התיישנות ערבות בבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה נגד ערב / התיישנות ערבות בבנק: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת, חנה קלוגמן) מיום 24.8.11 (תא"ק 13500-07-08) אשר דחה על הסף את תביעתו של המערער (להלן: "הבנק") מחמת התיישנות. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המשיבים, ערבו כלפי הבנק לחובותיהם של חברת אפרופו ניהול והשקעות (1989) בע"מ וכן של חברת אפרופו ניהול (1982) בע"מ (להלן: "חברות אפרופו"), בהתאם לכתבי ערבויות עליהם חתמו. חברות אפרופו, שניהלו חשבון בנק אצל המערער, לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי הבנק ונותרו בחשבונן יתרות חובה על סך של כ-4 מיליון ₪ נכון לשנת 2008. בשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו חברות אפרופו, אישר בית המשפט המחוזי ביום 5.9.00 במסגרת תיק פש"ר 123/00 בבית המשפט המחוזי בנצרת, הסדר נושים בין חברות אפרופו לבין הנושים השונים, אך חברות אפרופו לא עמדו בהתחייבויותיהן בהתאם להסדר הנושים. ביום 6.4.06 הושג הסדר חוב בין הבנק לבין חברות אפרופו, על-פיו הועמדו חובותיהן של חברות אפרופו על סך של 564,606 ₪ ונקבעה דרך לפרעון החוב, אך למעט תשלום על-סך 100,000 ₪, לא עמדו חברות אפרופו בהתחייבויותיהן על-פי ההסדר הנ"ל. בעקבות כך, הגיש הבנק ביום 31.7.08 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבים מכוח ערבותם לחובות חברות אפרופו, וכן כנגד חברות אפרופו ומנהלן - מר לאור נחמן שנגדם ניתן פסק דין בהעדר הגנה. המשיבים טענו להגנתם כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן מכתבי הדרישה לתשלום חובות חברות אפרופו נשלחו אליהם ביום 4.5.00. פסק דינו של בית משפט קמא תחילה, עמד בית משפט קמא על העובדות שאינן שנויות במחלוקת: ראשית, שהמשיבים חתמו על כתבי ערבות לחייבות- חברות אפרופו בתחילת שנות ה-90. שנית, חברות אפרופו הגישו בקשה להקפאת הליכים באפריל 2000. שלישית, הבנק שלח מכתב דרישה לתשלום חובם של חברות אפרופו למשיבים 2 ו-3 ביום 4.5.00 (מוצג א' למוצגי המערער). רביעית, ביום 5.9.00 אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים בבקשה שהוגשה על-ידי חברות אפרופו ומינה את רואה החשבון מר פונס אברהם כנאמן לצורך ביצוע ההסדר (מוצג ג' למוצגי המערער). חמישית, במהלך שנת 2005 נפסק ביצוע הסדר הנושים. בהמשך פסק דינו, עמד בית משפט קמא על המחלוקת המשפטית בין הצדדים והיא מהו המועד הקובע ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, האם מיום שליחת מכתבי הדרישה על-ידי הבנק (4.5.00) כפי שטענו המשיבים או מהיום בו הפסיקו חברות אפרופו לבצע את הסדר הנושים - במהלך שנת 2005. בית משפט קמא קבע כי הואיל והבנק היה מודע לכך שהסדר הנושים אינו בר ביצוע עוד בתקופת ההתיישנות (בשנת 2005), היה עליו להגיש את התביעה כנגד הערבים עוד בתקופת ההתיישנות, ומשלא עשה כן הרי שתביעתו התיישנה. בית משפט קמא עמד על-כך כי ייתכן ולו הסדר הנושים היה נפסק על גבול תקופת ההתיישנות או לאחר מכן מן הראוי היה לאפשר לבנק להגיש את תביעתו כנגד הערבים תוך פרק זמן סביר הכולל הארכה מסוימת של תקופת ההתיישנות הטכנית (בדומה להסדר הקבוע בסעיף 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק ההתיישנות") הנותן בנסיבות מסוימות הארכה של תקופת ההתיישנות, אך הואיל ובנסיבות העניין הבנק היה מודע לכישלונו של הסדר הנושים זמן רב בטרם תמה תקופת ההתיישנות (כשנתיים) הרי שהדברים נאמרו למעלה מן הצורך. בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענת הבנק לפיה המועד הקובע לצורך דיני ההתיישנות הוא