אכיפת הסכם זיכיון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת הסכם זיכיון: 1. לפני תביעת התובע לאכיפת הסכם זיכיון עם הנתבעת ולחלופין לפיצויים בגין ביטולו כמו גם לנזקים כספיים נוספים שנגרמו לו כתוצאה מביטול הסכם הזיכיון עם הנתבעת בסכום כולל בסך 5,305,575 ₪, כולל מע"מ. רקע וטענות הצדדים 2. התובע הינו מתווך במקצועו ובעליו של משרד תיווך מקרקעין בהרצליה. בתקופה שבין 1975 ועד לשנת 2006 שימש התובע כבעל זיכיון מטעם הנתבעת לאזור הרצליה. 3. הנתבעת הינה חברה אשר הוקמה על ידי קבוצת אפריקה ישראל השקעות בע"מ בשנת 1992 ורכשה מחברת אנגלו- סכסון סוכנות לנכסים בע"מ רשת סוכנויות כלל ארצי שהוקמה על ידי האחרונה בשנות השבעים, שהופעלה באמצעות חוזי זכיינות ברחבי הארץ. 4. התובע החזיק בזכויות להפעלת הזיכיון בתחום העיר הרצליה החל מינואר 1975 אם כי הסכם פורמאלי נחתם בין הצדדים רק ב- 11.1.79. על פי ההסכם הוקנתה לתובע ולשותפו דאז, מר יוסף צרפתי, הזכות להפעיל סוכנות תיווך לנכסי דלא ניידי בהרצליה ורמת השרון (נספח ב' לתצהיר התובע, ת/4, להלן: "הסכם הזיכיון"), שהופעלה פורמאלית החל מ- 1.4.76 (סעיף 3ב' להסכם הזיכיון) . 5. בתאריך 4.3.79 נחתמה תוספת להסכם הזיכיון ולפיה במקרה של פטירת התובע זכאים יורשיו למנות את אחיו, מר מיכה בלום, כזכיין וזאת בשל שינוי סעיף 18(1)(א) להסכם הזיכיון (ראה נספח ג' לתצהיר התובע, ת/4, להלן: "התוספת להסכם הזיכיון"). 6. הסכם הזיכיון שנחתם כאמור בין הנתבעת לבין התובע ושותפו דאז מר יוסף צרפתי, פוצל בתאריך 21.12.94 באופן שהתובע נותר הזכיין הבלעדי לאזור הרצליה ואילו מר יוסף צרפתי הפך לזכיין בלעדי של רמת השרון (עותק אישורה של הנתבעת לפיצול צורף כנספח ד' לתצהיר התובע, ת/4). 7. התובע ניהל את הזיכיון במשרד תיווך אותו שכר משנת 1975 ועד הפסקת הזיכיון על-ידי הנתבעת באוקטובר 2006, ולמשך למעלה מ- 31 שנה. 8. לטענת התובע, במהלך שנת 2002 נקרתה לפניו הזדמנות עסקית להשקעה בנדל"ן מניב במיאמי שבארה"ב. הוא ביקר בארה"ב וניהל מו"מ לחתימה על הסכם עם הגורמים הרלוונטיים לכך (עותקי ההתכתבויות צורפו כנספח ה' לתצהיר התובע ת/4). מאחר והתובע נזקק למזומנים על מנת לממש חלק מאותה השקעה, הוא ביקש למכור הזיכיון עם הנתבעת והחל מחפש רוכשים פוטנציאליים. התובע הדגיש, כי מטרת מכירת הזיכיון היתה אחת ויחידה והיא השקעה בפרויקט נדל"ן בארה"ב מחד, ופינוי זמן לטיפול באותם עסקים בחו"ל מאידך בשל אותה הזדמנות עסקית שנקרתה בדרכו, אחרת, כך הוסיף, לא היה מעמיד את הזיכיון למכירה (סעיף 1.14 לתצהירו). 9. בחיפושיו אחרי רוכשים כאמור התובע מצא רוכשים פוטנציאליים, ה"ה צביקה שרגר ודורון קשת. משביקש התובע להחיל על רוכשים אלה את תנאי הזיכיון שהועמדו לו עפ"י הסכם הזיכיון, סירבה הנתבעת וביקשה להעמיד תנאי זיכיון חדשים, נחותים וגרועים במידה ניכרת מהזכיון שניתן לתובע, כשהמשמעות היתה דלדול משמעותי בתמורה הצפויה לו. כאן המקום לציין, כי שווי מכירת הזיכיון לאותם קונים פוטנציאליים הועמד ביניהם על הסך של 120,000$ (ראה חקירת הת' עמ' 58 מול 22 לפרוטוקול). התובע הדגיש, כי הנתבעת הסכימה למיהותם של הרוכשים הפוטנציאליים, אך ביקשה להעמיד את תקופת הזכיינות על 5 שנים עם אופציה ל- 5 שנים נוספות לפי שיקול דעתה, בעוד שהסכם הזיכיון עם התובע לא היה קצוב בזמן וניתן היה לסיימו בהתקיים תנאים מסוימים הנקובים בו. ניסיונו של התובע להגיע להסכמות עם הנתבעת לא עלו יפה והנתבעת אף הודיעה במכתב מ- 18.2.03, כי ככל שלא יסכים התובע לתנאיה, תבטל הנתבעת את הסכם הזיכיון עמו (עותק המכתב צורף כנספח ו' לתצהיר התובע). התובע הודיע לנתבעת, כי בכוונתו לעמוד על זכויותיו והנתבעת הודיעה לו מצידה, כי הינה מבטלת את הסכם הזכיינות עמו (ראה נספחים ח' ו- ט' לתצהיר התובע). 10. התובע ציין בתצהירו, כי בשנת 2003 משהבין כי צפויה לו מערכת משפטית וכי לא יוכל למכור את הזיכיון, הוא ויתר על ההשקעה בארה"ב. בין השנים 2005-2008 התנהלה מערכה משפטית בין הצדדים, תחילה בביהמ"ש המחוזי בת"א (ה"פ 1356/05, שהגיש התובע וה"פ 1427/05, שהגישה הנתבעת, כל אחד מטעמו לאישור עמדתו) וסיומה בהכרעת בימ"ש עליון במסגרת ע"א 5926/06, מתאריך 13.2.08, בו קיבל ביהמ"ש העליון, כבוד השופט דנציגר, את ערעורו של התובע דנא, וקבע כי "אנגלו סכסון ביטלה את ההסכם שלא כדין" (סעיף 53 לפסק הדין), וזאת לאחר שהסכם הזיכיון בוטל על ידי הנתבעת ללא כל סיבה שהיא ומבלי שהיתה לנתבעת זכות לכך עפ"י ההסכם, מכאן תובענה זו, שהוגשה לאחר היתר לפיצול סעדים שניתן לתובע. במסגרת התובענה עותר התובע לאכיפתו של הסכם הזיכיון שבעקבות פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שאישר הביטול מחד ואי עיכוב פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בביהמ"ש העליון, הביא לכך שהנתבעת העבירה את הזיכיון בתחום העיר הרצליה לזכיין אחר, לחלופין לפיצוי בגין שוויו ומעבר לכך לפיצוי בגין נזקים נוספים. 11. אשר לנזקיו הכספיים, טען התובע, כי במשך למעלה מ- 30 שנה שימש כזכיין הנתבעת ונהנה ומהשתייכות לרשת מוכרת, גדולה וותיקה, בה התובע לא נדרש "למכור את עצמו". עצם היותו זכיין של אנגלו- סכסון, כך טען, שהינו אייקון תיווך גדול ומוכר ברחבי הארץ, מיצבה אותו כמתווך מוביל בהרצליה העיר. התובע הדגיש את היתרונות הרבים הקיימים לו לזכיין, לרבות השתייכות לגוף בעל ידע וניסיון ניהולי, ארגון לוגיסטי, כשמחד יש לו הזדמנות לניהול עסק כעצמאי אך בה בעת הוא אינו "לבד" בזירה העסקית. עוד ציין, כי לסניף בהרצליה אטרקטיביות רבה, נוכח רמתם הסוציו- אקונומית הגבוהה של תושבי הרצליה, הנוטים לבצע עסקאות באמצעות מתווכים ולנוכח היקף השטחים המיועדים לפיתוח ולהתעוררות בשוק הנדל"ן בעיר בזמנים הרלוונטיים לתביעה. ביטול הזיכיון, כך טען, מנע ממנו להמשיך ולייצר הכנסות במסגרת הזכיינות. כך גם יכול היה התובע להמשיך ולפתח את הסניף ואף לפתוח סניף נוסף באזור נווה אמירים, באופן שהזיכיון יחלוש על כל אזור הרצליה הצעירה, כפי שדובר גם עם הנתבעת, ולהפיק כפועל יוצא הכנסות משמעותיות נוספות. התובע הדגיש, כי החל משנת 2002, המועד בו החל הקרע בין הצדדים, ולאור עמדת הנתבעת, נגרמה לו עוגמת נפש רבה, לרבות איום קיומי והוא נאלץ להקדיש את מירב מרצו וזמנו להתמודדות עם הנתבעת במקום לנהל ולפיתח העסק. עוגמת הנפש באה לכלל ביטוי בעצבות יתר, דכדוך ותופעות רגשיות שונות שליוו אותו ועודן מלוות אותו מתחילת ההליכים בתיק. זאת במיוחד, לאור העובדה ולפיה הקדיש חייו לזיכיון ולכן ההפתעה, האכזבה, העלבון והפגיעה שחווה שהלכו והחמירו עם ניהול התביעה, גם לנוכח ההשמצות חסרות הבסיס מצד הנתבעת. לפיכך עתר התובע גם לנזק תדמיתי ופגיעה במוניטין, כמי שהיה מזוהה עם הנתבעת לאורך עשרות שנים וזכיינותו בוטלה, מה שיצר סביבו תדמית שלילית לאור ביטול הסכם הזיכיון ללא כל סיבה (סעיף 6 לתצהיר התובע). 