פיטום אווזים בישראל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטום אווזים בישראל: מבוא 1. בפניי שתי תביעות מאוחדות שעניינן בפסק דין של בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, במסגרת בג"צ 9233/01 נח ההתאגדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "בג"צ נוח הראשון"). במסגרת פסק דין זה, קבע בית המשפט העליון, כי הפרקטיקה שהייתה נהוגה בהלעטת אווזים, הינה פרקטיקה אסורה, על פי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד - 1984 (להלן: "החוק"). עוד ביטל בית המשפט העליון, בפסק הדין הנ"ל, את תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים) התשס"א - 2001 שעניינם בפרקטיקה שהייתה נוהגת בכל הקשור להלעטת אווזים. 2. התובעים בשני התיקים המאוחדים, עוסקים, כך לטענתם, מזה שנים רבות בגידול אווזים ופיטומם. התובעים בת"א, 19377-08-10 היו בעלי מדגרת אווזים ולטענתם, הדגירו 75% מאפרוחי האווזים שהודגרו בארץ. התובעים בת"א, 19386-08-10 היו בעלי מפטמה ליצור כבד אווז וכן עסקו בגידול אווזים שתכליתם ייצור ואספקה עצמית של אווזים המיועדים לפיטום. 3. תחילה הוגשו שתי תביעות נפרדות, האחת בפניי והשנייה בפני חברי, כב' השופט יונתן אברהם, אולם לבקשת הצדדים ובהסכמת חברי השופט י. אברהם, אוחדו שתי התביעות בפניי. 4. לאחר הליכים מקדמיים שונים ומשונים שארכו זמן רב (ראה לעניין זה החלטתי מיום 2.7.12) הגיעו הצדדים לידי הסדר דיוני ולפיו, הדיון בתביעות יפוצל, כך שתחילה תידון שאלת החבות ורק לאחר מכן, תידון שאלת הנזק, אם וככל, שייקבע שאכן יש חבות כלשהי למדינה. עוד יובהר, כי מלכתחילה אחת מעילות התביעה, הייתה גם עילת רשלנות של הנתבעת, שכן, לטענת התובעים המדינה התרשלה ב"טיפולה והתייחסותה לפרשת סגירת ענף פיטום ומדגרות ...". אולם, במסגרת ההסדר הדיוני, חזרו בהם התובעים (כולם) מטענת הרשלנות אותה יחסו למדינה, ומיקדו טענותיהם רק בפגיעה בזכויות חוקתיות, ועל כך בהרחבה להלן. טענות הצדדים 5. לטענת התובעים עקב הפגיעה בזכויותיהם החוקתיות נגרם להם נזק של מיליוני שקלים, לכל זוג תובעים, אלא שמשיקולי תשלום אגרה, העמידו התובעים (כל זוג מהם, כאמור) את תביעתם על סך של 2,500,100 מיליון ₪ בלבד. 6. טענתם של התובעים הינה, כי החלטת בית המשפט העליון אשר בעקבותיה אסרה, סופו של דבר, מדינת ישראל את המשך פיטום והלעטת האווזים, פגעה בזכות הקניין שלהם, פגיעה שאינה מידתית וזאת בניגוד לחוקי היסוד, כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. משנפגעה זכות חוקתית, כך לטענת התובעים, ממילא יש להכיר בסעד החוקתי הנגזר ממנה והוא סעד הפיצוי והחזרת המצב לקדמותו. 7. התובעים טוענים, כי הנתבעת הפרה את זכויותיהם החוקתיות ומשכך, יש לחייבה בפיצויים. התובעים ערים לכך שאין פסיקה המחייבת הטלת פיצויים במקרה של הפרת זכויות חוקתיות, אולם לטענתם, המלומדים השונים כמו גם בתי המשפט בערכאות שונות הביעו דעתם לא אחת, כי מן הראוי לפסוק פיצויים בגין הפרת זכות חוקתית. האם הפרה הנתבעת זכות חוקתית כלשהי? על כך להלן. 8. התובעים כך בסיכומיהם, סוקרים בהרחבה את זכות היסוד שלהם לחופש העיסוק, זכות שנגדעה עקב פסיקתו של בית המשפט העליון. עוד