זיוף חתימה על הסכם מכר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיוף חתימה על הסכם מכר: תביעה לסילוק יד מנכס ולסעד כספי, כאשר במרכזה עומדת להכרעה שאלת האותנטיות של מסמך הנחזה להיות הסכם מכר. עובדות מוסכמות ורקע דיוני 1. בין התובעת לבין הנתבע נחתם הסכם שכירות נושא תאריך 4.10.2006 בנוגע לנכס ששטחו כ- 80 מ"ר הנמצא ברח' התעשיה 44 בנשר (להלן: "הנכס", "הסכם השכירות"), לפיו השכירה התובעת את הנכס לנתבע למשך שנה החל מיום 1.3.2006, עם שלוש שנות אופציה להארכת השכירות. בנכס מופעלת מסעדה ע"י הנתבע או מי מטעמו. 2. בהתאם להוראות הסכם השכירות היה על הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים. כמו כן, היה עליו לשאת בתשלום דמי ארנונה, מים, ביוב וחשמל. 3. לאחר כשנתיים, בתחילת שנת 2008 ואילך, הפסיק הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות, ומאז ועד היום הוא ממשיך להחזיק בנכס מבלי לשלם לתובעת תשלום כלשהו. 4. לאחר מספר חודשים בהם לא שולמו לתובעת דמי שכירות, הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של הנתבע מן הנכס וכן לתשלום סך של 35,332 ₪. 5. בבקשת הרשות להתגונן שהגיש הנתבע, נטען על ידו כי ביום 15.3.2007 חתמו הצדדים על הסכם מכר לפיו רכש הנתבע מהתובעת את זכויותיה בנכס, ומשום כך הוא אינו עוד שוכר של הנכס אלא הפך לבעל הזכות להירשם כבעליו. לבקשת הרשות להתגונן צורף מסמך מודפס, הנחזה להיות הסכם מכר חתום בנוגע לנכס (להלן יכונה המסמך, מטעמי נוחיות בלבד: "הסכם המכר"). 6. הסכם המכר שצירף הנתבע הינו מסמך בן שישה עמודים; חמישה עמודים של הסכם המכר עצמו ועמוד נספח ובו אישור בדבר קבלת תשלום במזומן. בהסכם המכר לא מופיעות חתימות בראשי תיבות על גבי כל אחד מהעמודים. בהסכם המכר מצויות שתי חתימות הנחזות כחתימות התובעת; בעמוד החמישי במסמך, בסופו של הסכם המכר, ובעמוד השישי, על גבי הנספח הנ"ל. כל אחת משתי החתימות הנחזות כחתימות התובעת (שיכונו להלן: "החתימות שבמחלוקת"), מורכבת מחתימה הנחזית כחתימת הבעלים של התובעת ומנהלה, מר חנניה פיסו (להלן: "פיסו") ומחותמת הנחזית כחותמת החברה התובעת. 7. התובעת הודיעה לבית המשפט כי היא מופתעת מעצם קיומו של הסכם המכר וטענה כי מדובר במסמך מזוייף, בגינו הגישה תלונה במשטרת ישראל, אולם לאור צירופו של הסכם המכר ע"י הנתבע והטענה לפיה רכש את הנכס, הסכימה כי תינתן לו רשות להגן, על מנת לזרז את בירור תביעתה. 8. לאחר מספר עיכובים, שנבעו בין השאר מהחלפות ייצוג של שני הצדדים, הגישה התובעת ביום 17.2.11 כתב תביעה מתוקן, בו שבה ודרשה סילוק יד והעמידה את תביעתה הכספית ע"ס 419,629 ₪. 9. עוד קודם להגשת כתב התביעה המתוקן, לאור הפלוגתא בנוגע לאותנטיות הסכם המכר, הסכימו הצדדים כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט אשר יחווה דעתו בנושא זה (והצדדים לא יגישו חוות דעת מומחים מטעמם). בהתאם להסכמת הצדדים, מיניתי את גב' עמליה חלד כמומחית מטעם בית המשפט בתחום בדיקת והשוואת כתבי יד ומסמכים (להלן: "המומחית"). טענות הצדדים 10. לטענת התובעת, הנתבע ניסה להשתלט על הנכס תוך התעלמות מזכויותיה בו ותוך התעלמות מהתחייבויותיו כלפיה בהתאם להסכם השכירות. התובעת טענה כי לא עלה בידי הנתבע לבסס כל טענה בדבר זכות חוקית כזו או אחרת שיש לו בנכס. התובעת טענה כי מעולם לא מכרה את הנכס לנתבע וכי הסכם המכר הינו מסמך מזוייף. 11. לטענת הנתבע, הסכם המכר איננו מסמך מזוייף אלא הסכם אותנטי, המשקף עסקה אמיתית במסגרתה מכרה התובעת את זכויותיה בנכס לנתבע. לטענתו, ביום 13/05/2007 הוא רכש את הנכס אותו שכר עד למועד זה, בסכום כולל של 228,000 ₪. לטענתו, הוא שילם עבור הנכס סך של 180,000 ₪ במזומן וסך של 48,000 ₪ ב - 24 תשלומים שווים. הנתבע מסכים כי עסקת המכר בוצעה שלא בהתאם לפרקטיקה ולמוסכמות בנוגע לעסקאות כאלה, בין השאר לאור היחסים החבריים בין הצדדים ששררו בעבר בין הצדדים. נטל ההוכחה 12. הנתבע טוען לקיומו של הסכם מכר. פיסו טוען כי מעולם לא חתם עליו וכי מדובר במסמך מזוייף. על מי מוטל נטל השכנוע בעניין אמיתותן של שתי החתימות אשר במחלוקת (ולמעשה בעניין אמיתותו של המסמך כולו)? 13. בע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח יורם הורוביץ בע"מ (15.3.11) (להלן: "פס"ד הורוביץ") עמד בית המשפט העליון על ההלכה בהקשר זה: "כידוע, במצב שבו אדם מתכחש לחתימתו על כתב ערבות, נטל השכנוע בנוגע להוכחת אמיתות החתימה מוטל על כתפי הטוען לכך (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 504 (1996) (להלן: פרשת אבו סאלח); ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ"ד לד(2) 309, 312 (1979); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240, 261 (1993) ) (להלן: פרשת בנק הפועלים); יואל זוסמן דיני שטרות 40 (מהדורה שישית, 1983) (להלן: זוסמן-שטרות)". בספרו האמור של זוסמן מצויין בהקשר זה: "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה". 