העסקת נוער יהודי בשבת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת נוער יהודי בשבת: השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר המערערת, אלוניאל בע"מ, הורשעה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב בעבירה של העסקת נוער יהודי בשבת, בניגוד לסעיפים 21(א) ו-33א(2) לחוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953, ונגזר עליה קנס בשיעור של 30,000 ש"ח. כמו כן הוטל עליה לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירה מושא הרשעתה לתקופה של שלוש שנים מיום מתן גזר הדין (סגנית הנשיאה (כתוארה אז), חגית שגיא; פ 275/03). בערעורה, מבקשת המערערת לבטל את פסק הדין ולקבוע כי כתב האישום שהוגש נגדה בטל. זאת מן הטעם שכתב האישום הוגש מבלי שהגשתו נומקה ב"טעמים מיוחדים שירשמו", כמו גם עקב העובדה שלא ניתן לה יומה להוכיח טענתה בדבר "הגנה מן הצדק". לחלופין היא מבקשת להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי, כדי שתינתן לה האפשרות לזמן עד מטעם המשיבה ולהוכיח באמצעותו את טענתה בעניין אכיפה בררנית, או למצער, להתערב בגזר הדין ולהקל בעונש שהוטל עליה. נקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום לקבל את הטענות שבערעור, וכי דין הערעור להידחות, למעט בעניין שיעור הקנס, והכל כפי שיפורט להלן. כתב האישום 2. לפי הנטען בכתב האישום מושא פסק הדין שבערעור, המערערת, אלוניאל בע"מ הפעילה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום את סניף מקדונלד'ס בקניון הזהב בראשון לציון. ביום שבת 8.6.02 בשעה 15:00 היא העסיקה את אלכסנדר קפלינסקי, נער יהודי (להלן: העובד), וזאת, בניגוד לסעיפים 21 ו-33א(2) לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן: חוק עבודת נוער), הקובעים כדלקמן: "שעות המנוחה השבועית 21. (א) לא יועבד נער במנוחה השבועית. (ב) (1) המנוחה השבועית של הנער היא לפחות שלושים ושש שעות רצופות ותכלול - לגבי נער יהודי - את יום השבת; (2) לגבי נער שאיננו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו. העבדה אסורה אחרת 33א. המעביד נער באחד מאלה - (2) בניגוד להוראות סעיפים 20, 21, 22 ו-24, או בניגוד להוראות היתר שניתן לפי סעיף 25, שענינן שעות עבודה ומנוחה; ... דינו - מאסר שישה חודשים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין." 3. אין חולק כי העבירות מושא כתב האישום הן עבירות מנהליות כהגדרתן בחוק העבירות המנהליות תשמ"ו-1985 (להלן- חוק העבירות המנהליות). לפי הוראת סעיף 15 לחוק זה, "קביעת עבירה כעבירה מנהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס..." (ההדגשה שלי ר.ר.). ההליכים לפני בית הדין האזורי בקשת המערערת לביטול כתב האישום 4. במועד שנקבע להקראת כתב האישום ביקשה המערערת לעיין בנימוקים להגשת כתב האישום. משאלה לא נמצאו בתיק התביעה, טענה המערערת, בהתאם להוראת סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כי נפל פגם בכתב האישום ומשכך דינו להתבטל. לטענתה, לפי הוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, החל על עבירות לפי חוק עבודת נוער, ניתן להגיש כתב אישום בעבירות מנהליות במקום הטלת קנס, אך זאת, בכפוף לכך שהתובע המוסמך מצא כי "הנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שירשמו". הוראות אלה עוגנו גם בהנחיות פנימיות של משרד העבודה והרווחה מיום 26.6.2002. כנגד המערערת הוגש כתב אישום מבלי שהופעל שיקול דעת על ידי התביעה בשאלה אם להגיש כתב אישום, ולא נרשמו הטעמים קודם להגשתו. משכך נטען כי כתב האישום בטל מעיקרו. בסמוך לאחר מכן, הציגה המשיבה בפני המערערת מזכר נושא תאריך 10.12.03, בו מפורטים טעמי התובע להגשת כתב האישום, לפי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות. יצויין כי כתב האישום הוגש ביום 30.4.03. לפי המפורט במזכר שהוגש לתיק הערעור: "מוגש כ"א כנגד הנאשמת ולא מוטל קנס מנהלי וזאת מהסיבות הבאות: לנאשמת הרשעה קודמת בעבירה של העבדת נער במנוחה השבועית. כנגד הנאשמת תלויים ועומדים כתבי אישום נוספים הנוגעים להעבדת נוער במנוחה השבועית. העבירה המיוחסת בוצעה לאחר ההרשעה והגשת כתבי האישום המוזכרים לעיל." 5. בהחלטתו בבקשת המערערת לביטול כתב האישום ציין בית הדין האזורי כי בחובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי, יש כדי להעיד על הצורך בקיומם של טעמים בני משקל, ועל הרצינות שהמחוקק מייחס להחלטה על הגשת כתב אישום. בית הדין קבע כי מן הראוי היה שהמשיבה תפעל בהתאם להוראות חוק העבירות המנהליות. עם זאת ציין כי בחוק העבירות המנהליות אין התייחסות לתוצאות המשפטיות הנובעות מהגשת כתב האישום ללא רישום הטעמים להגשתו או כאשר הם נרשמו באיחור. לפי קביעת בית הדין, "אין בפגם של אי רישום הטעמים טרם הגשת כתב האישום כדי להצביע על כך כי אלו לא נשקלו או כי התובע המוסמך לא הונחה על ידי הקריטריונים המתאימים. החשוב הוא שקילת השיקולים וקיומם של נימוקים ענייניים להגשת כתב אישום, ולאו דווקא הדרישה הפורמאלית של רישומם". בית הדין קבע, כי מאחר שהטעמים להגשת כתב האישום נרשמו ונמסרו למערערת לפני שהתקיימה ישיבת ההקראה, בטרם נשמעה תגובתה לכתב האישום, ולפני שהתקיים כל דיון לגופו של עניין, לא נגרם לה עיוות דין. בנסיבות אלה, רישום הטעמים לאחר הגשת כתב האישום מרפא את הפגם שנפל בהגשתו כפי שהוגש. לפיכך נדחתה הבקשה להורות על בטלותו של כתב האישום. בקשת המערערת לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק 6. המערערת הוסיפה עוד והגישה לבית הדין האזורי "בקשה לביטול כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק ולזימון עדים". בבקשתה טענה לאכיפה בררנית של חוק עבודת נוער. לפי הנטען בבקשה, המשיבה פעלה לאכיפת חוק עבודת נוער בכל הנוגע להעסקת נוער יהודי בשבת, אולם לא פעלה מעולם לבדיקת נושא העסקת נוער לא יהודי בימי המנוחה שלו, כקבוע בחוק עבודת נוער, ומעולם לא הוגש כתב אישום בגין כך. לפי הנטען על ידה "לא יעלה על הדעת כי יום המנוחה של נער יהודי חשוב יותר מיום העבודה של נער לא יהודי". כמו כן טענה כי "אין כל אכיפה של חוק עבודת נוער במקומות כמו תיאטראות, שדה התעופה, אילת או קריית שמונה" בבקשתה הסתמכה המערערת בעיקר על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מפי השופטת אריאלה גילצר כץ בעניין ת"פ (ת"א) 1121/01 קשת היפרטוי - מדינת ישראל, מיום 28.1.07. בפסק הדין שניתן במאוחד כנגד מעסיקים אחדים, הורה שם בית הדין על ביטול שורה של כתבי אישום שהוגשו בגין העסקת עובדים ביום המנוחה השבועית, וזאת נוכח מה שנראה היה בעיניו כ"אכיפה בררנית" של חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: עניין היפרטוי). 