תשלום למאבטח על עבודה בלילה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום למאבטח על עבודה בלילה: פתח דבר התובע הועסק כמאבטח בחברת השמירה ביטחון לאומי 1992 ע.נ. בע"מ (להלן - הנתבעת) מיום 3.10.2007 ופוטר ביום 10.8.2008. התובע שב לעבוד בנתבעת ביום 18.12.2008, ברם בחלוף 8 חודשים קיבל התובע הודעת פיטורים ובה צויין כי פיטוריו יכנסו לתוקף ביום 22.8.2009. לפי החלטת בית הדין, במסגרת הבקשה לסעדים זמניים, הושב התובע לעבודתו ופיטוריו לא נכנסו לתוקף; נוכח החלטה זו של בית הדין, הסכימה הנתבעת לחזור בה מפיטורי התובע. בתביעתו לפנינו עותר התובע לתשלום פיצויים עקב שני מעשי פיטורים שנעשו, לטענתו, שלא כדין ובשיטת הדלת המסתובבת וכן עותר התובע לקבלת זכויות שונות. אלה העובדות והשתלשלות העניינים: בשתי תקופות העסקתו הועסק התובע על ידי הנתבעת כמאבטח במפעל המלט נשר. תקופת עבודתו הראשונה בנתבעת מיום 3.10.2007 עד לפיטוריו ביום 10.8.2008 תקרא "התקופה הראשונה", ותקופת עבודתו מיום 18.12.2008 תקרא "התקופה השניה". ביום 9.8.2009 מסרה הנתבעת בידי התובע הודעת פיטורים לפיה עבודתו בנתבעת תסתיים ביום 22.8.2009. ביום 20.8.2009 הגיש התובע בקשה לסעדים זמניים, בין היתר לביטול פיטוריו והשבתו לעבודה בנתבעת וכן תביעה עיקרית. בהחלטתו מיום 20/8/2009 הורה בית הדין כי עד להחלטה אחרת, פיטוריו של התובע לא יכנסו לתוקף. התובע טען בבקשתו לסעדים זמניים, כי שני מעשי הפיטורים שנעשו על ידי הנתבעת היו פיטורים אוטומטיים, שרירותיים, נעדרי כל סיבה עניינית ובמסגרת מדיניות "הדלת המסתובבת" של פיטורי רוחב שיטתיים מידי כתשעה חודשים לערך, במטרה לחמוק מתשלום זכויות המחוייבות בחוקי העבודה, בצווי ההרחבה בענף השמירה, והנובעות מוותק בעבודה, כגון: תוספת ותק, דמי הבראה וכיוצ"ב בזה ובעיקר בזכות לפיצויי פיטורים. עוד טען התובע, כי הנתבעת לא ערכה לו שימוע, בטרם מסרה לו את הודעת הפיטורים וכי הנתבעת נזקקה למאבטחים באתר "נשר" וגם באתרים אחרים באזור. לתמיכה בטענותיו, הגיש התובע תצהיר נוסף של העובד, מר אריאל דובין, שעבד בנתבעת שלוש תקופות של 8 או 9 חודשים ופוטר בסיום כל תקופה. הנתבעת טענה במסגרת הבקשה לסעדים זמניים, כי כל העובדים באתר "נשר", בו עבד התובע, עובדים תקופות של 8 או 9 חודשים ובסיומן הם מפוטרים, וככל שמבקשים הם בחלוף מספר חודשים לחזור לעבודה, הנתבעת מחזירה אותם ומפטרת אותם שוב בחלוף 8 או 9 חודשים. עוד טענה הנתבעת כי התובע ידע עם קבלתו לעבודה, שתקופת עבודתו היא זמנית ובחלוף 8 או 9 חודשים העסקתו תסתיים בפיטורים. בנסיבות אלה, טענה הנתבעת, כי היא רשאית לפטר את התובע ללא עריכת שימוע. הנתבעת התנגדה לבקשות התובע וטענה, כי גם אם יוכח בסופו של יום, כי פיטורי התובע נעשו שלא כדין, הסעד לו יהא זכאי, הוא סעד של פיצויים ולא סעד של אכיפת יחסי עובד-מעביד. בית הדין בהחלטתו מיום 24.8.2009 בבקשה לסעדים זמניים, הורה לנתבעת להשיב את התובע לעבודתו באותם תנאים בהם עבד עד ליום פיטוריו וזאת עד להכרעה סופית בעניינו של התובע, תוך שציין את הדברים הבאים: "המבקש הכחיש, כי המשיבה הודיעה לו עם קבלתו לעבודה, שתקופת עבודתו היא לתקופה קצובה של 8 חודשים. המשיבה לא הביאה בפנינו כל חוזה בכתב או הודעה לעובד, מהם ניתן ללמוד כי עבודתו של המבקש הוגבלה, מלכתחילה, לתקופה של 8 חודשים בלבד. עוד יוטעם כי המשיבה איננה טוענת, כי הייתה בידיה עילה לפיטורי המבקש, אלא טענתה היא, שכך היא נוהגת להעסיק את כל המאבטחים באתר "נשר" לתקופה של 8 או 9 חודשים ובסיומה היא מפטרת את המאבטחים, למעט שני עובדים המשמשים כאחראי משמרת. עוד הוברר שהמשיבה החלה להעסיק מאבטח חדש בשם חיים, במקום המבקש. מהחומר שהונח בפנינו עולה, לכאורה, החשש שהמשיבה מפטרת את מאבטחיה בחלוף 8 או 9 חודשים על מנת להימנע מתשלום זכויותיהם הסוציאליות של העובדים, הנובעות מחוקי המגן, צווי הרחבה או הסכם קיבוצי. ערים אנו להלכה, כי בית הדין לא ימהר להחזיר עובד שפוטר לעבודתו, מקום שניתן לפסוק סעד של פיצויים. ברם, בנסיבות המקרה, אנו רואים בחשש, לכאורה, לפגיעה בזכויות עובדים, בניגוד להוראות חוקי המגן וצווי הרחבה, כמקרה חמור וחריג, לכאורה, בו יש מקום להורות, בסעד זמני, על השבת המבקש לעבודתו במשיבה עד למתן הכרעה סופית בעניינו של המבקש. באשר למאזן הנוחות סוברים אנו, כי באי החזרת המבקש לעבודתו במשיבה, עד