14. ודוק; אמנם הטוען לאמיתות החתימות בענייננו הוא הנתבע, בעוד נטל השכנוע הכולל בתביעה מוטל ברגיל על התובעת. אולם הנתבע הוא המבקש להסתמך על הסכם המכר. אין מחלוקת כי הנכס הושכר לנתבע ע"י התובעת; כי הנתבע מחזיק בנכס וכי הנתבע אינו משלם דמי שכירות בגינו. אין מחלוקת, אפוא, כי טענת הנתבע לפיה רכש את הנכס הינה הגנתו היחידה מפני התביעה (מלבד טענת קיזוז בסכום לא גדול, אשר נזנחה בסיכומי הנתבע, ואשר ממילא הנטל להוכחתה מוטל היה אף הוא על הנתבע). במצב דברים זה על הנתבע להוכיח את טענתו בדבר רכישת הזכויות בנכס והדבר עולה בקנה אחד עם הכלל כפי שצוטט לעיל מפס"ד הורוביץ הנ"ל. 15. סיכומה של נקודה זו - הנטל להוכיח את אמיתות החתימות שבמחלוקת ואת האותנטיות של הסכם המכר, מוטל באופן מלא על הנתבע. דיון והכרעה 16. לאחר בחינת הראיות ושמיעת העדויות מטעם הצדדים, דעתי היא כי דין התביעה להתקבל. לא זו בלבד שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח את האותנטיות של הסכם המכר, אלא שניתן לקבוע כי הוכח ההיפך מכך וכי המסמך אותו הציג הנתבע איננו מסמך אותנטי. 17. כפי שנקבע בפס"ד הורוביץ הנ"ל (בסעיף 7): "קיימות מספר דרכים מקובלות להוכיח כי אדם אכן חתם על כתב ערבות (פרשת אבו סאלח, עמוד 505; פרשת בנק הפועלים, עמוד 261; אליהו הרנון דיני ראיות 143-145 (1984) (להלן: הרנון)). הדרך האחת היא כאשר קיימת עדות ישירה למעמד החתימה. דרך אחרת היא על-ידי השוואה בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימתו של אותו אדם, הידועה כאמיתית. בהשוואה זו יכול בית המשפט להסתמך הן על מראה עיניו והן על חוות דעת של גרפולוג מומחה. דרך אפשרית נוספת היא לזמן עדים אשר יעידו באורח בלתי אמצעי ומתוך הכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו. דומה כי דרכים אלו אינן בבחינת רשימה סגורה וייתכנו דרכים נוספות אשר באמצעותן ניתן יהיה להוכיח את אמיתות חתימתו של אדם על כתב ערבות, ובלבד שיכללו אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שהחתימה עליו שנויה במחלוקת, ...". לענייננו רלבנטיות שתי הדרכים הראשונות מבין שלוש הדרכים הנזכרות בציטוט. אדון תחילה בחוות דעת המומחית, דהיינו בדרך השניה. לאחר מכן אידרש לדרך הראשונה ואבחן את עדויות הצדדים. חוות דעת המומחית 18. בחוות דעתה התייחסה המומחית במובחן לשלושה היבטים אותם מצאה כרלבנטיים לאותנטיות המסמך: I. בחינת הדפים המרכיבים את הסכם המכר - תחילה סילקה המומחית את שלוש סיכות השדכן אשר חיברו את ששת דפי הסכם המכר לכלל מסמך אחד. לאחר מכן בדקה את הדפים בנפרד. המומחית מצאה כי הדפים אינם מהווים קבוצה אחידה אלא נחלקים לשלושה מרכיבים. ארבעת הדפים הראשונים, שאינם מודפסים במקור אלא דפים שהתקבלו בפקס (גם בעותק המקורי של הסכם המכר) נושאים סימנים ברורים כי היו מחוברים בעבר זה לזה כקבוצה נפרדת. הדף החמישי, עליו אחת החתימות שבמחלוקת, הוא דף המודפס במקור, והוא היה מחובר בעבר כדף אחרון לקבוצת דפים אחרים, לא ידועים, אך הם השאירו עליו סימני כתב-לחץ. הדף השישי, הנספח, שעליו החתימה השניה שבמחלוקת, מודפס אף הוא במקור, בהדפסה שונה מזו של שאר הדפים, מהווה את המרכיב השלישי, דהיינו לא היה משודך בעברו לאחד משני המרכיבים האחרים. II. החתימות הנחזות כחתימותיו של פיסו - תחילה ציינה המומחית כי מדוגמאות החתימה של פיסו אשר אינן במחלוקת עולה כי חתימתו של פיסו "היא חתימת שירבוט בעלת צורה פשוטה, הנראית קלה לחיקוי". המומחית ציינה כי החתימות שבמחלוקת אמנם נראות במבט ראשון בנות אותה צורה, אולם בדיקה יסודית של קו הכתיבה בחתימות שבמחלוקת, במסמך המקורי, מעלה כי הקו מתחיל בנקודה ברורה שנוצרת במגע הראשון של העט בנייר, מגע שהופך מיד לקו נמרץ אשר בתנופה אחת מהירה יוצר את כל החתימה, ואזי הקו מסתיים תוך נסיקה של העט מהדף. לעומת זאת, בדוגמאות החתימה המקוריות של פיסו מצאה המומחית כי קו הכתיבה הוא קו פחות נמרץ ויש בו קטעים חלשים ואיטיים יותר, בפרט בקצות הקו המתעגלים. לאור ממצאיה אלו קבעה המומחית כי: "ישנו הבדל בסיסי באופיו של קו הכתיבה אשר בשתי החתימות שבמחלוקת לבין קו הכתיבה בחתימותיו הרבות של חנניה פיסו שבדקתי. לכן לדעתי קיימת סבירות רבה כי 2 החתימות שבמחלוקת לא נחתמו ע"י מר פיסו חנניה, אלא ע"י אדם אחר". III. הטבעות החותמות הנחזות כחותמות של התובעת - תחילה ציינה המומחית כי שתי ההטבעות במסגרת החתימות שבמחלוקת נעשו באותה החותמת. המומחית ציינה כי תוכן הכיתוב וסידורו תואם את זה הקיים באחד משלושת הטיפוסים של החותמות בהן עשה פיסו שימוש בדוגמאות שנמסרו לה, טיפוס שכונה "חותמת מס' 1", אולם בדיקה יסודית מעלה כי קיימים הבדלים ברורים בין החותמת שהוטבעה בחתימות שבמחלוקת לבין חותמת מס' 1 של פיסו, כגון מבנה שונה של הספרות, צורת הגרשיים והמקף. לאור ממצאיה אלו קבעה המומחית: "לכן לדעתי, שתי ההטבעות במסמכים א-1 א-2 שבמחלוקת - לא הוטבעו בחותמת מס' 1 של מר פיסו, אלא בחותמת חדשה (שהוכנה כנראה לצורך הכנת מסמך זה) - ולא מצאתי כמותה בשום מסמך אחר". 19. המומחית סיכמה את תוצאות בדיקתה כך: "מצאתי כי קיימת סבירות רבה, כי 2 החתימות שבמחלוקת לא נחתמו ע"י מר פיסו חנניה. שתי החותמות א-1 א-2 שהוטבעו במסמך שבמחלוקת לא הוטבעו ע"י אף אחת מבין 3 החותמות של מר פיסו חנניה. ששת הדפים המודפסים של "הסכם המכר" נחלקים ל 3 קבוצות של מסמכים השונים במהותם זה מזה, ושלוש סיכות השכן שחיברו ביניהם לאורך הצד הימני שלהם, באו כדי להסתיר את עברם, ולנסות להציג אותם כמסמך שלם ומקורי". לאור כל זאת חיוותה המומחית את דעתה: "לכן לדעתי, זהו מסמך מפוברק, ואינו יכול להוות הסכם מכר". 