12. התובע הדגיש בנוסף, כי שימש כזכיין מסור ונאמן לאורך כ- 31 שנים, הסניף בניהולו שגשג, הניב רווחים ואף התקדם במעלה דירוג משרדי הנתבעת. בשנת 2004 אף הוענק למתווכת יעל נרקיס ממשרד התיווך של התובע תואר "תגלית השנה" מטעם הנתבעת (נספח י"ג לתצהירו) ובשנת 2001 הוענק אות לסוכן אחר. התובע אף הציג את נתוני דירוג משרדי אנגלו-סכסון לסיכום שנת 2003 (נספח ט"ו לתצהירו) ובו צוין כי הרצליה מצויה במקום ה- 17 מתוך 35 סניפים בהכנסות בכלל. עוד חזר והדגיש התובע רצונו לפתוח סניף נוסף באזור נווה אמירים, כך שיחלוש גם על אזור הרצליה הצעירה, באופן שהיה ידוע גם לנתבעת (סעיף 7 לתצהירו). הקפאת פיתוח הסניף בין השנים 2002 ל- 2006 13. תקופת המחלוקות שבין התובע לנתבעת בין השנים 2002-2006, כטענת התובע, גרמה להקפאת פיתוח הסניף. הצורך בהתעסקות במחלוקות אלה הביא לכך שבמקום התעסקות בעבודה והשקעת מלוא המרץ והזמן בניהול הסניף, כפי שעשה קודם לשנת 2002, הופנה מרצו למחלוקות אלה, ולפיכך עתר לפיצוי נזקיו משנת 2002 עד לאוקטובר 2006, וזאת מעבר לפיצוי המגיע ממועד ביטול הזיכיון ועד ליום הגשת התביעה. התובע פנה למחזור המכירות שביצע הזכיין החדש לו העניקה הנתבעת את הזיכיון משנת 2007 בסכום של 2.3 מיליון ₪ כולל מע"מ לפי מיטב ידיעתו, כקנה המידה המינימלי למחזור הראוי אותו יכול היה לייצר התובע, והעמיד את הקפאת הפיתוח לתקופה שבין 2002-2006 על סכום של 650,000 ₪ + מע"מ. הפסקת התקשורת למשך חודש וחצי בשנת 2005 14. עוד טען התובע, כי בדצמבר 2005 ולמשך כחודש וחצי, ניתקה הנתבעת את התובע ממחשבי הרשת והאינטרנט שלה, באופן שנשלל ממנו שימוש במאגר המידע הפנימי של הנתבעת, המשמש לעבודה השוטפת. כמו כן הסירה הנתבעת את שמו ואת הנכסים הרלוונטיים באזור הזכיינות שלו. רק בתאריך 10.1.06 הודיעה הנתבעת על חיבור הסניף מחדש, בעקבות הבקשה לצו מניעה זמני ולסעד הצהרתי שהגיש באותה עת לביהמ"ש ולאחר מתן החלטת ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט זפט) שהעניק את צו המניעה הזמני לתובעת. כתוצאה מהפסקת ההתקשורת עומד הנזק הישיר על 33,000 ₪ + מע"מ, כפי העולה מחוות דעתו של מר אברהם חפץ (נספח י"ז לתצהיר התובע - מוצג ת/3א) וכן נזקים ישירים של פגיעה במוניטין בתקופה הרלוונטית, אותן העריך ב- 100,000 ₪ + מע"מ (סעיף 9 לתצהיר התובע). ביטול הזיכיון בשנת 2006 15. בשנת 2006 ביטלה הנתבעת כזכור את זיכיונו של התובע. התובע טען כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב עת דאגה ליידע את הציבור כולו בדבר, כמו גם את יתר הזכיינים במכתב מיום 3.10.06 (נספח י"ח לתצהיר התובע) ואף פרסמה מודעה בעיתון יומי נפוץ, ולפיו: "זיכיון אנגלו סכסון שהופעל ממשרד ברח' סוקולוב 11 בהרצליה, הופסק ביום 5.11.06. מר אלי בלום אינו משמש עוד כזכיין ברשת אנגלו סכסון. כל פעילות בכתובת הנ"ל ו/או עם הזכיין לשעבר, אינה קשורה עם רשת אנגלו סכסון...". (נספח י"ט לתצהיר התובע), התובע ראה בכך רצון של הנתבעת להזיק לו ולתדמיתו, כמו גם למוניטין שלו, באופן בו לא נהגה עם איש מלבדו. התובע ראה בכך המשך להתנהלותה הכוחנית של הנתבעת משנת 2002 כשביקשה לכפות על התובע את עמדתה, ומשראתה שעמדתה אינה מתקבלת אף ביטלה את זיכיון התובע, תוך הלבנת פניו והשחרת שמו ברבים. כך גם ציין, כי הנתבעת פנתה אליו בכתב ב- 28.9.06 ודרשה את רשימת הלקוחות והנכסים שברשותו באותו מועד, למרות שמדובר במידע שנאסף על ידי הזכיין העצמאי על חשבונו ולא הועבר לזכיין על ידי הנתבעת או באמצעות מאגריה. מעבר לכך, את רשימת הנכסים שברשותו קיבל מגוף פרטי תמורת תשלום. בסיכומו של יום העביר התובע לנתבעת רשימת לקוחות בלבד ולא את רשימת הנכסים בהסדר אליו הגיעו הצדדים מתאריך 12.12.06 (נספח כ"א לתצהיר התובע). 16. עוד ציין התובע, כי עם הפסקת הזיכיון הוא פתח באותו המשרד עסק פרטי של תיווך, וציין על גבי שלט בכניסה לעסקו: "זכיין אנגלו סכסון לשעבר", אלא שהנתבעת ביקשה להסיר שלט זה. במקביל לביטול הזיכיון, הודיעו לו סוכני מכירות שעבדו במשרדו על סיום עבודתם מאחר ולא ראו טעם בהמשך עבודה בסוכנות פרטית שאינה חלק מרשת. כמו כן פנו נציגי הנתבעת לסוכנים במשרד בהצעה לעבוד כסוכני מכירות בשורות הזכיין החדש באזור הרצליה והכל בכוונה, כך התובע, לפגוע בו ולשבור את רוחו. התובע הפנה לתצהירה של הגב' בגילקטר, בהליך משפטי שהתנהל בינו לבינה בבית משפט השלום בתל אביב ובו ציינה כי עבדה במשרד התובע כל עוד פעל במסגרת אנגלו סכסון והמוניטין שלה, אך כשהתברר כי שלילת הזיכיון פוגעת בעבודתה ובהכנסותיה לא היתה לה סיבה להמשיך לעבוד שם. לאור כל אלה, העמיד התובע את נזקיו בגין סעיף זה בסכום של 300,000 ₪ + מע"מ, המתייחסים לפגיעת הנתבעת בתובע, לאחר ביטול הזיכיון בשנת 2006 (סעיף 10 לתצהיר התובע). אובדן שווי הזיכיון 17. התובע ציין, כי שווי הזיכיון עומד על 1,650,000 ₪ כעולה מחוות דעתו של הכלכלן א' חפץ (נספח י"ז לתצהיר התובע) וכשהוא משוערך ממועד הפסקת הזיכיון ועד מועד הגשת התביעה, הינו עומד על 1,862,358 ₪ + מע"מ. לטענת התובע, אובדן הזיכיון אינו רק פגיעה במטה לחמו ומקור פרנסתו, אלא פגיעה בביטחונו הכלכלי ובפנסיה לעת זקנתו, כאשר אף רעייתו השתכרה מסוכנות התיווך משנת 75' ועד לביטול הזיכיון, סכום של כ- 12,000 ₪ ברוטו לחודש בתוספת הפרשות לקופת גמל בסך 2,433 ₪ לחודש (סעיף 11 לתצהיר התובע). פגיעה באמינות ובמוניטין עם מניעת הרווח בגין השקעה בארה"ב 18. התובע הוסיף, כי בשל מניעת רווח בפרויקט הנדל"ן בארה"ב כתוצאה מאי העברת הזיכיון לצד ג', נמנע ממנו סכום של 300,000$, היינו 1,365,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה. בשל הפגיעה באמינותו כלפי הגורמים בארה"ב וחזרתו בו מהשקעותיו שם, העמיד התובע את הפגיעה בשמו הטוב ובאמינותו בסכום של 350,000 ₪ + מע"מ (סעיף 12 לתצהיר התובע). פגיעה במוניטין ותוצאותיה 19. מעבר לדרישותיו כאמור לעיל ציין התובע, כי בהיותו 31 שנים זכיין הנתבעת, הוא הפך להיות מזוהה עם השם אנגלו-סכסון בכל אזור הרצליה. לפיכך ביטול הזיכיון ואופן הביטול גרם להשלכות מרחיקות לכת, לרבות עוגמת נפש גדולה במערכת יחסיו עם הסביבה, מכריו ומי שאינם מכריו ובמיוחד לקוחותיו הקיימים והפוטנציאליים. התובע ראה בכך משום "אות קלון" על הביוגרפיה שלו לאחר שהועלו כנגדו טענות בדבר הפרות ההסכם, חוסר אמון והשחרת פניו, שנדחו כאמור בביהמ"ש העליון. התובע הדגיש, כי הנתבעת גם לא פרסמה כל התנצלות פומבית בעקבות פסק דינו של ביהמ"ש העליון. התובע נאלץ לפיכך להתמודד תדיר עם מצב ולפיו הינו נתפס בעיני הציבור באופן שלילי כזכיין שנמצא בו דופי ונתקל בשל כך בהערות. עוד ציין, כי הינו נתקל היום כמתווך פרטי בקושי לקבל נכסים בבלעדיות, באשר הלקוחות מעדיפים להעניק בלעדיות לגופים גדולים ומוכרים. מעבר לאלה הוסיף, כי לקוחות חוזרים המגיעים אליו ושומעים כי כבר אינו זכיין של הנתבעת, נסוגים ומסרבים לעבוד עמו, כך גם הינו מתקשה לגייס סוכני מכירות לעסקו הפרטי, בעוד שעת שימש זכיין הרשת גייס סוכנים ביתר קלות (סעיף 13 לתצהיר התובע). את הפגיעה במוניטין העריך התובע בסכום של 750,000 ₪ + מע"מ. עוגמת נפש ונזקים נוספים 20. התובע אף ציין, כי ניהול המחלוקות וההליך המשפטי עם הנתבעת הסב לו עוגמת נפש רבה, פגיעה בבריאותו, בשלוותו ובאיכות חייו והוא אף נזקק לצנתור. בשל כך עתר לסכום של 500,000 ש"ח (סעיף 14 לתצהירו). השבת הזיכיון 21. התובע עמד על אכיפת הסכם הזיכיון שבינו לנתבעת, שכן זה נשלל ממנו באופן בלתי חוקי. לטעמו, אין כל מניעה בביצוע אכיפה שכן אין בעיית חוסר אמון בין הצדדים, וההיגיון המסחרי הוא כזה שלבעל הזיכיון קיים תמריץ להשקיע בפיתוח הזיכיון, ואילו הזכיין נהנה בה בעת מפירות השקעת הזכיין. התובע הדגיש, כי תקופת הזיכיון של הזכיין החדש בעת הגשת תצהירו (21.2.2011) עומדת להסתיים, ואין כל מניעה להשיב לו את הזיכיון (סעיף 15 לתצהיר התובע). עלות הערכות מחדש בעקבות ביטול הזיכיון ועלויות נוספות 22. בעקבות ביטול הזיכיון נאלץ התובע לפתוח עסק פרטי ובשל כך הוציא הוצאות דפוס, עלות התקנת שלט חלופי, כמו כן שילם שכ"ט למומחה בגין חוות דעתו, והוציא הוצאות שכ"ט מומחה לתביעה שכנגד שהוגשה כנגדו, ובסך הכל תבע 61,727 ₪ בגין ההוצאות הנוספות שנאלץ להוציא (סעיף 16 לתצהירו, כמו גם נספחים כ"ז-כ"ט לו). 