קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלת ריאות בגלל חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה: נתוני רקע ועובדות 1. התובעת, ילידת 1952, עבדה בשירות הנתבעת בין השנים 1981—2001. במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, עבדה התובעת בעבודות הקמה של מתקן הפצחן הקטליטי (להלן: "המתקן") במפעל הנתבעת באשדוד, ובעבודות פקידות והנהלת חשבונות במפעל הנתבעת בחיפה. התובעת הגישה תביעה זו לפיצויים על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") עקב מחלת הריאות החסימתית (להלן: "מחלת הריאות") ממנה היא סובלת היות ולטענתה הייתה חשופה במסגרת עבודתה לחומרים מזיקים ורעילים אשר גרמו לה לחלות. התובעת הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כסובלת ממחלת מקצוע ונקבע כי לתובעת 100% נכות צמיתה. 2. הנתבעת כפרה בעובדות הנטענות ובאחריותה למחלת הריאות החסימתית ממנה סובלת התובעת או בשאלת הקש"ס בין המחלה לבין עבודתה של התובעת. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה ממחלת הריאות. 3. לנוכח חילוקי הדעות בשאלות הרפואיות, מינה בית המשפט ביום 6.4.06 את פרופ' ריבק (להלן: "המומחה התעסוקתי") שמונה ע"י בית המשפט. ביום 12.07.07 נתן המומחה את חוות דעתו בתחום הרפואה התעסוקתית (להלן: "חוות הדעת") ובה קבע כי בין הגורמים למחלת התובעת ניתן לייחס כ - 35% לעבודתה וכ - 65% לעובדה שהתובעת עישנה. תחילה, טרם אכריע בשאלת האחריות אביא בתמצית את טענות הצדדים. טענות התובעת 4. לטענתה התובעת עבודתה לא הייתה עבודת מזכירות רגילה והיא הייתה כרוכה בעבודה בשטח ובחשיפה רבה לאבק, גפרית וחומרים רעילים ומזהמים. בעבודתה בהקמת המתקן באשדוד, שנמשכה כ - 3 שנים, הייתה חשופה גם כן לחומרים מזיקים. העבודה בוצעה רובה בשטח פתוח באתר ההקמה ואף ההגעה אל האתר הייתה בדרך עפר תוך חשיפה קבועה לאבק, לגפרית ולחומרים נדיפים נוספים. זמן החשיפה של התובעת בשטח במתקן באשדוד היה לטענתה כ - 5 שעות ביום לפחות. באשר לעבודתה בחיפה, בין השנים 1981- 1989 התובעת עבדה כמנהלת חשבונות אולם היא עברה מספר פעמים ביום בשטח פתוח אשר היה מזוהם לטענתה בחומרים רעילים ששמשו את המפעל ובהתנדפויות רעילות ממיכלי האחסון. זמן החשיפה של התובעת לחומרים רעילים מחוץ למשרד הסתכם לטענתה בכ - 110 דקות ביום. בין השנים 1993 - 1994 הוצבה התובעת כמזכירה מעבדה ומשרדה היה ממוקם במעבדה בשטח הייצור בתוך המפעל. לטענת התובעת במסגרת עבודתה במעבדה (בתקופה הרלוונטית המעבדה טרם שופצה) היא נחשפה על בסיס יומיומי לחומרים מסוכנים אשר היו מצויים בכל חדרי המעבדה כולל במעבדת התפעול בה שוכנו כל החומרים המסוכנים עבור אגף הייצור. בנוסף לטענתה היא נדרשה לעסוק בהעברת חומרים שונים וביניהם אמוניה, בנזין, קרוסן ועוד מחדר המעבדה למיכלים צהובים מחוץ למעבדה המשונעים לרמת חובב. וכן לעבוד בחלק הפתוח במעבדה בבדיקת מיכלי חמצן, חנקן וכו' לשם ביצוע הזמנות מהמחסן ושינוע. זמן החשיפה היומי של התובעת בזמן עבודתה במעבדה עמד לטענתה על כ - 140 דקות ביום. בין השנים 1992 - 2001 התובעת מעריכה את זמן החשיפה הכולל בכ - 90 דקות ליום. 5. לטענתה, בשנת 1999 התגלה החשד הראשוני למחלתה. בהמשך, ביום 14.2.00 אובחנה אצלה אמפיזמה קשה (נפחת). לפיכך טענה התובעת כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. עוד לטענתה, כל החומרים להם הייתה חשופה הם אלו אשר גרמו למחלתה ולנכותה הצמיתה שכן הנתבעת העסיקה אותה בתנאי בטיחות לא סבירים, ללא נקיטת אמצעי בטיחות המתחייבים מניהול מפעל שבו חומרים מזהמים ומזיקים. הנתבעת לא הזהירה את התובעת בדבר התכונות המסוכנות שיש בחומרים שבסביבתה ואיש לא הנחה אותה בדבר שיטות עבודה בטוחות שתמנענה חשיפתה לחומרים. הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות מינימאליים הנדרשים בעבודה עם חומרים מסוכנים והפרה כלפי התובעת חובות חקוקות הקבועות בתקנות ארגון ופיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד - 1984 ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשל"ז - 1977. במסגרת עבודתה לא הונחתה התובעת להשתמש בכל אמצעי המיגון, לרבות כפפות ומסכת מגן, להגנה על דרכי הנשימה או כל אמצעי מיגון אחר. לפיכך, התובעת סבורה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד כלפי עובד. הנתבעת לא נקטעה באמצעי זהירות שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שמבצע העובד מטיבה וטבעה. 