20. הפסיקה חזרה והדגישה כי מסקנות המומחה מטעם בית המשפט לעולם אינן באות במקום מסקנות בית המשפט. בית המשפט הוא המכריע בסופו של דבר על פי מכלול הראיות שבפניו, לרבות מסקנות המומחה מטעמו, ורשאי בית המשפט לדחות מסקנתו של המומחה או לבור חלקים מתוך חוות דעתו [ע"א 974/91 עמיד, חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, פ"ד נ(5) 104 (1997)]. כך לגבי כל מומחה, לרבות מומחה רפואי [ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993)]. כך גם לגבי חוות דעתו של מומחה בתחום בו עסקינן. עמד על כך בית המשפט העליון בפס"ד הורוביץ הנ"ל: "תפקידו של בית המשפט הוא להחליט האם לתת אמון בחוות הדעת, איזה משקל לתת לה והאם חוות הדעת משנה את המסקנה הסופית לאחר שקלולה עם יתר הראיות שהובאו על-ידי הצדדים (ראו פרשת בנק הפועלים, עמודים 262-263; ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ''ד לט(4) 463 (1985); פרשת בוכוולד, עמוד 720; פרשת אבו סאלח, עמוד 504). בענייננו לא מצא בית המשפט המחוזי לבסס ממצאים על חוות הדעת, שכן, בין היתר, ההשוואה בין החתימות על-ידי הגרפולוג נעשתה על בסיס צילום כתב הערבות בלבד ולא על בסיס עותק מקורי של כתב הערבות, דבר המחליש את תוקפה של הבדיקה. בית המשפט לא שינה ממסקנתו זו אף לאחר ששמע את עדות הגרפולוג במשפט והתרשם ממנו התרשמות בלתי אמצעית". 21. לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בחנתי את המסמכים שהוצגו בפניי והתרשמתי במישרין מן המומחית במהלך עדותה, אני סומך ידיי על חוות דעתה של המומחית ומקבל באופן מלא את קביעותיה. 22. נסיונו של הנתבע לטעון כי היה על המומחית לחוות דעתה בנוגע לחתימותיו של מר פיסו בלבד וכי היא חרגה מסמכותה לפי כתב המינוי כאשר ראתה לנכון להתייחס להיבטים נוספים במסמך שבמחלוקת, ואף חרגה מתחום מומחיותה שהינו כביכול גרפולוגיה ותו לא - דינו להידחות מכל וכל. תחום התמחותה של המומחית אמנם מכונה לעתים בפסיקה גרפולוגיה, אך זה איננו כינוי מדוייק. המומחיות הרלבנטית לצורך בחינת טענות בדבר זיוף, הינה מומחיות בהשוואת כתבי-יד ובדיקת מסמכים, מומחיות המכונה ע"י מקצת מן העוסקים בתחום זה "גרפולוגיה משפטית". ואכן, בכתב המינוי של המומחית קבעתי במפורש כי היא מתמנה כמומחית מטעם בית המשפט "בתחום בדיקת והשוואת כתבי יד ומסמכים", והמומחית התבקשה לחוות דעתה ביחס לכל השאלות שבמחלוקת המצויות בתחום מומחיותה, לרבות בנוגע לחתימות עצמן, אך לא רק בנוגע אליהן. 23. גם נסיונותיו של הנתבע להטיל דופי במומחית או במקצועיותה - דינם להידחות. המומחית עמדה בחקירת שתי וערב. חוות דעתה לא נסתרה, אף לא במקצת. ככלל, התרשמותי היתה כי המומחית עשתה מלאכתה באופן מקצועי וביסודיות רבה ביותר. המומחית בחנה עותק מקורי של הסכם המכר. המומחית דרשה וקיבלה לידיה - משני הצדדים, לשם האיזון וההגינות - מסמכים מקוריים נוספים, אשר אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת, ובהם חתימות מקור של פיסו ו/או חותמות של התובעת. כך, לדוגמא, קיבלה לידיה עותקים מקוריים (משני הצדדים) של הסכם השכירות, התכתבויות בין הצדדים, הסכם לרכישת הזכויות במקרקעין הכוללים את הנכס ע"י התובעת, תשריט חלוקה שהוגש למנהל מקרקעי ישראל, וכיו"ב). בנוסף למסמכים המקוריים הרבים, בחנה המומחית גם העתקי מסמכים רבים אחרים. המומחית העידה כי בסך הכל בחנה מאות(!) מסמכים, אשר נערכו במועדים שונים והתפרשו על פני מספר שנים (עמ' 44 ש' 1-13). יוער כי המסמכים המקוריים מתוך אלה שהועברו אליה, הוחזרו לב"כ הצדדים באולם בתום עדותה, וניתן היה להתרשם מכמותם. במהלך עדותה הציגה המומחית לבית המשפט את השוני בין החתימות שבמחלוקת לבין חתימותיו השונות של פיסו, על גבי מסמכי מקור (עמ' 41 ש' 2-15). אציין, כי לאחר שהמומחית הפנתה תשומת לבי להבדלים השונים באמצעות זכוכית מגדלת, יכולתי להבחין בהם בבירור. באותו אופן, הדגימה והראתה המומחית לבית המשפט על גבי הדפים המקוריים של הסכם המכר, תוך מתן הסבר מפורט, את הממצאים שצויינו בחוות דעתה ואשר עליהם בוססה מסקנתה בדבר ה"היסטוריה" של הסכם המכר, וליתר הדיוק של חלקיו השונים (עמ' 46 ש' 12 - עמ' 47 ש' 3). 24. יש לדחות גם את טענת הנתבע לפיה לאחר חקירתה של המומחית נשאר חוסר בהירות בנוגע לחוות דעתה וספק זה פועל לחובת התובע, שעליו חובת הראיה. ראשית, לא נותרה כל חוסר בהירות. דומני כי בתחום המומחיות בו עסקינן, מעטים מאד הם המקרים בהם הממצאים, ומכאן גם המסקנות, הם כה ברורים וחד-משמעיים כבמקרה זה. שנית, אפילו היתה נותרת חוסר בהירות כלשהי, הרי שספק מעין זה היה פועל לחובתו של הנתבע, שכן -כפי שכבר הוסבר לעיל - עליו מוטל הנטל להוכיח כי המסמך עליו הוא מבקש להסתמך על מנת להוכיח את טענתו, הוא מסמך אותנטי. 