לטענתם, משנפגעה זכות יסוד זו הרי שקמה להם גם הזכות לפיצוי, ואף לפיצוי הוגן שגם הוא, כך לטענת התובעים, מהווה זכות יסוד של ממש. 9. עוד טוענים התובעים, כי זכותם לפיצוי קיימת גם מקום בו אין להשית לפתחה של המדינה אשם או רשלנות, ומעצם הפרת חוקי היסוד, כך לטענת התובעים, זכאים הם לפיצוי. כאמור לעיל, שאלה היא האם כלל הפרה הנתבעת את חוקי היסוד, ועל כך להלן. 10. באותו מישור טוענים התובעים, כי זכאים הם לפיצויים מכוחה של עוולת הפרת חובה חקוקה. ומהי אותה חובה שהופרה? - החובה הקבועה בסעיפים 3 ו- 4 לחוק היסוד חופש העיסוק. 11. טענה נוספת בפיהם של התובעים הינה טענת ההסתמכות, שכן שנים רבות הסתמכו הם על חקיקה קיימת ולפיכך, זכאים הם לפיצוי בגין הסתמכות זו. 12. עוד טוענים התובעים, כי הכלל של "פיזור הנזק", מחייב אף הוא מתן פיצוי לתובעים, בגין הפגיעה בזכות קניין שנגרמה להם. 13. הנתבעת מאידך גיסא, סבורה כי לא היה מקום כלל לתביעתם זו של התובעים. 14. לטענת הנתבעת לא השכילו התובעים להצביע ולו על עילה אחת המוכרת בדין, המקנה להם זכות לקבלת פיצויים. 15. עוד לטענת הנתבעת, הדוקטרינה של פיצויים ללא אשם, לא קנתה לה אחיזה בפסיקתו של בית המשפט העליון ובוודאי שאין לתובעים זכות לפיצוי שעה שלא נפל פגם כלשהו בהתנהלות המדינה. 16. הנתבעת, בסיכומיה, סוקרת בהרחבה את שנקבע בבג"צ נוח הן זה הראשון שכבר הוזכר לעיל, והן בזה שבא בעקבותיו וזאת שעה שהמדינה נמנעת מלאכוף את איסור הלעטת ופיטום האווזים (בג"צ 771/03 נוח התאחדות ישראלית של ארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "בג"צ נוח השני"). 17. בהסתמך על האמור בשני פסקי הדין האמורים, ובהסתמך על מאמציה של המדינה למצוא פתרון חוקי לסוגיית פיטום האווזים, מאמצים אשר לא נשאו פרי - טוענת המדינה, כי ההחלטה על סגירת ענף האווזים לפיטום הייתה סבירה ואף בלתי נמנעת. 18. עוד טוענת המדינה, כי אין כל מקום לחייבה בפיצוי מכוחה של עוולת הפרת חובה חקוקה בגין הפרת חוקי היסוד, שכן לבד מכך שאין כל היגיון בהכרה בעילה שכזו, הרי שזו נדחתה מפורשות בפסיקתו של בית המשפט העליון. מעבר לאמור, טוענת המדינה למספר נימוקים נוספים ולפיהם, אין מקום לחייב את המדינה בעוולה של הפרת חובה חקוקה בגין הפרת חוקי היסוד, וביניהם הנימוק ולפיו סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התש"ב - 1952 קובע מפורשות "שאין המדינה אחראית בנזיקין בשל מעשה שנעשה בהרשאה חוקית, למעט בשל רשלנות שבמעשה ...". לנימוקים נוספים של המדינה אדרש, רק במידת הצורך, להלן בפסק דין זה. 19. גם את הטענה בדבר צדק חלוקתי, או פיזור הנזק, דוחה הנתבעת שכן לטענתה, מדובר באובדן רווח שנגרם כתוצאה מפעילות בלתי חוקית ואין כל הצדקה להטילו על כל הציבור. דיון ומסקנות 20. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי אכן כטענתה של הנתבעת, לא מצאתי בדין הישראלי עילה לחייב את הנתבעת בנזקיהם של התובעים וכפי שיפורט להלן. 21. עד כמה שניתן להבין מטיעוני התובעים, הרי שהם מחלקים טיעוניהם לשתי טענות עיקריות, אם כי לעיתים מערבים הם בין זו לזו. הטענה האחת היא - הפרת זכויות חוקתיות והפיצוי בגינן ולכך מכוונים התובעים, בין השאר, באסמכתאות 14, 15, 17, 19, 20 ועוד. החוט המקשר בכל אסמכתאות אלו, כי מדובר היה שם בפגם מינהלי של הרשות (כך בעניין "שתיל"), או בפגיעה בזכות המעוגנת בחוק יסוד (כך בעניין "טננבאום"), או, בהפרה של זכות חוקתית (כך במאמרה של פרופ' דפנה ברק-ארז, "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד") או במחדל "שלא כדין של הרשות בהפעלת שיקול דעתה ..." (כך צוטט בעניין יעקובי, מקור 21 בסיכומי התובעים) וכך כותבים התובעים במפורש בסעיף 13 לסיכומיהם, "השאלה היא האם המדינה אחראית כלפי התובעים בגין גדיעת זכות היסוד ...". כך גם בכל הפרק בסיכומי התובעים שכותרתו - "הזכות לפיצוי הוגן והולם במקרה של פגיעה בזכות יסוד". הקו המנחה בפסקי דין אלו, או במאמרי המלומדים עליהם נסמכת טענה זו הינו ,כי מקום בו הופרה זכות יסוד, אזי יש מקום לשקול פיצוי נזיקי המתבסס על פגיעה שלא כדין בזכות החוקתית. ראה למשל בעניין טננבאום (מקור 17 בסיכומי התובעים, ע"א 9185/03 טננבאום נ' עיתון הארץ) וכן ציטוט מתוך מאמרה הנ"ל של פרופ' דפנה ברק-ארז וכפי שהובא בסעיף 8 סיפא (ה"ש 14 שם) לסיכומי התובעים, כללו של דבר מאמרה של פרופ' דפנה ברק-ארז, עוסק אך ורק מקום בו דבק אשם או נפלה רשלנות במעשה הרשות (ראה במיוחד פרקים ג' ו- ז' שם). הטענה האחרת היא שימוש בדוקטרינה של פיצוי גם ללא אשם כלל ועל כך להלן. 22. מכל מקום, בין השאר, ובמסגרת טיעוניהם להפרה של זכויות היסוד. מאריכים התובעים (יתר על המידה, אם יורשה לי) לטעון בדבר חשיבותם של חוקי היסוד בכלל וחשיבותו של חופש העיסוק בכלל, אלא שעל כך אין חולק והן בג"צ נוח הראשון והן זה השני נתנו דעתם על כך, אולם סופו של דבר הוכרע הדבר בבג"צ נוח הראשון, שחופש העיסוק של כל התובעים נסוג מפני הפליליות שהייתה בפרקטיקה הנהוגה על ידם, ומכללא, גם נקבע, פגיעה זו מידתית הייתה, שאם לא כן, לא הייתה זו נקבעת על ידי בית המשפט העליון וכך נאמר בבג"צ נוח השני "בית המשפט העליון בפסק דין האווזים התחבט במסכת הערכים הנוגדים הכרוכים בסוגיה שלפנינו, הכריע בה וקבע את נקודת האיזון הראויה. הוא עשה כן תוך שניתח לעומקם את מלוא הרבדים העובדתיים והמשפטיים הצריכים לענין, ותוך הערכת מכלול הערכים והאינטרסים הכרוכים בסוגיה זו. הוא קבע, כי השיטה הננקטת על- ידי העוסקים לפיטום אווזים אינה מתיישבת עם ההגנה הנדרשת מפני התעללות בבעלי חיים הקבועה בחוק צער בעלי חיים. משבית משפט זה דן והכריע לגופן של השאלות הערכיות בסוגיה זו, שוב אין הן עומדות עוד על הפרק להכרעתנו אנו בעתירות שלפנינו. הדיון בסוגיות אלה תם ונשלם, ואינו פתוח עוד לבחינה, לטיעונים, ולקביעות כלשהן הסוטות מפסק הדין הסופי שניתן .... פסק הדין קבע עוד כי התקנות הקיימות בטלות, וכי שיטת הפיטום על- פיהן אסורה. יחד עם זאת, תוך מודעות למורכבותו של הענין והשלכות ביטול התקנות ושיטת הפיטום על הענף ועל העוסקים בו והמתפרנסים ממנו, הוסיף וקבע על יסוד עקרון "הבטלות היחסית", כי ביטול שיטת הפיטום לא ייכנס לתוקפו באופן מיידי, אלא תינתן תקופת מעבר, אשר תאפשר בחינת שיטת פיטום חלופית שתפחית באופן ניכר את הסבל לבעלי החיים, וזאת בטרם ישונה המצב הקיים. בדרך זו, ביקש בית המשפט לשלב את הכרעתו הרעיונית- ערכית עם תוצאה מעשית, שתביא