להכרעה סופית בעניינו, ייגרם לו נזק רב, בעוד שלמשיבה, הזקוקה למאבטחים נוספים, לא ייגרם כל נזק בהמשך העסקתו." (ר' החלטה מיום 24.8.2009). התובע זומן ביום 25.8.2009 למשרדי הנתבעת, ברם במקום להשיבו לעבודתו לאלתר כאמור בהחלטת בית הדין, הודיעה לו הנתבעת על יציאתו לחופשה בת 8 ימים, עקב כוונת הנתבעת לערער לבית הדין הארצי על החלטת בית הדין האזורי המורה להשיבו לעבודה. משהנתבעת לא השיבה את התובע לעבודתו, הגיש התובע בקשה דחופה לבית הדין למתן הוראות ואכיפת החלטת בית הדין להשיבו לעבודה לאלתר. במקביל הגישה הנתבעת בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין להשיב את התובע לעבודתו, לאור בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת לבית הדין הארצי. ביום 31.8.2009 דחה בית הדין את בקשת הנתבעת לעיכוב ביצוע השבת התובע לעבודתו, תוך שציין את הדברים הבאים: "הכלל הוא, כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו ועל המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה מוטל לשכנע את בית הדין בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל. המבקשת לא השכילה להוכיח כי יש באמתחתה נימוק המצדיק סטייה מן הכלל. המבקשת לא הוכיחה כי ביצוע ההחלטה יביא על המבקשת נזק שאינו ניתן לתיקון, או שאם לא יעוכב ביצוע ההחלטה והערעור יתקבל בסופו של יום, יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו. גם בחינת מאזן הנוחות מורה, כי הנזק שייגרם למשיב, ככל שביצוע ההחלטה יעוכב, יהא כבד בעוד שלמבקשת לא ייגרם כל נזק מהמשך העסקתו של המשיב." (ר' החלטה מיום 31.8.2009). חרף החלטת בית הדין לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, הנתבעת לא השיבה את התובע לעבודה גם בפעם זו. משום כך הגיש התובע ביום 2.9.2009 בקשה לביזיון בית משפט ופסיקת פיצויים לתובע. הבקשה לביזיון בית המשפט נקבעה לדיון ביום 8.9.2009. ביום 6.9.2009 הגישה הנתבעת בקשה למתן הוראות ובקשה לדחית מועד הדיון בבקשה לביזיון. בבקשתה טענה הנתבעת, כי במועד מתן הצו להשבת התובע לעבודתו, ביום 24.8.2009, טרם הגיש התובע הליך עיקרי ועל פי תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, שאומצה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), במידה ובמעמד הגשת הבקשה לסעד זמני לא נדרש סעד עיקרי, אזי הצו הזמני יכנס לתוקף רק לאחר פתיחת הליך בגין הסעד העיקרי והכל בהתאם להוראות בית הדין. הואיל ונפתח בשלב מאוחר יותר סעד עיקרי ובית הדין לא נתן הוראותיו בעניין זה, מבקשת הנתבעת מבית הדין ליתן הוראותיו באשר למועד כניסתו לתוקף של הצו הזמני. בהחלטתו מיום 6.9.2009 קבע בית הדין כי פרשנותו של ב"כ הנתבעת לתקנה 363 אינה מקובלת על בית הדין. לפי תקנה זו תוקף הצו מותנה בהגשת תובענה תוך שבוע ימים. משהגיש התובע את כתב תביעתו בתאריך 27.8.2009, היינו לפני תום שבוע הימים - הצו תקף מיום נתינתו - 24.8.2009. משהתובע לא הושב לעבודתו חרף החלטותיו הברורות של בית הדין, הגיש התובע ביום 6.9.2009 בקשה נוספת למתן הוראות ואכיפת החלטת בית הדין, בה ציין וביקש להורות לנתבעת להשיב לאלתר את התובע לעבודתו. בית הדין ציין בהחלטתו מיום 7/9/2009 כי הבקשה תידון ביום 15/9/2009 וככל שלא תהא בידי הנתבעת סיבה לאי השבת התובע לעבודתו יוכל התובע, בנוסף להליכי הביזיון, לעתור לתשלום הוצאות. בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת לבית הדין הארצי לעבודה נדחתה ביום 7.9.2009, תוך שכב' השופטת ורדה וירט-ליבנה ציינה בהחלטתה: "בהחלטתו, קבע בית הדין האזורי כי 'עולה, לכאורה, החשש שהמשיבה [המבקשת - ו.ו.ל] מפטרת את מאבטחיה בחלוף 8 או 9 חודשים על מנת להימנע מתשלום זכויותיהם הסוציאליות של העובדים, הנובעות מחוקי המגן, צווי הרחבה או הסכם קיבוצי'. קביעתו הלכאורית של בית הדין האזורי נסמכה על הראיות שהניחו הצדדים לפניו במסגרת ההליך הזמני ועל חקירת מצהיריהם. לא מצאתי בבקשת רשות הערעור טעמים המצדיקים התערבות בקביעות עובדתיות אלה." (ר' החלטת בית הדין הארצי מיום 7.9.2009 בתיק בר"ע 465/09). גם לאחר שבקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת נדחתה, לא השיבה הנתבעת את התובע לעבודתו, אלא רק ביום 13.9.2009, וזאת יומיים בלבד לפני הדיון בבקשת התובע לביזיון בית המשפט, שנקבע ליום 15.9.2009. דיון והכרעה בכתב התביעה (המתוקן) עתר התובע לסעדים קבועים כדלהלן: ביטול הפיטורים והשבת התובע לעבודה; מתן צו הצהרתי לפיו תקופת עבודתו של התובע בנתבעת לצורך חישוב הוותק שלו מתחילה ביום 3.10.2007; מתן צו המורה לנתבעת להעניק לתובע את זכויותיו להן זכאי התובע מכח עבודתו בנתבעת והן: הפקדות לפנסיה מקיפה במבטחים; תשלום דמי הבראה; תשלום עבור משמרות לילה; תשלום תוספת ותק; להשיב לתובע את שמונת ימי החופשה אותם כפתה עליו הנתבעת לנצל; לשלם לתובע סך של 500 ₪ בגין כל יום בו לא עבד במהלך ההליך המשפטי בינו לבין הנתבעת ובסך הכל 10,000 ₪. לחלופין, ולשם הזהירות בלבד, במקרה ובית הדין לא יורה על ביטול הפיטורים, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים וכן פיצויים עונשיים בגין שתי הפעמים בהן פוטר שלא כדין וכן בגין עגמת נפש בסכום של 48,432 ₪. בפתח דיון ההוכחות בתיק העיקרי ביום 12/7/2010, הודיע ב"כ הנתבעת כי בכל הקשור להמשך עבודתו של התובע, אין מניעה מטעם הנתבעת, כי הצו הזמני להשבת התובע לעבודה, ימשיך להיות בתוקף ובכך הסכימה הנתבעת לביטול פיטוריו של התובע. כמו כן הסכימה הנתבעת לראות בשתי תקופות העסקתו של התובע כתקופה רציפה אחת. עוד הצהיר ב"כ הנבעת כי התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 4,303 ₪ וכי דמי ההבראה ישולמו לתובע במשכורת חודש אוגוסט 2010. באשר להפרשות לקרן הפנסיה, הצהיר ב"כ הנתבעת, כי יודיע תוך שבועיים האם ניתן להפריש כספים ישירות לקרן הפנסיה; נוכח זאת טען ב"כ הנתבעת כי המחלוקת היחידה שנותרה היא שאלת תוקפו של ההסכם הקיבוצי ושתי זכויות לתוספת ותק ותשלום בעד עבודה בשעות לילה. ב"כ התובע טענה כי הסכמתה המאוחרת של הנתבעת להשיב את התובע לעובדה, שהיא הענות להחלטת בית הדין, אינה מרפאה את הפגמים החמורים שנפליו פעמיים בשני מועדי הפיטורים ועל בית הדין לדון בסעד לפיצויים עונשיים בגין פיטורים שלא כדין. לטענת ב"כ התובע הסעד של פיצויים עונשיים התבקש בנוסף להשבתו של התובע לעבודה ובנוסף ליתר הסעדים (ר' עמ' 18 עד 21 לפרוטוקול הדיון מיום 12/7/2010). הסעד לפיצויים עונשיים ועגמת נפש נתבע בסעיף 76 לכתב התביעה המתוקן, שכותרתו היא "סעד חלופי" וכך צויין ברישה סעיף 76: "לחילופין, ולשם הזהירות בלבד, במקרה שבית הדין הנכבד לא יורה על ביטול הפיטורים, מתבקש בית הדין להורות כדלקמן (בנוסף לסעדים המבוקשים בסעיפים 74-75 לעיל):" הסעדים העיקריים של התובע בתביעתו המתוקנת הם לביטול פיטוריו והשבתו לעבודתו וכן למתן צו הצהרתי, לפיו תקופת עבודתו של התובע בנתבעת לצורך חישוב הוותק שלו מתחילה ביום 3.10.2007. משהסכימה הנתבעת לביטול פיטוריו וכן הסכימה לראות בשתי תקופות העסקתו של התובע כתקופה רציפה אחת, קיבל התובע את הסעדים העיקריים שתבע ובנסיבות אלה אינו זכאי גם לסעד החלופי של פיצויים עונשיים ועגמת נפש, וכך קבענו בהחלטתנו מיום 12.7.2010: "משהסכימה הנתבעת כי הצו הזמני הנוגע לביטול פיטוריו של התובע יהפוך לקבוע, אין צורך היום לדון בביטול פיטוריו של התובע. משסעיף 76 לכתב התביעה המתוקן הוא סעיף חילופי המתייחס למקרה שבית הדין לא יורה על ביטול הפיטורין אין צורך לדון בו בשים לב לכך שאין צורך היום לדון בביטול פיטורי התובע. משהנתבעת הודתה ברציפות עבודת התובע בשתי תקופות העסקה אין לנו צורך אף לדון בסעיף 77 לכתב התביעה המתוקן. בכל יתר העניינים בית הדין ידון." (ר' עמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 12.7.2010 גם היום בסיכומיו עותר התובע לפיצויים עונשיים ואנו חוזרים וקובעים כי לא נדון בסעדים החלופיים הנתבעים בסעיפים 76 ו- 77 לכתב התביעה המתוקן ובכל הקשור להם. אשר לדמי ההבראה - ב"כ הנתבעת הצהיר, כאמור, כי דמי ההבראה ישולמו במשכורת חודש אוגוסט 2010, ברם אלה שולמו רק בחודש נובמבר 2010 במסגרת משכורת חודש אוקטובר 2010 (ר' הודעת הנתבעת מיום 10.11.2010). אשר להפקדות לקרן הפנסיה שהתובע זכאי להן - אלה הופקדו בקרן הפנסיה בשלב מאוחר, ורק לאחר שהתובע הגיש בקשות נוספות וקוים דיון נוסף בבית הדין ביום 3.1.2011 ורק לאחר שהתובע הגיש את סיכומיו. בהחלטת בית הדין מיום 3.1.1011 צויין כי הנתבעת לא מילאה אחר החלטת בין הדין מיום 24.11.2010, בה חוייבה להעביר לידי ב"כ התובע פירוט של שיעור ההפקדות בגין כל אחד מהחודשים, תוך פירוט הסכום המופקד כחלק המעסיק לתגמולים ופירוט הסכום המופקד כחלק העובד. בהחלטה זו (מיום 