6. באשר לחוות דעתו של המומחה התעסוקתי אשר המליץ בחוות דעתו לקבוע כי בין הגורמים למחלת התובעת ניתן לייחס כ - 35% לעבודתה וכ - 65% לעובדה שהתובעת עישנה. מבקשת התובעת לקבוע שהנזק כולו נגרם עקב תנאי עבודתה אצל הנתבעת. מחלת התובעת נגרמה לטענתה עקב החשיפה לאבק, לגפרית, לזיהום אוויר וחומרים מזהמים אחרים. לטענתה, המומחה שמונה בשלב מוקדם בתיק, לא שמע עדים, לא אסף פרטים ולפניו לא עמדו מלוא מסמכיה של התובעת. בעדותו שינה המומחה מספר פעמים את דעתו בנוגע לאחוזי הנכות אותם יש לשייך לעבודתה של התובעת. התובעת ממשיכה וטוענת כי המומחה הינו מומחה לרפואה תעסוקתית ולא מומחה למחלות ריאה. הוא נשען על סטטיסטיקות, קבע הסתברויות ולא ידע לענות על שאלות קונקרטיות. המומחה לא יכול היה לקבוע הלכה למעשה את הקשר הסיבתי כל שהוא עשה הינו קביעת הסתברות בהתבסס על מחקרים מתחם הרפואה וזאת מבלי להתייחס למחלה הספציפית של התובעת, מבלי לבדוק את התובעת וסביבת עבודתה ומבלי לבדוק את מלוא המסמכים ובכללם הרפואיים שהועברו אליו, וכן מבלי להתייחס לרמות העישון שיש בהן כדי לגרום למחלתה. המומחה עשה את החלוקה בין הגורמים האישיים של התובעת לבין החשיפה הסביבתית האישית בדרך של אומדן אולם בעדותו בבית המשפט הודה כי הוא לא יודע מה קרה בפועל ספציפית לתובעת. התובעת ממשיכה ומציינת כי אין לה כל היסטוריה של מחלות ריאה, אין במשפחתה היסטוריה גנטית של מחלת ריאות והיא אף החלה לעשן בגיל מבוגר יחסית. התובעת עישנה משנת 1981 כחצי קופסא ליום בממוצע, והמומחה בחקירתו הודה כי כמות עישון זו לא גבוהה. חשיפת התובעת לחומרים מזהמים, לגופרית ולאבק במקום עבודתה אינה שונה במאומה מהחשיפה של עובדים תעשייתיים המתוארים במחקרים שהביא המומחה, מעשנים או לא. מחלת התובעת נגרמה כתוצאה מחשיפתה במשך שנים רבות לאבק בכמות אדירה, גופרית וחומרים מזיקים. טענות הנתבעת 7. הנתבעת טענה תחילה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לטענתה עילת התביעה המבוססת על חשיפה לכאורית של התובעת לחומרים כימיים במהלך עבודתה אצל הנתבעת. התובעת עבדה אצל הנתבעת משנת 1981 ועד לשנת 2001. התביעה הוגשה ביולי 2003. לפיכך כל טענה המתייחס לאירועים שקדמו ליום 1.7.96 דינן להידחות מחמת התיישנות. באשר לתביעה לגופה, לטענת הנתבעת אין מנוס מלקבוע כי התובעת כשלה בניסיונה להוכיח כי מחלת הריאות שממנה היא סובלת נגרמה כתוצאה מעבודתה אצל הנתבעת. התובעת אשר הייתה מעשנת כבדה במשך כ - 29 שנים, עבדה בכל שנות עבודתה אצל הנתבעת בתפקידים מזכירותיים בלבד, ולא הוכיחה כי התקיים גורם סיכון כלשהו שנבע מעבודתה. בתקופת עבודתה של התובעת במתקן באשדוד, לא נדרשה התובעת כלל להיכנס לאתר העבודות ההנדסיות. המתקן היה נפרד לחלוטין מהמפעל והמשאיות שיצאו מהמפעל ונשאו חומרים במיכלים אטומים לא עברו דרך המתקן. זאת ועוד, המתקן שהיה בתקופה הרלבנטית בשלבי הקמה כלל לא הכיל חומרים כימיים. גם טענתה של התובעת כי נחשפה לחלקיקי אבק וגפרית עקב סמיכות המתקן למפעל חברת חשמל ונסיעת משאיות על כביש הגישה לא יכולה להתקבל שכן הגישה של התובעת לאתר ההקמה הייתה דרך שביל חיצוני למפעל, שבו המכליות שפינו גופרית (במיכלים אטומים) כלל לא נסעו. הנתבעת מתייחסת לתמונות אותם צירפה התובעת וטוענת כי הכביש שצולם אינו כביש הגישה למתקן, אין כל הוכחה כי גופרית הייתה פזורה על הכביש, התמונות עצמן לא רלוונטיות ואין מקום לתת להן כל משקל ראייתי. 8. במסגרת עבודתה בשנת 1992, עברה התובעת לעבוד בלשכה המשפטית של הנתבעת במפעל בחיפה, ובמחצית השנייה של שנת 1993 עברה התובעת לעבוד כפקידה במעבדת המחקר, בתפקיד מינהלי שאינו כרוך בעבודה ו/או בחשיפה לחומרים מסוכנים. בספטמבר 1994 עברה לעבוד במחלקת כספים וחשבונות עד לשנת 2001, שאז סיימה את עבודתה אצל הנתבעת. לאורך כל שנות עבודתה התובעת לא נדרשה לבוא במגע עם חומרים כימיים כלשהם ואף לא נחשפה לחומרים כאלה, לא שכן חשיפה מסוכנת. לטענת הנתבעת אין כל בסיס לטענתה של התובעת לפיה נדרשה להעביר חומרים לרמת חובב שכן דרישה זו לא הייתה חלק מתפקידה של התובעת. לכל היותר מדובר בהעברת הדפסות ומסמכים בין המשרדים השונים. בניגוד לנטען על ידה התובעת לא התבקשה לעשות דבר שקשור בחומרים עצמם, וגם אין זה סביר כי התבקשה לעשות כן משום שמלאכת העברת החומרים הכימיים נעשית ע"י דוגמת המעבדה או הבוחנים של החומרים השונים ובכל מקרה לא ע"י עובדים בתפקידים אדמיניסטרטיביים, כדוגמת התובעת. לטענת הנתבעת אף אם טענת התובעת כי נחשפה לחומרים כלשהם תתקבל, אזי ברור כי עליה להוכיח כי נחשפה במידה מסוכנת לאותם חומרים. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה מה סוגם של החומרים אליהם נחשפה לכאורה. אין בהימצאותם של חומרים כימיים מאופסנים ומוחזקים כראוי בתוך שטח המפעל, כדי ללמד שהתובעת הייתה חשופה באופן מסוכן לחומרים כימיים, ואין בכך כדי להקים קשר סיבתי עובדתי ו/או רפואי בין עבודתה של התובעת אצל הנתבעת לבין מחלתה. 9. באשר למומחה בתחום התעסוקתי, טוענת הנתבעת כי המומחה אשר קבע בחוות דעתו כי יש לשייך את נסיבות עבודתה של התובעת למחלתה בכ- 35% חזר בו בעדותו ותיקן זאת ל - 25%. לטענתה, אין לתת משקל לחוות הדעת וזאת במיוחד לאור פס"ד בעניין עדן מלול (דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל חיפה נ' עדן מלול, ניתן ביום 29.8.10) (להלן: "דנ"א מלול"), שכן אין עוד להכיר בחריג האחריות היחסית במקרים של סיבתיות עמומה, ויש להוכיח את התביעה על פי מאזן הסתברויות. זאת ועוד, מאחר ויש גורמי סיכון סביבתיים שונים, אין לשייך את כול ה - 25% למקום עבודתה של הנתבעת. לטענת הנתבעת אין ספק כי גורם הסיכון המשמעותי ביותר למחלת התובעת הוא עישון. התובעת אישרה בעדותה כי נהגה לעשן במשך כ - 19 שנים, החל משנת 1981 ועד סוף שנית 1999. למרות ניסיונה של התובעת להפחית בחשיבות ובכמויות העישון שלה בעבר, יש לקבוע כי התובעת הייתה "מעשנת כבדה" וסבלה לאורך השנים שעישנה משיעול עמוק וקשיי נשימה. גם לאחר שאובחנה מחלת הריאות התובעת לא חדלה לעשן ובכך אף החמירה את נזקיה. לאור האמור דין התביעה להידחות מכיוון שלא הוכח שהנתבעת הפרה חובות חקוקות או שהתרשלה. כמו כן לא הוכח קשר סיבתי בין מחלת התובעת לעבודתה עבור הנתבעת. בנוסף, הנתבעת מתייחסת לטענתה של התובעת לפיה יש להחיל את סעיף 41 לפקודה וטוענת כי זאת מעבר לכך שהסיטואציה שלפנינו לא עומדת בתנאי הסעיף, הטענה עצמה הינה הרחבת חזית אסורה. דיון 10. בטרם אכריע בתביעה לגופה, יש להתייחס לטענת ההתיישנות אותה מעלה הנתבעת. לטענתה מאחר והתובעת עבדה עבורה משנת 1981 ועד לשנת 2001 והתביעה הוגשה ביולי 2003, כל טענה המתייחס לאירועים שקדמו ליום 1.7.96 דינה להידחות מחמת התיישנות. אינני מקבל טענה זו. סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 8 קובע אפוא כי כאשר העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובעת, מסיבות שלא היו תלויות בה, והיא גם לא התרשלה במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתה (ראה: ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מט(5) 485, בעמ' 503). למעשה כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואזכורה לא ניתן להגיש תובענה, ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין "העובדות המהוות את עילת התובענה" במובן סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ראה: בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, בעמ' 684). לטענת התובעת, בנובמבר 1999 התגלה החשד הראשוני למחלתה, אולם רק ביום 14.2.00 אובחנה אצל התובעת אמפיזמה קשה (נפחת) ע"י ד"ר יעקובי. הנתבעת לא הצליחה לסתור ממצאים אלה. מכאן שרק ביום 14.2.00 או לכל המוקדם בנובמבר 1999 נודעו למעשה לתובעת מלוא העובדות המהוות את עילת התביעה. לפיכך, הגשת התביעה ביום 2.7.03 הינה במסגרת הזמן בה התביעה טרם התיישנה. כעת לתביעה לגופה. שאלת האחריות 11. הפסיקה, בשורה ארוכה של פסקי דין, הכירה בתביעות בגין מחלות מקצוע כתוצאה מחשיפה לחומרים מסוכנים במסגרת העבודה. חדירה של חומרים כאלה ואחרים דרך הנשימה מהווה שרשרת של אירועים המהווים פגיעות חוזרות ונשנות. גם פגיעה בדרכי הנשימה שנגרמה אט אט ע"י הצטברות של אינספור פגיעות זעירות שחזרו ונשנו, שכל אחת מהן גרמה לנזק מזערי, תוכר כמיקרו טראומה. כל אימת שעובד נשם לריאותיו את האוויר הרווי יסודות מזיקים, נגרמה לו פגיעה זעירה (ראה: ל. טומשין, ג. מרקמן ונ. גנאינסקי, תאונות עבודה ומחלות מקצוע [תשע"ב - 2011] עמ' 319). 12. במסגרת מערכת היחסים השכיחה כל כך בין עובד למעבידו, קבעה הפסיקה המעביד חב בחובות זהירות מושגיות וקונקרטיות שהפרתן מזכה את העובד באפשרות לתבוע את מעבידו בגין רשלנות. חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין [הוצאת שנהב הדרכות, 2003] ע"מ 429 - 437). האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדיו אינה קלה גם אם אינה מוחלטת. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון (ראה: ע"א 5890/97 - צים חברת השיט הישראלית נ' גבריאל אוחנה תק-על 99(1), 587 ,עמ' 588, ראה גם ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, ,עמ' 229-230). אחת מחובותיו האישיות של מעביד כלפי עובדיו במסגרת אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי לשמור על ביטחונם היא להנהיג ולקיים שיטת עבודה מתאימה ובטוחה. החובה היא כפולה: להנהיג ולקיים (לפקח). לא די בכך שהמעביד קובע פעם אחת שיטת עבודה מתאימה או התנהלות בטוחה. החובה נמשכת גם אחרי זה ועליו לדאוג לכך שקביעותיו יקוימו הלכה למעשה במשך כל הזמן (ראה: ע"א 171/65 אריה גרייף מ' מגן צ'טווד בע"מ, פ"ד, י"א (2) 1051. וראה גם ע"א 5425/97 - עירית קירית מוצקין נ' נטליה דביר . פ"ד נג(3), 172 ,עמ' 177-178). 13. התובעת נפגעה כתוצאה משאיפת אבק, גופרית וחומרים מזיקים אחרים. הנזק שנגרם לתובעת יכול היה להימנע אם היו ננקטים אמצעי הזהירות הראויים ואם התובעת הייתה עוברת הדרכה מתאימה במועד. אין ספק שעל המעביד לספק את אמצעי ההגנה וההדרכה הראויה להתנהלות בטוחה ומתאימה למקום העבודה. אזהרה כללית וסתמית בדבר קיום סיכון אינה פותרת את המעביד מחובת ההדרכה המקצועית באשר לאופן ביצוע העבודה והשימוש באמצעי מגן. כמו כן היא אינה פותרת את המעביד מחובת הפיקוח בדבר התנהלות נכונה וראויה של עובדים, ונקיטת אמצעי בטיחות בפועל (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין [הוצאת שנהב הדרכות, 2003] ע"מ 443 - 444, ראה גם ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן) וערעור שכנגד, פד"י מא (4) 524, עמ' 529-530). חובת השמירה על הוראות הבטיחות בעבודה, לרבות הדרכת העובד על-ידי המעביד בשיטת עבודה בטוחה, נגזרת כאמור מחובת הזהירות שלו כלפי עובדו. מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה, במיוחד אם הן נסתרות, ולהדריכו בדרכי עבודה נאותות. חוסר אזהרה והדרכה, וכן אי אספקה של אמצעי מגן נאותים מהווה רשלנות מצד המעביד (ראה: ע"א 284/64, בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פד"י י"ט(1) 371 ). 14. במקרה שלפניי מצאתי כי הנתבעת, בהיותה המעבידה של התובעת, לא דאגה להדריך את התובעת אודות הסכנות הכרוכות בסביבת העבודה ולא סיפקה לתובעת אמצעי מגן הולמים ולפיכך הפרה את חובותיה כמעבידה ונהגה ברשלנות אשר תרמה תרומה ממשית לקרות הנזק. בנוסף, הנתבעת הפרת גם חובה חקוקה העולה מתקנות הבטיחות המסדירות אמות מידה באשר לחובת המעביד בעניין חשיפת עובדים לסיכונים במקום העבודה וכן הדרכתם בנוגע לדרכי ההתגוננות מסיכונים אלה. כך סעיפים מס' 2 - 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 קובעות: " 2 . מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום. 3. (א) מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה. (ב) מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה. (ג) הדרכה למנהלי עבודה ולעובדי תחזוקה תינתן באמצעות המוסד לבטיחות ולגהות או מוסד או אדם אחר שאישר לכך מפקח עבודה ראשי..." כמו גם סעיף 2 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד-מגן אישי), התשנ"ז-1997, אשר קובע: "2. מקום עבודה שלא ניתן למנוע בו סיכונים בטיחותיים על ידי בניה או התקנה, חייב מעביד, לשם מניעת סיכוני בטיחות לעובד, לספק לו ציוד מגן אישי כמפורט בתקנות אלה..". על נתבעת כמחזיקה במקום עבודה לקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם באמצעות בעל מקצוע מתאים ולוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף. כמו כן על מחזיק במקום עבודה לנקוט באמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה. הכלל הוא כי עובד לא יועסק במקום עבודה אלא אם כן ניתנה לו הדרכה וסופקו לו אמצעי המיגון הנדרשים. הנתבעת לא פעלה בהתאם לכלל זה ולפיכך התרשלה. 15. אומנם, התובעת שעבדה בסביבת עבודה בה הייתה חשופה לאבק, גופרית וחומרים רעילים ומזהמים עישנה סיגריות במשך 19 שנים. עישון זה הוא ללא ספק הגורם העיקרי למחלת הריאה ממנה סובלת התובעת ואשר בגינה קבע המל"ל כי לתובעת 100% נכות צמיתה. שאל הקשר הסיבתי בין התרשלותה של הנתבעת או הפרת החובה החקוקה מצידה לבין הנזק שנגרם לתובעת, היא שאלה מורכבת וקשה במיוחד על רקע העישון הכבד מצד התובעת. המומחה התעסוקתי שוכנע והמליץ בפני ביהמ"ש בחוו"ד ובעדותו בפניי, כי יש לחלק את האחריות למצבה של התובע כאשר החלק העיקרי למצבה נובע מהעישון. השאלה היא האם הנתבעת, כמעבידה של התובעת אחראית, גם אם לא באופן מלא אלא באופן חלקי, למחלת הריאה ממנה סובלת התובעת? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. להלן אבהיר מסקנתי זו. 16. מחומר הראיות עולה כי למרות שהתובעת עסקה בעבודות פקידותיות בעיקר וכן בהנהלת חשבונות, עבודתה לא בוצעה כולה במשרד אלא הייתה כרוכה בנוכחות לא זניחה בשטח וכתוצאה מכך בחשיפה לאבק, ולחומרים שונים. בעבודתה של התובעת באתר ההקמה באשדוד, שנמשכה כ - 3 שנים, היא הייתה חשופה לכמויות לא מעטות של אבק וחומרים אחרים. העבודה בוצעה רובה בשטח פתוח באתר ההקמה ואף ההגעה אל האתר הייתה בדרך עפר תוך חשיפה קבועה לאבק, לגפרית ולחומרים נדיפים נוספים. מעדויות שנשמעו עולה כי במסגרת עבודה הרבתה התובעת לשהות מחוץ למשרד ובשטח הפתוח. באשר לעבודתה בחיפה, בין השנים 1981- 1989 התובעת עבדה בהנהלת חשבונות אולם היא עברה מספר פעמים ביום בשטח פתוח אשר בו היו חומרים שונים ששמשו את המפעל. בין השנים 1993 - 1994 הוצבה התובעת כמזכירה מעבדה ומשרדה היה ממוקם במעבדה בשטח הייצור בתוך המפעל. במסגרת עבודתה במעבדה היא נחשפה על בסיס יומיומי לחומרים מסוכנים אשר היו מצויים בכל חדרי המעבדה כולל במעבדת התפעול בה שוכנו כל החומרים המסוכנים עבור אגף הייצור. בנוסף היא שהתה גם בחלק הפתוח במעבדה. 17. העד שלמה אסור (בעמ' 25 לפרוטוקול הישיבה מיום 1.7.9), נשאל בעניין והשיב: "ש.    התפקיד שלה היה למלא טפסים לרשום את האנשים שיוצאים ונכנסים לתת אישורי בטחון. ת. זה נכון אבל היינו צריכים לבדוק את זה בשטח, היינו צריכים לגשת לשער לבדוק מי שנכס רשאי להכנס, מבחינת אישור בטחון, אישור כניסה... " העד דניאל גינצבורג אישר בעדותו (בעמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.09) כי עבודתה של התובעת דרשה נוכחות בשטח: "ש.   התפקידים שלה היו אדמניסטביים. ת. לא בדיוק, היא היתה צריכה להיות נוכחת בשער. כל דבר שלא עובדים בידיים זה אדמניסטריביים. חלק מהעבודה היה במשרד וחלק בחוץ העבודה היתה מינהלית..." גם העד שלמה תומר אישר בעדותו (בעמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.10) כי חלק ארי מעבודתה של התובעת בוצע בשטח עצמו: "ש.         כמו שאמרת התובעת היתה מזכירה, תסכים איתי שמתוקף תפקידה היא לא עסקה בעבודות ההקמה הפיזיות של המתקן. ת.        היא לא עשתה עבודות ריתוך ופיזיות וגם אני לא עשיתי, אבל מטבע הדברים אתר הקמה זה אתר שבו אתה נמצא כל הזמן למעשה בשטח. היא היתה צריכה להעביר הרבה מאוד חומר לקבלנים שהיו בשטח. ש.        לאיזה חומר אתה מתכוון. ת.        חשבונות טפסים. היא היתה בתנועה רוב הזמן... " 18. התובעת בעצמה נשאלה בעניין (בעמ' 34 לפרוטקול הדיון מיום 1.7.09) והשיבה: "ש.  את מאשרת ומתארת בתצהיר את לא עבדת במהלך שנות עבודתך עם חומרים מסוכנים, היית מנהל חשבונות ופקידה. ת.   בהגדרה, אני הייתי בסביבה של החומרים, כי עבדתי במעבדה, עם גפרית במקום פתוח שנתיים וחצי באתר הקמה יש מכלי אחסון התנדפויות במיכלי האחסון. הייתי בשטח שהיה בהם חומרים מזוהמים ומסוכנים. ש.        אבל לא עבדת בהם. ת.        זה לא היה התפקיד שלי לעבוד בהם הייתי בסביבה שלהם..." העולה מן המקובץ הוא כי התובעת שהתה שעות לא מועטות בשטח ומחוץ למשרד. למרות האמור ולמרות החומרים להם הייתה חשופה התובעת הנתבעת העסיקה אותה בתנאי בטיחות לא סבירים, וללא נקיטת אמצעי בטיחות המתחייבים מניהול מפעל שבו חומרים מזהמים ומזיקים. הנתבעת לא הזהירה את התובעת בדבר התכונות המסוכנות שיש בחומרים שבסביבתה ואיש לא הנחה אותה בדבר שיטות עבודה בטוחות שתמנענה חשיפתה לחומרים. הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות הנדרשים בעבודה עם חומרים מסוכנים ולא הנחתה את התובעת להשתמש בכל אמצעי המיגון, לרבות כפפות ומסכת מגן, להגנה על דרכי הנשימה או כל אמצעי מיגון אחר. בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות של מעביד סביר. 19. לטענת הנתבעת אף אם תתקבל טענת התובעת כי שהתה מחוץ למשרד ונחשפה לחומרים כלשהם ללא אמצעי הגנה, אזי ברור כי עליה להוכיח כי נחשפה במידה מסוכנת לאותם חומרים. כמו כן עליה להוכיח מה סוגם של החומרים אליהם נחשפה לכאורה. שכן לטענתה אין בהימצאותם של חומרים כימיים מאופסנים ומוחזקים כראוי בתוך שטח המפעל, כדי ללמד שהתובעת הייתה חשופה באופן מסוכן לחומרים כימיים, ואין בכך כדי להקים קשר סיבתי עובדתי ו/או רפואי בין עבודתה של התובעת אצל הנתבעת לבין מחלתה. הבעיה המרכזית בקביעת קשר סיבתי עובדתי בתביעות מהסוג שלפנינו היא בעיית חוסר הוודאות. חוסר הוודאות הנוגע לדרישת הקשר הסיבתי העובדתי בתביעות מסוג זה נפוץ מאחר ואי אפשר להוכיח קשר סיבתי אר ורק על סמך תצפית אובייקטיבית אלא אם מצטרפות לתצפית גם הנחות שנובעות