לצדק יחסי באשר לכלל הגורמים העשויים להיות מושפעים מן ההכרעה. לאור זאת, בפסק הדין שניתן ב- 11.8.03 נקבעה תקופת מעבר לכניסתם לתוקף של ביטול התקנות ושיטת הפיטום הקיימת על פיהן עד ליום 31.3.05 , שבמהלכה יושעה תוקפה של החלטת בית המשפט. עם זאת, יש להבהיר הבהר היטב, כי גם תקופת המעבר, פרי שיטת הבטלות היחסית, הינה קביעה סופית של בית משפט זה, אשר איננה עומדת עוד לדיון ולבירור נוסף, ואיננה נתונה לשינוי. ואכן, בית משפט זה כבר הכריע ברוח זו בבקשות חלק מבעלי הדין להאריך את תקופת המעבר, והדגיש כי אורכה של תקופה זו אינו נתון לשינוי, בהיותו חלק מהתוצאה האופרטיבית הסופית של פסק הדין, אשר יצרה את לוח הזמנים המחייב, שיש לכבדו. קביעות פסק הדין מחייבות ואין להתערב בהן". משכך אפוא, בעניין הפגיעה בחופש העיסוק ובזכויות היסוד, תם ונשלם הדיון, ואין כל מקום להוסיף ולדון בו. משכך גם, נקודת המוצא היא, כי הפגיעה בחופש העיסוק של התובעים בדין יסודה, וכי מכלול השיקולים האחר, הצדיק גם הצדיק, את הפגיעה בחופש העיסוק של התובעים. לא זו אף זו, מעת שניתן פסק הדין בבג"צ נוח הראשון, הרי שכל מי שמוסיף לעסוק בהלעטת אווזים ובפיטומם נמצא עובר על החוק וצפוי היה לעמוד לדין. עם זאת, שופטי בג"צ היו ערים לשינוי המצב הדרסטי ביחס לתובעים דכאן, כמו גם ביחס לשינוי הנורמה הפלילית - בכלל, וקבעו, ובדין, אם יורשה לי, תקופת מעבר ארוכה שעד לתומה, לא יחשבו העוסקים במלאכת פיטום האווזים כעבריינים. סופו של יום, גם במשך תקופה ארוכה לאחר מכן ועד למתן ההחלטה בבג"צ נוח השני לא אכפה המדינה את הדין הפלילי וממילא המשיכו התובעים, כמו גם אחרים, להלעיט אווזים תוך שימוש בפרקטיקה האסורה. 23. כאמור הפגיעה ב"חופש העיסוק" והאיזון בין האינטרסים השונים נעשה בשני הדיונים בבג"צ בעניין נוח. משכך, סבורני שהתובעים דכאן אינם יכולים להישמע עוד בטיעונם, כי נפגעה זכות חוקתית שלהם ולפיכך זכאים הם לפיצוי בגין הפרת הזכות החוקתית. משכך גם, כל פסקי הדין ומאמרי המלומדים בעניין זה מה גם שלא הבשילו לפסיקה מחייבת לא יועילו כלל לתובעים. רובם ככולם של פסקי דין אלו, עוסקים במקום בו הייתה הפרה של זכות חוקתית ואז הדיון הוא האם יש סעד של פיצוי, וכדברי המלומדים והפסיקה שם, הלך ה"סעד אחר הזכות", אולם, מקום בו כלל לא הייתה הפרת זכויות יסוד, אין כלל מקום לדון בסעד של פיצוי, או בכל סעד אחר. 24. קו טיעון נוסף בטיעוני התובעים עניינו בפיצוי של מי שנפגע ממעשה שלטוני, גם מקום בו לא היה כלל אשם או רשלנות. ראשית יאמר, וכפי שאראה זאת להלן, כי דוקטרינה זו (ובכך מודים גם התובעים) לא נקלטה במשפט הישראלי. שנית ועיקר, בכל פסקי הדין אליהם הפנו התובעים, אכן נגרם לאזרחים תמימים נזק שלא כדין, כך בעניין ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל וכך בעניין בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל (להלן בהתאמה עניין "מלכיה" ועניין "שחר"). בענייננו, שונה הדבר תכלית שינוי. כאמור, נקבעה נורמה פלילית חדשה אשר כמובן תוקפה מכאן ולהבא ואולם, מקום שנקבעה נורמה זו, שוב לא ראוי כלל שיפוצה מי שנאלץ להפסיק, עקב פליליותו של העיסוק, את העיסוק בהלעטת האווזים. כזכור, לתובעים ניתנה תקופת