7. יצוין כי בין לבין, ועוד קודם שניתנה החלטת בית הדין האזורי בבקשת המערערת, ניתן בבית דין זה פסק דין בערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין היפרטוי (ע"פ 14/07 מדינת ישראל- משרד התעשייה המסחר והתעסוקה - הום סנטרס (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח', מיום 22.11.07, להלן: עניין הום סנטרס). בפסק הדין מפי השופטת לאה גליקסמן, נקבעו עקרונות מנחים לבחינת טענה להגנה מן הצדק מטעמים של "אכיפה בררנית", והוחזרו על כנם כתבי האישום שבוטלו על ידי בית הדין האזורי בעניין היפרטוי. 8. ביום 8.1.08 דחה בית הדין האזורי את בקשת המערערת לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק. בהחלטתו נסמך בית הדין האזורי על הנפסק בבית דין זה בעניין הום סנטרס. בית הדין פירט בקשר לכך את השיקולים הרלוונטיים בבחינת טענה להגנה מן הצדק כפי שפורטו בפסק הדין בעניין הום סנטרס .כך צוין כי אין מקום לטענה כי המדינה נוקטת באכיפה בררנית פסולה, משום שהשיקול המנחה את המדינה הוא שיקול של "עלות מול תועלת", בהתחשב בכוח האדם העומד לרשותה לצורך פעולות של אכיפת החוק. קביעת סדרי עדיפות לעניין מיקום פעולות האכיפה, אם מבחינה גיאוגרפית, אם מבחינת המגזר, או הענף בו נערכת פעילות האכיפה, אינה חורגת ממתחם הסבירות, ואינה נגועה בשיקול זר. בית הדין עמד על כך כי לצורך הכרעה בטענת הגנה מן הצדק, הכרוכה במחלוקת עובדתית, עליו לפסוק על פי תשתית ראייתית שתונח בפניו. כאשר מדובר בטענת אפליה יש להקל במידת ההוכחה לכאורה הנדרשת מן הנאשם, ויש לאפשר לו לקבל מידע ונתונים מן הרשות, הדרושים להוכחת טענתו. עם זאת, כאשר אין הטענה להגנה מן הצדק נתמכת בתצהיר או בראיות אחרות כלשהן, או אף בראיות לכאורה המבססות את הטענה, אין מקום לזמן את עובדי המדינה כעדים. כמו כן, אפילו נתמכה הבקשה בתצהיר, יש לשקול את נחיצות העדתם של עדים בכל מקרה לגופו. זאת, בהתחשב בין היתר, בתרומתם הצפויה להליך, בקושי של הרשות לזמן עדים מטעמה להעיד בכל הליך על מדיניות האכיפה הנקוטה, ובתשתית העובדתית התומכת, ולו לכאורה, בטענות הנאשם. על סמך האמור נדחתה הבקשה לביטול כתב האישום ולהזמנת עדים. 9. ביום 20.1.2008, לאחר שנדחתה בקשתה כמפורט לעיל, שבה המערערת והגישה לבית הדין האזורי "בקשה דחופה לקבל נתונים מן הרשות בעניין הגנה מן הצדק". בבקשה נטען, כי בעקבות פסק הדין בעניין הום סנטרס, בו נקבעו לראשונה עקרונות וסדרי דין ברורים בדבר אופן העלאת טענה של הגנה מן הצדק, היא מניחה בפני בית הדין ראיות לכאורה להוכחת טענת האפליה לה היא טוענת, ומבקשת, בהתאמה, לקבל נתונים נוספים. "הראיות" שהוצגו לפני בית הדין היו 57 כתבי אישום שהוגשו על ידי המדינה בעבירות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 ולפי חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 בשנים 1997-2002, וכן כתבי אישום לפי חוק עבודת נוער שהוגשו בשנים 1997-1998. המערערת ציינה בבקשתה כי ראיות אלה נמסרו לה על ידי המשיבה בעקבות עתירה מנהלית שהגישה בשנת 2002 על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-2008, ואותן התכוונה להציג במסגרת פרשת ההגנה. לטענת המערערת, רובם ככולם של כתבי האישום הוגשו כנגד מעסיקים מן המגזר היהודי בגין העסקת נוער יהודי בשבת, וביניהם לא נמצאו כתבי אישום שהוגשו בגין העסקת נוער לא יהודי ביום המנוחה השבועית שלו, או כנגד מעסיקים במגזרי מיעוטים. לגישתה, "לאור כמות כתבי האישום שהומצאו ונבדקו בקפידה רבה, עולה כאילו המאשימה מרימה על נס את האינטרס הדתי-יהודי גם על פני אינטרסים סוציאליים אחרים. וייתכן, כי גם בכך יש להצביע על התנהלות פגומה כלשהי מצד הרשות". להוכחת טענתה בדבר התנהלותה הפגומה של הרשות, פירטה המערערת בבקשתה רשימת נתונים ודוחות אותם היא מבקשת לקבל מן המשיבה, בהם העתקים מכתבי אישום שהוגשו על יד המאשימה בשנים 1999- 2003 בגין העבירה המיוחסת לה; נתונים אודות כמות כתבי האישום שהוגשו כנגד מעסיקי נוער יהודי ביום המנוחה; נתונים אודות כתבי אישום שהוגשו כנגד מעסיקי נוער לא יהודי ביום המנוחה; נגד מעסיקים במגזר היהודי ונגד מעסיקים במגזר המיעוטים. כמו כן עתרה לקבל נתונים אודות מספר החקירות שניהל המאשימה בתקופה הרלוונטית בגין העבירה המיוחסת לה. בנוסף ביקשה לקבל לידיה את פירוט המדיניות של המאשימה בכל הנוגע לאכיפת חוק עבודת נוער תשי"ג-1953. 10. בהחלטת בית הדין מיום 3.2.08, נדחתה הבקשה. בהחלטתו, הפנה בית הדין האזורי להחלטתו המקורית שניתנה בבקשת המערערת למחיקת כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, תוך הפניה לנפסק בפרשת הום סנטרס. בית הדין ציין כי אכן, כאשר מדובר בטענת אפליה, יש לאפשר לנאשם לקבל נתונים ומידע מן הרשות. אולם זאת, כאשר בידי הנאשם ראיות לכאורה המבססות את טענת ההגנה מן הצדק. המערערת לא הציגה לפני בית הדין ולו ראיות לכאורה, להוכחת טענתה. בכתבי האישום שצרפה אין כדי להוות ראיות לאפליה לכאורה. מבקשתה עולה כי היא מנסה לתקוף את מדיניות הרשות תוך בזבוז זמן שיפוטי וניסיון לדוג ראיות. משכך, נדחתה הבקשה. הכרעת הדין 11. כאמור, על פי הנטען בכתב האישום, המערערת הפעילה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום את סניף מקדונלד'ס בקניון הזהב בראשון לציון. ביום שבת ה-8.6.2002 בשעה 15:00 העסיקה המערערת את אלכסנדר קפלינסקי, נער יהודי (להלן: העובד), וזאת בניגוד לסעיפים 21 ו-33א(2) לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן: חוק עבודת נוער). בית הדין האזורי הרשיע את המערערת בעבירה על פי הנטען בכתב האישום. בהעדר ערעור על נימוקי הכרעת הדין לגופה, אין אנו מוצאים מקום להיכנס לפרטי הכרעת הדין. הטיעונים לעונש וגזר הדין 12. במועד שמיעת הטיעונים לעונש ביקשה המערערת כי יותר לה להביא ראיות ולזמן עדים לתמיכה בטיעוניה להקלת העונש, הכוללים, בין היתר, טענות לעניין אכיפה בררנית ובלתי שוויונית. אכיפה זו לטענתה הינה תולדה של שיקולים פסולים בנוגע לדת וללאום של הנוער המועסק, לסוג העבירות הנאכפות מכח חוק עבודת נוער ולסקטורים שלגביהם נאכפות הוראות החוק באופן בררני. לטענתה, ניתן לשוב ולדון בטענה, גם אם נדחתה בשלב הבקשה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, משום שמדובר במדיניות מפלה המצדיקה הקלה בעונש במסגרת גזר הדין. לדידה, בחינת השאלה האם אכן מתקיימת אכיפה בררנית יכולה להתברר אך ורק בהליך של הבאת ראיות לפני בית הדין, ובאמצעות זימונו של הממונה על האכיפה במשרד התמ"ת. בית הדין האזורי התיר למערערת להביא ראיות לעניין מספר כתבי האישום שהוגשו בעבירה על פי סעיף 21 לחוק עבודת נוער, ב-5 