25. כאמור, חוות דעת מומחה איננה סוף פסוק. יש לבחון אותה - בד בבד עם הערכת משקלה ועוד טרם גיבוש עמדה סופית האם לקבל את מסקנותיו של המומחה אם לאו - על רקע כלל נסיבות העניין ומכלול הראיות. בחינה מעין זו, בענייננו, מובילה למסקנה העולה בקנה אחד עם מסקנות חוות הדעת, כפי שיבואר להלן, ובאופן ששני הרבדים הראייתיים הללו אף מחזקים זה את זה. עדויות הצדדים 26. העד המרכזי מטעם התובעת היה פיסו. מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו וכן גיסו, מר יאיר כהן (להלן: "כהן"). כאן אעיר שנראה כי כהן היה מעורב במידה לא מבוטלת בניהול העסק, ובכלל זה בניהול מערכת היחסים מול פיסו והתובעת, ולא מן הנמנע כי תפקידו היה מרכזי אף יותר, כטענת התובעת, אם כי איני נדרש לנושא זה. לצורך הדיון בתיק זה די אם ייאמר כי כהן - אשר נראה כי יש לו נסיון מסויים בעסקים ואשר מסתבר כי היו לו חובות כספיים גדולים ובשלב מסויים אף הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להכריז עליו כפושט רגל - היה מעורב וסייע לנתבע, שהוא צעיר יותר במידה ניכרת ומשרת כאיש צבא קבע. 27. עדותו של פיסו הותירה רושם אמין. פיסו ענה תשובות ענייניות וכנות. תשובותיו התיישבו זו עם זו ועם השכל הישר. הוא התייחס גם לשאלות שאינן נוחות לו והשיב להן ללא כחל וסרק. הזעם שהפגין, וסערת הרגשות בה היה נתון, בעת שהוטחה בפניו האפשרות כי קיבל כסף תמורת מכירת הנכס - היו אמיתיים ונבעו, לטעמי, מן התסכול וחוסר האונים שנלוו למצב הדברים בו מצא את עצמו. 28. עדויותיהם של הנתבע וכהן, לעומת זאת, הותירו רושם שלילי ובלתי מהימן. התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויותיהם היתה כי הם אינם דוברים אמת. שניהם הרבו להשיב תשובות מתחמקות ובלתי הגיוניות, וכן תשובות בדבר מסמכים שכביכול מצויים בידם אך לא הובאו, באופן שמקים חזקה ראייתית משמעותית הפועלת כנגד קבלת טענותיהם. להלן אתייחס למקצת מן הסתירות והפרכות בעדויותיהם. 29. בתצהירו מיום 20.3.09, בסעיף 5, טען הנתבע מפורשות כי ביום 13.5.07 חתמו הוא וכהן מצד אחד ופיסו מצד שני על הסכם מכר. בחקירתו אישר הנתבע כי בניגוד לאמור בתצהירו האמור, כהן איננו חתום על הסכם המכר אלא רק הוא עצמו (עמ' 26 ש' 6-10). 30. בהתאם להסכם המכר היתה אמורה התובעת להעביר את הזכויות בנכס לידי הנתבע בתוך שנה, דהיינו עד ליום 13.05.08. אין מחלוקת כי הזכויות לא הועברו ע"ש הנתבע. הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא פנה לתובעת בכתב, ולו פעם אחת, בדרישה להעברת הזכויות בנכס אליו (עמ' 28 ש' 26 - עמ' 29 ש' 6). 31. הסכם המכר נחתם לכאורה ביום 13.05.07 ועל אף שהנתבע כביכול שילם לתובעת במעמד חתימת ההסכם סכום של 180,000 ₪ במזומן, בהסכם המכר (סעיף 5.1.1) נכתב כי הנתבע יקבל חשבונית מס רק ביום 1.12.08, דהיינו למעלה משנה וחצי מאוחר יותר. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו לפשר הדבר, הוא טען כי ביקש את החשבונית באופן מיידי, אך הבעיה היתה אצל פיסו (עמ' 27 ש' 14-17). לעומתו, העד מטעמו - כהן, ענה לאותה שאלה בצורה שונה וטען כי ייתכן שמדובר בטעות וכי החשבונית היתה אמורה להתקבל בדצמבר 2007 (עמ' 33 ש' 26-30). הן תשובתו של הנתבע והן תשובתו השונה של כהן נראות תמוהות על רקע מערכת היחסים בין הצדדים במועד הרלבנטי. במכתב מיום 26.4.07, כשבועיים לפני המועד בו לכאורה נחתם הסכם המכר, מלין הנתבע על כך שהתובעת לא העבירה לו חשבוניות עבור תשלומי שכירות שונים, שלטענת הנתבע שולמו לה זה מכבר. מתעוררת תמיהה הכיצד למרות זאת, בעת חתימת הצדדים על הסכם המכר כביכול, הסכים הנתבע לקבל חשבונית בגין סכום גבוה הרבה יותר רק שנה וחצי מאוחר יותר? משעומת הנתבע בחקירתו עם תמיהה זו, טען כי הסכים לדחיה ארוכה זו לאור יחסי החברות הטובים בין פיסו לכהן (עמ' 28 ש' 4-13). אף שאין חולק כי מספר שנים קודם לכן היו פיסו וכהן מיודדים, ועל רקע זה החלה מערכת היחסים ביניהם בנוגע לנכס, הרי שבמועד בו נחתם כביכול הסכם המכר, היו כבר שני הצדדים מסוכסכים, והחליפו ביניהם מכתבי דרישה תקיפים ולחלוטין לא חבריים. 32. עוד בקשר לנושא החשבונית - כאשר נשאל הנתבע כיצד ייתכן שבמכתב מיום 2.10.07, מכתב שנשלח כ-5 חודשים לאחר מועד חתימת הסכם המכר, נדרשה התובעת להמציא לנתבע חשבוניות עבור 5 חודשי שכירות, בסכום כולל של כ- 10,000 ₪, שכן הדבר פוגע בתזרים המזומנים של העסק, וכיצד הדבר עולה בקנה אחד עם הסכמתו כביכול לדחיה של למעלה משנה וחצי בקבלת חשבונית בגין סכום גדול הרבה יותר, טען הנתבע כי הסכים לבקשתו של פיסו מכיוון שאת תשלום הסך של 180,000 ₪ במזומן ביצע בכסף "שחור" (עמ' 27 ש' 18-25). טענה זו במידה רבה סותרת תשובה שנתן קודם לכן לאחר שאמר כי אותם 180,000 ₪ מקורם במחזור של העסק. כאשר נשאל מדוע אם כך לא מצא לנכון לצרף דו"ח כספי כלשהו של העסק כדי להראות שהעסק הוציא סך של 180,000 ₪ כהשקעה הונית לרכישת נכס השיב כי לא חשב לעשות זאת (עמ' 27 ש' 5-7), בעוד שאם מדובר בכסף "שחור" ניתן היה לצפות לתשובה שונה במקצת. מעבר לכך, ספק אם הטענה כי התשלום בסך 180,000 ₪ בוצע בכסף "שחור" אכן מסייעת לנתבע, כל עוד אמור הנתבע לקבל חשבונית מהתובעת במועד כלשהו, בסכום גדול וחד פעמי. כאשר עומת כהן עם אותה השאלה, כיצד דרשו מהתובעת חשבונית על תשלומים של אלפים בודדים של שקלים כי הדבר פוגע בתזרים, אך הסכימו לדחיה של שנה וחצי - או שמא של חצי שנה, לשיטתו של כהן - בנוגע לחשבונית בסך 180,000 ₪, השיב תשובה מתחמקת, לפיה אכן דרש חשבונית כזו, תוך שהוא מתעלם מהכתוב במסמך המהווה לשיטתו את הסכם המכר, ולפיה כל ההסכמים נעשו על בסיס יחסים חבריים, תוך שהוא מתעלם מכך שבמועד הרלבנטי כבר היו היחסים עכורים (עמ' 34 ש' 22 - עמ' 35 ש' 8). 