מההיגיון ומניסיון החיים. הקושי בקביעת קשר סיבתי חמור במיוחד כשהנזק נובע מזיהום סביבתי, שכן בהרבה מקרים המדע אינו יודע מהן השפעותיהם של החומרים המזהמים, והמשפט אינו יכול להיעזר לצורך קביעת הקשר הסביבתי בקרבה בזמן ובמקום, שהם מאמצעי העזר להוכחת קשר סיבתי במקרים הרגילים. הקושי לקבוע את קיומו של קשר סיבתי בין הזיהום לבין הנזק נובע מהעדרו של מידע (ראה: בועז שנור, תביעות נזיקין סביבתיות [תשע"א - 2011] עמ' 359 - 360). בשנים האחרונות הועלו פתרונות שונים בפסיקה להקלה על תובעים להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי במקרה של חוסר וודאות. הפתרון המוצע בדנ"א מלול הינו פתרון אחד ממספר פתרונות שהוצגו בפסיקה. במידה ובית המשפט היה הולך במסלול ובדרך המפורטת אותה התווה פס"ד היה על התובעת להביא ראיות נוספות, שיעמדו במבחנים שנקבעו בדנ"א מלול, כגון תצהירים וראיות של עובדים נוספים שחלו במחלת ריאות וכו'. לא ניתן היה להסתפק בעדותה של התובעת עצמה לפיה לעובדים נוספים בבתי זיקוק נגרמו בעיות נשימה, שיעול, דלקות ועוד (ראה: עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.09). אולם מכיוון שהפתרון המשפטי בו בחרתי להכריע הוא לא הפתרון הרגיל להבדיל מהפתרון המוצע בדנ"א מלול, לפיכך אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה לאור דנ"א מלול אין לתת מקום לחוות הדעת של המומחה ואבהיר. 20. הכלי העיקרי להוכחת קשר סיבתי בין זיהומים סביבתיים לבין נזקי גוף הוא ראיות מדעית. כדי שהשופט יסתמך על ראייה מדעית, עליו להשתכנע כי התיאוריה העומדת מאחורי הראיה מקובלת בעולם המדע, וכי הבדיקה עליה מעיד המומחה נעשתה לפי הכללים הדרושים. מכאן עולה כי במקרים שבהן הובאו בפני בית המשפט ראיות מהימנות על עמדתו של המדע בנושא שבמחלוקת, יסתמך בית המשפט על ממצאים אלה (ראה: בועז שנור, תביעות נזיקין סביבתיות [תשע"א - 2011] עמ' 363). מחוות הדעת של המומחה (ראה: בימ"ש/1) עולה כי לא ניתן לשלול את חשיפתה של התובעת לאוויר באזור עבודתה בחיפה וכן לאבק שנותר בעת הקמת המתקן באשדוד. בעמ' 4 לחוות דעתו מציין המומחה כדלקמן: "המקרים בהם נמצא קשר לגורמים תעסוקתיים היו בכורי פחם, כורים בסלעים קשים, עובדי חפירת מנהרות, עובדים בייצור בטון וכן עובדים החשופים לאבק, חומרים גזים וכימיים. גב' בראון לא הייתה עובדת מעבדה וכן לא עבדה בעבודות הקשורות ישירות ליצירת אבק, גזים או ישירות עם חומרים כימיים. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול חשיפתה של גב' בראון לאוויר שבאזור בתי הזיקוק בחיפה ולאבק שנוצר בעת תנועת משאיות בעת הקמת המתקן באשדוד...מכוון שגב' בראון עישנה הייתי מייחס את העישון כגורם ראשי למחלתה ואת החשיפות במקום העבודה כגורם משני ביחס של כ - 65% לעישון ו - 35% לחשיפה בעבודה..." (הדגשות שלי - י.ו). ככלל בית המשפט יעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו. לא מצאתי כי יש מקום לסטות מכלל זה. המומחה הציג חוות דעת מקצועית המבוססת על ניסיונו רב השנים, עיון במסמכים שונים שהומצאו לו ע"י הצדדים, בדיקתה של התובעת (ביום 4.10.06) כמו גם על הספרות המדעית והרפואית המעודכנת ליום כתיבת חוות הדעת. המומחה נחקר ארוכות ע"י שני הצדדים בבית המשפט. בעדותו נשאל המומחה, בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.08, בנוגע לדרך בה הגיע לקביעת הקשר הסיבתי בחוות הדעת: "ש. האם נכון שאחד הדברים החשובים לשם קביעת קשר סיבתי אפשרי בין חשיפה תעסוקתית לבין מחלה, ובמיוחד מחלה כאשר ידוע שהגורם העיקרי הוא עישון הוא לדעת קודם כל באילו חומרים מדובר, לאילו חומרים היתה חשיפה ואח"כ לבדוק האם החשיפה מסוכנת? ת.  השאלה מסובכת ולכן גם אני התלבטתי די הרבה בכתיבת חוות הדעת. החומרים הכימיים שציינת בנזן וסילן הם לא אלה שבקו הראשון של יצירת אותה מחלה שנקראת S.O.P.D - - שזו מחלת ריאות חסימתית כרונית אלא דווקא יותר האבק והחשיפה לאבק. מכיוון שבסיפור של התובעת ואני לא הייתי שם ולא יכול לכמת את זה, היה סיפור של חשיפה לאבק בשנות עבודתה ומכיוון שהיא גם עובדה וזה נכון שהעישון הוא הגורם המרכזי למחלה זו, אבל מהספרות עולה כי גם חשיפות לאבק וחומרים אחרים גרמו לעלייה בשכיחות המחלה הזו, נאלצתי לעשות חלוקה בין הגורמים האישיים של התובעת לבין החשיפה הסביבתית/האישית..." 