שנים האחרונות ולפי התפלגות שנתית. דהיינו, כתבי אישום שהוגשו כנגד בתי אוכל או מקומות הסעדה כדוגמת המערערת בגין העסקת נוער יהודי ולא יהודי ביום המנוחה. בקשת המערערת להביא ראיות בנוגע לאיסורים אחרים בחוק עבודת נוער נדחתה, משום שאף אם תוכח, לא תבסס את טענת המערערת לעניין אכיפה בררנית. לאור זאת פנתה המערערת למשיבה כדי לקבל את הנתונים על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. בהמשך לכך, הודיעה המערערת לבית הדין כי נמסר לידיה מידע חלקי בלבד לעניין כתבי האישום שהוגשו, ולפיכך ביקשה לאפשר לה לזמן לעדות את מנהל אגף האכיפה. בית הדין דחה את בקשתה של המערערת, משום שלא הובאה כל ראשית ראיה לתמיכה בטענת האכיפה הבררנית. עם זאת התיר למערערת להציג למשיבה שאלות הבהרה בנוגע למידע שמסרה. המערערת הודיעה לבית הדין כי המידע שנמסר לה אינו מספק נתונים על פעולות האכיפה בעניין העבירה בה הואשמה, ומאחר שאין טעם בהצגת שאלות בנוגע למידע כאמור, אין בדעתה להעביר שאלות הבהרה. 13. בבואו לגזור את דינה של המערערת עמד בית הדין עמד על השיקולים הרלוונטיים לעניין מידת העונש. בית הדין ציין כי אכן חלפו למעלה מ-7 שנים מאז מועד ביצוע העבירה. מנגד, למערערת ישנן הרשעות קודמות, והגם שלא הוגשו נגדה כתבי אישום מאז 2002, לא נטען על ידה כי חדלה מהעסקת בני נוער בניגוד לחוק. שיקול נוסף להקלה בעונש הוא חסכון בזמן שיפוטי, ובמקרה דנן לא חסכה המערערת מזמנו של בית הדין. על אף המסמכים אותם הגישה, מהם עולה כי הוראות החוק אינן נאכפות כדבעי וכי ישנן דעות התומכות בתיקונו, לא תוקן החוק. משכך החליט לגזור על המערערת קנס בסך 30,000 ש"ח. כמו כן הורה בית הדין למערערת לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירה שבגינה הורשעה לתקופה בת 3 שנים. בעד הפרת ההתחייבות נקבע קנס בסך 52,200 ש"ח . הערעור וסדר הדיון בו 14. בעיקרו של דבר מתמקד הערעור בהחלטות בית הדין האזורי שניתנו במהלך הדיון, לפני הכרעת הדין, ובגזר הדין. המערערת טוענת ארוכות כנגד החלטת בית הדין האזורי בה נדחתה בקשתה לבטל את כתב האישום על אף שהוגש שלא בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות; כמו כן נטען בערעור כנגד דחיית בקשת המערערת לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, עקב אכיפה בררנית, ובדחיית בקשתה להמצאת נתונים ולהזמנת עד. לחלופין טוענת המערערת כנגד גזר הדין, גם כן מטעמים של אכיפה בררנית, ומטעמים נוספים, ומבקשת להקל בעונשה. להלן נדון בעניינים שבערעור לפי סדרם. את טענות הצדדים בנושאי הערעור השונים, נציג בפתחו של דיון בכל נושא. האיחור ברישום הטעמים להגשת כתב האישום עיקר טענות המערערת 15. לטענת המערערת, הפגם שנפל בהגשת כתב האישום בלא שנרשמו הטעמים להגשתו תחת הטלת קנס מינהלי, הינו פגם היורד לשורש הסמכות. החלטת בית הדין האזורי לפיה הפגם נרפא בדיעבד, עם פירוט הטעמים להגשת כתב האישום לאחר שהוגש, שגויה. לא הוכח כלל כי נשקלה סוגיית הגשת כתב האישום מן ההיבטים של חוק העבירות המנהליות. כמו כן נסתרה חזקת התקינות המנהלית בעצם אי רישום הטעמים קודם להגשת כתב האישום. אין די לעניין זה במזכר ממועד מאוחר להגשת כתב האישום, שנוצר יש מאין, לאור טענות המערערת, וברישום בדיעבד של הנימוקים, כשלא הוכח כי הם נשקלו מלכתחילה. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שמדובר בהליך פלילי להבדיל מהליך מינהלי. לפיכך יש לקבוע כי כתב האישום שהוגש נגד המערערת בטל מעיקרו. יודגש כי אין המערערת מתייחסת בערעורה לתוכנם של הנימוקים שנרשמו, כי אם אך לאיחור ברישומם. עיקר טענות המשיבה 16. לטענת המשיבה "קביעתה של עבירה כעבירה מנהלית עדיין אין בה לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת" כמו כן "נכון הוא שאי צירף הנימוקים לתיק התביעה היא פעולה הלוקה בפגם מינהלי .." אלא שאין לראות בטעות זו חריגה מסמכות. הטעות נפלה בגדר הסמכות, שהרי כתב האישום הוגש בסמכות. על כן נסיבות העניין יכולות להפוך את ההחלטה המנהלית לגבי הגשת כתב האישום ל"ניתנת לביטול" בלבד ואין מדובר בבטלות מעיקרא. אף אם יראה בית הדין בהגשת כתב האישום כפי שהוגש פעולה שיש בה חריגה מסמכות, על בית הדין לשקול את טענות המערערת לאור דוקטרינת הבטלות היחסית. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לתיקון הפגם עוד קודם לתשובת המערערת לכתב האישום, אין הצדקה להורות על בטלות כתב האישום. המסגרת הנורמטיבית ס' 15 לחוק העבירות המינהליות מהוראות חוק העבירות המנהליות בכלל, ומהוראת סעיף 15 לחוק בפרט, עולה בבירור כי משנקבעו עבירות כעבירות מנהליות, "דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית היא החריג והיוצא לכלל" (בג"צ 5537/91 אפרתי נ. אוסטפלד ואח' פד' מו(3) 501, 509 (1992), להלן פרשת אוסטפלד; בג"צ 2126/99 דה האס נ. עיריית תל אביב יפו, פד' נד(1),468, 474 (2000)); עפ"א (ארצי) 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ - מדינת ישראל 12.3.06; עפ"א (ארצי) 49108-05-11 מדינת ישראל נ. ג.מ. לירן בניה ופיתוח בע"מ מיום 29.12.2011, בפסקה 13). עם זאת, לתובע המבקש להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירות מנהלית, נתונה הסמכות לעשות כן. אלא שבהיות כתב האישום סוטה מדרך המלך, "החוק כמו מטיל על תובע נטל של הסבר על שום מה ולמה אומר הוא לנקוט הליך פלילי תחת הליך מינהלי: מוסמך הוא לעשות כן רק אם הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת 'מטעמים שיירשמו' " (שם בפרשת אוסטפלד, בעמ' 509). לא למותר הוא לעמוד על תכלית הוראת סעיף 15 לחוק , ויפים לעניין זה דבריו של השופט חשין בפרשת אוסטפלד לפיהם: "חובת רישום הטעמים מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מייחס לאותם טעמים לגופם: חובת הרישום הינה בבחינת אספקלריה לגופם של הטעמים. חובת הרישום נועדה לא אך כדי לאפשר ביקורת על הטעמים לגופם; יש בה כדי להעיד על הצורך בקיומם של טעמים בני משקל ועל הרצינות שהמחוקק מייחס להחלטה על הגשת כתב-אישום. .... " (שם בעמ' 510). וכן: "הדרישה האולטימטיבית לרישום יש בה כדי ללמד על מהות ההחלטה ועל חשיבותה. אכן, לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו. שמו הטוב של אדם - כבודו ושמו הטוב - נתונים בידיו של תובע, וראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום בעניינו של פלוני. הדרישה לרישום הטעמים נועדה לשמש ערובה - ולו חלקית - לאותו כובד ראש נדרש. לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם........." (שם בעמ' 511, וההפניות שם). 