מחדלי חקירה משטרתית

המשיב טען כי רשויות החקירה נהגו בצורה רשלנית בעת חקירת התאונה, ואף לא התייחסו אליה כאל תאונה קטלנית, לכן חקירת התאונה הייתה רשלנית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחדלי חקירה משטרתית: השופט ר' שפירא [אב"ד]: המשיב זוכה מעבירות של גרימת מוות ברשלנות (לפי סעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961), סטייה מנתיב נסיעה (לפי סעיף 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961), נהיגה במהירות מופרזת (לפי סעיף 54 לתקנות התעבורה), ונהיגה במהירות בלתי סבירה (לפי סעיף 40(א) לתקנות התעבורה). על פי עובדות האישום, ביום 8.8.2003, סמוך לשעה 5:50, נהג המשיב ברכבו מסוג BMW בכביש 672 (להלן - "ה-BMW" או "רכבו של המשיב"), מעוספיא לכיוון דאלית אל כרמל, מקום בו מהירות הנסיעה המותרת היא עד 50 קמ"ש. בהגיעו סמוך לנקודת המשטרה, סטה המשיב שמאלה והתנגש ברכב מסוג מיצובישי (להלן - "המיצובישי"), בו נהג סאלח נסראלדין (להלן - "המנוח"). עובר לתאונה, נהג המשיב במהירות של כ- 80-90 קמ"ש. כתוצאה מהתאונה, נגרמו למנוח פגיעות גופניות קשות ותסחיף ריאתי, אשר גרם למותו. הערה מקדימה בנוגע לכתב האישום: עובדות כתב האישום פורטו לעיל. לא צוין בכתב האישום כי הגם שהתאונה התרחשה ביום 8.8.2003 נפטר נפגע התאונה לאחר אשפוז וטיפול רפואי מושך רק ביום 25.8.2003. עובדות אלו אינן גורעות מאחריות לגרימת מות, בהתאם להוראות החוק, ואולם הן חיוניות להבנת החקירה כפי שבוצעה בנוגע לנסיבות התאונה והאחריות לגרימתה. בהתאם ראוי היה לציין עובדות אלו בכתב האישום. עוד יצוין כי בית משפט קמא הדגיש בהכרעת דינו כי המאשימה ייחסה למשיב עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיפים 60 + 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 (וכן עבירות נלוות כמפורט לעיל) ואולם לא ייחסה למשיב עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (ראו סעיף 3 להכרעת הדין, עמ' 100 ש' 12 ואילך). הכרעת דינו של בית משפט קמא בראשית הכרעתו, בית משפט קמא הבהיר כי בשלבי החקירה הראשונים, בחקירה מיום 10.8.2003, יומיים לאחר התאונה ובעת שנפגע התאונה היה עוד בחיים, נחקר המשיב בחשד לאחריות לגרימת תאונת דרכים שגרמה לחבלת גוף של ממש. לאחר כשבועיים, ביום 25.8.2003, ולאחר שנפגע התאונה נפטר, זומן המשיב לחקירה בה נמסר לו כי נפגע העבירה הלך לבית עולמו. המשיב אמר כי אין לו מה להוסיף על עדותו הקודמת. באשר לסיבת המוות, בית משפט קמא אימץ את חוות דעת המומחה מטעם התביעה, פרופ' היס וקבע כי התביעה הצליחה להוכיח, מעל לכל ספק סביר, כי מותו של המנוח נגרם עקב "תסחיף ריאתי בעקבות קרישי דם בוורידים העמוקים של הגפיים התחתונות", סיבה הקשורה בקשר סיבתי ישיר עם התאונה, לפי חוות דעתו של פרופ' היס. בית המשפט דחה את ממצאיו של המומחה מטעם ההגנה, ד"ר רסין, לפיהם בעקבות הממצא שהתגלה בנתיחה לפיו הלב היה תקין, וחדרי הלב לא היו מורחבים, לא ניתן לקבוע כי המוות נגרם עקב תסחיף ריאתי, וכי לדעתו של ד"ר רסין, לא ניתן לקבוע מהי סיבת המוות. לעניין האחריות לתאונה, בית משפט קמא קבע כי לא הוכח במידה הראויה של משפט פלילי כי התאונה ארעה במקום בו קבע הבוחן. בית משפט קמא התרשם וקבע כי בוחן תאונות הדרכים לא ערך חקירה יסודית של התאונה, כפי שנדרש במקרים של תאונות קטלניות, זאת בנימוק כי התאונה הוגדרה כ"בינונית". הבוחן קבע את מקום התאונה על סמך החריצים הטריים שמצא על הכביש. מכיוון שלא נמצאו סימני דחיפה על הכביש, בית משפט קמא קבע כי היה על הבוחן לקשור את החריצים הטריים בכביש לאחד מכלי הרכב המעורבים ע"י מציאת סימני אספלט על אחד ממכלולי כלי הרכב המעורבים, שיקשרו את המכלול לחריצים בכביש. בית משפט קמא הדגיש כי הבוחן לא חיפש סימנים כאלה, ולא נמצאו סימנים. ליקוי נוסף אותו מצא בית משפט קמא בחוות הדעת הוא כי הבוחן לא עשה שחזור עם המשיב, כדי שיוכל להצביע על מקום האימפקט (נקודת המפגש בין כלי הרכב), אלא הסתפק בעדותו של המשיב בה העיד "סטיתי שמאלה ונהפכתי להיות במרכז הכביש". עוד קבע בית משפט קמא כי משנפטר המנוח, היה על הבוחן לגבות עדות נוספת מהמשיב בכדי שיבהיר מה כוונתו במשפט "נהפכתי להיות במרכז הכביש", ואף היה עליו לצאת עם המשיב לזירת התאונה בכדי שהמשיב יצביע על נקודת האימפקט. בנוסף לאי יסודיות חוות הדעת של הבוחן, קיימת גם סתירה בעדויותיו של המשיב - תחילה (עדותו בפני הבוחן ת/6) העיד כי ברגע שהכלב התפרץ לכביש הקפיד שלא לסטות שמאלה, ובחקירתו הנגדית מסר כי אכן סטה שמאלה, אבל לא נכנס לנתיב נסיעתו של המנוח, זאת כאשר בעדותו בפני הבוחן הוא מסר כי מצא את עצמו במרכז הכביש, לאחר שהכלב התפרץ לכביש. סתירות אלו, לפי קביעתו של בית משפט קמא, בנוסף לליקויים בחוות דעתו של הבוחן, מקשים על קביעת מיקום האימפקט של כלי