33. גרסתו הבלתי סבירה כשלעצמה של הנתבע הפכה חיוורת עוד יותר כאשר עומת עם מכתבו של עו"ד ש' איל מיום 15.7.07, דהיינו חודשיים לאחר המועד בו כביכול נחתם הסכם המכר. במכתב זה משיב עו"ד איל, בשם הנתבע, למכתב דרישה מיום 27.6.07 שנשלח ע"י עו"ד ט' פפרני, בשם התובעת. במכתבו של עו"ד פפרני דרשה התובעת תשלומים שונים שהגיעו לה לטענתה בהתאם להסכם השכירות. בתשובה, נטענו במכתבו של עו"ד איל טענות שונות בשמו של הנתבע, אך באופן תמוה הסכם המכר לא נזכר במכתב ולו ברמז, אף שההסכם אמור היה לשנות מן הקצה אל הקצה את מערכת היחסים, לשים סוף למערכת היחסים על פי הסכם השכירות ולהסדיר מחלוקות כספיות קודמות בין הצדדים. כאשר נתבקש הנתבע להסביר כיצד ייתכן הדבר, פטר עצמו בתשובה מתחמקת לפיה הוא לא הכיר את המכתב - שנשלח כזכור בשמו - וראה אותו לראשונה במהלך ההכנה למשפט. לטענת הנתבע, מי שטיפל בכל העניינים הללו היה כהן, והוא שפנה לעו"ד (עמ' 29 ש' 7-13). כאשר נשאל כהן על מכתב זה השיב גם הוא כי מעולם לא ראה את המכתב אלא רק לאחרונה. כהן אישר כי הוא זה שהעביר את מכתבו של עו"ד פפרני לידי עו"ד איל על מנת שיכין מכתב תשובה, אך עמד על כך שכלל לא ידע כי מכתב התשובה נשלח (עמ' 36 ש' 8-23), טענה שאיני מאמין לה. נשאלת השאלה, הכיצד ידע עו"ד איל להעלות בשם הנתבע טענות עובדתיות קונקרטיות במענה לדרישות הכספיות של התובעת, כדוגמת הטענה שהתובעת טרם שילמה לנתבע סך של 15,678 ₪ עבור שיפוצים שלפי הטענה ביצע הנתבע בנכס במקום התובעת? האם אין הדעת נותנת כי נוצר קשר כלשהו בין כהן ועורך דינו טרם הוצאת המכתב בשם הנתבע? ונשאלת שאלה נוספת ונפרדת; בהנחה שנחתם הסכם מכר, האם לא היה זה מתבקש כי כהן יביא מיוזמתו עובדה כה מהותית לידיעת עוה"ד? הרי זוהי עובדה האמורה להוות תשובה ניצחת לכל טענות התובעת, אשר כלל אינן רלבנטיות עוד. יתרה מכך; עובדה זו הופכת גם את טענותיו של הנתבע המופיעות במכתב לבלתי רלבנטיות. כך, למשל, לפי עדותו של כהן עניין התשלום בגין השיפוצים הוסדר במסגרת הסכם המכר (עמ' 35 ש' 14-15). כאמור, אני מייחס למכתבו של עו"ד איל מיום 15.7.07 משקל רב ביותר כנגד גרסת הנתבע. 34. על פי הסכם השכירות מיום 4.10.06, הוסכם על שכירות לתקופות של שנה בכל פעם - החל מיום 1.3.06 ועד ליום 28.2.07; החל מיום 1.3.07 ועד ליום 28.2.08; וכו' - כאשר הנתבע התחייב לשלם לתובעת דמי שכירות בעבור כל שנת שכירות כזו מראש. עם זאת, בהסכם המכר, שהינו כזכור מיום 13.5.07, נרשם כי שולמו לתובעת דמי שכירות למפרע עד ליום 1.12.08, דהיינו במועד בו כביכול נחתם הסכם המכר לכאורה כבר שילם הנתבע מראש תשלום עבור 19 חודשי שכירות נוספים. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו מדוע הסכים לשלם דמי שכירות מעבר לנדרש, טען הנתבע כי פיסו הגיע ערב אחד לביתו של כהן וביקש ממנו שיקים פתוחים מאחר והיו לו חובות לסגור. הנתבע טען כי אישר לכהן טלפונית הקדמת תשלומים זו וכהן אכן נתן לפיסו שיקים. גרסה מפתיעה זו של הנתבע הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית ולא נזכרה בתצהירים שהוגשו בתיק מטעמו, אף שלצדדים ניתנה אפשרות להוסיף טענות במסגרת תצהירי עדות ראשית משלימים. הנתבע טען כי יש בידו עותקים של אותם שיקים וכי לא מצא לנכון לצרפם (עמ' 29 ש' 22 - עמ' 30 ש' 4). אין צריך לומר כי אני דוחה טענתו זו של הנתבע, הן מאחר ולא האמנתי לו בעת שהשמיע אותה, הן בהיותה גרסה כבושה, הן נוכח החזקה הראייתית העולה מאי-צירוף העתקי השיקים שלטענת הנתבע עודם מצויים בידו, הן לאור ההבדל בין תשובתו לזו של כהן. כאשר נשאל כהן אותה שאלה - הכיצד שולמו דמי שכירות מראש הרבה מעבר לדרוש - השיב כהן כי ייתכן שגם במקרה הזה נפלה טעות בהסכם המכר במובן זה שאמור היה להירשם בהסכם כי תשלומי השכירות שולמו עד ליום 1.12.2007. תאריך זה הינו תאריך שרירותי כשלעצמו (בדיוק כמו 1.12.08) שהרי אם אכן היה מתבצע תשלום שכירות מראש קודם לנקודת הזמן בה נחתם כביכול הסכם המכר, 13.5.07, הרי שתשלום זה אמור היה לכסות את התקופה שעד ליום 28.2.08 (ולחילופין עד ליום 4.10.07, אילו היו הצדדים מחשבים בשוגג את שנות השכירות החל ממועד חתימת הסכם השכירות, כפי העולה מהסיכומים). אולם מה שמעניין בתשובתו של כהן הוא לא רק מה שמצוי בה אלא בראש ובראשונה מה שאינו מצוי בה. בתשובתו של כהן אין זכר לסיפור שסיפר הנתבע לראשונה בחקירתו אודות הגעת פיסו לביתו של כהן, ושיקים "פתוחים" רבים שניתנו ע"י כהן לפיסו. 