המועד בו מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי וניתן אישור על כך על-ידי יו"ר ההוצל"פ, בהתבסס על רע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל (לא פורסם, 20.12.10) (להלן: "פס"ד רובין"), שכן במקרה דנן הערבים אינם בבחינת ערב יחיד או ערב מוגן כפי שנדון בפס"ד רובין, ואף לא ניתן אישור של יו"ר ההוצאה לפועל למיצוי ההליכים. בנוסף קבע בית משפט קמא כי בנסיבות העניין הואיל ומדובר בחייבות הנמצאות בהליכי פשיטת רגל, הבנק לא היה מוגבל בנקיטת הליכים כנגד הערבים עד למיצוי ההליכים כנגד החייב. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי הוא דוחה את טענת הבנק לפיה המועד הקובע לתקופת ההתיישנות יהיה מהמועד בו הסתיים ביצוע הסדר הנושים ללא הצלחה, שכן אין לטענה זו כל סימוכין ובנוסף, בנסיבות העניין אף לא הוגשה בקשה לביטול הסדר הנושים. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי המשיבה 1 לא הייתה צד להסדר פריסת החוב מיום 6.4.06, שכן חתימתה אינה מופיעה על מסמך הסדר פריסת החוב הנ"ל (מוצג ד' למוצגי הבנק). לאור האמור, קבע בית משפט קמא משעילת התביעה התגבשה במאי 2000, והתביעה הוגשה ביולי 2008, חלה התיישנות על התביעה ודינה להידחות על הסף. עיקר טענות בעלי הדין הבנק טוען בעיקרי טיעוניו כי שגה בית משפט קמא משהורה על דחיית תביעתו מחמת התיישנות. לטענת הבנק, שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה מועד התגבשות עילת התביעה היה ביום 4.5.00, עת שלח לראשונה את מכתבי הדרישה למשיבים.הבנק טוען כי נוכח הסדר הנושים שנכרת ביום 5.9.00 בין הבנק לבין חברות אפרופו, ונוכח עמידתן של חברות אפרופו בהסדר זה במשך 5 שנים, ואף עמידת חברות אפרופו במשך כשנה נוספת, בהסדר החוב המאוחר שנחתם ביום 6.4.06, הרי שהשתנו יתרות החוב של החייבות ורק עם הפרת כל אחד מההסדרים הנ"ל נולדה עילת התביעה כנגד המשיבים, וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. כן טוען הבנק כי בית משפט קמא התעלם מכך שהבנק היה מנוע מלפעול כנגד הערבים קודם להפרת הסדר הנושים על-ידי חברות אפרופו, לאור סעיף 8.4 להסדר הנושים מיום 5.9.00. לטענת הבנק, קביעתו של בית משפט קמא אינה סבירה ומגלמת מדיניות משפטית אינה ראויה, שתוביל לנקיטת הליכים כנגד הערב בטרם מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי. הבנק מבקש לסמוך את טענותיו על פסק דין ד"נ 32/84 וויליאמס נ' israel british bank, פ"ד מד(2), 266 (1990) (להלן: "פס"ד ווליאמס"), וטוען כי כל עוד קוימו הסדרי החוב על-ידי חברות אפרופו יש לראות בכך משום נסיבה המצדיקה את הפסקת מניין ימי ההתיישנות. מוסיף הבנק וטוען כי שגה בית משפט קמא משלא נתן כל משקל לסתירה הפנימית בטענות המשיבים הטוענים מחד גיסא שהיה על הבנק להגיש נגדם תביעה למרות קיומו של הסדר הנושים ומאידך גיסא, טוענים כי הבנק לא היה רשאי להגיש נגדם תביעה כל עוד לא הודע לבית המשפט של הפירוק על הפרת ההסדר. כן טוען הבנק כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה היה על הבנק להגיש תביעה כנגד הערבים במהלך השנתיים שנותרו מיום הפרת הסדר הנושים, שכן לאחר הפרת הסדר הנושים הושג וקוים הסדר חוב נוסף עם חברות אפרופו שהופר בשנת 2007, אך לטענת הבנק, בית משפט קמא התעלם מהסדר זה בפסק דינו. עוד טוען הבנק כי משקבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את העמדה לפיה לא היה מקום להגיש תביעה בתקופת הסדר הנושים היה עליו אף לקבוע כי עם הפרת ההסדר נוצרה עילה חדשה או לחילופין שיש לראות את התקופות במהלכן קוימו ההסדרים על-ידי חברות אפרופו כתקופות המעכבות את תקופת ההתיישנות. בהתאם