18. כמו בענייננו כאן, כך גם בפרשת אוסטפלד, הטעמים להגשתו של כתב האישום בעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, נרשמו לאחר שהוגש כתב האישום. באותו מקרה דובר ברישומם של הטעמים על ידי התובע, כשלושה חודשים לאחר הגשת כתב האישום. בית המשפט העליון הדגיש כי את הטעמים להגשת כתב אישום יש לרשום עובר להגשת כתב האישום ולא לאחריו, ובלשון פסק הדין: "ההכרעה על הגשת כתב-אישום לבית-משפט - לעולם אמורה היא לבוא לפני הגשת כתב האישום (נשמע ונעשה, ולא נעשה ונשמע): ההכרעה מייסדת עצמה בטעמים אלה ואחרים, ומצוות המחוקק היא, שאותם טעמים יועלו על הכתב. ומה ההכרעה זמנה לפני הגשת כתב האישום, כך אף רישומם של הטעמים להכרעה" (שם בעמ' 510). בכל זאת, ועל אף האיחור ברישום הטעמים כאמור, נמנע בית המשפט העליון מלדון בתוקפו המשפטי של כתב האישום, בציינו כי הנאשמת לא העלתה כל טענה לעניין זה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום (ראו והשוו לפסק דינו של בית דין זה מפי חברתי הנשיאה ארד בע"פ 1004/00 אלוניאל בע"מ נ. מדינת ישראל, פד" ע לה 488, 509(2003), להלן: עניין אלוניאל הקודם). 19. הנה כי כן, משעמדנו על תכלית הוראת ס' 15 לחוק העבירות המנהליות, המבטאת את החשיבות שמצא המחוקק בהתוויית המסלול המנהלי כדרך המלך בעבירות שנקבעו כעבירות מנהליות, ומשאך טבעי הוא כי רישום הטעמים להגשת כתב האישום, צריך שיערך עובר להגשתו, נשאלת השאלה מה נפקות יש ליתן לרישום הטעמים בשלב מאוחר. האם כטענת המערערת, רישומם המאוחר של הטעמים, לאחר שהוגש כתב האישום, הופך את כתב האישום לבטל מעיקרא. נמצאנו למדים כי בחוק העבירות המנהליות אין מענה לשאלה המתעוררת, ומכאן שהתשובה צריכה להינתן בשים לב להסדר המשפטי שבחוק, בכללותו. 20. מתוך ההסדר שבחוק לא עולה בטלותו של כתב האישום מעיקרא, עקב רישום הטעמים להגשתו באיחור. בקשר לכך ראויה ראשית להדגשה ההוראה שבסעיף 15 גופו, לפיה, בקביעת עבירה כעבירה מנהלית אין כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בגינה כתב אישום. כמו כן, העיקר בהוראת הסעיף הוא הדרישה לפיה נסיבות המקרה מצדיקות לדעת התובע סטייה ממסלול ההליך המנהלי. מששוכנע התובע בדבר קיומה של הצדקה, עליו ליתן ביטוי לכך ברישום הטעמים לכך. לא הרישום הוא העיקר, כי אם הפעלת שיקול דעת, שתוצאתו היא החלטת התובע להגיש כתב אישום, כשאותו שיקול דעת מוצא ביטויו ב"טעמים שירשמו". משאלה הם עיקריו של ההסדר המשפטי, במסגרתו יש לבחון נפקותו של איחור ברישום הטעמים להגשת כתב האישום, כי אז הנכון הוא לקבוע כי במקרה של איחור מעין זה, כתב האישום יהיה בבחינת "ניתן לביטול" (voidable) ולא בטל מעיקרא (void). כך ככל הנראה היה סבור גם בית המשפט העליון בפרשת אוסטפלד, אם כי לא נתן לכך ביטוי במפורש. שאם לא כן, נוכח נסיבות המקרה שם, בהן הטעמים להגשת כתב האישום נרשמו 3 חודשים לאחר שהוגש, לא היה מנוס בלתי אם לקבוע את בטלות ההליך שהתנהל בקשר לאותו כתב אישום. אלא שלא כך היה סבור בית המשפט העליון, בציינו כי נוכח העובדה שהטענה לא הועלתה במועד, אין הוא דן בנפקות הרישום באיחור. כך גם היה סבור בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתייחסו לנפסק בפרשת אוסטפלד בציינו "שאם היה סבור בית-המשפט שכתב-האישום הוא void, האיחור בהעלאת הטענה לא הייתה לו השפעה: void הוא void. כתב-אישום הבטל מעיקרו כמוהו כאין, אינו הופך לתקף רק משום שהטענה נגדו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה" (ע"פ 70856/99 יצקן נ. מדינת ישראל (5.6.2001), הרכב השופטים ברלינר , בייזר והמר, פסק דין מפי השופט המר). 21. בהתאם, ולענייננו, נמצא איפוא כי השאלה הנכונה לבירור הינה, האם בנסיבות המקרה מוצדק ונכון יהיה להורות על ביטול כתב האישום, נוכח הרישום המאוחר של הטעמים להגשתו. בבואנו להכריע בשאלה זו דומה שהעיקר הוא, כי אין למערערת ולוּ קצה טענה כנגד הטעמים עליהם הצביעה המאשימה כמבססים לגופה את החלטת התובע שלא ללכת בדרך המלך, ולהגיש כתב אישום. כך, בין לעניין העובדות העומדות בבסיס ההחלטה, ובין לעניין המשקל שניתן להן. לא זו אף זו, הטעמים שנרשמו הובאו לידיעתה של המערערת עוד לפני שהשיבה לכתב האישום, והגנתה במשפט לא נגרעה כהוא זה. הנה כי כן, צדק בית הדין האזורי בדחותו את טענתה המקדמית של המערערת בדבר בטלות כתב האישום, עקב רישומם המאוחר של הטעמים להגשתו. . 22. מכאן נפנה לברר את טענות המערערת בדבר אכיפה בררנית של הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א- 1951 וחוק עבודת נוער, כמבססות טענתה להגנה מן הצדק, או לפחות טומנות בחובן ראשית ראיה, שבהתבסס עליה היה על בית הדין האזורי להיעתר לבקשותיה להמצאת נתונים ולהזמנת עדים. האמנם אכיפה בררנית? טיעוני הצדדים 23. לטענת המערערת לא היה מקום לדחות את בקשתה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק. המערערת העלתה טענת הגנה מן הצדק מטעמים של אכיפה בררנית, פגיעה בשוויון והפליה בהעמדה לדין, ואולם בית הדין דחה את הבקשה בשלב מקדמי, מבלי לדון בה לגופה. בית הדין האזורי דחה את הבקשה בהתבסס על נימוקים שניתנו בפסק הדין בעניין הום סנטרס. זאת, מבלי שיישם את המבחנים שנקבעו בו על הנסיבות מושא הליך זה, ומבלי שהתחשב בהבדלים מהותיים בין המקרים. לטענת המערערת, בעניין הום סנטרס נדחתה הבקשה לביטול כתב האישום לאחר שנשמעו עדי המשיבה, ואילו במקרה זה לא הותר כלל לזמן ולחקור את עדי המשיבה. בהמשך הוגשה בקשת המערערת לקבלת נתונים מן הרשות לצורך הוכחת טענת הגנה מן הצדק. בבקשתה לבית הדין האזורי שבה המערערת והבהירה, כי על פי פסיקת בית דין זה בעניין הום סנטרס, המידע הנדרש בנוגע למדיניות האכיפה של המשיבה ויישומה, מצוי כולו בידי המשיבה, ועל כן יש להקל במידת ההוכחה לכאורה הנדרשת מן הנאשם. במסגרת טענתה להגנה מן הצדק, המערערת הצביעה על העתקי 57 כתבי האישום שצרפה לבקשתה, כראשית ראיה לטענת האפליה והאכיפה הבררנית, באשר "רובם ככולם הוגשו בגין העסקת נוער בשבת ולא נמצאו כתבי אישום שהוגשו בגין העסקת נוער לא יהודי ביום המנוחה שלו". בנוסף הפנתה המערערת לכך שהמשיבה מודה כי ב"סקטור ההופעות" לא נאכף האיסור, ולשיטתה לא צריך להיות הבדל בין העסקת נוער בשבת בתחום המזון, לבין העסקתו בפרסומות או בהצגות. לאור זאת, לא היה מקום לדחות את הבקשה לזימון עדים כמו גם את הבקשה לקבלת נתונים מן הרשות. 