23. לשם הוכחת תביעתו צרף התובע תצהיר מטעמו וכן תצהירים מטעמם של הגב' יעל נרקיס, שהינה סוכנת תיווך (ת/1) ושל מר הנרי ויינפס, שאף הוא סוכן תיווך (ת/2). שני סוכנים אלה עבדו במשרדו כמתווכים. אל אלה צרף את חוות דעתו של מר אברהם חפץ (ת/3א', ב', ג'). טענות הנתבעת 24. הנתבעת טענה, כי הינה בעלת הזכויות בשמות המסחריים אנגלו-סכסון בעברית ובאנגלית (נספח א' לתצהירו של מר חנן שלזינגר, מנכ"ל הנתבעת בין השנים 2002-2008 - מוצג נ/4). 25. הנתבעת אישרה את הסכם הזכיינות שנחתם מלכתחילה בין התובע ומר יוסף צרפתי לבינה, על אזור הזיכיון שניתן להם, וכן את ההסכם שהפריד בין השותפים (התובע ומר צרפתי) והותיר את הזיכיון באזור הרצליה לתובע בלבד. הנתבעת הדגישה, כי סימני המסחר והשרות הקרויים: "אנגלו סכסון" ובאנגלית: "ANGLO SAXSON" שייכים לה כמזכה את התובע ולא שייכים לתובע, ולכן זכויות המוניטין שבהם שייכים לנתבעת. עוד הדגישה, כי התובע לא שילם לנתבעת דמי זיכיון ראשוניים בגין הזיכיון או בגין קבלת הזכות להפעיל משרד לתיווך נדל"ן במסגרת הרשת הארצית של הנתבעת באזור הזיכיון. 26. על מנת שלא להרחיב יתר על המידה בדבר מערכת היחסים שבין הצדדים משנת 2002 שנדונה והוכרעה כבר בעבר, אציין בקצרה, כי לטענת הנתבעת החל משנת 2002 התובע לא הפעיל את הזיכיון לשביעות רצונה, לרבות פיתוחו וקליטת סוכנים חדשים, סוכניו לא השתתפו בחלק מהסדנאות שנערכו על ידי הנתבעת, התובע הרבה לנסוע לחו"ל, לא הצטרף במשך זמן רב למערכת הממוחשבת שהותקנה ברשת הנתבעת, לא נטל חלק באספות ובמאמצי השיווק שהשקיעה הנתבעת, לא הקפיד למסור דיווחים סבירים, כפי העולה מהסכם הזכיינות, ולמרות אלה לא היה לנתבעת כל אינטרס להיאבק בתובע, אף שסברה כי יש בהתנהלותו זו כדי להוות הפרת ההסכם שבין הצדדים. 27. אשר לרצון התובע למכור הזיכיון לצד ג', טענה הנתבעת כי לא שללה זאת, היא הסכימה להעברת הזכויות לצד ג' המדובר, אך התנתה זאת בחתימה על הסכם זכיינות חדש עם הזכיין החדש בנוסח שהיה מקובל באותה עת ברשת הנתבעת. ההסכם החדש קובע תקופת זיכיון מוגדרת. צורך זה קם לאחר חלוף למעלה משני עשורים מההסכם המקורי שנערך עם התובע, והצורך בהתאמת ההסכם לצרכי הזמן והשעה ולמקובל ברשת כולה. הנתבעת הדגישה, כי היתה מוכנה לתת לרוכש תקופת זיכיון ארוכה מזו המקובלת ברשת (נספח ו' 1-6 ל- נ/4). 28. מכל מקום, ולאור אי שביעות רצון הנתבעת מאופן ניהול הזיכיון על ידי התובע, היא הודיעה לו בתאריך 2.4.03 על הפסקת הזכיינות החל מתאריך 31.12.03 (נספח ז' ל- נ/4). הנתבעת לא הכירה בזכותו של התובע להעביר לצד ג' את הסכם הזכיינות כפי שנערך עמו. בניסיון להגיע לפשרה עם התובע ניהלה הנתבעת, כך טענה, מו"מ ארוך ואף החליפה טיוטות להסכם הזכיינות (נספח י"א ל- נ/4), וכפועל יוצא אף הסכימה לדחות מפעם לפעם את מועד הפסקת הזכיינות בכל פעם למועד חדש עד למועד האחרון מתאריך 28.4.04, עת הודיעה לתובע כי היא מאריכה את מועד הפסקת הזיכיון ב- 18 חודשים נוספים עד 30.10.05 (עותקי הודעות הארכה השונות צורפו כנספח י"ב ל- נ/4). 29. בתאריך 31.5.04 נחתם בין הצדדים הסכם זמני להמשך הזיכיון, כאמור, עד לתאריך 30.10.05 כשבאותה עת אמור היה התובע למצוא זכיין חדש לזיכיון, בכפוף לאישור הנתבעת עפ"י שיקול דעתה הבלעדי וחתימה על הסכם זכיינות חדש לתקופה של 15 שנים (3 תקופות של 5 שנים כל אחת) (נספח י"ג ל- נ/4). בכך ביקשה הנתבעת, כך טענה, לאפשר לתובע לאורך שנה וחצי למכור הזיכיון לצד ג' בתנאים משופרים. הנתבעת הפנתה לתובע רוכשים פוטנציאליים שידעו את עמדתה ביחס להסכם הזכיינות, וכשהתקרב מועד סיום הזכיינות - 30.10.05, אף האריכה אותו לתאריך 30.11.05 (נספח ט"ו ל- נ/4), אלא שהמועמד הפוטנציאלי שהתובע מצא ואושר על ידי הנתבעת, לא הגיע להסכמות עם התובע לנוכח פערים כספיים כשאז הופסק המו"מ בין התובע לנתבעת. 30. הנתבעת הבהירה לתובע, כי הינה עומדת על דעתה להפסיק את ההתקשרות עמו. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין וכמוצא אחרון, היתה מוכנה לחתום עמו על הסכם זכיינות בנוסח המקובל ברשת הנתבעת בכפוף להתחייבותו למכור את הזיכיון עפ"י הסכם זה תוך תקופה קצרה. בכך הציגה הנתבעת לתובע חלופות רבות, כך טענה, אלא שהתובע סירב להן והודיע כי אין בכוונתו לחתום על הסכם והינו מעדיף התדיינות בבית המשפט. לפיכך, בתאריך 30.11.05 הודיעה הנתבעת לתובע כי בהתאם להודעתה מתאריך 10.10.05, ולאחר שדחתה שוב ושוב את הפסקת הזיכיון לאורך 32 חודשים, החל מתאריך 1.12.05 תיכנס הפסקת הזיכיון לתוקפה, תוך שדרשה מהתובע לקיים את הוראות סעיף 17א' להסכם אתו (מכתב הנתבעת צורף כנספח ט"ז ל- נ/4). 31. הנתבעת הדגישה, כי עדיפה לה העברת זיכיון "פעיל" לצד ג' על פני הפסקת פעילות הזיכיון והקמת זיכיון חדש תחתיו. עוד ציינה, כי התשלום המשולם על ידי הזכיין החדש לנתבעת בעת הענקת הזיכיון, הינו תמורה עבור שילובו ברשת הזכיינות של הנתבעת והינו נמוך לאין שיעור מהמחיר אותו יכול לקבל הזכיין מצד ג' בהעברת זיכיון פעיל. מכאן שהפסקת ההסכם בפועל נעשתה רק משכלו כל הקיצין ובניגוד לאינטרס המובהק שלה בהעברת משרדי זיכיון פעילים לצדדים שלישיים וביטול הסכם הזכיינות, כך טענה, נעשה בתום לב לאחר שכל ניסיונות סיום ההתקשרות עם התובע לא נשאו פרי, ולאחר שהבהירה כי הינה גוף עסקי והחלטתה להפסיק את הזיכיון מהווה צעד משמעותי מבחינתה היכול להביא לצעדים משפטיים ונעשה רק כמוצא עסקי אחרון. 32. בהמשך, התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים כאמור. הנתבעת הדגישה ביחס אליהם, כי הסירה את התובע מאתר האינטרנט שלה בהמשך להחלטת בית המשפט, כב' השופט זפט (החלטה צורפה כנספח כ"ג ל- נ/4), ולאחר דחיית הבקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד שהגיש התובע, שחייב גם את הנתבעת להגיש המרצת פתיחה לבית המשפט, להצהרה כי הודעת הביטול שניתנה לתובע ניתנה כדין ולמתן צו מניעה להימנע מעשיית שימוש בסימני המסחר והשרות של הנתבעת. 33. בתאריך 25.5.06 ניתן פסק דינה של כב' השופטת רות רונן שקיבל את עמדת הנתבעת, לפיו ההסכם בוטל כדין וזאת לאחר שנשמעו הוכחות. בקשה שהגיש התובע לביהמ"ש העליון לעיכוב ביצוע נדחתה בהחלטת כב' השופט דוד חשין, ולכן פנתה הנתבעת לממש את פסק הדין ולהפסיק זיכיון התובע והעברתו לזכיין חדש. רק לאחר שהועבר הזיכיון לזכיין חדש נדון הערעור שהגיש התובע בביהמ"ש העליון והתקבל תוך ביטול פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. 34. בכל הקשור עם הנזק שנגרם לכאורה לתובע עם ביטול הזיכיון ציינה הנתבעת, כי לא נגרם לו נזק, הוא המשיך לעסוק בתחום התיווך מאותו משרד באותו אזור זיכיון ולכן אפילו נגרם נזק, הרי שאיננו גבוה. אשר לתשלומים שהוציא התובע על פרסום והעסקת עובדים, טענה הנתבעת כי אין בהוצאות אלה שום שוני לעומת כל עסק אחר. אשר לאכיפת הסכם הזכיינות, טענה כי ייגרם לנתבעת נזק ולכן לא מוצדק לאכוף על הנתבעת קשר שאינה מעוניינת בו. אשר לתביעת התובע לקבלת מיליונים בגין שווי הזיכיון, ציינה כי התובע עצמו העריך את שווי הזיכיון בכמה מאות אלפי שקלים ולכן עצם עיסוק התובע בתיווך באותה עיר, עם אותם לקוחות ובאותו משרד, מהווה דרישה מחוסרת תום לב. 35. אשר לתביעה שכנגד, זו נזנחה בסיכומי הנתבעת ובהליך עצמו ולכן לא אתייחס אליה אף אני. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים 36. תחילה אציין, כי כיום לאור פסק דינו של ביהמ"ש העליון, אין עוד מחלוקת בדבר היות הפסקת הזיכיון על ידי הנתבעת, מעשה שנעשה שלא כדין. לפיכך, שלוש הן השאלות שנותרו במחלוקת בין הצדדים והן: א. האם יש בנסיבות המקרה דנא כדי להצדיק אכיפת הסכם הזכיינות על הנתבעת? ב. ככל שיש מקום לאכיפה, מה שיעור הפיצוי בגין הנזקים הממוניים הנוספים שנגרמו ויגרמו לתובע? ג. ככל שאין מקום לאכיפת הסכם הזכיינות, מה שיעור הפיצוי המגיע לתובע בשל אובדן הזכיינות מעבר לנזקים הנוספים שנגרמו לו? ד. בין אם יש מקום לאכיפה ובין אם לאו מה שיעור הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע? האם יש בנסיבות המקרה דנא כדי להצדיק אכיפת הסכם הזכיינות על הנתבעת? 37. סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע: "2. הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה." סעיף 3 לחוק התרופות קובע: "3. הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: (1) החוזה אינו בר-ביצוע; (2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי; (3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל; (4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין." 38. מציין התובע בסיכומיו, כי הינו עומד כאמור על אכיפת ההסכם כסעד הראשון המוכר בחוק התרופות. לטעמו הנטל להוכיח כי האכיפה הינה בלתי צודקת או שאינה מעשית בנסיבות מוטל על הנתבעת וזו אינה עומדת בו. היא אינה מוכיחה כי העוול שייגרם לה עם ביצוע האכיפה גדול באופן משמעותי מהנזק שייגרם לתובע ככל שתידחה האכיפה. התובע הדגיש כי סייגי האכיפה מהווים רשימה סגורה ומכיוון שאינם מתקיימים אין לשלול בנסיבות את סעד האכיפה. כך לא מתקיים סייג הנבצרות שכן הסכם הזכיין החדש מוגבל בזמן וניתן לסיימו גם טרם זמנו לאור העולה מהסכם הזכיינות החדש והתחייבות הנתבעת שלא לשנות את הסכם הזכיינות החדש. כך גם עם תום תקופת ההסכם יש לערוך הסכם זכיינות חדש. בכל מקרה מקום בו ניתן לקיים את החיוב באיחור, לא יחול סייג הנבצרות עפ"י דוקטרינת הקיום בקירוב או האכיפה בתנאים ולכן ביהמ"ש רשאי להורות על אכיפה דחויה. אשר לסייג "השירות האישי" טען, כי יחסי האמון בין הצדדים לא נפגעו בנסיבות במיוחד לאור קביעות ביהמ"ש העליון בערעור שהגיש. עוד ציין, כי הבעלים והנהלת הנתבעת התחלפו זה מכבר ולפיכך אין בין הצדדים יריבות אישית כמו גם אין מקום לחשש של אי שיתוף פעולה. אשר לסייג ה"אכיפה הבלתי צודקת" טען כי השימוש בו הינו נעשה בצמצום ורק כאשר מגוון דרכי האכיפה (בין אם היא אכיפה דחויה ובין בתנאים) אינן אפשריות. עוד הוסיף כי תחושת הצדק בנסיבות מחייבת דווקא קיומה של אכיפה לנוכח התנהלות הנתבעת כלפיו. מניעת אכיפה תהווה מתן פרס לנתבעת, כך טען, בבחינת היות החוטא נשכר ותהווה תמריץ לביטול הסכמי זיכיון. 39. הנתבעת מצידה מעוניינת עד מאוד שלא לחייבה באכיפת ההסכם עם התובע. לטעמה, לא ניתן וגם לא ראוי להורות על אכיפה בנסיבות. הנתבעת סברה, כי לאור סעיף 3 לחוק התרופות האכיפה הינה בלתי אפשרית ובלתי צודקת מאחר שהזיכיון נמסר לזכיין צד שלישי אחר הפועל מזה כ-6 שנים עם הזיכיון ונותרו לו עוד מס' שנים לפעולה. האכיפה היא בלתי אפשרית בנסיבות שכן תגרור פגיעה בצד ג' פגיעה הזהה לזו שתיגרם לתובע ואף עולה עליה לאור הפערים ברווחים בין הזכיין החדש לתובע. במיוחד כך, לאור העובדה ולפיה הנתבעת העבירה את הזיכיון לצד ג' אחר לאחר שהיתה רשאית לעשות כן באותה העת ולכן נהגה בתום לב. עוד טענה, כי עסקינן בשירות אישי. היחסים בין הצדדים התערערו עד למאוד לאחר מאבק בן למעלה מ-10 שנים מתוכם כ-6 שנים בבתי המשפט. הסכם זכיינות מבוסס על יחסים בין אישיים ויחסי אמון בזכיין עצמו שכן אינו מספק מוצר מוחשי, הזכיין הינו פניו של בעל הזיכיון ולמרות טיעוני התובע יחסי האמון שבין הצדדים אמנם ניזוקו. הנתבעת אף הפנתה לפסיקה מתאימה ולפיה בנסיבות דומות יש לפצות, ואפילו פיצויי הסתמכות בלבד ולא קיום תוך הותרת ביטול הסכם על כנו. 40 לטעמי, הדין לעניין האכיפה עם התובע. אציין תחילה כי תרופת האכיפה הינה התרופה הראשונה והעיקרית המצויה בחוק התרופות ורק לאחריה בסדר התרופות עומדת תרופת הפיצויים. האכיפה הינה אמצעי ההגנה הטבעי והמתבקש ביותר לזכות החוזית. כל התקשרות חוזית נועדה תחילה לקיום ולא להפרה. האכיפה גם מתיישבת עם זכותו של המקיים את החוזה לקיומו, לפיכך זוהי זכותו המוקנית של הצד הנפגע (ר' ג. שלו, י. הדר, דיני חוזים-התרופות (תשס"ט) 184; וכן ע"א 158/77 רבינאי נ' שקד, פ"ד לג(2)281 (1979) הש' ברק: "נקודת המוצא היא כי הנפגע זכאי לאכיפה, אלא אם כן המפר מרים את הנטל המוטל עליו, ומוכיח כי המקרה נופל לאחד מאותם חריגים המונעים אכיפה"). אמנם למול זכותו של המקיים לאכיפה עומדים גם טעמים להגבלת זכות זו, אך אין בהם כדי לשלול אותה באופן גורף. מכל מקום מציינים המחברים שלו והדר בספרם כך: "בסופו של דבר, הנדרש בהקשר דנן אינו אימוץ גורף של דעה נחרצת לכאן או לכאן, אלא איזון עדין בין שיקולים נוגדים...האיזון הראוי בא לידי ביטוי בתשתית הפורמאלית של דיני האכיפה בישראל: מחד גיסא, החוק והפסיקה משקפים הכרה ברורה במעמדה הרם של תרופת האכיפה בשיטתנו; ברם, מאידך גיסא, ברורה לא פחות היא העובדה שסייגי האכיפה הקבועים בחוק פותחים לפני בית המשפט פתח נרחב לצמצום הזכות לאכיפה במקרים שבהם שיקולי המדיניות הרלוונטיים תומכים בתוצאה כזו." (שם. 187) נבחן אף אנו את סייגי האכיפה כאמור בחוק התרופות כפי שהתייחסו אליהם הצדדים כל אחד מנקודת מבטו, ונזכור כי אין בקיום הסייגים כדי לפגוע במעמדה של האכיפה כזכותו המוקנית של הנפגע בהיותם יוצאים מהכלל- חריגים- לאכיפה, ולכן גם יש לפרשם בצמצום. סייג הנבצרות (ס' 3(1) לחוק התרופות) 41. מציין ב"כ הנתבעת כי היא התקשרה עם צד ג' בתום לב ותמורה והעברת הזיכיון חזרה לתובע תפגע בצד שלישי תמים. כך במיוחד כאשר הנתבעת האמינה שהיא פועלת כדין כפי שהיה במועד העברת הזכות לאותו צד ג'. אמנם טענה ראויה, יחד עם זאת כאשר ניתן לקיים את החוזה באיחור, היינו ניתן לקיים בנסיבות אכיפה דחויה, אין מקום להחלת סייג זה (ר' שלו והדר שם. 198). חוזה הזיכיון שניתן לצד ג' מוגבל בזמן, חמש שנים וחמש שנות אופציה נוספות ובסה"כ עשר שנים, אלה אמורות להסתיים ב-2016. לאחר שזכויות התובע נלקחו ממנו בחודש 10/2006 ונמסרו לצד ג' ב-1.1.2007, אין מניעה לטעמי להשיב לתובע את הזיכיון החל מתאריך 1.1.2017. סייג השירות האישי (ס' 3(2) לחוק התרופות) 42. טענה הנתבעת, כי קיימות מחלוקות בין הצדדים מזה 10 שנים מתוכן התנהלו הצדדים בבתי המשפט כשש שנים ולכן התערערו היחסים מבלי שוב. עוד טענה, כי המתווך מספק שירות המבוסס על אמון בזכיין וכי הזכיין הינו פניה של החברה באזור הזכיינות. התובע מצדו ציין כזכור כי ביהמ"ש העליון קבע שיחסי האמון בין הצדדים לא נפגעו. 43. המבחן להיותו הקשר שבין הצדדים בחוזה מהסוג בו עסקינן אישי הינו "מבחן הקשר האישי הממשי" היינו זה הבוחן את האופי האמיתי של היחסים הנוצרים בין החייב והנושה במהלך קיום החיוב (שלו והדר שם. 213). בנסיבות, אין מדובר בקשר אישי ממשי בין הנתבעת לתובע. הנתבעת הינה בעלת נכס- הזיכיון- והיא מאפשרת לתובע - הזכיין- לעשות בו שימוש בתמורה. התובע אינו מעניק כל שירות אישי לנתבעת אלא עושה שימוש בנכס השייך לה כאמור. את השירות נותן הזכיין לציבור הנזקק למתווך במקרקעין. טענות הנתבעת כאילו קיימת בין הצדדים בעיית אמון או כי התובע הינו פניה של החברה המעניקה את הזיכיון אינן ממין העניין שכן אין בינם לבין שירות אישי דבר וחצי דבר. טענות הנתבעת מעלות חשש הצופה פני עתיד שכן לעבר לא הוכח שהתובע הפר עמה את החוזה ולכן גם נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי הסכם הזכיינות בוטל ע"י הנתבעת ללא טעם אמיתי. לפיכך, ביחס לעבר, טרם הביטול, אין ולא יכולה להיטען טענה ביחס להתנהלות בעייתית של התובע כלפי הנתבעת. קובע זאת במפורש ביהמ"ש העליון, כבוד השופט דנציגר, בערעור שהגיש התובע כשציין כך: "מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי ההסכם אכן דורש יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים כפי שקבע בית המשפט קמא. יחד עם זאת, סבור אני כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי הפרת ההסכם על ידי בלום ואבדן האמון של אנגלו סכסון