הסתגלות ומעבר ארוכה של כמעט שלוש שנים למצוא פתרון תעסוקתי אחר, או פתרון לעניין המשך עיסוקם זה ובאופן שיותאם לחוק, זה גם זה לא נמצא. לא זו אף זאת, גם בפרק הסיכומים הדן ב"זכויות לפיצוי ללא אשם או רשלנות", שבים התובעים וטוענים, פעם אחר פעם, כי הנתבעת פגעה בזכויותיהם, כך לדוגמא בסעיף 32, "הנתבעת פשוט זרקה את התובעים לכלבים ...", וכך, בהמשך שם "... ללא התחשבות בזכויותיהם ..." ועוד שם בסעיף 33, "משום הפגיעה בזכויותיהם מכוח חוקי היסוד ...". כך גם בהמשך, שם מצטטים התובעים מתוך ספריהם של מלומדים שונים, לרבות מתוך ספרו של כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק, "פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית", אלא שכל הציטוטים הללו, מתייחסים להפרת זכות! כך גם בבג"צ חוף-עזה (בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל) דובר על "... הגנה על זכויות הפרט כנגד התרשלות שלטונית ..." (צוטט בסעיף 36 לסיכומי התובעים). הנה כי כן, על מנת שיהיה פיצוי מינהלי, או חוקתי, יש צורך בהתרשלות המדינה! בנדון שבפנינו וכזכור, התובעים חזרו בהם מכל טענה של רשלנות כנגד המדינה! כאמור לעיל, בפרק זה לסיכומיהם עוסקים התובעים במתן פיצוי ללא אשם או רשלנות (כך הכותרת של הפרק) ואולם, הציטוטים עליהם מסתמכים התובעים מבוססים בחלקם לפחות, על רשלנות או התרשלות של המדינה. בין השאר, מסתמכים התובעים על מאמרו של המלומד פרופ' יהושוע ויסמן, "הגנה חוקתית לקניין", הפרקליט, פרק מ"ב, 258 ושם בעמ' 273 - 274. גם לעניין זה הציטוט עליו מסתמכים התובעים לא יועיל להם, שכן כך קובע שם פרופ' ויסמן; "ואולם, כאשר העילה שעל פי המשפט הפרטי מוגבלת בהגבלות מהותיות, יהא צורך לבדוק אם הגבלות אלה אינן מוצדקות לאור סעיף 8 לחוק היסוד, דהיינו אם אין הן  ל"תכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". רק במקרים שבהם תהא התשובה לשאלה זו שלילית תבוא בחשבון האפשרות להתיר הסתמכות על העילה החוקתית להגנת הקניין". בעינינינו בשני פסקי הדין בענייו נוח נקבע מפורשות שההגבלה על זכותם שלך התובעים להוסיף ולעסוק בהלעטת אווזים היא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. 25. כך גם לגבי הסתמכות התובעים על העילה של עוולת הפרה חקוקה. להלן אראה, שעמדת הפסיקה הינה כי לא ניתן לבסס עילה בנזיקין של עוולת הפרת חקוקה, שעניינה הפרת חוקי היסוד. אולם, גם אם כן נקבל עילה זו כעילה לגיטימית, הרי שעדין צריך להוכיח שהמדינה הפרה חובה חקוקה וכאמור לעיל, עניין זה כשלו התובעים להוכיח. המדינה לא הפרה חובה חקוקה כלשהי, עת הורתה על סגירת הענף לפיטום אווזים. נהפוך הוא, וכפי שנאמר בבג"צ נוח השני, הותרת המצב הקודם, ואי סגירת הענף, הם מעשים העולים כדי הפרת חובה חוקתית! הסעד החוקתי הנובע מהפיצוי ללא אשם 26. כפי שכבר רמזנו לעיל, הרי שהדוקטרינה של פיצוי בגין הפרת חוקי היסוד לא נקלטה במשפט הישראלי, וכן לא נקלטה הדוקטרינה של פיצוי ללא אשם, וכפי שנראה זאת להלן. 27. בע"א 9561/05 עאוני עבד אלרחים חטיב ואח' נ' מדינת ישראל (צוטט בסיכומי הנתבעת) קבע כב' השופט רובינשטיין כך; "בענייננו לא הועלתה הטענה בערכאה הדיונית, אך בראש וראשונה לא הוכחה "פעולה בלתי כשרה או בלתי נאותה של הרשות". אגב אורחא אומר, כי שאלה המוטלת בספק היא אם אותה הלכה מן המשפט המינהלי יש לה מקום במסגרת תביעת נזיקין אזרחית, שמשחר ברייתה לא לכך נועדה, ומשעה שאותה תביעה עצמה נדחתה; אין המקרה דנא הולם הלכה זו, ואף השופט ברנזון עצמו ציין: "מובן מאליו, שכאשר הענין נופל בגדרה של פקודת הנזיקין, לא נראה עצמנו זכאים להרחיב את אפיקי החוק ולהטיל אחריות מעבר לזו הקיימת לפי הפקודה" (עמ' 455)". 