3.1.2011) חוייבה הנתבעת לפעול בהתאם להחלטה מיום 24.11.2011 וכן חוייבה בתשלום הוצאות לתובע בסך 3,000 ₪. בשים לב לאמור לעיל המחלוקות שנותרו להכרעתנו כיום הן: זכאותו של התובע לתשלום תוספת לילה בגין עבודה בלילה; זכאותו של התובע לתוספת ותק; זכאותו של התובע לתשלום הפרשים בגין דמי הבראה ולתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק; זכאותו של התובע לתשלום שכר בגין הימים בהם לא הוחזר לעבודה והשבת ימי חופשתו שנוכו מהתובע. תוספת בגין משמרות לילה התובע טוען כי במסגרת תפקידו כמאבטח בנתבעת, במפעל המלט נשר, כללה עבודתו משמרות לילה בגינן הוא זכאי לתוספת של 50% לשכרו עבור כל שעת עבודה במשמרת לילה. התובע מבסס תביעתו זו על ההסכם הקיבוצי המיוחד שבין הנתבעת להסתדרות העובדים החדשה מיום 15.2.1996 (הסכם קיבוצי שמספרו 158/96 ולהלן - ההסכם הקיבוצי). סעיף 4 להסכם זה קובע כי עבור עבודה במשמרת לילה תשולם תוספת של 50% לכל שעת עבודה. מנגד טוענת הנתבעת, כי להסכם הקיבוצי אין כל תוקף הואיל וההסכם אינו עונה על הגדרת "הסכם קיבוצי מיוחד" ולפיכך אינו חל על הנתבעת. לגישת הנתבעת משהסתדרות פועלי הטקסטיל חתומה על ההסכם הקיבוצי ולא הארגון המוסמך של העובדים, אין כל תוקף להסכם. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי ההסכם מעולם לא נאכף ו/או יושם ומשום כך נזנח ואין לו כל תוקף. בית הדין (מותב בראשות כב' השופטת מיכל נעים דיבנר) פסק בעניין קונדרשוב סרגיי את הדברים הבאים: "(1) האם ההסכם לא נחתם ע"י הגורם המוסמך בהסתדרות לאורך ההתדיינות בפנינו טענה הנתבעת, כי ההסכם המיוחד אינו עונה להגדרת הסכם קיבוצי מיוחד כהגדרתו בחוק ההסכמים הקיבוציים היות והוא נחתם על-ידי אורגן בהסתדרות המכונה 'אגודת התעשייה הזעירה והשירותים שבמסגרת ההסתדרות החדשה במרחב חיפה' (להלן - האגודה), אשר שמה מופיע הן בכותרת והן בסיפא של ההסכם ואשר לטענת הנתבעת אינה מהווה ארגון יציג לעובדי השמירה ואינה מורשית לחתום על הסכמים קיבוציים בשמם. בסיכומי הנתבעת, עלתה לראשונה טענה נוספת, לפיה, לאחר שהסתיים ההליך, היא גילתה כי מי שחתום על ההסכם המיוחד מצד העובדים, הינה 'הסתדרות פועלי הטקסטיל', אשר אינה ולא יכולה להיות הארגון היציג של עובדי השמירה ואינה מוסמכת לחתום על הסכמים קיבוציים בשמם, ומשכך, ההסכם הקיבוצי נטול תוקף. לאור טענתה האחרונה של הנתבעת, ביקשנו את עמדת ההסתדרות, אשר לאחר עיכובים רבים שנגרמו בעטיה של הנתבעת, הוגשה לתיק בית-הדין ביום 26.10.10, ולפיה ההסכם המיוחד נחתם עוד ביום 15.2.96 כדת וכדין על ידי גורם מוסמך לכך בהסתדרות, והוא מחייב את הצדדים. לדידי ההסתדרות מנועה הנתבעת מלטעון כנגד תוקפו של ההסכם. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, וזאת לא רק לאור עמדת ההסתדרות המצוינת לעיל - אלא אף הואיל וטענה זו אינה מתיישבת כלל עם התנהלות הנתבעת בתיק התובענה הייצוגית, בו עשתה ככל שיכלה על מנת להוכיח קיומו ותוקפו של ההסכם המיוחד, בכדי להימלט מאימת התובענה הייצוגית. התנערות הנתבעת היום מכל שנטען על ידה בתיק התובענה הייצוגית הינה בלתי מתקבלת על הדעת, לפחות לא דעתנו. יתרה מכך, לאור הודעת ההסתדרות כי מבחינתה ההסכם המיוחד נחתם בסמכות, ומנגד לא הציגה הנתבעת כל ראיה לעניין מעמדן של הסתדרות פועלי הטקסטיל ו/או האגודה, ואף לא הציגה את חוקת העבודה של ההסתדרות הרלבנטית למועד חתימת ההסכם המיוחד, בתמיכה לטענותיה - הרי שלא עלה בידה להוכיח כי ההסכם נחתם שלא בסמכות. אף בפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה אין כדי לסייע לטענתה שכן, אותה פסיקה עסקה במפורש באורגנים של ההסתדרות, אשר הוכח לגביהם כי לפי חוקת העבודה לא היו מוסמכים לחתום על הסכם קיבוצי, דבר שלא נעשה במקרה שלפנינו. לבסוף נאמר - ואולי בכך צריך להיות העיקר - כי קיים טעם לפגם בכך שצד החותם על הסכם קיבוצי, "הופך עולמות" בכדי להוכיח תקפותו של הסכם קיבוצי במטרה לחמוק מתובענה ייצוגית ובנשימה הבאה, מנסה להתנער מאותו הסכם ממש בטענות מטענות שונות. זוהי התנהלות בחוסר תום לב ביחסי עבודה קיבוציים וראוי היה כי הנתבעת, במקום לטעון בכל הליך טענה שונה, בהתאם לתוצאה אותה היא מבקשת להשיג בו, תפעל באופן גלוי ואחיד, תוך כיבוד הסכמים עליהם היא חתומה. האם ההסכם נזנח על ידי הצדדים לו לשיטת הנתבעת, טעם נוסף להיעדר תחולת ההסכם המיוחד על הצדדים