24. בתגובה טוענת המשיבה, כי על פי פסיקת בית הדין הארצי בעניין הום סנטרס, נקודת המוצא לבחינת תחולתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון היא בחינת התנהלותה של הרשות בהליך שננקט בעניינו של הנאשם, ולא בחינה כוללת של התנהלות הרשות. על פי הפסיקה יש לבחון אם "נפל פגם כזה בהתנהלות הרשות שמשמעותו היא כי לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי או מהותי בתחושת הצדק וההגינות". במקרה זה לא הוכח כי האכיפה החלקית שבה נקטה המדינה יסודה בשיקולים זרים או בשרירות לב, או שהיא מפלה לרעה את המערערת בהשוואה לעסקים דומים. בנסיבות הקיימות, יחידת האכיפה של משרד התמ"ת פועלת ככל יחידת אכיפה, במסגרת המשאבים העומדים לרשותה. היקף כוח האדם המצומצם הוא אחד הנדבכים העיקריים המכתיבים את סדר העדיפויות בפעולת האכיפה. אכיפה במסגרת המשאבים המוגבלים הנתונים בידי הרשות אינה אכיפה בררנית, ואינה מעידה על כך ששיקולים פסולים מנחים את מדיניות האכיפה. באשר לטענה כי המשיבה נוקטת מדיניות של הפליה מכוונת באכיפת החוק על דומים למערערת, מדיניות המונעת משיקולים זרים, טענה זו נעדרת כל יסוד ראייתי. החוק נאכף בהתייחס לכל נער עובד שנמצא בביקור פיקוח, או כתוצאה מבדיקת תלונה כי מופרת זכותו למנוחה שבועית. עוד הטעימה המשיבה, כי המערערת אף לא הניחה תשתית ראייתית לבקשתה לזמן עדים, ובקשתה היא ניסיון לדוג ראיות יש מאין. דיון והכרעה כללי 25. למקרא ערעור המערערת בחלק זה שלו, דומה שהמערערת מבקשת לשוב ולנהל בפני בית דין זה את הליך הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין היפרטוי. זאת אין להתיר, באשר חלקן הגדול של טענות המערערת בחלק זה של הערעור, כבר נדונו ונדחו על ידי בית דין זה, בפסק דינו המפורט ורחב היריעה מפי השופטת לאה גליקסמן, בעניין הום סנטרס. על כל אלה נעמוד ביתר הרחבה להלן, וזאת, לא לפני שנעמוד בקצרה על העקרונות שביסוד הדוקטרינה בדבר הגנה מן הצדק. דוקטרינת ההגנה מן הצדק 26. ביסוד דוקטרינת ההגנה מן הצדק עומדת התכלית להבטיח הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. כך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, ובהם פסק הדין המנחה בסוגיה בעניין בורוביץ' אשר קבע כי "בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים". עם זאת הובהר שם, כי "לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק;" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. בורוביץ' פ"ד נט(6), -806-807 (2005), להלן: עניין בורוביץ', (ההדגשה לא במקור); וראו סקירת התפתחות ההלכה בפסק הדין בעניין הום סנטרס). הוסיף בית המשפט העליון והדגיש באותו עניין כי: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה ...מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר....." בית המשפט העליון התווה בעניין בורוביץ' שלושה שלבים בבחינת החלתה של טענת הגנה מן הצדק, ואלה הם: "בשלב ראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו....." בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון"(שם בעמ' 807). עוד צוין כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק עשויה לחול גם על מקרה בו שוכנע בית המשפט כי ההחלטה להגיש כתב אישום חרגה ממתחם הסבירות. במקרה מעין זה, בחינת סבירות שיקול הדעת "עשויה להקיף גם את השאלה אם בנסיבות העניין הנתון יש בהגשת כתב-האישום כדי לפגוע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות. לכאורה הרי זה מבחן רחב וגמיש. אין תימה - ואפשר שדווקא משום כך - הפעלתו הלכה למעשה, היאה למקרים יוצאי-דופן, מחייבת זהירות רבה". 27. בקשר לאכיפה בררנית הובהר עוד בפסיקת בית המשפט העליון בעניין זקין, כי : "אכיפה בררנית (באנגלית: selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים עניינים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית" [בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע ואח'; פ"ד נג(3) ,304,289 (1999) להלן: עניין זקין)] . 28. בעניין זקין, ציין בית המשפט העליון כי אכיפה חלקית תחשב לאכיפה בררנית, וככזו, לאכיפה פסולה, באותם מקרים בהם ימצא שהיא פוגעת בשוויון "במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני (עניין זקין , שם בעמ' 305; וראו: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ. לימור (4.9.07), בפסקה 61,60). 29. עיקרים אלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון, הם שעמדו לפני בית דין זה בפסיקתו בעניין הום סנטרס, בה הוא נדרש לערעור המדינה על קביעות בית הדין האזורי, לפיהן היא כשלה באכיפה בררנית של חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק עבודת נוער. בפסק הדין בחנה השופטת גליקסמן אחד לאחד את השיקולים עליהם התבסס בית הדין האזורי בפסק דינו, ומצאה שאין בהם כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק. משהמערערת בענייננו כאן נסמכת על אותם השיקולים עליהם התבסס בית הדין האזורי בפסיקתו מושא פסק הדין בעניין הום סנטרס, ומוסיפה וטוענת כי לא ניתנה לה הזדמנות להביא ראיות להוכחת התשתית העובדתית עליה הם נשענים, נעמוד כאן על קביעות פסק הדין בעניין הום סנטרס. פסק הדין בעניין הום סנטרס 30. בהידרשו לקביעת בית הדין האזורי, לפיה המדינה נמנעת מלאכוף את הוראות החוק באזורים גיאוגרפיים מסוימים ובהם נמל התעופה בן גוריון או באילת, כמו גם במגזר המיעוטים, וכי הימנעות זו נשענת על שיקול זר, הפנה בית הדין זה בעניין הום סנטרס לעדויות כפי שנשמעו לפני בית הדין האזורי שם, מפי עובדי המאשימה. מאותן עדויות, עלה, כי קיים מספר מוגבל של מפקחים המועסקים באכיפת החוק, וכי הם נשלחים "למקומות שבהם יש ריבוי עבירות, על מנת להפיק את התועלת המירבית מעבודת המפקחים; יחסית למרכזים מסחריים אחרים נתב"ג הוא מקום קטן; לנוכח מיעוט כוח האדם לא נשלחים מפקחים לאילת; רוב החנויות הפועלות בנתב"ג הן חנויות של רשתות הפועלות במקומות שונים בארץ, ונעשית פעולת אכיפה נגד הרשת במקומות אחרים בהם היא פועלת...." (שם בפסקה 26). עוד הפנה שם בית הדין לעדות שהושמעה בפני בית הדין האזורי לפיה "בשל מיעוט כוח האדם החוק לא נאכף בצורה יעילה במגזר המיעוטים, בו האכיפה היא יותר בעייתית....". בקשר להימנעות המדינה מהגשת כתבי אישום הודגש בעניין הום סנטרס כי "השיקול שהנחה את המדינה היה שיקול של "עלות - תועלת, בהתחשב בכוח האדם העוסק באכיפת החוק. קביעת סדרי העדיפויות היא בסמכותה של הרשות, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה, כל עוד החלטתה נובעת משיקולים ענייניים ואינה חורגת ממתחם הסבירות"(שם בפסקה 27). בית הדין מצא כי שיקולי המדינה הם שיקולים ענייניים, שאינם חורגים ממתחם הסבירות, וכי לא התקיימו שיקולים זרים שהנחו את המדינה בפעילות האכיפה. בהסתמך על הראיות שנפרשו לפני בית הדין האזורי הוסיף בית הדין בעניין הום סנטרס ודחה את הטענה כי שיקול זר של הפקת רווחים מפעילות החנויות בנתב"ג הוא שהנחה את רשויות האכיפה, בהימנען מלאכוף את הוראות החוק בנתב"ג . עוד נקבע בעניין הום סנטרס כי אין פסול