בבלום מהווים עילה לביטול ההסכם, בשעה שאנגלו סכסון חזרה בה מטענותיה בדבר הפרת ההסכם על ידי בלום וכלל לא טענה לאבדן האמון בו" ובהמשך: "מעובדות הפרשה עולה כי הטעם העיקרי, אם לא היחיד, לביטול ההסכם על ידי אנגלו סכסון היה סירובה לאפשר את העברת הזיכיון מבלום לצד שלישי בתנאים זהים לאלו שבהסכם בינה לבין בלום" מכאן, שלא היו אלה בעיות האמון שהביאו הנתבעת לבטל את ההסכם, מדוע שימנעו עתה את אכיפתו? מכאן, שמעבר לעובדה שלטעמי אין מדובר בהסכם לשירות אישי באופן המובהק של המונח "הסכם לשירות אישי", וכאשר הצדדים לטעמי יכולים לשוב ולדור בכפיפה אחת תחת הסכם הזיכיון המקורי ובכך להשיב את המצב לקדמותו פשוטו כמשמעו, וכאשר לא למדתי לאורך כל ההליך כי הנתבעת אינה מסוגלת לשוב ולהתקשר עם התובע עפ"י ההסכם, כי אז לא סברתי כי יש בסייג זה כדי לסייע לתובעת. סייג האכיפה הבלתי צודקת (ס' 3(4) לחוק התרופות) 44. הנתבעת השתמשה בנימוקים אותם העלתה להיות האכיפה בלתי אפשרית גם לצורכי היות האכיפה בלתי צודקת. התובע מצידו סבור כי תחושת הצדק מחייבת אכיפה בנסיבות לאחר שהנתבעת נטלה ממנו הזיכיון שלא כדין לאחר 31 שנות פעילות במסגרתה תוך ניהול מלחמת חורמה בתובע. עוד הוסיף התובע כי אי אכיפה יהווה משום מתן פרס לנתבעת על התנהלותה. עסקינן בסייג הרחב והחשוב ביותר מבין הסייגים, המפעיל מונח שסתום "הצדק" על שיקול הדעת הרחב הניתן לביהמ"ש בהפעלתו. למרות האמור, המגמה כיום הינה להמעיט השימוש בסייג זה (ר' שלו והדר שם.217). מכאן שרק נימוקים כבדי משקל יהיו אלה שיצדיקו שימוש בסייג זה על מנת למנוע מהנפגע את האכיפה. (ר' למשל ע"א 158/77 רבינאי נ' שקד, פ"ד לג(2) 281, 292 (1979) שם קובע הש' ברק (כתוארו אז) כך: "השאלה, מתי אכיפת החוזה היא 'בלתי צודקת' תיפתר ממקרה למקרה, על-פי מבחני הצדק של שופטי ישראל. לענין זה יש לקחת בחשבון את כל מסיבות המקרה, הן אלו שארעו בשעת כריתת החוזה והן אלו שארעו לאחריה, ולהכריע על-פי המכלול הכולל אם אכיפת החוזה, בנסיבות הענין, היא בלתי מוצדקת"). בנסיבות, נלקח מהתובע נכס השייך לו בזכות -הזיכיון - ללא טעם ראוי שבדין, כאשר ביהמ"ש העליון בערעור שהגיש התובע קבע, כי הטעם היחיד לביטול הזיכיון היה רצון הנתבעת שלא להעביר הזיכיון לצד ג' על פי תנאי ההסכם הם התובע. במילים אחרות הטעם היה רצונה של הנתבעת להיטיב את מצבה שלה עת יתקשר עמה זכיין חדש במקום התובע, כפי שאמנם כך נהגה בפועל לאחר הביטול. אי אכיפת ההסכם משמעה הנצחת הביטול שנעשה כאמור שלא כדין. להיכן נוטות מאזני הצדק במקרה שכזה נדמה כי התשובה ברורה, הן נוטות לכיוון התובע. יש בכך כדי להשיב את המצב לקדמותו ולרפא במידת מה את העוול שנעשה לתובע עת הזיכיון נלקח ממנו שלא כדין. לפיכך, אין כל סיבה למנוע מהתובע השבת הזיכיון המקורי. ההשבה תיעשה מיד עם סיום הסכם הזיכיון שנעשה עם צד ג' ולא יאוחר מתאריך 1.1.2017 המועד בו הודיעה הנתבעת על סיום הזיכיון עם הזכיין החדש. בכך למעשה מתייתר הדיון בשוויו של הזיכיון לצורכי מתן פיצוי על פני אכיפה. כל שנותר לדון הינו בנזקי התובע בגין הפרת החוזה ושיעור הפיצוי המגיע בשל ההפרה ואי מימוש הזיכיון לאורך התקופה מיום לקיחתו ע"י הנתבעת ועד השבתו לתובע. נזקי התובע כללי 45. התובע תבע ראשי נזק שונים אליהם נתייחס להלן לאו דווקא על פי הסדר אותם ציין בכתב תביעתו. יובהר, כי מטרת הפיצוי בדיני החוזים הינה להעמיד את התובע במצב בו היה לולא ההפרה. אין מטרת הפיצוי להיטיב את מצב התובע מעבר לכך. לפיכך, הפיצוי יתמקד בנזק שנגרם לתובע כתוצאה מביטול הזיכיון - הפרת ההסכם- זה ותו לא. בכל מקרה, על התובע להוכיח את שיעור הפיצוי לו הינו זכאי בראיות. עוד יצוין, כי בתיק זה העידו שלושה מומחים שהתייחסו לשיעור הפיצויים להם זכאי התובע. מטעם התובע נתן חוו"ד והעיד מר אברהם חפץ, (להלן: "חוו"ד חפץ") מטעם הנתבעת נתן חוו"ד והעיד ד"ר יאיר דוכין, (להלן: "חוו"ד דוכין") וביהמ"ש מינה מומחה מטעמו רוה"ח שמשון מרון שאף העיד ביחס אליה (להלן: "חוו"ד מרון"). 46. נקודה אחרונה עליה יש ליתן הדעת בשלב זה טרם בירור נזקי התובע ושיעור הפיצוי המגיע בגינם הינה דרישת התובע בסיכומיו לראות בחווה"ד מרון כולה ככזו המחייבת את הצדדים לנוכח ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים בתחומים בהם התבקשה חוות דעתו. לטענת התובע הודיעה הנתבעת בתאריך 8.5.2011 כי הינה מסכימה לכך שהסעדים להם יהא זכאי התובע יהיו בסכומים כפי שיקבעו ע"י מומחה ביהמ"ש בצירוף הנזק הלא ממוני כפי שיקבע ביהמ"ש, ואין לאפשר לנתבעת לסגת מהסכמתה זו. הנתבעת מצידה ציינה בסיכומיה, כי ביהמ"ש ניסה להעלות מתווה מוסכם. הנתבעת הסכימה כי המתווה ולפיו יוותר לדיון שווי הזיכיון שייקבע לפי מפתח של הפחתת הכנסות הסוכנות החדשה של התובע מול הכנסותיה כזכיינית יקבעו ע"י מומחה ביהמ"ש ולנתבעת יתאפשר לחקור את מומחה ביהמ"ש. בעצם העובדה שביקשה לחקור המומחה ציינה הנתבעת כי לא היתה מוכנה לראות בקביעותיו כמוחלטות. מכל מקום התובע לא הסכים למתווה זה ולפיכך אין כל מקום להכרה בטענה דיונית שכזו במיוחד לאחר שמומחה ביהמ"ש לא פעל על פי המתווה שהוצע. 47. לא מצאתי בנסיבות כי הצדדים הגיעו להסכמה גורפת בדבר היות חוו"ד מומחה ביהמ"ש מחייבת אותם ככתבה וכלשונה. הסכמות הצדדים נתנו לעניינים מסוימים. מעבר להסכמות אלה ביהמ"ש מינה את המומחה גם לבחינת נושאים לגביהם לא היתה הסכמה. מעבר לנושאים אלה יש בין הצדדים מחלוקות נוספות לגביהן לא התבקש מומחה ביהמ"ש לתן עליהן דעתו. לפיכך, יובהר כבר עתה, כי בכל אותם נושאים בהם היתה הסכמה בין הצדדים, ולרבות הפסקת התקשרות לתקופה של חודש וחצי בה ניתקה הנתבעת את התובע ממערכת המחשבים שלב, כמו גם נושא שווי הזיכיון (אם כי נושא זה כבר אינו רלוונטי לאור השבת הזיכיון לתובע - וראו סעיף 2 רישא להחלטת ביהמ"ש מתאריך 1.10.11 וכן סעיפים 2 ו-5 לריכוז סעיפי התביעה כפי שצירף מומחה ביהמ"ש לבקשתו מתאריך 7.8.2011) תהווה חוו"ד מומחה ביהמ"ש את בסיס הראייתי לנזקי התובע. הצדדים בהסכמתם הפקיעו את חוו"ד המומחים מטעמם באותם עניינים. בכל אותם עניינים בהם ביהמ"ש קבע כי על מומחה ביהמ"ש לדון בהם ללא הסכמת הצדדים (ולרבות הוצאות התובע להיערכות מחדש וכן נושא המוניטין, סעיפים 2 ו-4 להחלטתי מתאריך 1.10.11 וכן סעיפים 7,9, ו-10 לריכוז סעיפי התביעה בהודעת המומחה), גם באלה תהווה חוו"ד מומחה ביהמ"ש את הבסיס הראייתי לנזקי התובע ולא חוו"ד מומחי הצדדים לאור תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולאחר שהצדדים לא ציינו אחרת. בכל יתר טענות התובע, שאינן במסגרת חוו"ד מירון, רשאים היו הצדדים להתייחס לכלל הראיות כמיטב הבנתם. עוד יובהר כבר עתה, כי חוו"ד מומחה ביהמ"ש אינה אלא ראיה נוספת בגדר כלל הראיות שבתיק זה על כל המשתמע מכך. ראשי נזק שנבחנו ע"י מומחה ביהמ"ש עפ"י הסכמת הצדדים והחלטת ביהמ"ש: א. היערכות מחדש לאחר נטילת הזיכיון 48. התובע העמיד בסיכומיו לפיצוי בעניין זה את התשלומים אותם הוציא למומחה מטעמו וכן את הוצאותיו לדפוס, שילוט וכיוצ"ב כמופיע בחוו"ד מירון עמ' 21 ובסה"כ תבע 40,740 ₪. (בתצהירו סעיף 16.5 העמיד הסכום על 61,727 ₪). הנתבעת טענה, כי אין מקום לחיוב בגין הוצאות מומחה התובע שאין להן מקום בשלב זה ככל שביהמ"ש ייקבע שאין להסתמך עליה ובכל הקשור עם יתר ההוצאות הרי שהיה נזקק להן גם לו המשיך הזיכיון ממלא כחלק מהוצאות העסק. 49. אף אנוכי סברתי, כי אין מקום לחיוב הנתבעת בהוצאות מומחה התובע כחלק מנזקי היערכותו מחדש. ככל שיידרש בסיכומו של יום להכיר בסכום זה כהוצאה היא תבחן כחלק מהוצאות המשפט ולא כחלק מההוצאות ההיערכות כאמור. אשר להוצאות ההיערכות שהוצאו בפועל, התובע התייחס להוצאות אלה בתצהירו סעיף 16 ונספח