לכך, טוען הבנק כי אף אם היתה עילת התביעה מתגבשת עם משלוח מכתבי הדרישה הראשונים, הרי שהיה על בית משפט קמא לקבוע כי כל עוד מקויימים הסדרי החוב מירוץ ההתיישנות מפסיק. לטענת הבנק, בית משפט קמא לא יישם את סעיף 16 לחוק ההתיישנות בנסיבות העניין, ולא הקיש ממנו לעניין הנדון. עוד טוען הבנק כי לא היה מקום לדחות את תביעתו על הסף מבלי לבחון את נסיבות המקרה במסגרת הליך של שמיעת ראיות, שכן לטענת הבנק היה על בית משפט קמא לבחון את הבסיס העובדתי וכוונת הצדדים לעניין מועד גיבוש החוב בנסיבות העניין. כן טוען הבנק כי המשיבים ויתרו על זכותם להעלות טענת התיישנות במסגרת כתבי הערבות עליהם חתמו. מוסיף וטוען הבנק, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי המשיבה 1 לא חתמה על הסדר החוב השני, וזאת במסגרת ההליכים המקדמיים מבלי שנשמעו ראיות לעניין זה. לבסוף, טוען הבנק כי בניגוד לאמור בפסק דינו של בית משפט קמא הוא לא טען כי עליו למצות את ההליכים כנגד החברות הנערבות בהוצאה לפועל בטרם יינקטו הליכים כנגד הערבים, והוא לא טען כי המשיבים בבחינת "ערב יחיד". לטענת הבנק יש להחיל את הרציונל שבבסיס פס"ד רובין על המקרה דנן, לפיו יש לבחון מה מועד התגבשות עילת התביעה כנגד הערב בהתאם לנסיבות הספציפיות. מנגד, טוענים המשיבים כי פסק דינו של בית משפט נכון וראוי מבחינה עובדתית ומשפטית, ואין להתערב בפסק דין זה. לטענת המשיבים, הוכח הרובד העובדתי של טענת ההתיישנות והתנהל דיון משפטי לשמיעת הראיות בבית משפט קמא. כן טוענים המשיבים כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה מירוץ ההתיישנות ומועד התגבשות העילה הוא ביום 4.5.00, כאשר לטענת המשיבים הבנק בעצמו טוען בעיקרי טיעוניו (סעיף 3 לעיקרי הטיעון) שבמועד זה הייתה לו האפשרות להגיש תביעה כנגד הערבים. עוד טוענים המשיבים כי טענת הבנק לפיה עם הפרת הסדרי החוב נולדה עילת תביעה חדשה, הינה טענה חדשה שלא נטענה בבית משפט קמא ומהווה הרחבת חזית אסורה. לטענת המשיבים החוק וההלכה בעניין זה ברורים וקובעים כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נשלחה הודעת הדרישה הראשונה לערבים, ואין נפקות לכך שנשלחו מכתבי דרישה חדשים לאחר הפרת הסדרי הנושים, כאשר מכתבי הדרישה החדשים שצירף הבנק לתיק המוצגים לא הוגשו בבית משפט קמא ולא אוזכרו בבית משפט קמא. כן טוענים המשיבים כי יש לדחות את טענת הבנק לפיה הוא היה מנוע מלתבוע את המשיבים נוכח קיומו של הסדר הנושים, שכן סעיף 8.4 להסדר הנושים אינו כולל תנאי השולל הגשת תביעה כנגד המשיבים- הערבים אלא רק כלפי חברות אפרופו כל עוד הן מקיימות את ההסדר. כן טוענים המשיבים לעניין זה כי הטענה הנ"ל מהווה הרחבת חזית ואף עומדת בסתירה לטענות הבנק בבית משפט קמא שטען היפוכו של דבר. מוסיפים המשיבים וטוענים כי הסדר הנושים לא מנע מהמערער מלהגיש תביעה כנגד המשיבים מכוח ערבותם. לבסוף, טוענים המשיבים כי הטענה בדבר הויתור על טענת התיישנות במסגרת כתבי הערבות מהווה הרחבת חזית אסורה, ובכל מקרה תניה זו מהווה תניה מקפחת ואסורה בחוזה אחיד ובניגוד לסעיף 19 לחוק ההתיישנות. בתום הדיון שהתקיים לפנינו ביום 14.10.12 התבקשו הצדדים למסור הודעה לבית המשפט האם עלה בידם להגיע להסכמה כלשהי. הבנק במסגרת הודעתו בהתאם להחלטה הנ"ל, מצא לנכון לכלול במסגרת ההודעה טיעונים משלימים וחדשים לטיעוניו. בין היתר, ציין הבנק כי הוא מבקש להבהיר שהוא אינו טוען כי נוכח הסדר הנושים משנת 2000 נוצרה לו מניעות מלתבוע את הערבים ובשל כך לא התיישנה עילת התביעה. כן ציין הבנק, כי הוא מוותר על כל טענה ביחס לאי התיישנות עילת התביעה מכוח מכתב הדרישה מיום 4.5.00, שכן לטענתו עם הפרת הסדר הנושים קמה לבנק עילת תביעה חדשה. הוסיף הבנק וטען כי למעשה עם השגת הסדר הנושים הוא מחל לערבים על חובם ועם הפרת הסדר הנושים משקמה עילת תביעה חדשה הוא רשאי לתבוע את הערבים מכוח ערבותם לחובות החייב העיקרי. מנגד, טענו המשיבים כי טענותיו של הבנק במסגרת ההודעה כוללות טענות חדשות שזכרן לא בא במסגרת ההליך בבית משפט קמא ומשכך הן מהוות הרחבת חזית אסורה ודינן להידחות. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, ובתיקי המוצגים, אני סבור כי דין הערעור להידחות, הכל כפי שיפורט להלן. לאור הודעתו האחרונה של הבנק, כמפורט לעיל הרי שטענתו של הבנק בערעור לפנינו מתמצה בטענה אחת ויחידה והיא שעם הפרת הסדר הנושים קמה לבנק עילת תביעה חדשה כנגד המשיבים - הערבים, שכן במסגרת הודעתו ויתר הבנק על טענותיו לפיהן מירוץ ההתיישנות נעצר עם השגת הסדרי הנושים ושמירוץ ההתיישנות לא החל עם שליחת מכתבי הדרישה למשיבים ביום 4.5.00. אין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה הטענה הנ"ל הינה טענה חדשה שלא נטענה בבית משפט קמא, שכן עיון בתגובת הבנק לבקשה לדחייה על הסף (מוצג יא למוצגי המערער) מעלה כי בסעיף 16 לתגובתו טען הבנק כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום הפרת הסדר הנושים (אומנם מדובר בטענה שהוקדשה לה שורה וחצי בלבד ללא נימוק כלשהו), וגם במסגרת השלמת טיעוניו בבית משפט קמא, טען הבנק בסעיף 9 כי עם הפרת הסדר הנושים קמה לו עילת תביעה חדשה (מוצג טז למוצגי המערער), ומשכך אין בידי לדחות את הטענה הנ"ל בשל הרחבת חזית, ואדון בה לגופה כעת. הנה כי כן, השאלה המשפטית המובאת לפתחנו במסגרת הערעור דנן היא האם יש לראות בהפרת הסדרי הנושים על-ידי החייבות העיקריות - חברות אפרופו, כמקימות עילת תביעה חדשה לבנק כלפי הערבים - המשיבים, שממנה יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות. המסגרת הנורמטיבית סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות בתובענה שאינה במקרקעין: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" כאשר מועד תחילת ההתיישנות נקבע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" המונח "עילת התובענה" פורש בספרו של זלמן יהודאי דיני ההתיישנות בישראל, כרך א' 120 (1991) בהתבססו על ספרו של ד"ר זוסמן על סדרי הדין האזרחי כיום שבו מתגבשות "העובדות הדרושות כדי להראות, כי התובע זכאי לתרופה המבוקשת". בפסיקה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003) (להלן: "פס"ד זיסר") התקבלה ההגדרה הנ"ל כמבחן המקובל ל"עילת תביעה" לצורך התיישנות: "המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" כך גם נקבע בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים נ' אחים דוניץ (לא פורסם, 19.4.12) על-ידי כבוד השופט עמית: "מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין." אך הוסיף בית המשפט וקבע כי מונח זה יכול להשתנות בהתאם לנסיבות ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה: "המונח "עילת תובענה" אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על-פי המטרה שנזקקים לה לצורך הגדרתו." חוק הערבות אינו מציין במפורש מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות של תביעה כנגד ערב, יחד עם זאת בפס"ד וויליאמס (עמוד 283) נקבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה עם מתן דרישה לחייב / הערב: "דעתי הינה איפוא, כי בחוב, שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפירעון, ותקופת ההתיישנות אינה מתחילה אלא עם מתן הדרישה. בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון, פרעונו/ תוך זמן סביר לאחר יצירתו, במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. הן הדרישה (בחוב שפרעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון) חייבות להתבצע בתוך זמן סביר מהיווצרות החוב." כך גם נקבע בע"א 217/89 שכטר נ' אבמץ, פ"ד מד(2) 846 (1990), רע"א 7224/98 אייגרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.99) וכן בע"א (חי') 1365/00 כרובי נ' חברת גב ים לקרקעות (לא פורסם, 14.11.01) (להלן: "פס"ד כרובי") ובע"א 1896/03 עלומים קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית נ' בנק הפועלים (לא פורסם, 19.5.04). נראה גם, שעמדה זו אומצה על-ידי המחוקק במסגרת סעיף 11 להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד- 2004 הקובע כי תביעה המותנית בדרישה או בהודעה נוצרת ביום מסירת ההודעת או הדרישה. מן הכלל אל הפרט הנה כי כן, ומהאמור לעיל עולה כי המועד בו נולדה עילת התביעה כנגד המשיבים הוא ביום בו נשלחו מכתבי הדרישה למשיבים ביום 4.5.00 ומשכך משהגיש הבנק את תביעתו כנגד המשיבים ביום 31.7.08 הרי שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ודינה להידחות. למעשה לאור הודעת המערער לפנינו מיום 15.11.12, אין עוד מחלוקת בין הצדדים כי עם שליחת מכתבי הדרישה הראשונים קמה עילת התביעה וכי ממועד זה התחיל מירוץ ההתיישנות, אלא שהבנק מבקש לטעון כאמור, כי עם הפרת הסדרים על-ידי החייבות העיקריות קמה לו עילת תביעה חדשה כנגד הערבים. אין בידי לקבל טענה זו, שכן כפי שפורט לעיל עילת התביעה כנגד הערב מתגבשת עם מתן הודעת הדרישה בלבד, ולא ניתן לומר שעם הפרת הסדר החוב על-ידי החייבות העיקריות נוצרה עילת תביעה חדשה כנגד הערבים, וזאת מהטעמים הבאים. ראשית, חיובו של הערב הינו "חיוב משני" לחיובו של החייב העיקרי, במובן זה, בין היתר, שעם התגבשות עילת התביעה כנגד החייב העיקרי מתגבשת גם עילת התביעה כנגד הערב ביחס לחוב המקורי, כאשר עומדות לערב בנוסף לטענות ההגנה העצמאיות שלו בנוגע לערבות ותקפותה טענות ההגנה של החייב העיקרי בנוגע לחוב (סעיף 7(א) לחוק הערבות), אך מהרגע בו התגבשה עילת התביעה כנגד הערב שעון ההתיישנות מתחיל לתקתק ואין בעובדה שמירוץ ההתיישנות כנגד החייב העיקרי הושהה מאיזושהי סיבה כדי לעצור את מירוץ שעון ההתיישנות של הערב, כפי שנקבע בע"א 504/69 ליבוביץ נ' גרשמן , פ"ד כד(1) 519, (1970) שעסק בשאלה דומה לשאלה הנדונה לפנינו - האם מתן ארכה שניתנה לחייב העיקרי לתשלום חובו מאריכה את תקופת ההתיישנות גם כלפי הערב ונקבע על-ידי כבוד השופט זוסמן (עמוד 525) כי: "ארכה שניתנה לחייב העיקרי אמנם משהה זכות תביעתו של בעל חוב נגד אותו חייב ובזה נמנע מירוץ ההתיישנות. אך האם מתעכבת, עקב כך, גם התיישנות התביעה נגד הערב שלא ביקש את הארכה ולא היה צד להסכם לפיו נדחה הפרעון? ... ברור כי התשובה היא: לא; התביעה נגד הערב מתיישנת עם תום תקופת ההתיישנות המקורית." באותה מידה, הרי שאם הוקטן חובו של החייב העיקרי, הוקטן גם חובו של הערב (סעיף 5(א) לחוק הערבות) אך אין בכך כדי ליצור עילה חדשה. כך גם, בפס"ד כרובי, נקבע כי מרוץ זמן ההתיישנות כלפי הערב מתחיל ביום היוולד עילת התביעה המקורית, תוך שנדחתה הטענה לפיה מירוץ ההתיישנות כלפי הערב מתחיל עם מתן פסק הדין כנגד החייב העיקרי שהפך את החוב לסופי וחלוט, והדברים יפים גם לענייננו. וכך קבע כבוד השופט פינקלמן בפסק הדין הנ"ל: " פרשנות אחרת, על פיה ניתן לתבוע ערב על בסיס פסק דין שניתן כנגד החייב העיקרי, יוצרת עילת תביעה חדשה, היא "עילת הפסק". פרשנות כזו אם תאומץ תהפוך את הערבות להתחייבות לשיפוי. ההלכה הפסוקה היא, שכנגד הערב יש לנהל