בשיקול מסחרי של רשויות האכיפה המעוניינות להגן על סוחרים קטנים "מהתחרות שנוצרת עקב פעילות הרשתות בשבתות", נקבע כי "על מנת להבטיח שבעלי החנויות, הסוחרים העצמאיים, יוכלו לממש בפועל את זכותם למנוחה שבועית, יש לפעול לאכיפת החוק במרכזים מסחריים. אם החוק לא ייאכף על העסקים במרכזי הקניות יהיה בכך משום ריקון מתוכן של זכותם של בעלי העסקים הקטנים ליום מנוחה, אשר על מנת לשרוד כלכלית ייאלצו לפתוח את עסקם במנוחה השבועית בניגוד לרצונם, או יגיעו למצב של קריסת עסקם" (שם בפסקה 33). הובהר כי "השיקול המסחרי", משמע מניעת תחרות בלתי הוגנת בין עסקים המפרים את הוראות החוק לבין עסקים המקיימים את הוראות החוק, מגשים את תכלית החוק. 31. בית הדין הוסיף והתייחס בעניין הום סנטרס לקביעת בית הדין האזורי מושא הערעור שלפניו, לפיה מדיניות האכיפה היא מדיניות מפלה " לנוכח העובדה שלא ננקטות פעולות אכיפה כלפי ענפים מסוימים, כגון בתי קולנוע ותיאטראות". בית הדין קיבל את טענת המדינה לפיה העדר אכיפה בענפים אלה נעוץ בכוח האדם המצומצם העומד לרשות המדינה. נקבע כי גם בהקשר זה "שיקולי המדינה אינם חורגים ממתחם הסבירות, ובכל מקרה אינם נגועים בשיקול זר או בשרירות, המקימים עילה להגנה מן הצדק" (שם בפסקה 38). 32. בהתייחסו לשאלה בדבר קיום מדיניות אכיפה מסודרת אצל המשיבה ציין בית הדין כי "אכן מן הראוי שנושא אכיפת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה יוסדר באופן ברור ומפורט יותר. מן הראוי שתגובש מדיניות ברורה בעניין הקריטריונים לאכיפה, יוגדרו יעדים לאכיפה ותגובש תוכנית פעולה למימוש היעדים שייקבעו". עם זאת הובהר כי במצב דברים זה אין כדי להקנות למשיבות הגנה מן הצדק, "וזאת משני נימוקים: ראשית, אין מדובר במצב של "העדר מדיניות" כנטען על ידי המשיבות, גם אם יש מקום לגיבוש הנחיות מפורטות יותר. שנית, בכל מקרה, בבחינת טענת הגנה מן הצדק, אין בית הדין בוחן בחינה כוללת את התנהלות הרשות, אלא עליו לבחון את המקרה הנדון בפניו, דהיינו האם נפל פגם בהחלטה להגיש כתב אישום כנגד הנאשם בהליך, או שההחלטה להגיש כתב אישום חורגת ממתחם הסבירות... " (שם בפסקה 50). 33. לאחר כל אלה, הגיע בית הדין בעניין הום סנטרס למסקנה כי יש לדחות את טענת ההגנה מן הצדק, וזאת, כבר לאחר בחינת השלב הראשון במבחן שהותווה בעניין בורוביץ, מבלי שיש צורך בהמשך הבחינה, על פי שני השלבים הנוספים כפי שהותוו בעניין בורוביץ. בחינת הטענות שבערעור לאור הנפסק בעניין הום סנטרס 34. כאמור, טענות המערערת לאכיפה בררנית של חוק עבודת נוער, מתייחסות לכך שהעבירות מושא כתב האישום שהוגש נגדה נאכפות רק בקשר להעסקת נוער יהודי בימי המנוחה השבועית. כמו כן מעלה המערערת טענות לאכיפה בררנית של עבירות אלה, בהעדר פעולות אכיפה בתיאטראות ובמוסדות בידור. המערערת טוענת כנגד פסיקת בית הדין האזורי שדחה טענתה להגנה מן הצדק וזאת עוד בשלב מקדמי, מבלי לדון בה לגופה. לטענתה, בית הדין עשה כן מבלי שיישם את המבחנים שנקבעו בפסק הדין בעניין הום סנטרס על הנסיבות מושא הליך זה, ומבלי שהתחשב בהבדלים מהותיים בין המקרים. לעניין זה מצביעה המערערת על כך שבעניין הום סנטרס נדחתה הבקשה לביטול כתב האישום לאחר שנשמעו עדי המשיבה בנוגע לתשתית העובדתית הרלוונטית לבחינת טענת ההגנה מן הצדק, בעוד שבמקרה זה לא הותר כלל לזמן ולחקור את עדי המשיבה. בהעלאת טענה זו במסגרת הערעור, ככל הנראה נשמטה מן המערערת טענתה הברורה והמפורשת כפי שפורטה בבקשה מושא הערעור, שהוגשה לבית הדין האזורי למחיקת כתבי האישום מטעמי הגנה מן הצדק. בבקשתה שם עומדת המערערת בהרחבה רבה על פסיקת בית הדין האזורי בעניין היפרטוי, ונסמכת עליה, תוך שהיא מדגישה כי: "25. כאמור בכתב האישום שהגישה המשיבה כנגד המבקשת בתיק דנא, מואשמת המבקשת בעבירות לכאורה שביצעה, בכך שהעבידה עובדים ביום השבת בניגוד לחוק שעות עבודת נוער (כך במקור, ר.ר.). כתבי האישום שהוגשו כנגד המבקשות בפס"ד היפרטוי הוגשו באותם מועדים על ידי אותו משרד ממשלה. בית הדין קבע כי המדינה פעלה מתוך שיקולים זרים של אילוצי תקציב וכוח אדם, בגין אילוצים גיאוגרפיים, בהעדר קריטריונים, וכי ישנם מקומות ועסקים בהם לא פעלה. 26. המבקשת תטען כי בעוד המשיבה פעלה לאכיפת העסקת נוער יהודי בשבת, היא לא פעלה כלל, ולו לבדיקת חוק עבודת נוער באשר להעסקת נוער לא יהודי ביום המנוחה שלו.... 27. יתרה מזאת, המבקשת תטען בנוסף, כי אין כל אכיפה של חוק עבודת נוער בהקשר של העסקת נוער ביום המנוחה במקומות כגון תיאטראות, שדה התעופה, אילת או קרית שמונה" (ההדגשות שלי - ר.ר.). 35. הנה כי כן, הטענות שמעלה המערערת בדבר אכיפה בררנית בה נוקטת המדינה הינן אותן הטענות שנדונו בפרשת היפרטוי, כשמדובר לפי טענתה היא, באותה תקופה, ובאותם מועדים. משהתקבל הערעור על הנפסק בפרשת היפרטוי בכל הנוגע לטענות בדבר השיקולים הזרים כביכול העומדים ביסוד האכיפה החלקית בה נוקטת המדינה, והמערערת נסמכת על אותן הטענות בדיוק, מן הסתם לא היה מקום להורות על הזמנת עדים לצורך הוכחת התשתית העובדתית העומדת ביסוד אותן טענות. בהעדרם של הבדלים מהותיים בין המקרים, כנטען במפורש על ידי המערערת בבקשה שהגישה לבית הדין האזורי, ממילא לא היה מקום להתחשבות של בית הדין האזורי בהבדלים שכאלה. אך ברור הוא כי אין כל צורך לשוב ולהזמין עדים מעובדי המשיבה, על מנת שהם יתייחסו בעדויותיהם לאותה התקופה, ולאותם סוגי עבירות. מה גם שמטרת הזמנתם היא לצורך הוכחת תשתית עובדתית שאינה שנויה במחלוקת בדבר קיומה של אכיפה חלקית, ושעה שנקבע חד משמעית בפסיקתו של בית דין זה כי אכיפה זו אינה בבחינת אכיפה בררנית פסולה. 36. אכן, בקשת המערערת לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק הוגשה לבית הדין האזורי לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין האזורי בפרשת היפרטוי, ועוד קודם לפסיקת בית דין זה, בערעור על הנפסק בפרשת היפרטוי. לאחר שהתקבלה החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור, הדוחה את בקשתה, ובהסתמך על הנפסק בערעור בעניין הום סנטרס, הגישה המערערת בקשות חוזרות לבית הדין, לשוב ולהידרש לטענתה בדבר הגנה מן הצדק, ואף שהבקשה כבר נדחתה. בשלב זה, הצביעה על 57 כתבי אישום שהוגשו במהלך השנים 1997-2002, מהם כתבי האישום בעבירות לפי חוק עבודת נוער מתייחסים לשנים 1997-1998. המערערת טענה בפני בית הדין האזורי, וכך היא טוענת גם לפנינו, כי בהציגה את אסופת כתבי האישום הללו, יש כדי לענות על הנפסק בעניין הום סנטרס, בו התווה בית הדין את דרך הדיון הנכונה בטענות להגנה מן הצדק. 37. ואומנם, בפסק הדין בעניין הום סנטרס נדרש בית הדין בהרחבה לשאלה בדבר אופן ניהול הדיון בטענת הגנה מן הצדק. בית