כז' לתיק המוצגים מטעמו המהווה העתק הקבלות להוצאה זו. מומחה ביהמ"ש התייחס לכך אף הוא בחוו"ד בסעיף 1.2 עמ' 21 לחווה"ד והכיר בסכום של 10,347 ₪ בתוספת מע"מ נכון לתאריך 1.7.06. לא סברתי, כטענת הנתבעת, כי ממלא היה צורך להוציא הוצאה זו במהלך השוטף של העסקים במועדים בהם הוצאו ההוצאות שכן ההוצאה התייחסה לסוכנות תיווך שאינה כוללת עתה את שם הנתבעת. לפיכך הכרתי בסכום זה כנזק ישיר שנגרם לתובע כתוצאה מהתארגנות מחדש של עסקו כעסק פרטי שאינו קשור לזכיינות. הנתבעת תשלם לתובע בגין הוצאה זו הסך של 10,347 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין להיום ובסה"כ 14,737 ש"ח. ב. הפסקת תקשורת מחשבים לחודש וחצי בשנת 2005 50. לטענת התובע, בתקופה שבין 4.12.2005 ועד 10.1.2006 ולמשך חודש וחצי ניתקה אותו הנתבעת מרשת המחשבים והאינטרנט שלה מה שהסב לו נזקים. התובע ביקש לאמץ קביעת מומחה ביהמ"ש לנזקי התובע לתקופה זו בסכום של 31,492 ₪. כמו כן ציין בלשון רפה כי תבע 100,000 ₪ בגין פגיעה בשמו הטוב בתקופה הרלוונטית אלא שלנושא הפגיעה בשם התובע אתייחס בהמשך בראש פרק נפרד ולכן לא אתייחס אליה כאן. הנתבעת מצידה ציינה, כי כלל אין מקום לראש נזק זה מאחר והתובע ויתר עליו בהסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים (נספח יא לחוו"ד מירון). מעבר לכך טענה, כי מירב הלקוחות הגיעו בתקופה זו שלא באמצעות רשת המחשב של הנתבעת כמו אתרי אינטרנט ייעודיים, תוכנות לאיתור נכסים וקשרי עבודה שוטפים עם מתווכים באזור שנותרו זמינים לתובע. (ר' עדות הגב' נרקיס מעמ' 18 לפרוטוקול מול 15-21). עוד הוסיפה, כי גם החשבון שערך מומחה ביהמ"ש מירון שגוי שכן בחן את השינוי בהכנסות בחודשים סמוכים בלי לברר מקור השינוי, ובכך שמתעלם מעונתיות הענף ובכך שלא בחן תקופה מקבילה בשנה שחלפה או בשנים אחרות. בסיכומי תשובתו לא התייחס התובע כלל לטענות הנתבעת לעניין הסכם הפשרה בראש נזק זה. 51. עיינתי בהסכם הפשרה שבין הצדדים מתאריך 12.12.06 (נספח יא' לחוו"ד מירון). ההסכם נחתם לאחר שניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בתאריך 25.5.2006 ולאחר שהוגש הערעור לביהמ"ש העליון אך טרם ניתן בו פס"ד. ההסכם מתייחס לכל התביעות ההדדיות "מלבד כל טענה ו/או תביעה במסגרת הערעור ו/או כתוצאה מהערעור (להסיר ספק מובהר בזה שאלה אינן נכללות במסגרת הפשרה בהסכם זה, ולגביהן מוסכם שלכל צד הזכות להמשיל ולטעון אותן כאמור בסעיף 5 להלן במסגרת הערעור) וזאת מבלי שהדבר ייחשב להסכמה ו/או הודאה של מי מהצדדים בתביעות ההדדיות" (ר' ההואיל האחרון להסכם). סעיף 2.1.ב להסכם מציין כך: "התביעות ההדדיות הנכללות והמסולקות במסגרת הסכם פשרה זה הן אלה ואלה בלבד: 2.1 דרישות בלום כלפי אנגלו סכסון בין היתר על פי מכתב בלום שמיום 19.10.06, ומכתב עו"ד אורי חן שמיום 6.11.06: א.... ב. דרישה להחזר דמי הזיכיון ותקבולים ששולמו ע"י בלום לאנגלו סכסון ו/או פיצוי כספי בגין החודשים דצמבר 2005 וינואר 2006, בהם היה מנותק מרשת האינטרנט של אנגלו סכסון" (הדגשה שלי א.ב.). נדמה, כי הדברים מדברים מאליהם. התובע הסכים שלא לדרוש פיצוי כספי בגין תקופה זו ואיני רואה אפשרות חזרה מהסכמתו זו. לפיכך הנזק הנטען בראש נזק זה דינו דחיה (ר' גם הסכמת מומחה ביהמ"ש לאמור בעמ' 94 מול 16 לפרוטוקול). ג. הפגיעה במוניטין התובע 52. בסיכומיו מציין התובע, כי הפגיעה במוניטין אליה התכוון הינה "פגיעה בשמו הטוב של התובע ובתדמיתו" כפי העולה מכתב התביעה (סעיפים 11 ו-14) ומתצהיר התובע (סעיפים 7,10,13). לטעמו, אין מדובר כלל בנכס הכלול בשווי הזיכיון. לטענת התובע ביטול הזיכיון גרם לו נזק תדמיתי ופגיעה בשמו הטוב לאחר ששירת את הנתבעת במשך 31 שנות זכיינות ובמיוחד לאור התנהלותה הכוחנית של הנתבעת בכלי התקשורת ובמכתב לזכיינים אודות הפסקת הזיכיון לתובע. בכך ראה התובע אות קלון בביוגרפיה שלו ובנזק תדמיתי ממנו היה לו קשה להתנער. התובע ציין אם כן כי מגיע לו סכום על דרך האומדנא בסך של 750,000 ₪ שכן מדובר בנזק שקשה לכמתו ולהעריכו. הנתבעת מצידה ציינה, כי הפגיעה במוניטין הינה פגיעה הבאה לכלל ביטוי באבדן הרווחים הנטען מסוכנות התיווך ואין לתבוע בגינה פעם נוספת. בכל מקרה יש להוכיח ולפרט את היקף הנזק באופן שלא נעשה בנסיבות כמו הצגת ירידה ברווחים כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב (לאחר הנזק בגין נטילת הזיכיון). כך גם העובדה שנתבע סכום עגול חסר פירוט אינה מכניסה את התובע לגדר מי שעמד בנטל להוכיח ראש נזק זה. 53. הפגיעה אותה מייחס התובע לנתבעת בראש נזק זה הינה פגיעה בשמו הטוב ופגיעה תדמיתית. התובע אינו מכוון, כך ניתן להבין מסיכומיו, בנושא זה לפגיעה ממונית. מכל מקום הוא אינו מוכיח לאורך כל ההליך כמו גם בסיכומיו, כי נגרמה לו פגיעה ממונית שכזו. גם לטעמו של התובע מלוא הנזק שאמור להשתלם לו הינו זה שנגרם כתוצאה מאבדן הזיכיון. הנזק למוניטין קשור למעשה בטבורו לעניין זה. מכאן, שאין סיבה לסבור שאמנם קיים נזק או שהוכח שקיים נזק ממוני בהכרח. לפיכך יש לבחון פגיעה בשמו הטוב של התובע וכן בתדמיתו בראש הנזק המתייחס לנזק הלא ממוני שנגרם לתובע. אשר לפגיעה בשם הטוב בהיבט הנזק הלא ממוני, אליה נתייחס בראש הנזק הלא ממוני בהמשך. יתר ראשי הנזק א. פגיעה באמינות ובמוניטין התובע בקשר עם מניעת רווחים בשל השקעה בארה"ב 54. טען התובע, כי כתוצאה מכך שלא הצליח למכור את הזיכיון הוא נאלץ לחזור בו מהשקעותיו בארה"ב. לפיכך, כך טען, נפגעה אמינותו כלפי אותם גורמים עימם עמד להתקשר. התובע טען, כי הוכיח במסמכים (נספח ה' לתצהירו) כי נושא ההשקעה רקם עור וגידים ועמד לפני מימוש. רק הסכסוך עם הנתבעת הביא לסיכול נושא זה. התובע הפנה לתצהירו ולעדותו (עמ' 58 מול 18) וציין, שהנתבעת לא חקרה אותו כלל בנושא זה. כמו כן הפנה לעדות הסוכן הנרי (עמ' 26, מול 11-16). בגין ראש נזק זה תבע 350,000 ₪. הנתבעת מצידה ציינה, כי התובע התכוון לערוך השקעה אחת בנכס בארה"ב אך לא הוציא כוונתו זו אל הפועל באשר טרם התגבשה הסכמה קונקרטית לנכס מסוים ו/או בדבר סכום ההשקעה. לתובע לא היה כל מוניטין בארה"ב ולכן גם אין הוכחה על קיום פגיעה במוניטין ומהו שיעור. 55. עיינתי בתצהירו של התובע (סעיף 12) ממנו עולה כי התובע אינו תובע את שיעור נזקי הממון שנגרמו לו לכאורה בשל חוסר יכולתו לממש הסכם ההשקעה בחו"ל, אלא הינו דורש פיצוי בגין הפגיעה באמינותו לאור חזרתו מהשקעותיו באותו העסק. מכאן התביעה לפגיעה בשמו הטוב ואמינותו. הפגיעה בשם הטוב ובאמינות התובע אינה מוכחת בכל דרך ואופן. תחילה אציין שלא הוכח שהנתבעת עשתה מעשה כלשהו לפגוע בשמו הטוב ביחס לעמיתיו באמריקה, כפי הגדרת המונח בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 שכן לא בוצע פרסום כלשהו ע"י הנתבעת באמריקה. מכאן, שהפגיעה האפשרית היחידה הינה הפגיעה באמינות. גם בהתייחס לאמינות התובע הוא לא ייחד כל עילת תביעה לפגיעה זו, אלא הפנה בכלליות לדיני החוזים כמו לדיני עשיית עושר ולא במשפט וכן לחוק יסוד: חופש העיסוק (ר' סעיף 18 לכתב התביעה) שאף לא אחד מהם דן באמינותו של התובע. מעבר להעדר טיעון בדבר קיומה של עילת תביעה מתאימה גם לא הוכח בעובדות דבר וחצי דבר ביחס לאמינות התובע שנפגעה לכאורה והרי לשם כך היה על התובע להוכיח כי עמיתיו בארה"ב נפגעו מהתנהלותו והחליטו שלא לעשות עמו עוד עסקים בעתיד לנוכח התנהלותו הלקויה לכאורה. אין מדובר בתחושותיו הסובייקטיביות של התובע אלא בראיות לשמן. 56. בחינת ראיות התובע לעניין מערכת היחסים שנרקמה עם ארה"ב, כעולה מנספח ה' לתצהיר התובע, מעלה שעסקינן בחליפת מכתבים בין התובע לבין קבוצה עסקית בפלורידה בשם "בארט" כאשר התובע הוזמן לבחון נכסים מניבים באזור מיאמי שבארה"ב