21. זאת ועוד; לשאלת ביהמ"ש כיצד קבע את החלוקה בין גורמי האשם, טען המומחה בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.08 כי עשה זאת בדרך אומדן המתבסס על ספרות. בהמשך, בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.08 הסביר המומחה כיצד הרכיב את חוות הדעת, וכיצד קבע את הקשר הסיבתי:          "ת. כאשר קובעים קשר סיבתי הקריטריונים האלו נכנסים לשיקול דעת. כאן מדובר במקרה מורכב, אין חומר ספציפי שמנסים להוכיח קשר סיבתי אליו שאז לוקחים קריטריון קריטריון ובודקים אם יש יחס מנה תגובה, אם יש מנגנון ביולוגי מדוייק, ישנם 8-9 קריטריונים. בראש וודאי הולכים לפיהם. הדבר הראשון הוא האם היתה חשיפה וזה מסתמך על הסיופר כמובן. הספרות די קונסיסטנטית בכך שחשיפה לאבק ואפילו לא מפורט עד הסוף איזה, למרות שיש סוגי אבק שהם יותר פטוגנים, מעלה את הסבירות ומחלת ריאות חסימתית כרונית, לכן זה לא בדיוק כל קריטריון וקריטריון.        ש. אני לא מצאתי קריטריון אחד שנמצא בסיפור הזה. כולנו נחשפים לאבק, נכון?        ת. השאלה איזה אבק, איזו כמות ובמשך כמה זמן.        ש. במקרה זה לא בדקת את השאלה הזו בהתייחס לתובעת, נכון?        ת.  חשיפה היא בזמנים שהתובעת תיארה, בהם היא עבדה ונחשפה במשך הזמן. ריכוזים לא נבדקו וגם לא ניתן לבדוק אותם לגבי העבר וכך כתבתי..." 22. העדים שהופיעו לפני בית המשפט מסרו בעדויותיהם כי בסביבת העבודה של התובעת ובדרך אליה נחשפו אף הם לאבק רב, גופרית ולחומרים נוספים (ראו עדותו של העד שלמה אסור בעמ' 23 - 24 ו - 26 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.09, עדותו של העד דניאל גינצבורג בעמ' 27 - 28 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.09, עדותה של התובעת בעמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.09, עדותו של העד שלמה תומר בעמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 20.06.10, עדותו של העד יגאל פאוקר בעמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 16.11.10. כמו כן ניתן לראות בתמונות שצורפו (ראה: נספחים י/1 - י/28 לת/4), למרות שמשקלן הראייתי נמוך, כי בדרך למתקן וכן במתקן עצמו יש ערמות של חול ואבק וכן חומר נוסף אבקתי וצהוב אשר על פי עדותם של העדים אסור וגינצבורג, הוא ככל הנראה גופרית). סיכומו של דבר, התובעת הצליחה להוכיח בדרגה המתאימה למשפט אזרחי, כי נחשפה לאבק ולגופרית בעבודתה ובדרכה למתקן ההקמה באשדוד. כמו כן הצליחה התובעת להוכיח כי נחשפה לחומרים שונים בזמן עבודתה בחיפה. בין השנים 1993 - 1994 הוצבה התובעת כמזכירה מעבדה ומשרדה היה ממוקם במעבדה בשטח הייצור בתוך המפעל. בזמן עבודתה של התובעת במעבדה, היא הייתה חשופה לחומרים שונים ומסוכנים (ראה: עדותו של העד יגאל פאוקר בעמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 16.11.10 ). התובעת עבדה במעבדה לפני שזו שופצה, ביום 02.11.93 הוגש דו"ח מסכם של בדיקות סביבתיות (ראה: ת/7) אשר קבע כי מספר המנדפים הקיים אינו מספיק בכדי לאפשר שכל העבודה עם חומרים אורגניים תתבצע תחת בקרת אוורור מקומי. בנוסף נקבע כי יש לתקן את מערכות האוורור במנדפים בחדר מס' 23 (ראה עמ' 5 לת/5). המעבדה שופצה רק כעבור זמן מה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המל"ל הכיר במצבה של התובעת כמחלת מקצוע וקבע כי לתובעת 100% נכות צמיתה. 23. לאור הממצאים העובדתיים הנ"ל שוכנעתי כי חוות דעתו של המומחה התעסוקתי מבוססת דיה. התיאוריה העומדת מאחוריה מקובלת בעולם המדע, הבדיקה עליה מעיד המומחה נעשתה לפי הכללים הדרושים. ניסיונה של התובעת לבטל את חוות הדעת, וזאת למרות החלטה מפורשת בעניין בעבר, לא יכולה להתקבל והיא נדחית. מכאן עולה כי במקרה שלפנינו, בו הובאו לפני בית המשפט ראיות מהימנות על עמדתו של המדע בנושא שבמחלוקת, ניתן להסתמך על הממצאים המופיעים בחוות הדעת בנוגע לקש"ס החלקי שבין תנאי עבודתה של התובעת לבין הנזק (מחלתה של התובעת), בשינוי היחס שיוחס לגורמים הנובעים מתנאי העבודה (מ 35% בחוות הדעת ל - 25%) בהתאם לעדותו של המומחה בבית המשפט (ראה: עדותו של המומחה בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.08). מכאן משהפרה הנתבעת את חובתה כמעבידתה של התובע והוכחה התרשלותה והקש"ס שבינו לבין הנזק הוכחו למעשה יסודות עוולת הרשלנות ועל הנתבעת לפצות את התובעת בשיעור יחסי כדי אחריותה, בנזק שנגרם לה. מכאן להיקף הנזק. היקף הנזק נכות רפואית ותפקודית 24. כאמור נכותה של התובעת נקבעה ע"י המל"ל - 100% נכות צמיתה. המומחה קבע בעדותו כי הנתבעת אחראית ל - 25% נכות בלבד. אני מקבל את קביעת המומחה וקובע כי הנתבעת אחראית לנכות רפואית בגובה 25%. באשר לנכות התפקודית, סבורני כי בנסיבות אלה יש לעמידה גם כן על 25% נכות. נזק הלא ממוני (כאב וסבל): 25. בשים לב לנכות רפואית בגובה 25% ובהתחשב במצבה של התובעת, הנני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪. הפסד השתכרות בעבר: 26. בסיס השכר של התובעת, משוערך להיום עם הפרשי הצמדה בלבד, עומד על סך של 12,349₪. התובעת סייעה לאחיה בתור קופאית, אולם לא ברור אם קיבלה שכר עבוד עבודתה. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ולאור הנסיבות המיוחדות בתיק זה החלטתי כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר של התובעת כדלקמן: 12,349 ₪ X 137 חודשים X 25% נכות = 422,953 ₪ לכך החלטתי יש להוסיף, על יסוד המחלוקות ולנוכח טענותיה של התובעת שלא ממש הוכחו, סכום באומדן גלובלי בגין הפסדי וותק, קרנות, דרגה וכו' בסך 100,000 ₪. סה"כ בגין הפסדי השתכרות בעבר: 522,953 ₪ הפסד השתכרות בעתיד: 27. בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד בהתאם לנכות התפקודית ולפי בסיס השתכרות של 12,349 ₪ לחודש אפסוק לתובעת את הסך של 177,108 ₪ (12,349 ₪ X 25% נכות X 76.490 מקדם היוון (מהשכר הופחתו הורדות סוציאליות בשיעור 5% וזאת מכיוון שמצאתי לזכות את התובעת בפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה או תנאים סוציאליים עזרת צד ג', הוצאות רפואיות, נסיעות ושונות 28. אשר להוצאות הרפואיות, אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א 557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי הטיפול הרפואי לו נזקקה או תזדקק התובעת, אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כל שהוא בגין ראש נזק זה. זאת ועוד מאחר ומדובר במחלת מקצוע, זכאית התובעת לקבל מהמל"ל את כל הטיפולים וההוצאות הרפואיות שלהם תזקק בעקבות המחלה לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים וזאת כאמור בסעיפים 86 - 90 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשמ"ה - 1995 וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח - 1968. אינני מוצא הצדקה להתאמת דיור אולם, מתוך הנחה כי התובעת לא קיבלה פיצוי בגין הוצאות נסיעה לטיפולים, במוניות או רכב פרטי, ובהתחשב בנזק ובטיפולים שקיבלה וכן בשים לב לכך שהתובעת, ככל הנראה, נזקקת לעזרת צד ג', אפסוק פיצוי גלובלי בפריטי נזק אלה, באומדן גלובלי. הסכום הראוי לפיצוי בגין ראש נזק זה (לעבר ולעתיד) הוא הסך של 50,000 ₪. הפסד פנסיה או תנאים סוציאליים : 29. שקלתי את טענות הצדדים בנוגע לראש נזק זה, הנתבעת אשר טענה בסיכומיה להפסדי השתכרות בסכום הגבוה ממה שפסקתי לעיל, ככל הנראה כללה גם ראש נזק זה. מכל מקום נראה לי נכון לפסוק בגין הפסדי פנסיה, תנאים סוציאליים ושאר ההטבות השונות להן הייתה זכאית התובעת, בהתאם לנכות התפקודית ובהתאם לבסיסי ההשתכרות, גם כן באומדן גלובאלי, והסכום שנראה לי כסכום ראוי הוא הסך של 300,000 ₪ בגין ראש נזק זה. ניכויים: 30. תגמולי המל"ל, אותם תקבל התובעת, בהתבסס על חוות דעתו של האקטואר מר גד שפירא, יגיעו לסך של 1,011,821 ₪. הכלל הוא כי כאשר משתלמת לנפגע קצבת נכות בגין פגיעתו בתאונה יש לנכותה בשלמותה אף אם שיעור הנכות כפי שהוערך ע"י בית המשפט בתביעת הפיצויים נמוך מדרגת הנכות שנקבעה ע"י המל"ל. בית המשפט ינכה את מלוא הקצבה המשתלמת בפועל, בגין אותה תאונה, ואין הוא ראשי להפחית את הניכוי עד שיעור הקצבה שהייתה משתלמת אם היה המל"ל מאמץ את שיעור הנכות שמופחתת שנקבעה בבית המשפט (ראה: א. ריבלין, תאונות הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים [ מהדורה רביעית, תשע"ב - 2012] עמ' 990, כמו כן ראה: ע"א 4607/03 מיכאל מוזיקנט (המערער והמשיב שכנגד) נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (המערערת שכנגד), פ"ד נט(2), 381 , 383-384 (2004)). במקרה שלפניי מדובר במחלת מקצוע אולם העיקרון הוא אותו עיקרון. לפיכך, יש לנקות את כל תגמולי המל"ל, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית. הסכום לניכוי הוא אם כן, 1,011,821 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה (ללא ריבית) ממועד חווה"ד. התוצאה: 31. סך נזקיה של התובעת עומד על סכום של 1,203,061 ₪. מסכום זה יש להפחית את תגמולי מל"ל בסך 1,011,821 ₪ והיתרה לתשלום תעמוד ע"ס 191,240 ₪ (להלן:"יתרת הפיצויים"). ליתרת הפיצויים יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו לתובעת ע"י הנתבעת, תוך 30 יום מהיום. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.רפואהריאותחשיפה לחומרים מסוכנים