הינו, כי הסכם זה נזנח על ידי הצדדים לו, ומעולם לא נאכף על ידם, עד כדי שהפך ל'אות מתה'. להמחשה טוענת הנתבעת כי ההסתדרות מעולם לא גבתה דמי טיפול מהתובעת, חרף זכותה לעשות כן לפי ההסכם המיוחד. הנתבעת הוסיפה כי היא לא ידעה על קיומו של הסכם מיוחד זה עד לתחילת שנת 2008, עת נודע לה על קיום ההסכם על דרך המקרה בלבד. אין חולק שההסכם אינו קצוב בזמן וכי אף צד להסכם לא הודיע למשנהו על ביטול ההסכם בדרכים הקבועות בהוראות סעיפים 13 ו- 14 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז -1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים). כמו-כן, בסעיף 3 להסכם המיוחד נקבעה הדרך לביטול ההסכם, שאף היא לא ננקטה בידי מי מהצדדים: ' ... ג. בידי כל צד הרשות להודיע למשנהו על רצונו להכניס שינויים בהסכם או באחד מסעיפיו, ועליו לעשות זאת בכתב כחודש ימים לפני תום תוקפו של ההסכם. ד. במידה ולא באה הודעה הנ"ל יתחדש ההסכם מאליו לשנה נוספת וחוזר חלילה.' נציין, כי בהליך שבפנינו, הודיעה הנתבעת לראשונה על כך שהגישה בקשה לביטול ההסכם המיוחד למשרד התמ"ת בחודש 11/2008, וביום 12.2.09 פורסם דבר הביטול ברשומות. בנוסף, טענת הנתבעת כי לא ידעה על קיום ההסכם המיוחד עובר לשנת 2008 עומדת בסתירה לקביעת כב' השופט קוגן מיום 24.7.07 לפיה, כנגד הנתבעת הוגשו כבר ביום 4.1.07 שתי תביעות בבית-דין זה (עב 86/07 ו- דמ 39/07), על בסיס הוראות ההסכם המיוחד. (פסקה 25 בהחלטת כב' השופט קוגן, אשר צורפה לתצהיר התובע). באשר לטענה כי ההסכם נזנח ע"י ההסתדרות, הרי שטענה זו עומדת, לכל היותר, במישור היחסים האובליגטוריים בין הצדדים להסכם ואין הנתבעת יכולה להפנותה כלפי התובע, אשר הוראותיו הנורמטיביות של ההסכם הקיבוצי הפכו לחלק בלתי נפרד מחוזה עבודתו. עובד אינו רשאי לוותר בהסכם על זכויותיו מכוח הסכם קיבוצי, ומכוח קל וחומר שאינו יכול לותר על זכויות אלו מכללא, בדרך של התנהגות. לפיכך, אנו קובעים כי הוראותיו של ההסכם המיוחד חלים ביחסים שבין הצדדים בכל תקופת עבודתו של התובע בנתבעת." ר' גם את האמור בפסק הדין בתיק תע"א 2855/08 גירשטל ויטלי - בטחון לאומי בע"מ, ניתן ביום 20.6.2010 ע"י מותב בראשות כבוד השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין, בעמ' 10-8. יוטעם כי אנו תמימי דעים עם מה שנפסק בשני פסקי דין אלה ואנו מאמצים את קביעותיהם. משתמימי דעים אנו עם הקביעות בפסקי דין אלה, קובעים אנו כי גם בענייננו ההסכם הקיבוצי תקף וחל על היחסים שבין התובע לנתבעת וזאת עד ליום 12.2.2009 (מועד פרסום ביטול ההסכם). יתרה מכך, משהנתבעת בתיק מושא דיוננו היא אותה נתבעת בשני התיקים בעניין גירשטל ויטלי וקונדרשוב סרגיי ומשעסקינן באותו הסכם קיבוצי מיוחד ובאותן טענות של הנתבעת, הרי שקביעות שני פסקי הדין, שהינם חלוטים - כי ההסכם הקיבוצי המיוחד הינו תקף וחל על היחסים שבין התובעים שם לנתבעת - הינן בגדר "מעשה בית דין" - "השתק פלוגתה" בענייננו, ומשכך קביעות אלה של שני מפסק הדין חלות על היחסים שבין התובע לנתבעת ומחייבות את הנתבעת (ר' דב"ע מח/3-120 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ - דליה רובינשטיין ואח', פד"ע כ' 493, בעמ' 500-497). התובע טוען כי מכוח סעיף 4 להסכם הקיבוצי הוא זכאי לתוספת תשלום של 50% לכל שעת עבודה במשמרת לילה ובסך הכל טוען התובע כי עבד 1048 שעות לילה מתחילת עבודתו בנתבעת ועד להגשת כתב התביעה המתוקן. הנתבעת מכחישה את זכאותו של התובע לתשלום בגין עבודת לילה. לגישתה לא הוכיח התובע כי עבד משמרות לילה. אין בידינו לקבל טענתה זו של הנתבעת שכן מהראיות אשר הובאו לפנינו שוכנענו כי עבודת התובע הינה עבודה במשמרות וכי התובע עבד גם משמרות לילה. התובע צירף לכתב התביעה המתוקן "יומן אירועים" במפעל נשר (נספח ט') ובו פירוט שעות עבודה וממנו עולה כי התובע, כמו שאר המאבטחים שהוצבו במפעל נשר, עבד במשמרות, ובכלל זה במשמרות לילה. בנוסף התובע העיד כי העבודה במפעל נשר הינה עבודה במשמרות בוקר, צהריים ולילה. 