הרכב, ובכך מעלים ספק סביר לפיו לא ניתן לקבוע כי המשיב הוא האחראי לתאונה, על כן החליט לזכותו. טענות המערערת: המערערת טענה כי טעה בית משפט קמא משקבע כי לא הוכח מעל לספק סביר כי המשיב סטה ממסלול נסיעתו, זאת נוכח הראיות אשר הונחו בפני בית משפט קמא, המוכיחות ההפך. המערערת הדגישה כי הבוחן המשטרתי קבע כי התאונה ארעה במסלול נסיעתו של המנוח, קביעה המתבססת על הימצאותו של חריץ טרי במרחק של כמטר אחד שמאלית לקו ההפרדה בנתיב נסיעתו של המנוח, קרי הנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו של המשיב. בנוסף הבוחן הסתמך על הימצאות ריכוז שברים במסלול נסיעתו של המנוח. בנוסף לממצאים אובייקטיביים אלו, המשיב, בהודעתו במשטרה (ת/6) הודה כי סטה עם רכבו שמאלה ומצא את עצמו במרכז הכביש, זאת על מנת לא לפגוע בכלב שהתפרץ לכביש, גרסה אשר מתיישבת, לעמדת המערערת, עם הממצאים האובייקטיביים. עוד טענה המערערת כי טעה בית משפט קמא עת נתן משקל לעדותו הכבושה של המשיב בבית המשפט לפיה המנוח הוא זה שסטה ממסלולו וגרם לתאונה, גרסה אשר אין לה זכר בהודעתו של המשיב במשטרה. עוד הדגישה המערערת את פער הזמנים בין הודעתו של המשיב במשטרה שניתנה בשנת 2003, לבין גרסתו המאוחרת - הכבושה - אותה חשף בעדותו בשנת 2009. המערערת הוסיפה כי בעדותו הכבושה, מסר המשיב כי המנוח סטה ממסלול נסיעתו עקב העבודות בכביש, אילו בגרסתו במשטרה טען המשיב כי הכביש היה תקין ו"לא היה משהו חריג על פני הדרך". לבסוף, טענה המערערת, כי אף המומחה מטעם ההגנה, מר דב גל, העיד כי אין ממצאים היכולים להצביע על כך שהאימפקט היה במסלול נסיעתו של המשיב. טענות המשיב: המשיב טען כי רשויות החקירה נהגו בצורה רשלנית בעת חקירת התאונה, ואף לא התייחסו אליה כאל תאונה קטלנית, לכן חקירת התאונה הייתה רשלנית. לגבי הודעתו במשטרה ת/6 לפיה העיד כי הכלב גרם לו להיות במרכז הכביש, המשיב טען כי כוונתו הייתה למרכז נתיב נסיעתו. המשיב הדגיש כי לדעתו טעה בית משפט קמא עת קבע כי קיים קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין התאונה, אך משזוכה, לא הייתה בפניו האפשרות לערער. המשיב הוסיף וטען כי לכל אורך חקירותיו הוא הדגיש בפני החוקרים כי סטייתו, בעת שקפץ הכלב, הייתה מינורית ביותר, וכי הוא נשאר באותו נתיב נסיעה. עוד טען המשיב כי המשטרה התרשלה בכך שלא גבתה עדות מהמנוח, לאחר התאונה וכאשר מצבו הרפואי איפשר גביית עדות. לעניין ממצאי הדו"ח, המשיב טען כי החריצים בכביש יכלו להיות לכל אחד משני כלי הרכב המעורבים. בנוסף, המשיב טען כי הבוחן המשטרתי התרשל בכך שלא ניסה לאתר סימני דחיפה, משום שעל פי דעת המומחה מטעמו של המשיב, אין זה הגיוני כי תאונה כזו לא תשאיר סימנה דחיפה עוד הוסיף המשיב כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי על אף שריכוז השברים היה בנתיב נסיעת המנוח, לא ניתן להתעלם מהעובדה שנמצאו שברים רבים גם בנתיב נסיעתו של המשיב. דיון והכרעה: נראה כי נקודת המחלוקת בין הצדדים מתרכזת סביב שתי שאלות מרכזיות: האחת, האם דו"ח הבוחן המשטרתי נערך בצורה רשלנית ולא בדק את כל הממצאים הדרושים באופן המעורר ספק סביר בנוגע לקביעת האחריות לתאונה. השנייה היא איזו גרסה מגרסאותיו של המשיב יש להעדיף? דו"ח הבוחן המשטרתי: הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה קמא, אלא במקרים חריגים: "כלל הוא כי אל לה לערכאת ערעור להיכנס לפניי ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אם ערכאת הערעור מגיעה לכלל מסקנה שהמימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני, ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית, והיא תשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין להתערב בקביעות הערכאה הראשונה." (ראו ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2001)). בית משפט קמא קבע כי עבודת הבוחן המשטרתי היית רשלנית, וכי לו היה עושה בדיקה יסודית יותר, ייתכן שהיו מתגלות עבודות שיכלו לאשש או להפריך את גרסת המשיב. משלא עשה כן, הדו"ח עצמו אינו עונה על מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. לו דעתי הייתה נשמעת, לא הייתי מתערב בממצאיו בית משפט קמא. ראשית, לא ראיתי כי בנסיבות העניין מתקיימים תנאים המצדיקים סטייה מההלכה והתערבות בממצאי בית משפט קמא. שנית, מעיון בעדות הבוחן עצמו, ניתן לראות כי לא בוצעה חקירה יסודית כנדרש בתאונה קטלנית, זאת, ככל הנראה, מאחר ובסמוך לאירוע התאונה לא הוגדרה התאונה כ"קטלנית" בהיות נפגע התאונה בין החיים. כך למשל ציין הבוחן, בעדותו בבית המשפט, כי בתאונות דרכים קטלניות, בשונה מתאונות עם פצועים, נערכות פעולות נרחבות יותר כגון צילום וידאו ובדיקת צמיגי הרכבים ובדרך כלל ישנו יותר מבוחן אחד החוקר את התאונה. במקרה דנן, על אף שהתאונה הפכה לתאונה קטלנית כעבור 17 ימים, הבוחן