגעה היד מהמחבר או מחפץ אחר אגב הנפילה. כך גם איני יכול לקבוע כי הצנור השתחרר מתפיסתו בשל לחץ אויר שהיה בו, או שהשתחרר דווקא בשל המשיכה החזקה שמשך בו התובע. האם יש בנסיבות שתוארו זה עתה כדי להטיל אחריות על הנתבעים, או על מי מהם, ואם כך הדבר האם יש למצוא גם את התובע אחראי לנזקיו, ובאיזו מידה ? אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות לעובדיו ובין השאר עליו לדאוג לשיטת עבודה בטוחה ופקוח יעיל על קיומה. ב"כ התובע מונה את הליקויים בשיטת העבודה שהנהיגה הנתבעת כדלקמן: " הנתבעים לא דאגו לשיטת עבודה בטוחה שהרי, לא היו מספיק צינורות בעמדת התובע שנאלץ לכתת רגליו לעמדת חברו, מרחק כ 5 מ' תוך הליכה סביב מכשולי עבירה ובסביבת עמדת עבודותו ו/או אחרות מלאות בשיירי מתכת ואלומיניום. אין ספק שלא תודרך בשום פעולה שעליו לנקוט, אין ספק שלא היה פיקוח יעיל ואפילו מנהל העבודה בשטח לא היה בשטח המפעל. טול גם את לחץ האויר הבלתי תקין מן המדחס ולצינור הקרוע, היעדר כפפות, לא כל שכן לא היה רענון כלשהו של איזהי שיטת עבודה (עלומה) בצינור לחץ זה ... " (כך ! - ס' 16 לסיכומי ב"כ התובע). אין בפני ראיות מספיקות לבסוס ממצא שהתאונה נגרמה עקב ליקוי מהליקויים הנזכרים או שנגרמה בעטיה של רשלנות הנתבעים. איני יכול לקבוע אם מחבר המתכת הוא שפגע בידו של התובע, או אם נפגע התובע בידו בשל נפילתו, וממה נפגע. אין בעדותו היחידה של התובע כדי לשכנע, במידה הראויה, כי יש ממש בטענותיו לפיהן החליק בשל חפץ או לכלוך שמצויים היו על הרצפה. טענותיו של התובע והמומחה מטעמו לעניין פגמים בצנור, ובחיבור המחבר, כמו גם הטענות לעניין לחץ אוויר עודף בצנור ופגמים במדחס, לא הוכחו. אין גם יסוד ראייתי לטענת התובע שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שחבה היא כלפיו בכך שבמפעל לא היו מצויים צנורות גומי נפרדים לכל עמדת עבודה, או כי לא סופקו כפפות, ובשל כך נפגע. אף שלא נתבקשתי לעשות כן שקלתי אם יש מקום להחיל כאן את הכלל "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ובמסגרתו להטיל על הנתבעת אחריות לפגיעה שנפגע התובע במהלך עבודתו, אך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין לא התקיימו היסודות הנדרשים להחלת כלל זה. כדברי בית המשפט העליון מפי כב' השופט חשין: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל: ע"א 81//417 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72) וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל: ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ, פ"ד כא(1) 348, 351). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' מומ"ק בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126), ולעיתים מזומנות ניתקל בקיומו של DAMNUM SINE INJURIA". ובהמשך: "כללם של דברים: סיכון של החלקה קיים תמיד - מסיכוני החיים הוא - ולא בגין כל החלקה במהלך העבודה יש לראות מעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו. ובלשונו של השופט ברנזון ...: 'אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...' החלקה אינה בבחינת הדבר מדבר בעדו, ועל בית-המשפט להשתכנע כי החלקה שעובד תובע את מעבידו בגינה, באה בשל כך שהמעביד הפר חובתו כלפי עובדו". (ע"א 371/90 סובחי נ. מדינת ישראל פ"ד מז [3] 345) נחה אמנם דעתי כי הנזק נגרם במקום העבודה של התובע, אך בכך לא סגי. חומר הראיות שהובא על ידי התובע עצמו מכיל גרסאות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. כל אחת מהן כשלעצמה אמנם סבירה ויכולה להיות נכונה, אך, דא עקא, אף אחת לא הוכחה במידה שניתן לבסס עליה חיוב הנתבעים. זאת ועוד: עצם מספרן הרב של האפשרויות השונות שמציע התובע מקשה עלי לקבוע איזו היא הנכונה, דומה הדבר כאילו אומר הוא: הנה מספר אפשרויות בפניך, אתה תבחר את הטובה בעיניך. אם אכן אעשה כן ואבחר בגירסה אחת, נמצאתי דוחה את יתר הגירסאות ומביע חוסר אמון בחלק גדול מעדות התובע, עד כדי כך הטלת ספק באותו חלק של הגירסה הנראה לי כסביר. יתר על כן ריבויין של הגרסאות היכולות להיות נכונות במקום גרסה אחת ויחידה שבה דבק התובע מעורר חשד. ריבוי זה גם פותח את הדלת למחשבה כי מלבד אלה שמנה התובע קימות מסכות של נסיבות אחרות שאולי בעטיין נגרמה התאונה. התובע לא זימן עדים אחרים זולתו, כדי שיתארו את סביבת העבודה ונסיבות התאונה, ועדותו היחידה של התובע חסרה חיזוק. פסיקתא: על סמך כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. תאונת עבודהחובת המעביד