8 שעות כל משמרות (ר' עמ' 6 לפרוטוקול מיום 24.8.2009, ש' 20-17). כמו כן ציין ב"כ הנתבעת במסגרת ההליך הזמני, כי העבודה באתר נשר כוללת משמרות לילה (ר' עמ' 2 לפרוטוקול מיום 24.8.2009, ש' 13). מכאן שהתובע הוכיח מתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה במשמרות לילה. יומן האירועים (נספח ט), שהגיש התובע, מלמד שהנתבעת ערכה יומני אירועים, היינו רישום של שעות הנוכחות והעבודה של עובדיה במפעל נשר. בנסיבות אלה ברי כי הנתבעת יכולה היתה להמציא לבית הדין את יומני האירועים (דו"חות שעות הנוכחות) של התובע, שיכולים להוכיח באופן מדויק את מספר שעות עבודת התובע בלילה בכל אחד מהחודשים הרלוונטיים לתביעתו, לתשלום תוספת בגין עבודה בשעות לילה, ברם הנתבעת לא המציאה דו"חות אלה. עוד בטרם חקיקת חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) התשס"ח-2008, אשר נכנס לתוקפו בחודש פברואר 2009, קבעה הפסיקה, כי ככל שהעובד הוכיח מתכונת עבודה כללית בשעות נוספות, אין הוא חייב בהוכחה מדויקת של שעות עבדותו והנטל מועבר למעסיק: "כללו של דבר: ככל שהעובד הוכיח כי עבד במתכונת עבודה קבועה שכללה שעות נוספות, די בכך שהעובד הוכיח מתכונת עבודה כללית ואין הוא חייב בהוכחה מדויקת של שעות עבודתו. נטל ההוכחה להוכחת ימי היעדרות מעבודה, כגון חופשה ומילואים, מוטל על המעביד. " (ר' ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, ניתן ביום 12.11.08; סעיף 29 לפסק הדין; להלן - פסק דין ימית) ובהמשך פסק דין ימית נפסק: "כללו של דבר: מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראיה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה" (ר' סעיף 31 לפסק דין ימית). בהמשך פסק דין ימית קבע בית הדין הארצי את אופן הוכחת השעות הנוספות: "בשלב הראשון - על העובד להוכיח מתכונת קבועה של עבודתו, ובכך מועבר אל המעסיק נטל ההוכחה; בשלב השני - על המעסיק להוכיח את מספר שעות העבודה של העובד ואת היעדרויותיו של העובד. בהעדר הוכחה מדויקת, המעסיק אינו מרים נטל זה; בשלב השלישי - ככל שהמעסיק לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו, על יסוד מתכונת העבודה הקבועה שהוכחה על ידי העובד והנתונים המוכחים בנוגע לשכרו, בית הדין קובע את שיעור הסכום המגיע לו, כאשר ניתן לעשות זאת על דרך של אומדנא" (ר' סעיף 61 לפסק דין ימית). בענייננו חל המצב המשפטי טרם חקיקת חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) ויוטעם כי ההלכה בעניין נטל הוכחת עבודה בשעות נוספות, חלה גם בעניין הוכחת שעות עבודה בשעות לילה מושא דיוננו. בנסיבות אלה התובע השכיל להוכיח מתכונת עבודה קבועה במשמרות לילה, כנדרש בשלב הראשון בפסק דין ימית. בשלב השני עבר הנטל לנתבעת ועליה היה להוכיח את מספר שעות העבודה של התובע ואת היעדרויותיו. משהנתבעת לא המציאה לבית הדין את יומני האירועים (דו"חות שעות הנוכחות והעבודה) של התובע, שיכולים להוכיח באופן מדויק את מספר שעות עבודתו במשמרות לילה בכל אחד מהחודשים הרלוונטיים לתביעתו, הרי שהנתבעת לא השכילה להרים את נטל הראיה המוטל עליה ולפי פסק דין ימית על בית הדין לקבוע, בשלב השלישי, את מתכונת העבודה הקבועה שהוכחה וניתן לעשות זאת בדרך של אומדנא. משההסכם הקיבוצי, עליו משתית התובע את תביעתו לתוספת עבודה בשעות הלילה בוטל על ידי הנתבעת ביום 12.2.2009, קובעים אנו כי התובע זכאי לתשלום תוספת לילה בשיעור 50% מתחילת עבודתו בנתבעת ועד ליום ביטול ההסכם הקיבוצי. מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי בממוצע עבד התובע 55 שעות לילה בחודש. כאמור התובע זכאי לתוספת שעות לילה עד לחודש פברואר 2009 ולפיכך זכאי התובע לתוספת לילה עבור 12 חודשי עבודה ובסך הכל ל- 660 שעות לילה. שכרו השעתי של התובע עמד על סך של 21.7 ₪, ומשכך על הנתבעת לשלם לתובע סך של 6,757 ₪ בגין תוספת עבודת לילה. תוספת ותק על פי ההסכם הקיבוצי זכאי התובע לתוספת ותק של 1% בשנה החל מיום 18.2.2009, שנת עבודתו השניה. אולם משההסכם הקיבוצי בוטל ביום 12.2.2009 אין התובע זכאי לתוספת זו. לפיכך תביעתו של התובע ברכיב זה נדחית. החזר ימי חופשה התובע טוען כי על אף החלטה מפורשת של בית הדין מיום 24.8.2009 להשיב את התובע לעבודתו, החליטה הנתבעת להוציא את התובע ל"חופשה כפויה" של שמונה ימים, משכך על הנתבעת להשיב לתובע את שמונת ימי החופשה אותם כפתה עליו לנצל, כך שימים אלה לא ייגרעו ממניין ימי החופשה השנתית הצבורים עבורו. הנתבעת טוענת מנגד, כי זכותו של כל מעסיק להוציא את עובדיו לחופשה ובידי המעסיק הפררוגטיבה להחליט על עיתוי החופשה ומשכך הוצאתו של התובע לחופשה היתה כדין. כך גם לאחר קבלת החלטת בית הדין הארצי בדבר דחיית בקשת הערעור שהגישה, פעלה