לא השלים את החקירה כנדרש, קרי לא ביצע את שאר הפעולות הנדרשות לחקירת תאונת דרכים קטלנית. בנוסף הבוחן לא ביצע שחזור עם המשיב, משום שלדעתו לא היה בכך צורך. הבוחן אף אישר כי לא נגבתה עדות מהמנוח, משום שלדבריו הוא היה במצב קשה ותחת השפעת תרופות. זאת על אף שבנו של המנוח, בעדותו בבית משפט, העיד כי אביו סיפר לו בדיוק איך קרתה התאונה, עת ביקר אותו בבית חולים (עמ' 10 לפרוטוקול). מחדל חקירה זה, הוא מחדל משמעותי. גם אם התאונה לא סווגה כ"קטלנית" בשלבי החקירה הראשוניים, היה על הבוחן לגבות עדות מהמעורב השני בתאונה כאשר הדבר היה אפשרי ובטרם התדרדר מצבו והוא הלך לבית עולמו. לא נעלמו מעיני קביעתו של הבוחן כי התאונה התרחשה בנתיב נסיעתו של המנוח. עם זאת מעיון בתמונות ניתן לראות כי קיימים סימונים רבים על הכביש סמוך להתרחשות התאונה, כאשר חלק מהם דהוי ולא ברור, זאת עקב עבודות בכביש שהתבצעו שם. יצוין עוד כי מהעדויות עלה כי עקב עבודות בכביש היו גם סימונים שונים על הכביש אשר היה בהם כדי להטעות בנוגע לנתיבי הנהיגה הנכונים. גם עניין זה לא זכה להתייחסות מספיקה בחוות דעתו של הבוחן במובן זה שלא בוצעו פעולות חקירה כדי לשלו אפשרות שעקב העבודות בכביש לא ברור כי המשיב סטה ממסלול נסיעה ולא ברורה נקודת המפגש בין כלי הרכב. המומחה מטעמו של המשיב הצביע בחוות דעתו על אי בהירויות ועל חסרים בחוות דעתו של הבוחן המקשים בקביעת מקום נקודת המפגש בין כלי הרכב. בנסיבות אלו מדובר במחדלי חקירה המקימים ספק סביר בכל הנוגע למקום אירוע התאונה וכפועל יוצא מכך גם מקימים ספק סביר בכל הנוגע לאחריות המשיב לאירוע התאונה. מדובר בליקויים בחקירה שאירעו, ככל הנראה, עקב סיווגה הראשוני של התאונה כתאונה שאיננה קטלנית ואי ביצוע השלמות של פעולות חקירה נדרשות. בכל מקרה די במחדלי חקירה אלו כדי לעורר ספק סביר באחריות המשיב לתאונה [להשלכותיהם של מחדלי חקירה ראו: ע"פ 3947/12 שאדי סאלח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.1.2013) פסקאות 42 - 45 לפסק הדין והאסמכתאות שאוזכרו שם] . בהתאם, ומטעם זה, אציע לחברי להרכב לדחות את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ולו מטעם זה. גרסאותיו השונות של המשיב: הגם שסבור אני כי יש לדחות את ערעור המאשימה מהטעמים שפורטו לעיל אתייחס גם לטענות הנוספות שהועלו בפנינו. המשיב כאמור בעדותו סמוך לתאונה העיד כי מצא את עצמו באמצע הכביש, לאחר שנאלץ לסטות עקב התפרצות הכלב לנתיב נסיעתו, אילו מאוחר יותר, בעדותו מעל לדוכן העדים, שניתנה כשש שנים מאוחר יותר, טען המשיב כי ברגע שקפץ הכלב הוא "זז טיפה" ודאג שלא לסטות מנתיב נסיעתו וכי בעצם הסימון הטעה את המנוח. המשיב ניסה להסביר את עדותו הכבושה בכך שבחקירתו במשטרה הוא לא היה מרוכז. בית משפט קמא לא קבע כי הוא מעדיף את גרסתו הכבושה של המשיב, אך קבע כי הסתירה בין העדויות מקשה על קביעת מיקום האימפקט. אין בידי לקבל קביעה זו. מיקום האימפקט נקבע ע"י בוחן התנועה, אך בשל קיומם של מחדלים בחקירתו, נראה כי לא ניתן לקבוע בוודאות את מיקום האימפקט וכפועל יוצא מכך לא ניתן לבסס את אחריותו של המשיב לתאונה. הכלל הוא כי עדות כבושה מצדו של הנאשם, יכולה לחזק את ראיות התביעה, ולפעול לרעתו של הנאשם, ולא לטובתו (ראו ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221, 247 (1992)). בנוסף, הכלל הוא כי יש להעניק לעדות זו משקל מועט יותר, אלא במקרים חריגים בהם ניתן הסבר המניח את הדעת לסיבת כבישת העדות (ראו ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל ( 18.5.2006)). במקרה דנן, המשיב כבש את עדותו, כי לטענתו כי הוא לא היה מרוכז. הסבר זה אינו בלתי סביר בהתייחס לעדות שנגבתה יומיים לאחר התאונה, זאת כאשר מביאים בחשבון כי גם המשיב נפגע בתאונה ובהחלט יתכן כי פציעתו השפיעה על הדיוק בתשובותיו. ואולם המשיב נחקר שוב ביום 25.8.2003, לאחר שנפגע התאונה נפטר. הייתה לו האפשרות להוסיף עוד פרטים לעדות שמסר יומיים לאחר התאונה והוא לא עשה כן. בנסיבות אלו סבור אני כי עדותו הכבושה אינה אמינה ויש להעדיף את עדותו הראשונה בפני הבוחן המשטרתי (ת/6). עם זאת, אין בכך כדי לרפא את הפגמים שבחקירה שבוצעה ע"י בוחן התאונה באופן המסיר כל ספק סביר בנוגע למיקום התאונה. סיכום: מהטעמים שפורטו, והגם שסבור אני כי הוכח שמותו של המנוח נגרם עקב התאונה, ועל אף שגרסתו הראשונה של המשיב מתיישבת עם מסקנותיו של הבוחן המשטרתי, סבורני כי מחדלי החקירה בתיק, מכריעים את הכף לטובת זיכויו של המשיב מחמת הספק, משום שלא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת במשפט הפלילי את מיקום האימפקט, על מנת לבסס את אחריותו של המשיב בתאונה. על כן אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, שזיכה את המשיב מאחריות לגרימת התאונה וזאת מחמת הספק. בשולי האמור אציין כי עולה מהעובדות שהובאו בפני בית משפט קמא ובפנינו כי לכאורה לא בוצעו פעולות חיוניות בראשיתה של החקירה ובסמוך לאירוע התאונה מאחר ובעת ההיא היה נפגע התאונה בגדר של פצוע בלבד. נראה כי יש מקום להפיק לקחים ממקרה זה במובן שכאשר נפגע אדם בתאונת דרכים פגיעה אנושה כי אז ראוי לבצע פעולות חקירה ברמה זהה לאלו המבוצעות בתאונה קטלנית, על כל המשתמע מכך. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט ע' גרשון: 1. מבוא זהו ערעור על הכרעת דינו מיום 11.10.2012 של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט שמואל יציב) בתיק ת"ד 30893/05, שבה זיכה בית המשפט קמא את המשיב מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, שהעיקרית שבהן היא גרימת מוות ברשלנות. 2. כתב האישום בכתב האישום נטען כי ביום 8.8.2003 סמוך לשעה 5:50 נהג המשיב ברכבו מסוג BMW (להלן - "הרכב") בכביש מס' 672 בכיוון כללי מעוספיא לכיוון דלית אל כרמל (להלן - "הכביש"). הכביש שבו מדובר הינו דרך עירונית שהמהירות המותרת בה הייתה בעת התאונה 50 קמ"ש. בכתב האישום נטען כי משהגיע המשיב בסמוך לנקודת המשטרה "סטה עם רכבו שמאלה והתנגש ברכב מסוג מיצובישי (...) שנסע במסלול הנגדי (...) והיה נהוג בידי סאלח נסראלדין (להלן - "המנוח")". עוד נטען בכתב האישום כי עובר לתאונה נהג המשיב במהירות של 80 - 90 קמ"ש. כתוצאה מן התאונה, כך נטען, נגרמו למנוח פגיעות גופניות קשות ונגרם תסחיף ריאתי שגרם למותו. המערערת טענה כי התאונה ומותו של המנוח נגרמו באשמו של המשיב וכתוצאה מנהיגתו הרשלנית שהתבטאה באלה: א. סטה עם רכבו ממסלולו למרות שהמסלול הנגדי לא היה פנוי; ב. נהג ברכב ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו; ג. נהג ברכבו במהירות מופרזת ובלתי סבירה לנסיבות ששררו בדרך; ד. לא הבחין מבעוד מועד ברכב שבא בכיוון הנגדי; ה. נהג ברכב באי איכפתיות, בקלות ראש ובחוסר זהירות ולא כפי שנהג מן היישוב היה נוהג בנסיבות המקרה. על שום כך הואשם המשיב בביצוע העבירות שלהלן: א. גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי הסעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן - "הפקודה"); ב. סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן - "התקנות"); ג. נהיגה במהירות מופרזת, עבירה לפי תקנה 54 לתקנות; ד. נהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות. 3. ההליך בבית המשפט קמא א. המשיב כפר בעובדות כתב האישום והודה רק בזהותו של המנוח (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 28.2.06). ב. בית המשפט קמא שמע את ראיות הצדדים וביום 11.10.2012 נתן את הכרעת דינו שבה החליט, כאמור לעיל, לזכות את המשיב מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו באישום. ג. בית המשפט קמא סקר בהכרעת דינו את הראיות שהובאו בפניו ולבסוף, בפרק ה"דיון", כתב, החל מנושא "סיבת המוות" לאמור (הואיל ונראה לי כי יש חשיבות לדבר, אצטט להלן את מלוא דברי בית המשפט בפרק האמור של הכרעת דינו): "סיבת המוות: אני מקבל את חוות דעתו של פרופ' היס בת/9 כי יש קשר סיבתי ישיר בין התאונה למותו של המנוח שנגרם מתסחיף ריאתי בעקבות קרישי דם בורידים העמוקים של הגפיים התחתונות וזאת למרות העובדה כי בנתיחה שלאחר המוות מציין הרופא המנתח כי הלב נמצא תקין וחדרי הלב לא היו מורחבים, דבר ששולל, לדעת ד"ר רסין, מומחה ההגנה, את הקביעה כי המוות נגרם כתוצאה מתסחיף ריאתי. ד"ר רסין אינו מציין מה סיבת המוות. חוות דעתו היא בעצם הטלת ספק בקביעה של פרופ' היס לגבי סיבת המוות. ד"ר רסין מבסס את כל חוות דעתו על העובדה שבניתוח שלאחר המוות ציין הרופא המנתח כי חדרי הלב לא היו מורחבים, דבר שלדעתו הצביע על כך שלמרות שיממה לפני המוות החדר הימני של הלב היה נפוח, הלב הספיק להתאושש עד המוות. לעניין זה יש לציין כי ד"ר צבי אדלר, שניתח את המנוח וציין בדו"ח הניתוח (ת/1) כי חדר ימין היה נפוח ביותר ללא תזוזה, דאג אף לציין בת/1 כי הוסבר לבני המשפחה על מצבו הקריטי של המנוח וסיכויי התאוששות קלושים. ההגנה הסכימה לקבל חוות דעתו של פרופ' היס מבלי שהסכימה לממצאי חוות הדעת, יחד עם זאת, ויתרה על חקירתו הנגדית (ראה עמ' 25 לפרוטוקול, ישיבה מתאריך 6.12.07 וכן הבקשה של הסניגור שנשלחה לבית המשפט יום קודם (...) ונושאת תאריך (...) ובפרט סעיפים 3 ו- 4 לבקשה). בהחלטה מתאריך 27.11.08 (...) איפשר בית המשפט לסנגוריה להגיש לפרופ' היס שאלון הבהרה. למיטב ידיעתו של בית המשפט גם שאלון כזה לא הוגש לפרופ' היס. לסיכום, אני סבור וכך אני קובע כי הוכח מעבר לספק הסביר כי סיבת מותו של המנוח היתה כאמור בחוות דעתו של פרופ' היס. האחריות לתאונה: אם אמנם התאונה אירעה במקום אותו קבע הבוחן, האחריות לתאונה רובצת על הנאשם. אני סבור כי לא הוכח במידה הראוייה במשפט הפלילי כי