בסכומים שינועו לפי הצעתו בסכומים שבין 400-600 אלף דולר. תחילה אציין כי שווי משרד התיווך כולל הזיכיון שביקש התובע למכור עמד על 120,000 דולר בתקופה הרלוונטית, מכאן שלא ברור מדוע כל העסקה הנרקמת לא יצאה אל הפועל. מעבר לכך, התובע עצמו לא חתם על כל התחייבות כלפי עמיתיו בארה"ב כפי שעולה מהמסמכים עצמם ואף יותר מכך, במכתב הנושא תאריך 16.6.2008, היינו כחמש שנים מאז תום התעניינותו של התובע בנכסים בארה"ב, נשלח אל התובע מכתב מאותה קבוצה ובו מציעים לו נכסים נוספים. כיצד ניתן אם כן לומר שנפגעה אמינותו אם עדיין מעוניינים לעשות עמו עסקים אתמהה?! מכאן שלא מצאתי כל עילה לפיצוי בגין ראש נזק זה. ב. הקפאת פיתוח הסוכנות בין השנים 2002-2006 57. לטענת התובע, בתקופה שבין השנים 2002-2006 קפאה התפתחות הסניף לאור המחלוקות שבין הצדדים. כך, המחלוקות הדירו שינה מעיני התובע, גזלו ממרצו וזמנו ובמקום לקדם את הסניף, כך טען, הוא עסק ב"התגוששות" עם הנתבעת. התובע הפנה לעדויות הסוכנים שהעידו במהלך הדיון ולפיהם היה לחץ ומתח במשרד עקב הסכסוך. התובע העמיד את נזקיו לתקופה זו בסכום של 869,895 ₪. לטעמו יש לפנות לשנה מייצגת לפי שיטתו של מומחה ביהמ"ש לפיו שיעור הרווח השנתי עומד על 285,750 ₪. לתקופה של 4 שנים עומד שיעור הרווח המגיע על 1,143,000 ₪ ובניכוי הרווח בפועל בתקופה זו, 273,105 ₪, הינו הסכום הנתבע. בכל מקרה ומשיקולי אגרה העמיד את הסכום בראש נזק זה על 650,000 ₪ בתוספת מע"מ לו הינו עותר גם בסיכומיו. הנתבעת טוענת מצידה, כי התובע תבע סכום "עגול" ואקראי ללא כל תימוכין ויש לכן לדחות תביעתו (ר' ע"א 355/80 אניסימוב נ' בת שבע, פ"ד לה(2) 800 ( 1981)). מה גם שניתן היה בקלות להציג נתונים ממשיים ביחס לראש נזק זה, כמו למשל להציג את הוצאות הפיתוח בסוכנות ולפלח את הסוכנות לאורך שנים. 58. לטעמי, גם ראש נזק זה אינו מוכח כדבעי ע"י התובע. אציין תחילה, כי מובן מאליו שבשנים הנטענות לא היו לתובע חיים "קלים" לאור הלחץ הטבעי הנובע מההתמודדות המשפטית כמו גם היומיומית עם גוף המבקש לפגוע בפרנסתך פשוטו כמשמעו. יחד עם זאת, על מנת להוכיח פגיעה בהכנסות לא די לפנות לרווחי השנה המייצגת היא שנת 2006 כפי העולה מחוו"ד המומחה מירון בלוח 3 לחווה"ד (עמ' 14), במיוחד לא כאשר השנה אינה מייצגת את הרווח בשנים שחלפו ואף לא את הרווח הצפוי בשנים הבאות בהתאם לאותה טבלה. מעבר לכך, נדמה שהיה צורך לבצע הערכת פעילותו העסקית של התובע באותן השנים למול נתוני השוק בכללותם, היינו עריכת השוואה בין כמות העסקאות שנערכו במשק בכללותם לבין שעור העסקאות שביצעה סוכנות התובע, שהרי טענתו המרכזית של התובע הינה כי בתקופה זו "קפאה" הסוכנות או במילים אחרות קטן נפח הפעילות של הסוכנות לטענת התובע ב-30-40% (עמ' 52 מול 13). לעניין זה יש אם כן צורך לערוך השוואה בין מצב העסקאות בשוק או לכל הפחות לשינויים שניתנים למדידה בסניפיה השונים של הנתבעת לעומת מצב העסקאות בסוכנות התובע ורק אז ניתן היה לבחון שינויים באחוזים בנפח הפעילות בסוכנות התובע אם בכלל. אלא שהשוואה שכזו לא נעשתה בפועל, לא ביחס לשוק בכללותו ולא ביחס לסוכנויות אחרות של הנתבעת. התובע ציין בעדותו כי לא שמר נתוני העסקאות בשנים אלה וגם לא נשתמרו לו הנתונים לאחר שנותק ממחשבי הנתבעת (ר' עמ' 50 לפרוטוקול מול 23). אף התחייבותו להמציא את ספר העסקאות של הסוכנות לא נשאה פרי לתקופה של 7 שנים לאחור, קודם לשנת 2010 ותו לא (עמ' 51 מול 1). מכל מקום התובע מסכים, כי בשנה הסוכנות ביצעה 40-50 עסקאות מהן 60% מכר והיתר שכירות (עמ' 51 מול 13-15). כך גם הודה התובע שמכלל הרצליה הסוכנות בצעה כ-1% מכלל העסקאות לעיר זו (עמ' 52 מול 6), וניתן היה לבחון מה המשמעות של 1% מכלל העסקאות המבוצעות בעיר הרצליה בשנה לפי נתונים מתאימים המפורסמים ע"י אגף המיסים, למול כמות העסקאות שביצע בפועל, ולבצע בחינה של הירידה בכמות העסקאות אך גם זאת לא נעשה. מכל מקום, נתונים עובדתיים נוספים מלמדים על כך שאין הכרח שנגרם לתובע נזק בשל התעסקותו בסכסוך עם הנתבעת בתקופה זו. תחילה יצוין, שהתובע בעצמו מודה, כי הינו מטפל בכ- 20-30% מהעסקאות במשרדו בעוד שאת כל יתר העסקאות מכניסים הסוכנים העובדים בסוכנות (ר' עמ' 54 מול 7), מכאן שאפילו התובע "שקוע" בסכסוך שבין הצדדים עדיין את מירב הפעילות בסניף מבצעים הסוכנים ולא הוא עצמו. לכך יש להוסיף כי בשנת 2004 זכתה הסוכנת יעל נרקיס מסוכנות התיווך של התובע בתואר של "סוכנת מצטיינת" מטעם הנתבעת, (עמ' 20 מול 9) מה שאינו מצביע בהכרח על ירידה בהיקף פעילות הסוכנות. מכאן, שדרישת התובע אינה מוכחת כדבעי בהעדר גורם ראוי לייחוס לדרישתו (ירידה בהיקף הפעילות כתוצאה מהמשבר שחווה התובע להבדיל ממשברים שחווה שוק הנדל"ן כאשר אין מחלוקת שהוא חווה משבר רציני בשנים 2002-2003 מה שלא הפריע לתובע לדרוש הפסדים ניכרים הצופים דווקא פני עתיד מבלי להתחשב בנתוני משק הנדל"ן בעבר בתקופה הרלוונטית). בהעדר גורם התייחסות מספק לכמות העסקאות שנשללו מהתובע כאמור לאור הלחצים בהם היה מצוי באותה עת, איני מוצא כי התובע מוכיח נזקיו בראש נזק זה, במיוחד לא כאשר הדרישה הינה "עגולה" ולא מבוססת. ג. שווי הזיכיון לתקופה בת 10 שנים עד השבתו לתובע 59. נושא זה למעשה לא נדון במפורט ע"י הצדדים בסיכומיהם. שני הצדדים, כמו גם המומחים מטעמם, דנו בשווי הזיכיון לתשלום וכן ביתר הנזקים הנטענים אך לא טענו באופן מובהק למקרה שהזיכיון יושב לתובע ואז יהיה צורך להעריך את שיעור הנזק שנגרם לתובע בתקופת הביניים עד להשבתו כאמור. עוד אציין בפתיח לנושא זה כי אומדן הנזק שנגרם לתובע הינו ההפרש שבין התנהלות סוכנות התיווך תחת מטריית הנתבעת כסוכנות תיווך שלה לבין הכנסות התובע מעסקו כסוכנות תיווך הרשומה על שמו בלבד. מכאן, שהיה צורך להעריך את הערך המוסף שמוסיף הזיכיון לסוכנות התיווך של התובע. בבחינה זו נכללת גם הפגיעה לכאורה במוניטין האישי של התובע שעכשיו מתנהל שלא בחסות מטריית הנתבעת שכן עתה הכנסותיו הינן פרי מאמצים שלו בלבד וללא השתייכות לנתבעת. 60. האופן הפשוט ביותר לבחינת הפער הינו כפי שציינתי בפרק הקודם השוואה בין כמות העסקאות שביצע התובע ערב הפקעת הזיכיון לכמות העסקאות לאחר מכן ביחס למצב השוק בכללותו, או ביחס ל- 1% עסקאות מכלל העסקאות שמבוצעות בהרצליה, אותן ביצע התובע ערב נטילת הזיכיון לעומת כמות העסקאות מכלל העיר שביצע לאחר מיכן, אלא שנתונים אלה לא הובאו לפני ביהמ"ש כלל. 60. ניסיון לבצע איזה שהוא אומדן ביחס לשווי הזיכיון עשה מומחה ביהמ"ש בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבעת עת ציין למעשה כי שווי הזיכיון הינו כשווי התגמולים המתקבלים ע"י הנתבעת מהתובע לאורך פרק זמן מוגדר, כשהכוונה לסכום החד פעמי שמשולם עם קבלת הזיכיון בתחילה (כפי ששילם הזכיין החדש בסך 21,000$) ובתוספת 10% משווי העסקאות המתבצעות בסוכנות התיווך וכפי לשונו: "שווי המטריה (הזיכיון א.ב.) נגזר בעצם ממה שהוא משלם לאנגלו סכסון. זה שווי המטריה, היינו הסכום החד פעמי הראשוני בתוספת תמלוג 10% על ציר אינסופי של זמן" (עמ' 100 מול 19). ובהמשך: " ש. יוצא ששווי הזיכיון של בלום הוא השווי של אנגלו סכסון. ת. לא אני אמרתי. ביהמ"ש יקבע. ... ש. אתה אומר שזה התשלומים שבלום ישלם 25 שנה לאנגלו סכסון, ת. נכון. ש. זה שווי הנכס של אנגלו סכסון. ת. יש אפשרות כזו, ביהמ"ש יקבע." (עמ' 101 מול 8-16). במילים אחרות שווי הזיכיון שאותו קבע מומחה ביהמ"ש עומד לתקופה של 15 שנים על 733,000 ₪, ולתוחלת החיים של התובע על 857,000 ₪ ולתוחלת חיי אשתו על 877,000 ₪ וזאת מאחר והזיכיון ניתן לתובע עד תום חייו כפי הסכם הזיכיון המקורי ולטענת התובע גם עד לתום תוחלת חיי רעייתו. 