הנתבעת ללא דיחוי על מנת להשיב את התובע לעבודתו. מקובלת עלינו טענת התובע בעניין ה"חופשה הכפויה". כפועל יוצא מהחלטת בית הדין מיום 24.8.2009 היה על הנתבעת להשיב את התובע לעבודתו כבר ביום 25.8.2009. עיתוי הוצאת התובע לחופשה ביום 25.8.2009 בניגוד לרצון התובע ובמקום להשיבו לעבודתו, כאמור בהחלטת בית הדין, מלמד כי הנתבעת הוציאה את התובע ל"חופשה כפויה" בניגוד להוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951. שוכנענו כי הוצאת התובע לחופשה כפויה נעשתה בחוסר תום לב על ידי הנתבעת, תוך ביזוי החלטות בית הדין ותוך שעשתה דין לעצמה, זאת במיוחד נוכח העובדה שהנתבעת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ובקשתה נדחתה. גם לאחר שבקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת, נדחתה על ידי בית הדין הארצי, לא מיהרה הנתבעת להשיב את התובע לעבודתו, אלא רק בסמוך למועד הדיון בבקשה לביזיון בית המשפט, שהגיש התובע. עוד יוטעם כי לא שוכנענו בכנות הסבריה של הנתבעת, באשר לסיבות בעטין הושב התובע לעבודתו רק ביום 13.9.2009 ולא קודם לכן. לפיכך אנו קובעים כי הנתבעת לא הייתה רשאית להוציא את התובע לחופשה כפויה, ומשום כך אין לנכות ממכסת החופשה השנתית של התובע את שמונת ימי החופשה הכפויה, ועל הנתבעת להוסיף למנין ימי החופשה הצבורים של התובע את שמונת ימי החופשה, שנוכו שלא כדין. פיצוי בגין הימים בהם התובע לא עבד התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו סך של 500 ₪ בגין כל יום בו לא עבד במהלך ההליך המשפטי ובסך הכל 10,000 ₪. כאמור לעיל, על הנתבעת היה להשיב את התובע לעבודתו מיד עם קבלת החלטת בית הדין מיום 24.8.2009 - ברם הנתבעת לא עשתה כן, אלא השיבה אותו לעבודתו רק ביום 13.9.2009. לכן בנוסף לשמונה ימי החופשה שיווספו למנין ימי החופשה הצבורים של התובע, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי בגין עשרה ימים נוספים, בהם לא השיבה את התובע לעבודתו, על אף שהיה מוכן ומזומן לעבודתו. אין התובע זכאי בגין ימים אלה לסך של 500 ₪ עבור כל יום, כפי שתבע, ברם על הנתבעת לשלם לו פיצוי לפי ערך שכרו הרגיל שעמד על סך של 21.7 ₪ לשעת עבודה. שכרו היומי של התובע הוא בסך 173.6 ₪ (21.7 X 8 שעות = 173.6). ובגין עשרה ימים הפיצוי הוא בסך 173.6 ₪ ליום עבודה X 10 ימים = 1,736 ₪. אשר על כן על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך - 1,736 ₪. הפרש דמי הבראה התובע טוען כי רק בחודש אוקטובר 2010 שילמה לו הנתבעת את דמי ההבראה, להם היה זכאי עבור כל תקופת עבודתו עד אותה עת, אך התשלום התבצע לפי ערך של 331 ש"ח ליום בעוד שווי יום הבראה עמד על סך של 351 ₪ ליום. הנתבעת מנגד טוענת, כי שילמה לתובע את כל המגיע לו בגין דמי הבראה עבור תקופת עבודתו על פי ערך דמי ההבראה בתקופת עבודתו. עוד טוענת הנתבעת, כי בכתב תביעתו תבע התובע סך של 2,675 ₪ דמי הבראה לתקופה שמתחילת עבודתו ועד למועד הגשת התביעה, ואילו היא שילמה לו מעבר לך ולכן התובע אינו זכאי לקבל מעבר לסכומים שתבע. אמנם, שווי יום הבראה בחודש אוקטובר 2010 עמד על סך של 351 ש"ח ליום, ברם הנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה לפי התעריף שהיה רלוונטי בתקופת העבודה בגינה שולמו לתובע דמי הבראה, היינו: מ- 10/2007 עד 6/2010 . משהתובע תבע דמי הבראה בסך של 2,675 ₪ בכתב התביעה, ומשהנתבעת שילמה לתובע את הסכום הנתבע (ולמעלה מכך) לפי התעריף שהיה קבוע בתקופה בגינה שולמו לו דמי הבראה, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשים. עם זאת הואיל ודמי ההבראה שולמו לתובע באיחור, יש להוסיף להם הפרשי הצמדה וריבית חוקית. על כן, לדמי ההבראה ששולמו לתובע בחודש נובמבר 2010 בסך 2,675 ₪ (עבור התקופה מ- 10/2007 עד 6/2010) יוופסו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.2.2009 (אמצע התקופה) ועד ליום 1.11.2010. סכום הפרשי ההצמדה והריבית ישא גם הוא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.11.2010 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הוצאות משפט בהחלטות רבות קבענו כי נדון בעניין ההוצאות במסגרת פסק הדין. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות לדוגמה שיתנו ביטוי למורת הרוח מהתנהגותה של הנתבעת לכל אורך ההליך ובעיקר בכל הנוגע לאי יישום החלטת בית הדין בהליך הזמני. מנגד טוענת הנתבעת, כי אין לחייבה כלל בהוצאות, הואיל ונהגה כדין. במקרה דנן סוברים אנו, נוכח התנהלותה של הנתבעת, כי מן הראוי לחייב את הנתבעת בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום משמעותי. לפי החלטת בית הדין מיום 24.8.2009 היה על הנתבעת להשיב את התובע לעבודתו לאלתר; במקום להשיב את התובע לעבודתו הוציאה הנתבעת את התובע לחופשה כפויה ביום 25.8.2009. פניותיו ובקשותיו של התובע והחלטת בית הדין, שדחתה את בקשתה של הנתבעת לעיכוב ביצוע השבת התובע, לא הועילו והנתבעת לא השיבה את התובע לעבודתו. גם לאחר שבקשת רשות הערעור, שהגישה הנתבעת לבית הדין הארצי נדחתה, לא מהרה הנתבעת להשיב את התובע לעבודתו, אלא רק בסמוך לקיום הדיון בבקשה לביזיון בית המשפט שהגיש התובע. פסקנו כי משהוציאה הנתבעת את התובע לחופשה כפויה ולא השיבה אותו לעבודתו, כמצווה בהחלטת בית הדין, נהגה הנתבעת בחוסר תום לב, תוך ביזוי החלטות בית הדין ותוך שעשתה דין לעצמה. התנהלות הנתבעת אילצה את התובע להגיש בקשות רבות ואת בית הדין ליתן החלטות רבות, ובכך הגדילה באופן ניכר את הוצאות התובע וגרמה לבזבוז זמן שיפוטי יקר. גם בהעלאת הטענה בדבר חוסר תוקף ואי חלות ההסכם הקיבוצי נהגה הנתבעת בחוסר תום לב כאשר טענה טענות סותרות בהליכים שונים, בהתאם לתוצאה אותה ביקשה להשיג. בתיק התובענה הייצוגית (בש"א (חיפה) 196/08 עב' (חיפה) 750/07 חברת השמירה ביטחון לאומי (1992) ע.נ. בע"מ -ודים סבצ'קוב) טענה הנתבעת לקיומו ולתוקפו של ההסכם הקיבוצי, מאידך גיסא בתיק מושא דיוננו ובשני תיקים נוספים (תע"א 2855/08 גירשטל ויטלי - בטחון לאומי בע"מ, ותע"א 2772/08 קונדרשוב סגריי - בטחון לאומי (1992) ע.נ. בע"מ) ביקשה הנתבעת להתנער מהסכם זה וטענה שאין לו תוקף. יתרה מכך למרות שבשני פסקי דין אלה (קונדרשוב וגירשטל), המווים מעשה בית דין (השתק פלוגתה), נקבע כי ההסכם הקיבוצי תקף ומחייב את הנתבעת, המשיכה הנתבעת לדבוק בסיכומיה בטענתה, על אף ששני פסקי הדין ניתנו עוד בטרם הגישה הנתבעת את סיכומיה, ואף חמור מכך, הנתבעת כלל לא הזכירה את קיומם של פסקי דין אלה בסיכומיה. לכך יש להוסיף את התנהלותה של הנתבעת בעניין תשלום דמי ההבראה וההפקדות לקרן הפנסיה שאילצו את התובע להגיש בקשות נוספות לבית הדין. בנסיבות אלה מוצאים אנו כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. מובהר כי סכום זה הוא בנוסף לסך של 3,000 ₪ הוצאות משפט שהושתו על הנתבעת בהחלטתנו מיום 3.1.2010. בטרם נחתום נציין, כי לישיבת ההוכחות שהתקיימה במסגרת התביעה העיקרית ביום 12.7.2010 הוזמנו והתייצבו שני נציגי ציבור מעסיקים, מר מתי דורון ומר מאיר זמיר. במהלך הדיון הוברר לאב בית דין כי במותב יושבים שני נציגי ציבור מעסיקים. במצב דברים זה נציג הציבור, מר מתי דורון, עזב את אולם בית הדין. הצדדים הסכימו שהדיון בתיק ימשך במותב חסר, ובית הדין הורה למזכירות להזמין לישיבה הבאה את נציגת ציבור העובדים וכן את נציג ציבור המעסיקים, מר מאיר זמיר (ר' עמ' 25, 26 ו-28 לפרוטוקול מיום 12.7.2010). בית הדין הזמין את נציגי הציבור, ברם נציגת ציבור העובדים לא התייצבה. בנסיבות אלה הדיון בתביעה העיקרית התנהל במותב חסר לכל אורכו (ר' עמ' 29 לפרוטוקול מיום 1.11.2010). סוף - דבר: משאלו הם פני הדברים אנו מחייבים את הנתבעת, לשלם לתובע, את הסכומים כדלקמן: תוספת עבור עבודה בשעות לילה בסך - 6,757 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 1.3.2008 (אמצע תקופת ההעסקה הראשונה) ועד ליום התשלום המלא בפועל. פיצוי בגין ימים שהתובע לא עבד בסך = 1,736 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 13.9.2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הפרשי הצמדה וריבית חוקית על סכום דמי ההבראה בסך 2,675 ₪ (ששולמו לתובע בחודש נובמבר 2010) מיום 1.2.2009 (אמצע התקופה מ-10/2007 עד 6/2010) ועד ליום 1.11.2010. סכום הפרשי ההצמדה והריבית ישא גם הוא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.11.2010 ועד ליום התשלום המלא בפועל. התשלומים הנ"ל ישולמו לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. בנוסף, על הנתבעת להוסיף למניין ימי החופשה הצבורים של התובע את שמונת ימי החופשה, שנוכו שלא כדין. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. עובד אבטחה (מאבטח)ענף השמירהעבודת לילה