התאונה אירעה במקום אותו קבע הבוחן. הבוחן קבע את מקום התאונה על סמך החריצים הטריים שמצא בכביש ואשר הונצחו בת/4 תצלום 19. לא נמצאו סימני דחיפה. בתאונות דרכים קטלניות לעיתים אין עדים לתאונה פרט לנאשם. במקרה כזה צריכה הרשות החוקרת לערוך חקירה מקצועית ויסודית של התאונה. הכוונה לחקירה הטכנית של התאונה. במקרה שלנו החקירה לא היתה יסודית. הסיבה שהחקירה לא היתה יסודית מוסברת בנ/3 "התאונה היתה מוגדרת כ"בינונית"". מכיוון שלא נמצאו סימני דחיפה על הכביש היה על הבוחן לקשור את החריצים הטריים בכביש לאחד מכלי הרכב המעורבים על ידי מציאת סימני אספלט על אחד ממכלולי כלי הרכב המעורבים שיקשרו את המכלול לחריצים בכביש. סימנים כאלה לא נמצאו והבוחן אף לא ציין כי חיפש סימנים כאלה. הבוחן אף לא עשה שיחזור עם הנאשם שבו יצביע הנאשם על מקום האימפקט. הסתפק בכך שבת/6 רשם מפיו של הנאשם "אני סטיתי שמאלה ונהפכתי להיות בערך במרכז הכביש" (ת/6 שורות 14 - 15). כאשר גבה הודעה נוספת מהנאשם, וזאת לאחר שנודע על פטירת המנוח, לא ביקש מהנאשם לפרט מה התכוון במילים "נהפכתי להיות בערך במרכז הכביש". מן הראוי היה כי לא רק יבקש מהנאשם מה היתה כוונתו במילים אלו, אלא גם יצא בשלב זה עם הנאשם לזירת התאונה ושהנאשם יצביע היכן היה מקום האימפקט. הנאשם, בעדותו בבית המשפט, מסר כי למרות שהכלב קפץ מצד ימין הוא דאג שלא לסטות מנתיב נסיעתו. במסגרת החקירה הנגדית מסר כי סטה מעט שמאלה כתוצאה מכניסת הכלב לנתיב נסיעתו, אך לא נכנס למסלול הנסיעה של המנוח. משעומת עם דבריו בת/6 כי משסטה שמאלה "נהפך להיות" בערך במרכז הכביש, השיב כי נסע בימין הכביש ומשהכלב קפץ לכביש הוא סטה שמאלה לאמצע מסלול נסיעתו. לאור כל האמור לעיל אני סבור כי הספק לגבי מקום האימפקט הוא ספק סביר שאינו מאפשר לקבוע שמקום האימפקט הוא המקום שנקבע על ידי הבוחן ולכן גם לא ניתן לקבוע מעבר לספק הסביר כי הנאשם אחראי לתאונה והחלטתי לזכות הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום". מכאן ערעורה של המדינה העותרת "לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, להרשיע את המשיב במיוחס לו בכתב האישום ולגזור את דינו בהתאם". 4. טענות המערערת א. המערערת טענה בערעורה כי הונחו בפני בית משפט קמא ראיות למכביר שיש בהן להוכיח, מעל לכל ספק סביר, כי המשיב סטה ממסלול נסיעתו וגרם לתאונה בה התנגש ברכבו של המנוח שנסע במסלול הנגדי, כפי שתואר בכתב האישום. על שום כך, טענה המערערת, טעה בית המשפט קמא בקובעו כי לא הוכח במידה הראויה במשפט פלילי כי התאונה אירעה במקום אותו קבע הבוחן. ב. המערערת פירטה בהודעת הערעור את הראיות שבאו בפני בית המשפט קמא ואשר מבססות את קביעת הבוחן באשר למקום האימפקט. ג. המערערת טענה כי הממצאים האובייקטיביים שנמצאו על ידי הבוחן בזירת התאונה מתיישבים עם גירסת המשיב במשטרה על כך שסטה ממסלול נסיעתו בגלל כלב שקפץ מצד ימין. לטענתה, בעדותו בבית המשפט טען המשיב לראשונה, ובניגוד להודעתו במשטרה, כי המנוח הוא שסטה ממסלול נסיעתו וגרם לתאונה. המערערת טענה כי טעה בית משפט קמא בכך שקיבל את גירסתו הכבושה של המשיב כאשר לא היה בפיו הסבר כלשהו מדוע לא טען טענה כה מהותית בחקירותיו במשטרה. לטענתה, לדבריו של המשיב בעדותו בבית המשפט לא היה זכר בהודעות שמסר במשטרה בשנת 2003 והם הועלו לראשונה על ידו רק בדיון בשנת 2009, "ולכן לא היה מקום לתת בהם אמון כלל". ד. המערערת טענה כי - "(...) בית המשפט קמא התעלם מכך שמומחה ההגנה עצמו (מר דב גל) אישר בהגינותו, במהלך חקירתו הנגדית, כי אין ולו ממצא אחד היכול להצביע על כך שהאימפקט היה במסלול הנסיעה של המשיב וכי ריכוז השברים והחריצים היחידים נמצאים בנתיב הנסיעה של המנוח". ה. בטיעוניה בעל פה במהלך הדיון בערעור טענה המערערת כי בענייננו אין כל מניעה לכך שבית המשפט של ערעור יתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. זאת, משום שבמקרה זה "אין קביעות עובדתיות ואין ממצאי מהימנות. יש כאן עובדות שרובן אינן שנויות במחלוקת, שלדעתנו לא היה מקום כלל לפקפק באחריותו ורשלנותו של המשיב בתאונה. ישנן נקודות שלא משאירות ספק סביר לאחריותו במקרה. בית המשפט קמא לא קבע כלום". ו. המערערת הוסיפה וטענה כי הלכה למעשה "כל הממצאים העובדתיים אומרים שהכל היה והתרחש בנתיב הנסיעה של המנוח. הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה חד משמעית שהאימפקט היה בנתיב הנסיעה של המנוח". ז. עוד טענה המערערת כי בית המשפט קמא עצמו קבע בהכרעת דינו כי אם מקום האימפקט הוא במקום שקבע הבוחן, כי אז האחריות לתאונה רובצת על המשיב. המערערת טענה כי בנסיבות העניין יש ראיות די והותר לקבוע כי מקום האימפקט היה במקום שנקבע על ידי הבוחן. המערערת הזכירה שגם המומחה מטעם ההגנה לא אומר שההתנגשות היתה בנתיב נסיעתו של המשיב. לדבריה, מומחה ההגנה הסכים עם הממצאים העובדתיים העיקריים על כך שהחריצים היו במסלול נסיעת המנוח. ח. המערערת טענה כי לו באמת סטה המנוח מנתיב נסיעתו, כפי שגרס המשיב בעדותו בבית המשפט קמא, הרי שההגיון והשכל הישר מלמדים כי המשיב צריך היה לטעון בהודעותיו במשטרה כי הוא נסע בנתיבו ולא סטה וכי המנוח הוא שסטה לנתיב נסיעתו שלו והתנגש בו. "לא צריך להיות משפטן כדי להבין שזה טיעון מתבקש". אך, כאמור, טיעון זה לא הועלה על ידי המשיב בהודעותיו במשטרה. ט. המערערת טענה כי תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא היא "מעוותת וצריך לתקן אותה". 