61. נתון זה של 733,000 ₪ כשווי הזיכיון המתייחס לשווי המוניטין השיורי, אינו יכול להתקבל על הדעת, ולו מהטעם ולפיו התובע בעצמו העריך, והיה אף מוכן למכור את הסוכנות כולה על הזיכיון שבה בסכום של 120,000$ בשנת 2002 (ר' עדות התובע עמ' 58 מול 22), וכיצד זה ניתן לשום את שווי הזיכיון בלבד על סכום העולה על סכום זה לפרק זמן של 10 שנים (אם 733,000 ₪ הינו לדעת מומחה ביהמ"ש שווי הזיכיון - המוניטין - לתקופה של 15 שנה כי אז לתקופה של 10 שנים הוא אינו יכול לעמוד על יותר מהסך של 596,987 ₪, שעולה על הסך של 120,000$ (שער הדולר ב-2002 עמד בממוצע על 4.6 ₪ לדולר ולכן בממוצע 552,000 ₪)). מכאן שהנתון שניתן ע"י מומחה ביהמ"ש אינו ישים בנסיבות. במיוחד כך כאשר ברור שהתובע נהנה בתקופה בה אינו חבר הנתבעת מאי תשלום בגין העסקאות שערך - אותם 10% דמי זיכיון לעסקה ולכן הינו "מרוויח" למעשה מהעדר הזיכיון להבדיל ממפסיד לפחות באופן חלקי. שאלה נפרדת היא קיימת אפשרות להעמיד את שיעור הפער בין שווי עסקו של התובע עם ובלי "המטריה" על בסיס הערכת שווי הזיכיון כפי שהוא הוערך ע"י הנתבעת בהיעדר נתון חליפי בנסיבות? תחילה אציין כי אין חולק שלזיכיון שווי מסוים, אם כי כל אחד מהמומחים העריכו אחרת. לפיכך אין מחלוקת כי קיים לזיכיון שווי כלשהו. נקודת ייחוס אחת הינה סכום הזיכיון ששילם הזכיין החדש והעומדת על 21,000 $ כדמי כניסה לזכיינות. לסכום זה התווסף הסך של 10% בגין כל עסקה שביצע הזכיין. לטעמי, בהעדר נתון מתאים ועל מנת להשיב מצבו של התובע לקדמותו, נכון יהיה לראות בסכום בסך 21,000$ כשווי הזיכיון גם עבור התובע ולא רק עבור הנתבעת. זה גם השווי של מי שהיה מוכן להיכנס תחת מטריית הנתבעת כזכיין מרצון ולתקופה של 10 שנים בהעדר נתון אחר. מעבר לכך שווה הזיכיון לנתבעת דמי זיכיון נוספים בסך של 10% משווי עסקאות הנדל"ן שמבצע הזכיין. אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את אותם עשרה אחוזים שכן לא התובע הוא זה שביצע את העסקאות מחד, ועל עסקאותיו שלו הוא לא שילם דמי זכיינות לנתבעת ולכן הרוויח את דמי הזיכיון בנושא זה. היה מקום כי ישולם לתובע כשווי דמי הזיכיון שהנתבעת היתה זכאית לה מעסקאות אותן היה מבצע התובע כזכיין הנתבעת בניכוי אותן עסקאות שלא שילם עליהם דמי זכיינות (למשל לו התובע כזכיין הנתבעת היה אמור לבצע בשנה 50 עסקאות אך ביצע בפועל 40 עסקאות מאחר ולא היה זכיין הנתבעת, כי אז היה לטעמי מקום שהנתבעת תשלם 10% משווי 10 העסקאות שלא ביצע בהעדר הזיכיון ואותם הרוויחה הנתבעת ע"י הזכיין אחר, כאשר אין חולק כי הזכיין האחר מבצע כמות עסקאות הגדולה ממה שביצע התובע בזמנו), אלא שאין לנו נתונים ראויים על מספר העסקאות שהיה התובע מבצע ללא הזיכיון כאמור ומכאן שאין אפשרות להוכיח את דמי הזיכיון העודפים שהיה מקום לחייב בהם את הנתבעת כלפי התובע. 62. המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי על הנתבעת לשלם לתובע את שווי דמי הזיכיון אותם נטלה היא לעצמה לתקופה של 10 שנים היינו 21,000 $ וכפי ערכם בשקלים בתאריך 1.1.2007 (שער יציג 4.2 ₪ לדולר) ובסה"כ 88,200 ₪ כחלק מהשבת מצבו של התובע לקדמותו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד ליום מתן פסה"ד והינו עומד לכן על הסך של 120,514 ש"ח. ג. נזק לא ממוני 63. בהמשך להחלטת ביהמ"ש מתאריך 28.4.2011 ולהסכמת הצדדים בעקבותיה ניתנה לביהמ"ש האפשרות לשום שיעור הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בשל הפרת הסכם הזיכיון כפי שיקול דעתו. מובן כי שיקול דעת ביהמ"ש נסמך על ראיות. 64. לטענת התובע, יש להעמיד את שיעור הנזק הלא ממוני, אותו כינה עוגמת נפש, על הסך של 500,000 ₪. לטעמו התנהלות הנתבעת החל משנת 2002 ועד לעצם היום הזה, הסבה לתובע ומשפחתו עוגמת נפש שלא תתואר. ניסיונה של הנתבעת לכפות על התובע את מכירת הזיכיון בתנאים נחותים תוך הכפשת שמו והעלאת טענות כזב כנגדו לאחר 31 שנים בהם הפעיל את הזיכיון בהצלחה גרמו לעולמו של התובע להיחרב עליו, הסבו לו נזקים גופניים ונפשיים שנבעו בשל ירידה לטמיון של מפעל חייו. הנתבעת מצידה סברה, כי המקרה אינו ממן העניינים המצדיקים פיצוי בגין עוגמת הנפש שכן הנתבעת ביטלה את ההסכם תוך הסתמכות על החלטת ביהמ"ש המחוזי ולאחר ששתי בקשות לעיכוב ביצוע נדחו ולכן נהגה כלפי התובע בתום לב והגינות הרבה מעבר לנדרש. עוד הוסיפה, כי פיצויים בגין הנזק הלא ממוני שמורים למקרים קיצוניים וזה אינו נמנה עליהם. מעבר לכך התובע לא גיבה טענותיו בראיות. 65. תחילה יצוין, כי הפסיקה הכירה בפיצויים בגין נזק לא ממוני בדיני החוזים. יחד עם זאת להבדיל מתביעות אזרחיות בנזקי גוף, הנטייה הינה לפסוק פיצוי בשל נזק שאינו נזק כלכלי הנובע מההפרה באותם מקרים בהם ההפרה היתה משמעותית, היינו בזדון או כשהתלוותה אליה התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד כשאז יהא מקום לפיצוי רציני בגין רכיב הנזק הלא ממוני. (ר' שלו-אדר שם. 302). בנסיבות דנא, מציין התובע התנהלות לא ראויה של הנתבעת מחד לרבות פרסום דבר הוצאתו מגדר זכייניה, פעולה אותה נקטה הנתבעת כלפי התובע דווקא, לראשונה (ר' ס' 10.5 לתצהיר התובע), כך גם ציין התובע פגיעה סובייקטיבית בדמות חרדה לאבדן פרנסתו (סעיף 14.3 וכן 14.4 לתצהיר התובע ומסמכים רפואיים שצורפו כנספח כה' לתיק המוצגים). מאידך, כאמור עומדת טענת הנתבעת בדבר היות מעשיה לגיטימיים לאור פסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי ודחיית עיכוב ביצועו. 66. בכל הקשור עם הנזק הגופני שנגרם לתובע, לא הוכיח התובע כי קיים קשר סיבתי בינו לבין הסכסוך שבין הצדדים. לא צורפה כל חוו"ד מומחה שברפואה ומהמסמכים עצמם, למעט לימוד קיומן של בעיות רפואיות לתובע, לא יכולתי להתרשם כי קיים להן קשר לסכסוך זה. עם זאת, יכולתי להתרשם כי נטילת הזיכיון פגעה בתובע כמי שהחזיק בו 31 שנים וכפי שהסתבר בסיכומו של יום שלא כדין. פעולה זו של הנתבעת חייבה את התובע לנהל מאבק עיקש לאורך כשלוש עשרה שנים שהסבו לו גם נזק לא ממוני בדמותה של עוגמת נפש רבה, ללא קשר עם הוצאות המשפט דנא אותן אשום בהמשך. לפיכך סברתי, כי שיעור הנזק הלא ממוני בנסיבות, לאור מאבקו ארוך השנים של התובע כאמור, בהתייחס לכך שבסיכומו של יום הושב לו הזיכיון מחד אך, גם ניטל ממנו לתקופה בת 10 שנים בהן לא היה ולא יהיה הזיכיון תחת ידי התובע ומעבר לנזקים הממוניים שנגרמו לתובע יעמוד על 200,000 ₪. פתיחת סניף נוסף 67. כחלק מטענותיו טען התובע, כי את שווי הזיכיון יש להכפיל לנוכח כוונתו לפתוח סניף נוסף ולולא ניטל ממנו הזיכיון. הנתבעת טענה כי אין כל מקום לפיצוי בגין טענה זו שכן התובע לא עשה דבר על מנת לקדם נושא זה שמצוי בבסיס התנהלותה של הנתבעת המבקשת להגדיל את סניפיה. מכל מקום עד 2002 לא פעל לשם כך, כאשר בשנה זו ביקש למכור את הסוכנות ומדוע שירצה פיצוי על הגדלת הסוכנות? 68. בנושא זה משמושב הזיכיון לתובע אין סיבה לעתור לפיצוי כפול. מעבר לכך לא הוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי התובע עשה מהלכים משמעותיים על מנת לקדם נושא זה באופן שיצדיק הגדלת שיעור הפיצוי על סוכנות נוספת שטרם רקמה עור וגידים. מטעמים אלה, וכאשר ברור שהתובע דווקא ביקש למכור את עסקו, לא מצאתי כי רצונו זה יצא מהכוח אל הפועל ודין הטענה להידחות. סוף דבר 69. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשיב לתובע את הזיכיון על פי החוזה המקורי שבין הצדדים בתאריך 1.1.2017. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הסך של 335,251 ₪ בתוספת מע"מ. מעבר לסכום זה תישא הנתבעת בכלל הוצאות התובע ושכ"ט ב"כ בסכום כולל של 200,000 ₪. הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד. חוזהזיכיוןאכיפת חוזההסכם זיכיון