35. בחוות הדעת של חברת "בדק" מיום 01/08/2007 (נספח ח' לתצהיר הנתבע), אשר הוזמנה ע"י הנתבע לצורך הערכת הנזקים שנגרמו לו לטענתו בשל עבודות שביצעה התובעת במבנה, ואשר ניתנה כשלושה חודשים לאחר החתימה לכאורה על הסכם המכר (כאשר הביקור במקום היה אף הוא לאחר מועד החתימה הנטען, ביום 24/07/2007), נרשם בעמ' 3: "נפגשנו עם נציג המזמינים יאיר, וקבלנו ממנו רקע כללי ואת התרחשות הדברים, על פי דבריו שהינם כבא: המבנה מושכר ומשמש כמסעדת פועלים, בעת שהמקום היה סגור בפסח, ביצע בעל המבנה שיפוצים במקום..." כלומר, כהן אמר לשמאי שהוזמן על ידו ליתן חוות דעת עבור הנתבע, כי הנכס מושכר, ולא כי הוא הבעלים של הנכס, וכן כי העבודות שבוצעו ע"י התובעת בוצעו ע"י בעל המבנה, וזאת כשלושה חודשים לאחר הסכם המכר הנטען. דומה כי כל מילה נוספת מיותרת. אינדיקציות נוספות התומכות בהעדר האותנטיות של הסכם המכר 36. הנתבע העלה טענה לפיה כביכול עו"ד מ' ידיד הוא זה שניסח את הסכם המכר ולכן לא ייתכן שההסכם זוייף. דין הטענה להידחות מכל וכל. ראשית, הטענה בשום שלב לא נטענה באופן במפורש ע"י הנתבע או ע"י כהן, כפי שניתן היה לצפות אילו היה בה ממש - לא בתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להגן, לא בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבע ואף לא בחקירתם של הנתבע או של כהן. הטענה הוטחה בפיסו בחקירתו ע"י ב"כ הנתבע, ואף הועלתה ע"י ב"כ הנתבע בסיכומים. אך כאמור לא הועלתה בשום שלב במפורש ע"י הנתבע או מי מטעמו ומדובר בטענה עובדתית מובהקת. שנית, הנתבע, אשר כאמור עליו הנטל לעניין הסכם המכר, לא ביקש לזמן את עו"ד ידיד לעדות, ויש לזקוף את ההימנעות מהבאתו לעדות לחובתו של הנתבע [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)]. שלישית, הנסיון להציג בסיכומי הנתבע תמונה כאילו פיסו עצמו טען כי עו"ד ידיד ערך את הסכם המכר - דינו להידחות. בתצהירו של פיסו אמנם נאמר בסעיף 15 כי "בזמן זה, פניתי לשוכר אחר בנכס, עו"ד מתי ידיד, על מנת שיסייע לי לקדם את חתימת הסכם המכר", אולם קריאת הסעיף על רקע הסעיפים הקודמים לו ואלו שלאחריו ועל רקע ההקשר הכולל של הדברים, אינה מותירה מקום לספק כי מדובר בטעות סופר בלבד, וכי במקום "הסכם המכר" צריך היה להירשם בסעיף זה "הסכם השכירות". יצויין כי מעורבותו של עו"ד ידיד בעריכת הסכם השכירות עולה הן מעדותו של פיסו (לדבריו עו"ד ידיד ניסה לפשר בינו ובין כהן) והן מעדותו של כהן עצמו (עמ' 33 ש' 5-6). עוד יצויין כי פיסו לא עומת בחקירתו עם "הודאתו" המפורשת בתצהירו בנוגע לקידום החתימה על הסכם מכר, ולא בכדי. לבסוף, וזה אולי העיקר, אין זה מתקבל על דעתי בשום אופן כי עו"ד ידיד, או עו"ד כלשהו, היה מעורב בניסוח מסמך כדוגמת הסכם המכר. אציין מספר אינדיקציות לכך. 37. הסכם המכר אינו מזהה במידה מספקת וכמקובל את הנכס נשוא ההסכם. הגם שצויינו כתובת וגוש/חלקה, לא צורף להסכם המכר תשריט המזהה כראוי את הנכס מתוך המבנה בו הוא מצוי. אף לא צורף תשריט המזהה בוודאות את המבנה. בנוסף, לא מצורף להסכם נסח טאבו, אישור זכויות, יפוי כוח בלתי חוזר, או ראיה כלשהי בנוגע לבעלות התובעת על הזכויות בנכס. 38. הנכס (והמבנה כולו) משועבד, אך לעובדה זו אין התייחסות כלשהי בהסכם המכר. בנק לאומי הגיש הודעה לבית המשפט ביום 18/07/2011 לפיה הנכס משועבד לו לפי שטר משכון מיום 5/03/2006. כמו כן, הוגשה הודעה מיום 11/01/2006 של בנק לאומי למנהל מקרקעי ישראל, ולפיה הנכס משועבד לו (נספח ה4 בתיק המוצגים מטעם התובעת). 39. במסגרת המבוא להסכם המכר מצהירים המוכרים "כי הם בעלי כל הזכויות במבנה ובכלל זה זכויות החזקה הבלעדית" (ההדגשה במקור - א.ד.). זאת, בעוד שזכויות החזקה הבלעדית במועד החתימה על הסכם המכר היו נתונות דווקא לנתבע. 40. אין בהסכם המכר עקביות בנוגע למונחים החשובים ביותר המופיעים בו. כך, למשל, בפרק המבוא יש התייחסות מספר פעמים אל "המבנה", מבלי שמונח זה הוגדר בשום שלב. כך, בראש ההסכם מכונה האובייקט נשוא ההסכם: "(להלן: "החנות" או "העסק")". למרות זאת, בהמשך מוגדר האובייקט נשוא ההסכם - "הממכר". לעתים ישנה בהסכם התייחסות אל "הממכר", לעתים אל "העסק", לעתים אל "החנות" וגם אז לעתים מכונה זו "החנות/הנכס". 41. אין בהסכם המכר עקביות גם בנוגע לגופים בהם נעשה שימוש: יש שימוש גם ב-"המוכר" וגם ב-"המוכרים". כמו כן יש שימוש גם ב-"הקונה" וגם ב-"הרוכשים". לכך יש להוסיף טעויות כתיב בהסכם המכר. כך, למשל, נכתב: "חשבוניות שותפות" (במקום שוטפות; סעיף 5.1.1 בהסכם המכר) וכן "לכל יום עיקוב" (במקום עיכוב; סעיף 2.5 בהסכם המכר). 42. לא זו בלבד שלפי הסכם המכר שולם כביכול סך של 180,000 ₪ במזומן, ללא חשבונית מס או קבלה כדין, אף ששני הצדדים להסכם המכר הם גופים עסקיים, אלא שזכויות הקונה בנכס לא הובטחו מפני עסקה נוגדת, או בכלל. לא נאמר דבר בהסכם המכר לעניין רישום הערת אזהרה, מסירת יפוי כוח בלתי חוזר, שטרי מכר, וכיוצא בזה. 43. הסכם המכר לא דווח כלל לרשויות המס, ע"י מי מהצדדים. יוער בהקשר זה כי כהן טען בחקירתו כי הם דיווחו לרואה החשבון של העסק על הסכם המכר וכי הלה אמר להם שאין צורך לדווח על כך לרשויות וכי יהא צורך לשלם מס רק כאשר הנכס יעבור על שם הנתבע. כהן והנתבע לא נקבו בשמו של אותו רו"ח עלום. 44. בעוד שהסכם השכירות, אשר נערך ע"י עו"ד, נחתם בראשי תיבות בכל עמוד ועמוד של ההסכם, אף שהיקפו הכספי מצומצם, דווקא הסכם המכר, שמשמעותו הכספית גדולה פי כמה וכמה ואשר מתיימר להעביר זכויות בנכסים, אינו חתום על גבי כל עמוד, כמקובל. 