5. טענות המשיב א. בא כוח המשיב ביקש לדחות את הערעור. ב. המשיב טען כי התאונה הנדונה נחקרה על ידי משטרת ישראל באופן רשלני, וכי מלבד דו"ח הבוחן לא עשתה המשטרה דבר. המשטרה לא חקרה את המנוח למרות שיכולה היתה לעשות כן במשך 17 הימים שחלפו למן התאונה ועד למותו. גם חקירתו של המשיב עצמו במשטרה היתה רשלנית שכן הוא לא נשאל אף שאלה שיהיה בה כדי ללמד מי אשם בתאונה. לא שאלו את המשיב מה בדיוק קרה מבחינת הנהג השני. המשיב טען כי בכביש שבו היתה התאונה נעשו עבודות במשך כחודשיים לפני התאונה. לטענתו, "הסימונים בכביש היו רשלניים, הקווים בכביש היו כתומים ומחוקים והנאשם הראה בתמונות שהוא צילם שכן רכב שהגיע מכיוון נסיעת המנוח מצא את עצמו בנתיב נסיעת המשיב (...) אותם סימונים לא תקינים בכביש, אי אפשר לדעת איפה הנתיבים שם באותו מקום, גרמו להתבלבלות של המנוח וסטייה שמאלה לנתיב נסיעת הנאשם". המשיב טען כי אכן נמצא חריץ בנתיב נסיעתו של המנוח ואולם "החריץ הזה יכול להיות של רכב המנוח או של כל רכב אחר. (...)". ג. המשיב טען כי ההודעה שנגבתה ממנו סמוך לאירוע התאונה נגבתה ממנו בעת שהיה בהלם רב משום שקרוב משפחתו נפגע בתאונה, והוא עצמו שבר את ידו. ד. ב"כ המשיב טען כי בחקירתו הנגדית של המשיב בבית המשפט קמא העיד המשיב כי "הכלב גרם לו לסטייה קטנה של חצי מטר עד מטר, והנתיבים, עד כמה שניתן לקרוא להם נתיבים, הכלב לא גרם לו לסטות. (...)". ה. המשיב טען כי בית המשפט קמא "ניתח את כל הטענות (...) וקבע חד משמעית שאי אפשר היה להרים את הנטל, שמדובר בעבודה רשלנית של המשטרה, שמדובר במקום שלא היה בו היתר לביצוע עבודות, שהסימנים שם לא היו נכונים". ו. בא כוח המשיב טען כי עיון בכל ממצאיו של בית המשפט קמא מלמד שלא נפלה כל טעות בקביעותיו, הן בקביעה שלא היתה סטייה של המשיב לנתיב הנגדי והן במסקנה כי לא ניתן לקבוע היכן היה האימפקט. ז. בא כח המשיב טען כי עבודתה הרשלנית של המשטרה לא איפשרה לאיש לקבוע היכן היה האימפקט, לרבות למומחה מטעם ההגנה. ח. בא כח המשיב הוסיף וטען כי החריצים שנמצאו על הכביש הם "העובדה היחידה למשהו שקשור לתאונה". ברם, חריצים אלה קשורים אולי לרכבו של המנוח ולא לרכבו של המשיב. אין קביעה עובדתית באשר לשאלה איזה מן הרכבים גרם לחריצים האמורים. וללא קביעה בעניין זה, לא ניתן לקבוע איזה מן הרכבים סטה מנתיבו. ט. על שום כל אלה ביקש בא כוח המשיב לדחות את הערעור. 6. דיון א. לאחר עיון בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, בחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט קמא ובטענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי הכרעת דינו של בית המשפט קמא המזכה את המשיב, שגויה מיסודה וכי דין הערעור להתקבל. ב. למען הסר ספק אציין כי מסקנתו של בית המשפט קמא על כך שמותו של המנוח נגרם כתוצאה ישירה מן התאונה, הינה מסקנה המבוססת כראוי ואין מקום להרהר אחריה. ג. יש לזכור כי גם בית המשפט קמא קבע כי "אם אמנם התאונה אירעה במקום אותו קבע הבוחן, האחריות לתאונה רובצת על הנאשם". אלא שבשונה מבית המשפט קמא, שסבר כי לא הוכח במידה הראויה במשפט הפלילי כי התאונה אירעה במקום שקבע הבוחן, דעתי היא כי לאור חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא, לא היתה כל סיבה שלא לבסס את הכרעת הדין על קביעתו של הבוחן כי מקום התאונה היה בנתיב נסיעתו של המנוח. ממילא לא היתה הצדקה לזיכוי המשיב. כן יש לזכור כי המשיב עצמו העיד על כך שמהירות נסיעתו עובר לתאונה היתה כ- 80-90 קמ"ש. המשיב נהג במהירות זו בדרך עירונית שהמהירות המירבית המותרת בה היא 50 קמ"ש (ראו את דו"ח הבוחן, המוצג ת/7, בסעיף 4 שבו). ד. בית המשפט קמא קבע בהכרעת דינו כי מאחר ולא נמצאו על הכביש סימני דחיפה הרי שהיה על הבוחן "(...) לקשור את החריצים הטריים בכביש לאחד מכלי הרכב המעורבים על ידי מציאת סימני אספלט על אחד ממכלולי כלי הרכב המעורבים שיקשרו את המכלול לחריצים בכביש". ואולם, כאן נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות: מדברי בית המשפט קמא עולה כאילו בכל תאונות הדרכים צריכים להימצא אותם סימנים ואותו סוג של ראיות. היינו, כאילו בכל תאונה המותירה אחריה חריצים טריים על הכביש, צריכים