תביעה אך ורק בהתאם לעילה המקורית וזכותו של הערב להתגונן בכל הטענות שעמדו לחייב העיקרי. הכרה בעילת תביעה כלפי ערב לפי פסק דין, משמעה איון זכויות הערב הן לפי חוק הערבות והן לפי חוק ההתיישנות. הדין אינו מכיר בכללי התיישנות מיוחדים בהתיחס לערב לעומת כל נתבע אחר. מרוץ הזמן כלפי ערב מתחיל ביום היוולד עילת התביעה המקורית, בדיוק כשם שהוא מתחיל בהתייחס לחייב המקורי. יתר על כן, חוק הערבות מכיר במפורש בהתיישנות הערבות בנפרד מן החוב העיקרי. ראה סעיף 7(ב) לחוק." שנית, עיון בחוק הערבות מלמדנו כי שעה שרצה המחוקק להגן על הערב ולדחות את הפנייה אליו רק לאחר מיצוי ההליכים כלפי החייב העיקרי הוא עשה זאת במפורש. כך, סעיף 27(א) לחוק הערבות קובע כי מקום בו מדובר ב"ערב מוגן" לא ניתן להגיש כנגדו את התביעה אלא לאחר שניתן פסק דין נגד החייב העיקרי ולאחר שניתן אישור של ראש ההוצאה לפועל על מיצוי ההליכים נגד החייב (לגבי ערב "רגיל" קובע המחוקק בסעיף 8 לחוק הערבות, כי טרם דרישה מהערב חייב הנושה לפנות תחילה בדרישה לחייב העיקרי). בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי במקרה כגון דא, בו מדובר בערב מוגן מירוץ ההתיישנות מתחיל רק מעת מתן האישור בדבר מיצוי הליכים, שכן רק ממועד זה התגבשה עילת התביעה כנגד הערב (פס"ד רובין וכן רעא 6638/11 לילוף נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (לא פורסם, 13.11.12)). הרציונל שעמד בבסיס קביעה זו הוא שעד למתן אישור יו"ר ההוצאה לפועל הייתה קיימת מניעה דיונית מצידו של הנושה לפעול כנגד הערב והייתה בידו זכות תביעה מושגית בלבד ולא זכות תביעה קונקרטית, ובלשונו של כבוד המשנה לנשיאה, השופט ריבלין בפס"ד רובין: "...ברי כי כל עוד לא ניתן אישור מיצוי הליכים על-ידי ראש ההוצאה לפועל, הנושה מחזיק לכל היותר ב"זכות תביעה מושגית", להבדיל מכוח תביעה קונקרטי המותנה בקיומו של אישור כזה. כל עוד קיימת מניעה מן הדין החוסמת את הנושה מלפנות לערכאות - וכזו היא המניעה המועגנת בסעיף 17ג הנ"ל - אין לקבוע, בהקשר הנדון, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל." בענייננו, אין מחלוקת שהמשיבים אינם בבחינת ערבים מוגנים ומשכך לא הייתה חובה מצד הבנק למצות את ההליכים כנגד החייבות העיקריות בטרם יפעלו כנגד המשיבים, ומהרגע בו שלח הבנק את מכתב הדרישה לערבים, לא הייתה כל מניעה דיוניות מצידו לפעול כנגד הערבים ולהגיש נגדם תביעה לגביית החוב, וזכות התביעה שהייתה בידו הפכה החל ממועד זה מזכות מושגית לזכות תביעה קונקרטית. אי פירעון החוב על-ידי החייב העיקרי העמיד בידי הבנק זכות תביעה מושגית שהתגבשה לזכות תביעה קונקרטית עם הוצאת מכתב הדרישה לערבים, והפרת הסדר הנושים לא מקימה עילת תביעה חדשה כנגד הערבים (לכל היותר, קמה עילת תביעה חדשה כנגד החייב העיקרי שהיה צד להסדר הנושים או הסדר החוב, כאשר עיון בסעיף 7(ב) לחוק הערבות מלמדנו כי המחוקק מכיר באפשרות כי התביעה כנגד הערב תתיישן טרם התביעה כנגד החייב העיקרי, כפי שאירע בענייננו), שכאמור עילת התביעה כנגדם התגבשה כבר עם שליחת מכתבי הדרישה ואין כל הצדקה לחדשה בשל הפרת הסדר הנושים על-ידי החייבות העיקריות. שנית, קבלת טענתו של הבנק לפיה הפרת הסדר החוב על-ידי החייבות העיקריות מקימה עילת תביעה חדשה, יוצרת חוסר וודאות הואיל ונקודת הזמן ממנה יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות אינה קבועה וברורה והיא משתנה מעת לעת, שכן יכולים להיחתם כמה הסדרי חוב עם החייב העיקרי במשך השנים (כפי שארע בענייננו, שנחתם הסדר נושים בשנת 2000 וכן הסדר חוב בשנת 2006), כאשר כל הפרה של הסדר, לגישת הבנק, מתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות, ולכאורה לפי שיטת הבנק ניתן יהיה להגיש תביעה נגד הערבים גם כעבור עשרות שנים אם מדובר בהסדר חוב ארוך טווח עם החייב העיקרי שהופר רק לאחר שנים רבות שקויים. יצויין לעניין זה כי במסגרת טיעוניו בבית משפט קמא טען הבנק כי המועד הקובע להתחלת מירוץ ההתיישנות הוא מיום שהופר הסדר הנושים במהלך שנת 2005 (בסעיף 16 לתגובת הבנק לבקשה לדחייה על הסף טען הבנק כך: "ביחס למועד הפרתו [של הסדר הנושים - ק.