45. מאינדיקציות אלה (ואחרות) עולה לטעמי מסקנה לפיה אין זה מתקבל על הדעת כי מדובר בהסכם אשר נערך ע"י עו"ד. יצויין כי אינדיקציות אלה עולות בקנה אחד עם קביעות המומחית ועם העדפת עדותו המהימנה של פיסו על פני עדויותיהם הכוזבות של מזרחי וכהן, ומחזקות אף הן את המסקנה לפיה הסכם המכר אינו אותנטי. 46. סיכום ביניים - הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי הסכם המכר הינו אותנטי. למעשה, משקיבלתי את קביעות המומחית במלואן ואת גרסתו העובדתית של פיסו במלואה, הרי שהוכח היפוכו של דבר - כי הסכם המכר הינו מסמך מזוייף. המשמעות הינה כי הנתבע, היושב בנכס מזה שנים מבלי לשלם מאומה, הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית ובוטה. בשל כך, יש להורות על פינוי הנתבע מן הנכס - נכס שאין לו כל זכות להוסיף ולהחזיק בו - וכן לחייב את הנתבע בפיצוי התובעת. בשים לב להתנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע עד עתה, אין להניח כי יתנדב לפנות את הנכס מרצונו ועל כן יש להורות על פינוי הנכס לאלתר, שכן ממילא עלול לחלוף פרק זמן לא מבוטל עד לפינוי הנכס באמצעות ההוצאה לפועל. פיצוי התובעת 47. לטענת התובעת, בהתאם להוראות הסכם השכירות על הנתבע לשלם לה דמי שכירות, דמי ארנונה, דמי צריכת מים וביוב, תשלום עבור צריכת חשמל, וכן תשלום פיצויים מוסכמים בהתאם לקבוע בסעיף 12.4 להסכם השכירות. התובעת כללה בתצהירים ובסיכומים מטעמה חישובים מפורטים לגבי סכומי הפיצויים אשר לטענתה יש לפסוק לטובתה. את רכיבי הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בפועל, הוכיחה התובעת כדבעי; רכיבי דמי השכירות ודמי הארנונה מעוגנים היטב במסמכים, וחישובי התובעת בנוגע לסכומים בהם יש לחייב את הנתבע בגין צריכת מים, ביוב וחשמל - כחלק מחשבונות בסכומים גבוהים יותר - נראים בעיניי סבירים בהחלט, בשים לב לכך שהנתבע מפעיל במקום מסעדה. גם חישובי התובעת בנוגע לפיצויים המוסכמים - מבוססים. 48. עם זאת, לא אוכל להיעתר לתביעת התובעת לחייב את הנתבע הן בפיצויים בעד הנזק שנגרם לה עקב ההפרה ותוצאותיה, ואשר הוכח על ידה בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), והן בפיצויים מוסכמים בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק התרופות. מנוסח סעיף 15(ב) לחוק התרופות עולה בבירור כי נפגע מהפרה רשאי לוותר על זכותו לדרוש פיצוי מוסכם ולהיות מוגבל בו, וחלף זאת לתבוע פיצויים, בלתי מוגבלים, על נזק שעליו להוכיחו [ראו: ע"א 532/83 סיני השקעות בע"מ נ' פישל, פ"ד מ(4) 319, 329 (1986)]. אולם השאלה הרלבנטית לענייננו הינה האם נפגע מהפרה רשאי לתבוע גם פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק וגם פיצויים בגין נזק בפועל שאותו הוכיח. לשאלה זו התייחסו המחברים גבריאלה שלו ויהודה אדר בספרם "דיני חוזים - התרופות; לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", התשס"ט - 2009, בעמ' 521-522: "הרשאי הנפגע לתבוע את הפיצוי המוסכם לא "במקומם" של פיצויים אחרים, כלשונו של סעיף 15(ב) אלא נוסף להם ובמצטבר אליהם או אל תרופות אחרות? בשאלה זו שותק סעיף 15. ... מהעקרונות בדבר צירוף התרופות נגזר לענייננו כלל פשוט: כאשר לפי פירושו הנכון של החוזה נועד הפיצוי המוסכם לפצות את הנפגע על נזק שאין בתרופה הנוספת שהנפגע מבקש לעצמו כדי לפצות עליו (במישרין או בעקיפין) - הצירוף אפשרי. לעומת זאת, ככל שקיימת חפיפה בין מקורות הפיצוי, במובן זה שצירופם גורם למצב של כפל פיצוי על אותו נזק, ייאלץ הנפגע להסתפק באחד ממקורות הפיצוי. ואמנם, ברוח זו קבע בית המשפט העליון בהזדמנויות אחדות, כי ניתן לתבוע פיצויים מוסכמים לא רק כתרופה עצמאית אלא גם במצטבר לתביעת פיצויים רגילה בהוכחת נזק, כל עוד מתייחסות תביעות הפיצויים לראשי נזק שונים". הפיצויים המוסכמים בענייננו הינם בסכום של 50$ ליום, במידה והנתבע לא יפנה את הנכס לאחר שחלפו 14 ימים מתום תקופת השכירות. הם נועדו, אם כן, לפצות על נזק העלול להיגרם כתוצאה מהמשך החזקת הנתבע בנכס שלא כדין. כך מורה השכל הישר דרך כלל במצב דברים מעין זה. במקרה, כך גם עולה מהסכם השכירות, בו נאמר במפורש בקשר לפיצוי המוסכם כי "הצדדים חישבו ומצאו כי הסך הנ"ל הוא הנזק האמיתי שייגרם למשכיר בגין אי החזרת החזקה בחנות לידיו בתום תקופת השכירות". אין מנוס מן המסקנה כי הפיצויים המוסכמים והפיצויים בגין נזקים בפועל שהוכחו, מתייחסים לאותו סוג נזק, ואין מנוס, על כן, מן הקביעה שהתובעת אינה זכאית לפסיקת פיצויים שהוכחו בנוסף על פיצויים מוסכמים, שכן בנסיבות העניין הדבר יהווה כפל פיצוי. 49. עצם זכאותה של התובעת לפיצויים מוסכמים אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. הנתבע מחזיק בנכס ואינו משלם לתובעת מאומה מזה מספר שנים. תקופת השכירות תמה, לאור ההפרה היסודית של הסכם השכירות מצד הנתבע וביטול ההסכם ע"י התובעת. הגשת התביעה כשלעצמה מהווה הודעת ביטול. התובעת הודיעה לנתבע על ביטול הסכם השכירות עוד קודם לכן, לדוגמא, עוד במכתבו הנ"ל של עו"ד פפרני מיום 18.6.07. למרות זאת, התובעת תובעת פיצויים מוסכמים (כמו גם דמי שכירות ותשלומים אחרים) רק בגין התקופה שלאחר תאריך 1.3.08, תקופה שלגביה אין מחלוקת כי לא שולם לתובעת מאומה, שכן הנתבע וכהן מודים כי דמי שכירות שולמו רק בגין שנת 2007 ולא שולמו כלל בגין שנת 2008 ואילך (עמ' 36 ש' 30-32; עמ' 37 ש' 1-3). 