להימצא גם סימני דחיפה. כאילו, מדובר בדפוס קבוע. ולא היא! מציאות חיינו מלמדת שכל תאונה נושאת עימה מאפיינים שונים וממילא היא מותירה אחריה סימנים וראיות שונים. עניין זה אינו קשור כלל לחומרת הפגיעות שנגרמו לנפגעי התאונה. יש לעיתים שבתאונת דרכים שבה נפגעו אנשים פגיעות קלות ביותר ימצאו, בין היתר, סימני דחיפה על הכביש, ויתכנו מקרים שבהם יהיה מדובר בתאונה קטלנית ולא יהיו על הכביש סימני דחיפה ואף לא חריצים. כל מקרה ונסיבותיו, הסימנים שהוא משאיר בעקבותיו ותוצאות הפגיעה הנגרמות על ידו. ה. ועוד: בית המשפט קמא העדיף לבסס את הכרעת דינו על העובדה שלא נמצאו סימני דחיפה על הכביש (דבר שהוביל אותו למסקנה כי נותר ספק באשר למקום האימפקט) תחת להסתמך על הודאתו המפורשת של המשיב כי סטה לנתיב נסיעתו של המנוח, הנתמכת בראיות הפורנזיות שמצא הבוחן על הכביש. היינו, חלקי רכב ושברי זכוכית שנמצאו על הכביש. ו. שני עניינים נוספים שהביאו את בית המשפט קמא לקבוע שקיים ספק לגבי מקום האימפקט הם העובדה שהבוחן לא ערך שיחזור עם המשיב כדי שזה האחרון יצביע על מקום האימפקט; והעובדה שהבוחן לא חיפש סימני אספלט על אחד ממכלולי כלי הרכב המעורבים שיקשרו את המכלול לחריצים בכביש. סבורני שגם בכך שגה בית המשפט קמא. אכן, נראה כי רצוי היה לערוך שחזור עם המשיב, כפי שרצוי היה שהבוחן יבדוק אם קיימים סימני אספלט על אחד ממכלולי כלי הרכב המעורבים. ברם, העובדה שפעולות אלו לא נעשו, אינה גורעת מכוחן של ראיות אחרות שהיו מצויות בפני בית המשפט ואשר יש בהן כדי להוביל למסקנה בדבר מקום האימפקט ובדבר אחריותו של המשיב לתאונה. ז. ביום 10.8.2003, יומיים לאחר התאונה, נחקר המשיב בחשד ל"אי שמירה על הימין, נסיעה משמאל לקו ההפרדה וגרימת תאונת דרכים עם חבלה של ממש" (פרטי החשד כמפורט בהודעת המשיב המוצג ת/6). וכך אמר המשיב לחוקרו: "בתאריך 08.08.03 שעה 05:45 לערך, אני נהגתי ברכב הנ"ל פרטי ב.מ.וו. מס' (...) מכיוון עוספיא לכיוון דליה. לפני נקודת המשטרה שבצד ימין יש מן עלייה ואחר כך ירידה לכיוון דליה. אני נסעתי בנתיב הימיני של הכביש וכאשר הייתי סמוך לבניין המשטרה אולי קצת לפניו, באופן פתאומי קפץ אלי כלב גדול מצד ימין. על מנת לא לפגוע בכלב, אני סטיתי שמאלה ונהפכתי להיות בערך במרכז הכביש. אני לא הספקתי לעשות שום דבר, כאשר פתאום הופיעה מכונית ממולי וכעבור שבריר שנייה התנגשנו. פנס קדמית שמאלית (כך במקור! ע.ג.) בפינה קדמית שמאלית. לאחר המכה רכבי הסתחרר ונעצר עם הפנים לכיוון עוספיא. אני פוניתי לבית חולים רמב"ם על ידי מד"א ושוחררתי. הייתי לבד ברכב. חגרתי חגורת בטיחות. אני נסעתי במהירות של כ-80-90 קמ"ש, אי אפשר שם לנסוע מהר מדי כי יש עבודות בכביש באורך של מספר קילומטרים". ח. בעדותו בבית המשפט ביום 16.11.09, היינו, יותר מ- 6 שנים לאחר אירוע התאונה, בעמ' 41 לפרוט' (משום מה העדות נרשמה בכתב יד), אמר המשיב כדלקמן: "נהגתי ברכב פרטי BMW מעוספיא לכיוון דלית אל כרמל. (...). התאונה אירעה לקראת שחר. לא היה חושך. היו דימדומים. לפני תחנת המשטרה קפץ מצד ימין כלב לבן גדול קצת. אני ברחתי ממנו טיפה. דאגתי שלא לסטות מהנתיב שלי. בפחות משבריר של שניה התנגשתי ברכב שבא ממול. (...)". ט. בחקירתו הנגדית, בעמ' 44 אמר המשיב כי - "לתאונה שתי סיבות: האחת והעיקרית שהוא (היינו, המנוח. ע.ג.) סטה מהמסלול שלו. השנייה, כלב קפץ לנתיב שלי ואני סטיתי מעט שמאלה אבל לא נכנסתי למסלול של המנוח". מכאן שבעדותו בבית המשפט, שניתנה כאמור יותר מ- 6 שנים לאחר אירוע התאונה, מסר המשיב, לראשונה, גירסה כבושה כי "(...) ברחתי ממנו (היינו, מהכלב שפרץ לכביש. ע.ג.) טיפה. דאגתי שלא לסטות מהנתיב שלי". המשיב מסר במשטרה שתי הודעות. הודעתו הראשונה (המוצג ת/6) נגבתה ביום 10.8.03 והודעתו השנייה (המוצג ת/8) נגבתה ביום 25.8.03. בהודעתו השנייה נחקר המשיב בחשד לגרימת מוות שלא בכוונה. המשיב מסר בהודעתו זו כי הוא כבר מסר הודעה ביום 10.8.03 ושם פירט את נסיבות המקרה וכי "בשלב הזה אין לי מה לשנות או להוסיף לעדות שלי". משנתבקש המשיב, בשלב החקירה הנגדית, ליתן הסבר לעדותו הכבושה הנ"ל, השיב כי "(...) אני זוכר כי את ההודעה השנייה שמסרתי, מסרתי כאשר לא הייתי מרוכז. כי אז נודע לי על פטירת המנוח" (עמ' 47 לפרוטוקול הישיבה מיום 16.11.09). עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא מלמד כי בית המשפט לא קבע כי הוא מעדיף את גירסתו הכבושה של המשיב על פני הגירסה שמסר במשטרה, סמוך למועד האירוע. עם זאת נראה כי הגירסה הכבושה האמורה היוותה את אחד הגורמים שהביאו את בית המשפט לקבוע כי נותר בלבו ספק באשר למקום האימפקט. חוששני כי ההסבר שנתן המשיב לכבישת עדותו, כאמור לעיל, אינו מניח את הדעת. יפים לכאן דברי כב' השופט זילברטל בע"פ 6908/10 רן דוד נגד מדינת ישראל ( פסק דין מיום 2.1.2013) להם