ו.] והפסקת התשלומים על פיו, ידוע לבנק ... כי הדבר אירע בחודש 5/04 (קרי שאף עפ"י השיטה החמורה יש למנות את מניין ההתיישנות אך ממועד זה ואילך...)" הדגשה שלי - ק.ו.), והבנק לא טען כי מירוץ ההתיישנות מתחיל מחדש גם עם הפרת הסדר החוב במהלך שנת 2007 (טענה זו נטענה לראשונה רק במסגרת הערעור), על-אף שהרציונל בבסיס טענתו מחייב לכאורה לטעון שעילת התביעה התגבשה גם עם הפרת הסדר החוב בשנת 2007. כך גם, עיון בטענות הבנק מלמד כי הסיבה לטעמו, לכך שיש לראות בהפרת ההסדר כעילת תביעה חדשה הוא שיתרת החוב הנערב השתנתה, והרי כידוע, יתרת החוב עשויה להשתנות כל העת לא רק בשל הסדרי חוב אלא גם כתוצאה מתוספת של הצמדה וריבית לחוב המקורי וברי, כי אין להכיר בשינויים אלה כמקימים עילת תביעה חדשה, שאם לא כן, התביעה כנגד הערב (ואף כנגד החייב העיקרי) עשויה שלא להתיישן לעולם, ויכולה ליצור לערבים גם בעיות ראייתיות ונזק ראייתי להוכיח את טענותיהם לאחר שעברו שנים רבות. אכן, וכפי שטוען הבנק לפנינו, ראוי כי הבנק ימצה את ניסיונות הגבייה כנגד החייב העיקרי (גם כאשר לא מדובר בערב יחיד או מוגן) בטרם יפעל כנגד הערב, שכן יתכן ויצליח לגבות את החוב או חלק ממנו מהחייב העיקרי והדבר ישפיע כמובן על חיובו של הערב, אך יחד עם זאת אל מול עידוד מדיניות חשובה זו עומדת גם זכותו של הערב להגנת דיני ההתיישנות וצמצום תקופת חשיפתו לתביעה מכוח ערבותו, כאשר היו לבנק 7 שנים ממועד שליחת מכתבי הדרישה לנסות ולמצות את ההליכים כנגד החייבות העיקריות בטרם יגיש את התביעה כנגד הערבים. בנוסף, יכול היה הבנק לצרף את המשיבים - הערבים להסדר החוב (הבנק לכאורה ביקש לעשות זאת לגבי המשיבה 1 לגביה נקבע על-ידי בית משפט קמא שהיא לא חתמה על ההסדר). כך גם, עם חתימת ההסדר עם החייב העיקרי, הבנק היה יכול להוציא לערבים מכתב ולהודיע להם שיש לו עילת תביעה כנגדם והוא מבקש את הסכמתם שלא להגיש נגדם תביעה כעת אלא רק אם יופר ההסדר על-ידי החייב העיקרי, ולמנוע בכך את טענת ההתיישנות כנגדו על-ידי הערבים. בנוסף, אף לא הייתה מצד הבנק כל מניעה מלתבוע את הערבים בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר גובה התביעה היה מוגבל לגובה חיובו של החייב המקורי בהתאם לסעיף 4(א) וסעיף 5(א) לחוק הערבות, ולערבים הייתה עומדת הזכות לחזור ולתבוע את החייב העיקרי ולהיפרע ממנו מה שנתנו למילוי ערבותם בהתאם לסעיף 9 לחוק הערבות. יתכן כי אם הבנק היה ממתין עם שליחת מכתב הדרישה לערבים (לאחר שנת 2000) כדי לנסות ולמצות את ההליכים מול החייב העיקרי, כאשר מועד מתן מכתב הדרישה היה נבחן על-פי מבחן הסבירות בהתאם לנסיבות, היה מתחיל מירוץ ההתיישנות במועד מאוחר יותר עם שליחת מכתבי הדרישה, אך מששלח הבנק את הודעת הדרישה בשנת 2000 הוא גילה דעתו שהוא מתכוון לפעול למימוש התחייבותם של המשיבים על-פי הערבות עליה חתמו, והחל ממועד זה התחיל מירוץ ההתיישנות. כאן המקום לציין כי הבנק מבקש לסמוך, בין היתר, את טענתו לפיה המועד הקובע שיצר עילת תביעה מבחינתו הוא המועד בו הופר הסדר הנושים/החוב, על דבריה של כבוד השופטת ארבל בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (לא פורסם, 16.2.06) (להלן: "פס"ד ארידור") לפיהם היום שבו נולדה עילת התביעה לפי חוק ההתיישנות יכול להיות גם המועד שבו התגבש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו- עילת תביעה "סובייקטיבית קונקרטית" - ובענייננו, המועד בו הופרו הסדרים על-ידי החייבות העיקריות, אלא שקביעתה הנ"ל של כבוד השופטת ארבל לא התקבלה על דעת הרוב וכבוד השופט גרוניס בפסק דינו דחה גישה זו תוך שקבע כי (פסקה 9 לחוות דעתו): "השאלה מתי לתובע יש אינטרס להגיש את תביעתו אינה רלוונטית לצורך השאלה מהו מועד התגבשות עילת התביעה לצורך חוק ההתיישנות. חוק ההתיישנות אף איננו כולל הוראה לפיה מירוץ ההתיישנות נעצר או מעוכב כל עוד לתובע אין אינטרס לתבוע". ומצטרף אני לעמדה זו, בפרט בהתחשב בכך שבענייננו קבלת עילת תביעה סובייקטיבית עשויה להאריך את תקופת ההתיישנות עד אין קץ, שכן הסדר פריסת החוב יכול להמשך שנים ארוכות ואף יכולים להיחתם מספר הסדרים לאורך השנים. זאת ועוד, אני סבור כי הקביעה לפיה תקופת ההתיישנות מסתיימת בתום 7 שנים ממועד זה של שליחת מכתבי הדרישה מתיישבת עם מטרות דיני ההתיישנות כפי שפורטו על-ידי כבוד השופט חשין בפס"ד ארידור: "כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים הם שבאפקט הסינרגטי שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות: מצידו של הנתבע - היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע - השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל - טובת הציבור היא שבתי-המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח" שכן בענייננו, קביעה לפיה מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הפרת הסדר החוב על-ידי החייב העיקרי, פוגעת באינטרס של הערב שמשך הזמן בו תלויה ומרחפת מעליו חרב התביעה יהיה מוגבל ומתוחם על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו ולשמור את ראיותיו. כך גם, נפגעת הסתמכותו של הערב על-כך שחלוף הזמן מצביע על ויתור מצד הנושה, כפי שהודה למעשה הבנק בהודעתו לפנינו לפיה הוא מחל לערבים על חובם לאחר שליחת מכתב הדרישה: "...נוכח ההסדר רשאי הבנק למחול על העילה אשר עמדה לו כלפי הערבים... כפי שעשה דה פקטו במקרה דנן...(הדגשה שלי - ק.ו)" עוד אוסיף, כפי שקבעתי בעניין עא (ת"א) 3055/05 בנק המזרחי המאוחד נ' כהן (לא פורסם, 30.4.08) כי הקביעה לפיה הפרת הסדר חוב על-ידי החייב העיקרי אינה מקימה עילת תביעה חדשה כנגד הערב מביאה לאיזון ראוי ונכון בין זכותו של הנושה לממש את זכויותיו ולגבות את חובו, לבין זכותו של הערב שלא יוגשו נגדו תביעות באיחור רב, הפוגעות ביכולתו להתגונן ובזכותו לדעת שחרב התביעה אינה "מונחת על צווארו". זאת, בפרט לאור העובדה שעסקינן בבנק שחזקה עליו כי עומדים לרשותו יועצים משפטיים המיידעים אותו בדבר זכויותיו וחובותיו המשפטיות, ובהתחשב בכך, שעמדו לבנק 7 שנים ממועד שליחת מכתב הדרישה לפעול לגביית החוב מהערבים (כאמור לעיל), ולאור העובדה שבמועד הפרת הסדר הנושים (המועד הקובע לטענת הבנק) בשנת 2005 ואף במועד הפרת הסדר החוב במרץ 2007 טרם חלפה תקופת ההתיישנות, והבנק השתהה בהגשת תביעתו כנגד המשיבים והגיש אותה רק ביום 31.7.08, כשלוש שנים לאחר הפרת הסדר הנושים וקרוב לשנה וחצי לאחר הפרת הסדר החוב על-ידי החייבות העיקריות, ובעניין זה אין לבנק אלא להלין על עצמו. לאור האמור, ומשנדחתה טענתו של הבנק לפיה הפרת הסדר הנושים/החוב יוצרת עילת תביעה חדשה כנגד הערבים, ומשביקש הבנק למקד את ערעורו בטענה זו בלבד, תוך ויתור על יתר טענותיו במסגרת כתב הערעור, הרי שדין הערעור להידחות. סוף דבר התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.התיישנותערבותבנק