50. אין מקום לשקול הפחתה של סכום הפיצויים המוסכמים שכן הנתבע לא הראה כי מתקיימים התנאים המבססים את סמכותו של בית המשפט להתערב בסכום הפיצויים. הנתבע לא הוכיח כי שיעור הפיצויים הינו ללא כל יחס סביר לנזק שאדם סביר בנעליו של צד להסכם השכירות יכול היה לראות כשיעור הנזק העלול להיגרם אם וכאשר יופר החוזה וכתוצאה מסתברת מההפרה. בהקשר זה, מן הראוי לזכור כי ההלכה הפסוקה קבעה גישה מצמצמת בכל הנוגע לסבירות פיצויים מוסכמים וכי התערבות בפיצוי מוסכם ראוי לה שתיעשה במשורה, לעתים רחוקות בלבד. כפי שנפסק, למשל, בע"א 300/77 רוזנר נ' ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד לב(3) 682, 686 (1978): "הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית-המשפט העדר 'כל יחס סביר' בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה 'כל'... היא הנותנת שהתערבותו של בית-המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו". [עוד ראו, לדוגמא: ע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב ארי, פ"ד לח(1) 309, 319 (1984); ע"א 4481/90 אהרן נ' פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז(3) 427, 433 (1993); ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(6) 566, 575 (2000)]. כאמור, הנתבע לא צלח את המשוכה של השלב הראשון במבחן הדו-שלבי שנקבע בפסיקה לעניין סעיף 15(א) סיפא לחוק התרופות [ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 264 (1992)], משוכה המהווה תנאי לסמכותו של בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם. יש לחשב את הפיצוי, אפוא, בהתאם לשיעור הפיצויים המוסכמים שקבעו הצדדים בהסכם. 51. בכתב התביעה המתוקן תבעה התובעת פיצוי מוסכם בגין התקופה שהחל מיום 1.3.08 ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן - 17.2.11. בסיכומיה עתרה התובעת לכך שייפסקו לטובתה פיצויים מוסכמים גם בגין פרק הזמן בו נוהל המשפט ועד למועד הגשת הסיכומים מטעמה. הנתבע התנגד לכך בסיכומיו בטענה כי מדובר בסכום אשר עולה על הסכום שנתבע ברכיב זה וכי משלא תוקן כתב התביעה לעניין התייחסות לתקופות מאוחרות יותר, אין לפסוק לטובת התובעת סכומים בגינן. ספק בעיניי אם טענת הנתבע בהקשר זה הינה מוצקה. אין מדובר בסכום אשר עולה על הסכום הכולל שנתבע. ההלכה היא כי בית המשפט אינו מחוייב לתחום את פסיקתו בנוגע לרכיבי תביעה כאלה ואחרים לסכום בו אלה חושבו ע"י תובע, ובלבד שהסכום הכללי הנפסק ע"י בית המשפט לא יעלה על הסכום הנתבע [ע"א 222/64 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(4) 291, 297 (1964); ראו גם ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג, פ"ד נג(5) 1, 23 (1999)]. עם זאת, בנסיבות העניין, איני רואה מקום לפסוק לטובת התובעת סכומים המתייחסים לתקופה המאוחרת למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. זאת, שכן ההפרה מצד הנתבע הינה הפרה נמשכת. ממילא חלף זמן רב נוסף לאחר מועד הגשת סיכומי התובעת עד אשר הוגשו סיכומי הנתבע, ואף צפוי לחלוף פרק זמן נוסף עד אשר יפנה הנתבע את הנכס. בנסיבות אלה, הדעת נותנת כי התובעת עשויה לשקול הגשת תביעה נוספת כנגד הנתבע ביחס לתקופות מאוחרות אלה [ע"א 830/86 ס.א.ר. (חרושת דפנה) שותפות רשומה נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ (בפירוק מרצון), פ"ד מב(4) 805 (1989)], בגדרה תוכל לתבוע גם בנוגע לתקופה שלאחר מועד הגשת כתב התביעה המתוקן ולפני מועד הגשת סיכומיה. 52. הפיצויים יחושבו אפוא בגין התקופה שהחל מיום 1/03/2008 ועד ליום 17/02/2011 (מועד הגשת כתב התביעה המתוקן), לאחר הפחתת 14 הימים הראשונים, כלומר בגין 1,067 ימים כפי שצויין בכתב התביעה המתוקן, ובסה"כ ייפסק לטובת התובעת פיצוי בסכום של 203,264 ₪ (1,067 ימים X 50 דולר ארה"ב, בערכם כיום - 3.8100 ₪). סיכום 53. ניתן בזאת סעד הצהרתי הקובע כי המסמך הנחזה להיות הסכם מכר מיום 13/05/2007 בין התובעת לבין הנתבע - הינו מסמך מזוייף, וכי התובעת הינה בעלת הזכויות בנכס הנמצא ברח' התעשייה 44 בנשר. 54. ניתן בזאת סעד הצהרתי הקובע כי הנתבע הפר את הסכם השכירות בינו לבין התובעת וכי ביטול הסכם השכירות ע"י התובעת נעשה כדין. 55. ניתן בזאת צו המורה לנתבע ולכל מי מטעמו לסלק ידו מן הנכס הנמצא ברח' התעשיה 44, נשר, ולפנותו לאלתר. 56. הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. פיצויים מוסכמים בגין התקופה שהחל מיום 1/3/2008 ועד ליום 17/02/2011 בסך של 203,264 ₪. ב. שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪. ג. החזר עלות חוות דעת המומחית בסך של 3,500 ₪ (4,060 ₪ בניכוי רכיב המע"מ). ד. החזר האגרה אשר שולמה ע"י התובעת. סכומים אלה ישולמו לתובעת תוך 30 ימים מהיום, והחל ממועד זה תיווסף עליהם ריבית פיגורים כחוק. חוזהמסמכיםזיוף חתימהזיוףהסכם מכר