הסכימו גם כב' השופט דנציגר וכב' השופט הנדל, לאמור: "לכבישת עדות, אשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה, השלכות שונות. ראשית, כידוע, משקלה של עדות כבושה אינו רב (ראו, למשל ע"פ 7392/08 אלתורי נגד מדינת ישראל (...)), כמו כן בעדות כבושה ניתן למצוא לעיתים חיזוק לראיות התביעה (ראו ע"פ 365/81 אושרי נגד מדינת ישראל, פד"י ל"ח(1) 114, 129 (1983)), ויש בה גם לפגוע במהימנות מוסר הגירסה הכבושה. נוכח שינוי גירסתו של המערער, אין לנו צורך לדון במשקל שיש ליתן לעדותו. עם זאת, סבורני, כי יש בכבישת העדות כדי להוסיף להתרשמות השלילית הכוללת ממהימנותו של המערער". הואיל וכאמור לעיל בית המשפט קמא לא קבע ממצא באשר למהימנות עדותו של המשיב, ולאור ההלכה הפסוקה כמצוטט לעיל, נראה לי כי לא היה מקום לשקול את גירסתו הכבושה של המשיב כאחד הגורמים שהניעו את בית המשפט לקבוע כי נותר ספק באשר למקום האימפקט. י. סבורני כי בנסיבות העניין ולאור הנימוקים המפורטים לעיל, לא היה מקום לספק שעליו דיבר בית המשפט קמא, שכן למעשה כבר בדברי המשיב עצמו, בהודעתו הראשונה, שניתנה יומיים לאחר התאונה, די היה כדי להוביל למסקנה כי התאונה נגרמה באשמו של המשיב. י"א. גורם זר מתערב עיינתי בסיכומי המשיב כפי שהוגשו בכתב לבית המשפט קמא. המשיב שם את עיקר הדגש בסיכומיו על מחדלי החקירה ועל האופן שבו התנהלה החקירה בידי המשטרה. עם זאת התייחס המשיב בסיכומיו גם לכך שהכלב שהתפרץ לכביש היה גורם זר מתערב אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין אופן נהיגתו לבין אירוע התאונה. כידוע, הלכה פסוקה היא כי נהג סביר חייב להביא בחשבון, בעת נהיגתו ברכב, את האפשרות שאירועים שונים כגון: הימצאות כתם שמן על הכביש, או שברי זכוכית, או בעל חיים החוצה את הכביש באופן פתאומי, או תקר בצמיג, שאירועים שכאלה יקרו במהלך נסיעתו. על כן "ככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר, כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו, אם יתקל באיזה מסיכוני דרך אלה": ע"פ 84/85 דני בן שמואל ליכטנשטיין נגד מדינת ישראל, פד"י מ(3), 141, בעמ' 154. בית המשפט קמא, לא דן ולא החליט דבר באשר לטענה בדבר "גורם זר מתערב". ברם, מחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא עולה כי המשיב נהג בדרך עירונית שהמהירות המקסימאלית המותרת בה היא 50 קמ"ש, במהירות של 80-90 קמ"ש, וסטה מנתיב נסיעתו אל נתיב נסיעתו של המנוח בשל כלב שקפץ לכביש. בנסיבות אלה ברור שהמשיב הפר את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו בעת נהיגתו בדרך עירונית בכך שנהג ברכב במהירות מופרזת, כאמור. אילו נהג המשיב במהירות המותרת, 50 קמ"ש, כי אז יכול היה למנוע את הצורך לסטות מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעתו של המנוח ולגרום בכך לתאונה. בנסיבות אלה, סבורני כי גם אם נקבל את טענת המשיב כי כלב התפרץ לכביש וכי עובדה זו גרמה לו לסטות מנתיב נסיעתו, אין בגורם זה כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי בין אופן נהיגתו לבין אירוע התאונה. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מציע כדלקמן: א. לקבל את ערעור המדינה, לבטל את זיכויו של המשיב ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ב. להורות על החזרת התיק לבית המשפט קמא כדי לשמוע טענות וראיות לעניין העונש ולגזור את דינו של המשיב. ע. גרשון שופט השופט א' קיסרי: במחלוקת שנפלה בין חבריי דעתי היא כדעתו של אב בית הדין ומנימוקיו. אוסיף עוד שמהכרעת הדין עולה שבית המשפט קמא לא שוכנע במידה הנדרשת למשפט פלילי שהתאונה אירעה במקום שאותו קבע הבוחן ועל כן הוא ראה לזכות את המשיב. חברי, אב בית הדין, סבור שאין להתערב במסקנה זו, וכאמור דעתי כדעתו. בחוות דעתו החולקת של חברי, השופט גרשון, הושם דגש על מהימנות, או ליתר דיוק העדרה, של עדות המשיב על רקע הסתירות שהתגלו בה וכבישת חלק ממנה. מסקנתו היא, לכן, שאין לתת אמון בגרסת המשיב ולכן לא היה מקום להסתמך עליה לכל צורך שהוא הקשור לקביעת המקום שבו אירעה התאונה. לדעתי מסקנתו של בית המשפט קמא בדבר קיומו של ספק באשר למקום שבו אירעה התאונה אינה מבוססת על גרסתו של המשיב ואני נוטה לחשוב שבית המשפט קמא היה ער לסתירות שנגלו ממנה ולא התעלם מהם. הספק היה בנוגע לממצאים שאליהם הגיע הבוחן המשטרתי והוא נובע מכשלים בחקירת התאונה. חברי, השופט גרשון, סבור שהמענה לכשלים אלה יכול להימצא בסתירות שבעדויות המשיב אולם לא נראה לי שאת מה שהחסירה החקירה ניתן להשלים על ידי המסקנה שגרסת המשיב איננה ראויה לאמון. בית המשפט קמא יכול היה להגיע למסקנה שמקום אירוע התאונה לא הוכח די הצורך וכפועל יוצא מכך לזכות את המשיב. א' קיסרי, שופט הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור. מחדלחקירה משטרתיתמשטרהZZ