הדין עמד על כך שטענה זו טעונה גם הכרעה בשאלות עובדתיות שונות, וכי "לנוכח הקושי הטמון בהוכחת טענת האפליה, יש להקל על הנאשם במידת ההוכחה לכאורה הנדרשת ... וכן יש לאפשר לו לקבל מהרשות נתונים רלוונטיים להוכחת טענתו" (שם, בפסקה 68) בהתאמה לכך נקבעו שלבי הדיון והעניינים העומדים לבחינה על ידי בית הדין כדלקמן: " בשלב ראשון על הנאשם להציג תשתית ראייתית לכאורית לטענותיו, בין על יסוד נתונים שבידיו ובין על יסוד הנתונים אותם רשאי הוא לבקש מהמדינה. בשלב שני, ככל שהנאשם מבקש להעיד עדים עובדי מדינה, על בית הדין לשקול בכל מקרה לגופו אם קיימת הצדקה לזימון עדים עובדי המדינה. על בית הדין לבחון, בין היתר: האם הונחה תשתית ראייתית התומכת, ולו לכאורה, בטענות הנאשם? האם עדותם של עובדי המדינה נחוצה ויש בה כדי לתרום להכרעה בטענת הגנה מן הצדק? האם נחוצה עדותם של עובדי המדינה, או ניתן להסתפק במסירת נתונים בכתב. אין להיעתר לבקשה לזימון עדים כדבר שבשגרה, ויש לשקול את נחיצות העדתם בכל מקרה לגופו" (שם בפסקה 67). 38. צדק בית הדין האזורי בקובעו כי אין בכתבי כתבי האישום שהציגה המערערת כראשית ראיה לטענתה בדבר אפליה ואכיפה בררנית, כדי לשנות מהחלטתו הקודמת לפיה נדחתה טענת המערערת להגנה מן הצדק. שהרי ראשית הראיה אותה הציגה המערערת כאסמכתא לטענתה, נמצאה מוכיחה את מה שאינו שנוי במחלוקת, בדבר אכיפה חלקית. בנוגע לאכיפה חלקית זו התקבלה עמדת המדינה לפיה אין מדובר באכיפה בררנית פסולה. נמצא שזימון העדים להוכחת אותה תשתית עובדתית שהמסקנות העולות ממנה נדונו בהרחבה בפרשת הום סנטרס, הנו מיותר, ויכביד על המדינה כמו גם על בית הדין שלא לצורך.  סיכומם של דברים לחלק זה- 39. בדין נדחו טענות המערערת ל"הגנה מן הצדק", שנסמכו על מה שנראה היה בעיניה כאכיפה בררנית של העבירה לעניין העסקת בני נוער במנוחה השבועית. טענות זהות המתייחסות לאותו פרק זמן, כבר נדונו ונדחו אחת לאחת בפסיקתו של בית דין זה בעניין הום סנטרס. בדין נדחו בקשותיה החוזרות של המערערת על ידי בית הדין האזורי, להזמנת עדים להוכחת טענתה בדבר אכיפה בררנית, משהוברר כי האכיפה החלקית הנטענת אינה אכיפה בררנית. בשים לב לכל האמור, לא למותר הוא להוסיף ולהפנות לכלל היסוד כפי שנקבע בפסק הדין המנחה בעניין בורוביץ' לפיו בבחינת טענת הגנה מן הצדק, אין בית הדין בוחן בחינה כוללת את התנהלות הרשות, אלא עליו לבחון אם נפל פגם בהחלטה להגיש כתב אישום כנגד הנאשם בהליך המתברר לפניו, או שההחלטה להגיש כתב אישום חורגת ממתחם הסבירות. כמו בעניין הום סנטרס כך גם כאן, לא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בהחלטת המדינה להגיש כתב אישום כנגד המערערת. הערעור על גזר הדין 40. בית הדין האזורי גזר על המערערת קנס כספי בשיעור של 30,000 ש"ח. כמו כן הורה למערערת לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירה שבגינה הורשעה לתקופה בת 3 שנים. בעד הפרת ההתחייבות נקבע קנס בסך 52,200 ש"ח. כאמור, בדיון שהתקיים לפנינו בערעור הובהר כי נפלה טעות בשיעור הקנס שהושת על המערערת, שהוא גבוה מן הקבוע בחוק. על כן הודיעה המשיבה כי היא מסכימה להפחתת הקנס לשיעורו כפי הקבוע בחוק בסך של 19,300 ש"ח. 41. המערערת טוענת, כי בדחיית הבקשה שהגישה לזימון עד במסגרת הטיעונים לעונש נפגעו זכויותיה כנאשמת. לטענתה, סירובה של המשיבה למסור לה מידע או להביא עד מטעמה, מלמד על כך שאילו היו נמסרים הנתונים, היו אלה תומכים בטענתה של המערערת בנוגע למדיניות של אכיפה בררנית, והיה בהם להצדיק הקלה בעונשה. המערערת מציינת כי ניסתה להשיג מידע בהליך שנקבע לכך על פי חוק חופש המידע, ובד בבד עם ניהול ההליך הפלילי פנתה המערערת אל הממונה על חופש המידע אצל המשיבה בבקשות לקבלת מידע. לפיכך בקשה המערערת כי אם לא יבוטל כתב האישום שהוגש נגדה, יוחזר עניינה לבית הדין האזורי, על מנת שתביא ראיות ותזמן עדים להוכחת טענתה בדבר אכיפה בררנית. כטעם נוסף לחיזוק טענתה לאכיפה בררנית, הציגה המערערת מסמך מיום 6.12.04 לפיו לטענתה, על פי מדיניות המשיבה, לא מתבצעת כלל אכיפה בגין העסקת נוער בשבת בסקטור ההופעה והפרסומת. 42. באשר לחומרת העונש מדגישה המערערת, כי על בית הדין האזורי היה לתת משקל לטיעוניה, ולאזן בין מכלול השיקולים הרלוונטיים לענישה. כך, בית הדין לא נתן משקל ראוי לסיכום פגישה בה הובהר כי על פי מדיניות משרד התמ"ת לא תתקיים אכיפה ביחס להעסקה בשבת של נער שמלאו לו 17.5 שנים ואשר סיים לימודיו. בנסיבות המקרה הוכח כי לעובד מלאו 17.5 שנים במועד ביצוע העבירה, וכי היא בוצעה בחודש יוני, מועד בו לא מתקיימים לימודים. לטענתה גם היה ראוי להתחשב בקיומם של דיונים והצעות חוק לתיקון חוק עבודת הנוער שאינו תואם את התפתחות העתים. המערערת מונה טעמים נוספים להקלה בעונש, להם היה ראוי לתת לטענתה משקל: מדובר בעבירה שבוצעה 7 שנים לפני מתן גזר הדין, ובמשך השנים לא הוגשו כתבי אישום נגד המערערת; לא הוכחה העסקה פוגענית; המערערת חוסה תחת היתר כללי להעסקה בשבת; המערערת לא נדרשה להצהיר כי היא נמנעת מהעסקת בני נוער בשבת ולכן אין לייחס לכך משקל להחמרה בעונשה; משך ההליכים בעניינה של המערערת נבע מבקשות לגיטימיות שהוגשו כחלק ממימוש זכותה של המערערת להתגונן בהליך פלילי. לטענת המערערת המסקנה המתבקשת היא כי יש להטיל בנסיבות המקרה עונש קל בלבד, ולא היה מקום להשית עליה קנס כה גבוה. באשר לחובה שהוטלה עליה על ידי בית הדין האזורי, לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה בעתיד, טענה המערערת בעיקרי הטיעון שהגישה כי בנסיבות העניין לא היה מקום לחייבה לחתום על התחייבות כאמור, משלא הוגש נגדה כתב אישום אחד מזה שבע שנים. בעיקרי הטיעון לא חזרה על טענה שהעלתה במסגרת כתב הערעור לפיה ספק אם ניתן ליישם הוראה כזו ביחס לתאגיד "וזאת בשים לב לסעיפי החוק המתייחסים לחיוב 'אדם' לחתום על התחייבות כאמור, ולסעיפים המתייחסים לאכיפת ההוראה לחתום על התחייבות שאף הם אינם ניתנים ליישום ביחס לתאגיד". אף שהמערערת זנחה טענתה זו במסגרת עיקרי הטיעון, היא שבה והעלתה אותה במסגרת הדיון על פה לפנינו. 43. לטענת המשיבה, בית הדין האזורי אפשר למערערת למצות את הליכי הבקשות וההתכתבויות מול הממונה על חופש המידע במשרד התמ"ת, וזאת לצורך קבלת כל המידע הדרוש לה. כמו כן ניתנה למערערת ארכה כדי להודיע האם ברצונה לערער על החלטת הממונה, אשר סיפקה לידיה מידע בהתאם להגבלות בחוק. המערערת לא הודיעה במסגרת הדיון כי יש בכוונתה לערער על החלטת הממונה בהקשר זה. במקביל, ביקשה המערערת לזמן עדים מקרב עובדי המשיבה בתואנה שברצונה לבסס באמצעותם את עמדתה. עם זאת, ועל אף שבמהלך הדיון טענה כי מתוך החומר שהועבר אליה עולות שאלות הטעונות הבהרה, לא העבירה את החומר, ולא הציגה שאלות לצורך העברתן לגורם רלוונטי בהתאם להחלטת בית הדין. מה גם שטענת ההגנה מן הצדק נדונה בהליך זה, ואין לאפשר העלאתה מחדש בשלב הטיעונים לעונש. 44. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בית הדין האזורי התייחס למסמכים השונים שהציגה המערערת, המצביעים על שינוי מגמה באכיפת החוק. מסמכים אלה אינם משנים מהוראות החוק ומהחובות שנקבעו על פיו, ועל כן אין בהם כדי להקל בגזר הדין שניתן בעניינה. באשר לטענות המערערת כנגד החלטת בית הדין להורות על התחייבות להימנע מביצוע עבירות - טענות אלה "יפה היה להן לו לא נטענו מפי המערערת בשים לב לעברה והתעקשותה שלא להפנים את הוראות החוק ולשנות מדרכיה. החוק מתיר לבית הדין בנוסף להשתת קנס להטיל על נאשם להתחייב להימנע מעבירה ובדין עשה כן בית הדין קמא". בדיון שהתקיים לפנינו על פה ציינה ב"כ המשיבה כי הטענה בדבר העדר סמכות להטיל על חברה להתחייב להימנע מביצוע עבירה לא הועלתה בבית הדין האזורי ואף לא במסגרת הערעור. לגופו של עניין הפנתה ב"כ המשיבה להגדרת "אדם" בחוק הפרשנות תשמ"א-1981, הכוללת חברה. ההכרעה 45. למעט תיקון שיעור הקנס שהוטל על המערערת, בהתאם להודעת המשיבה, לא מצאנו מקום להתערב בגזר הדין. במסגרת הערעור על גזר הדין שבה המערערת וטוענת כי לא התאפשר לה להוכיח טענותיה לעניין אכיפה בררנית. לעניין זה אין לנו אלא לשוב ולדחות טענותיה, מן הטעמים עליהם עמדנו בהרחבה לעיל. נמצאנו למדים כי בית הדין הביא במסגרת שיקוליו את העובדה כי אמנם חלפו 7 שנים ממועד ביצוע העבירה ועד למועד גזר הדין, אלא שהוברר כי למערערת יש הרשעות קודמות , והגם שלא הוגשו נגדה כתבי אישום מאז 2002, לא נטען על ידה כי חדלה מהעסקת בני נוער בניגוד לחוק. צדק בית הדין גם בקובעו כי המערערת לא חסכה מזמנו של בית הדין. ואמנם המערערת הרבתה מאד בבקשות שונות ובטענות שלא נמצאו מבוססות בדין, ונדחו אחת לאחת. בבקשותיה השונות גרמה המערערת להתארכות הדיון בבית הדין האזורי שלא לצורך. 46. לא זו אף זו. בטענת המערערת בדבר היותה "חוסה תחת היתר כללי להעסקה בשבת" אין כדי להטות את הכף לקולא, כנטען על ידי המערערת . בקשר לכך יש להדגיש כי האיסור החל על העבדת נוער בשעות המנוחה השבועית הינו איסור קטגורי. עמדה על כך חברתי הנשיאה ארד בפסק דין שניתן מפיה בעניינה של המערערת שלפנינו, אף הוא בערעור על הרשעה שהורשעה בעבירה לפי חוק עבודת נוער, בציינה כי: "ההיתר הכללי הותקן מתוקף הסמכות הקבועה בסעיפים 11 ו-14 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ועל-פי לשונו המפורשת מוגבל הוא לדל"ת אמותיו של חוק זה בלבד ולאיסור הקבוע בסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, בדבר העבדת עובד - שאינו נער - במנוחה השבועית. מנגד, אין חוק עבודת הנוער פותח ולוּ צוהר לאפשרות של העסקת נוער במנוחה השבועית, אף לא במסגרת ההיתר הכללי או שכמותו. בנדון זה מקובלת עלינו טענת המדינה, לפיה אי-החלתם של היתרים להעסקת עובד במנוחה השבועית על עובד אשר חוק עבודת הנוער חל עליו, נובעת ממטרת המחוקק בחוק עבודת הנוער, ומכוונתו להעניק לבני נוער עובדים הגנה נוספת על זו המוענקת בחוק שעות עבודה ומנוחה לעובדים בגירים. הנה-כי-כן, ההיתר הכללי מצטמצם בתחום הוראת החוק שמוצאו הימנה ובגדרה בלבד, ואין להרחיב ולפרוש אותו על איסור שבחוק עבודת הנוער. משכך הוא, אף אין ההיתר הכללי עומד למערערים, כפטור להעסקת הנערים בשבת." (פס"ד אלוניאל הקודם, בעמ' 497-498). 47. עוד מבקשת המערערת להסתמך בטיעוניה על מסמך בו הובהרה לטענתה מדיניות משרד התמ"ת לפיה לא תתקיים אכיפה ביחס להעסקה בשבת של נער שמלאו לו 17.5 שנים ואשר סיים לימודיו. לדבריה, בנסיבות המקרה הוכח כי לעובד מלאו 17.5 שנים במועד ביצוע העבירה, וכי היא בוצעה בחודש יוני, מועד בו לא מתקיימים לימודים. אכן, בית הדין האזורי לא התייחס ספציפית לטענה זו. עם זאת, באף שלב לא הוצגה לבית הדין האזורי ראיה כי הנער העובד מושא כתב האישום סיים את לימודיו. מכל מקום העבירה בה מדובר אמנם בוצעה בחודש יוני, אלא שמועד ביצועה הוא ה- 8 לחודש, שכרגיל הוא מועד שלפני תום שנת הלימודים. 48. טענתה האחרונה של המערערת לעניין גזר הדין היא, כי בהיותה חברה, לא ניתן לחייב אותה לחתום על התחייבות להימנע בעבירה. זאת מן הטעם שאין היא בבחינת "אדם" ולא ניתן לכפות עליה ציות לצו, בעונש מאסר. טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הערעור, ואף שנזנחה על ידי המערערת בשלב עיקרי הטיעון, היא שבה והעלתה אותה לפנינו בדיון על פה, ואף זאת בחצי פה. משנזנחה הטענה בעיקרי הטיעון, דינה להידחות ולו מטעם זה. גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות. בקשר לכך נציין כי ההסדר הנורמטיבי לעניין מתן התחייבות להימנע מעבירה מעוגן בהוראת סעיף 72 לחוק העונשין תשל"ז-1977 בו נקבע כך: "(א) בית משפט שהרשיע אדם רשאי נוסף על העונש שהטיל, לצוות שהנידון ייתן התחייבות להימנע מעבירה בתוך תקופה שיקבע בית המשפט ושלא תעלה על שלוש שנים. (ב) קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו, רשאי הוא לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה בתוך תקופה שיקבע בית המשפט ושלא תעלה על שנה אחת....." לפי הוראת ס' 4 לחוק הפרשנות תשמ"א- 1981 : "מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא אדם תאגיד ובין שאינו תאגיד". נמצא איפוא כי לפי הוראת ס' 72 לחוק העונשין, מוסמך בית המשפט להורות גם לחברה ליתן התחייבות כמפורט בהוראת הסעיף . בסעיף 74 לחוק נקבע כי בית המשפט רשאי לכפות על אדם ציות לצו בדבר מתן התחייבות על ידי מאסר. אלא שבית המשפט אינו חייב לעשות כן, ודאי כאשר הדבר אינו אפשרי. לעניין כללים ושיקולים ב"ענישת" תאגידים בכלל, נפנה לפסק הדין רחב היריעה של בית המשפט העליון מפי השופט רובינשטיין בעניין רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל נ. מדינת ישראל (23.10.12). במסגרת סקירתו הרחבה עמד שם עמד השופט רובינשטיין, כמובנת מאליה על האפשרות להורות לחברה ליתן התחייבות להימנע מעבירה (ראו גם ההפניות שם, וכן ראו ע"פ (ארצי) 50155-08-10 חברת השמירה בע"מ -מדינת ישראל (6.11.12)). הנה כי כן, בהוראת סעיף 74 לחוק העונשין בדבר סמכות בית המשפט לכפות מתן התחייבות במאסר, אין כדי לשלול סמכותו של בית המשפט להורות לחברה ליתן התחייבות להימנע מעבירה. סוף דבר 49. הערעור שהגישה אלוניאל בע"מ נדחה, למעט ערעורה על שיעור הקנס שהושת עליה. בהסכמת המשיבה מתקבל חלקית הערעור על שיעור הקנס שהושת על המערערת, והוא יעמוד על 19,300 ש"ח במקום סכום הקנס שהשית בית הדין האזורי. יהדותנוערהעסקת יהודים בשבתהעסקת בני נוער