28. התובעים הסתמכו לעניין הזכות לפיצוי במקרה של הפרת זכויות יסוד, בין השאר, על דבריו של כבוד השופט דנציגר בע"א 2281/06 שמואל אבן זוהר ו- 204 אח' נ' מדינת ישראל, אלא שדבריו של כבוד השופט דנציגר היו דעת מיעוט! כך שבכל הכבוד, לא ניתן להסתמך עליהם. לעומת זאת, ב"כ הנתבעת ובצדק, ציטטה מדעת הרוב שם, אשר לא אימצה דוקטרינה זו. 29. הוא דין גם לדוקטרינה של פיצוי ללא אשם, גם דוקטרינה זו, לא אומצה למיטב ידיעתי במשפט הישראלי. עניין זה נסקר על ידי בפסק דיני במסגרת ת"א 35106-08-10 עז' המנוח אלדאיה ואח' נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין אלדאיה"), וכדלהלן: "בקציר האומר אוסיף ואומר, כי צודקת ב"כ המדינה בטיעוניה ולפיהן המשפט הישראלי, לא הכיר בדוקטרינה של אשם ללא אחריות ולבד מאמרות אגב, כאלה ואחרות שהוזכרו בסיכומי המדינה, לא מצאתי פסק-דין חלוט של בית המשפט העליון שאישר דוקטרינה זו. לא למותר לציין כי גם ב"כ התובעים לא הפנה אותי לפסק דין כאמור". אכן, כדברי התובעים בסיכומיהם הן בעניין מלכיה והן בעניין שחר, כמו גם בעניין אבנעל (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', הוזכר בסיכומי הנתבעת), הועלו הרהורים לגבי החלתה של דוקטרינה זו ואולם, הדברים הושארו בצריך עיון, ולא באו לכדי פיתוח בפסיקה שלאחר מכן. 30. ב"כ התובעים מפנה לפסק דינו של כב' השופט י. עמית בשבתו בבית המשפט המחוזי, במסגרתו של ע"א (ח') 1933/05 העמותה למען איכות סביבה וחיים בנהריה נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (2007) שם מפנה כב' השופט עמית לפסקי הדין בעניין שחר ומלכיה, ומסכם את דבריו בכך ש"הטלת אחריות ללא אשם, תיעשה, אם בכלל, בנסיבות חריגות שאיני רואה להידרש להן במסגרת זו" (צוטט בסעיף 37, לסיכומי התובעים). מכך, מסיקים התובעים, כי בענייננו שלנו, קמו הנסיבות החריגות. ראשית, כב' השופט עמית, עצמו כתב "אם בכלל", דהיינו, אף הוא לא קבע מסמרות, שאכן ראוי להחיל במשפט הישראלי, דוקטרינה של פיצוי ללא אשם. שנית, איני חושב שניתן לראות באמרת האגב של כב' השופט עמית, משום הלכה מחייבת. שלישית ועיקר, איני סבור כלל, כי הנסיבות שבפנינו, הינן חריגות עד כדי כך, המזכות את התובעים בפיצוי, ללא כל אשם, או רשלנות, של הנתבעת. לא למותר לשוב ולהזכיר, מדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון. מדובר בהחלטה שקבעה שעיסוקם של התובעים, הינו בניגוד לחוק, ומדובר בתובעים שנתנה להם תקופת הסתגלות ארוכה ומשמעותית. 31. מן המקובץ עד כה עולה, כי לא נמצא לנו ולו גם פסק דין אחד, התומך בגישתם של התובעים לפיצויים בנדון שבפנינו. התובעים ערים לכך וטוענים, כי הדבר נובע מ"העדר פסיקה בשל מצב חריג". לטענתם, לא ארע כדבר הזה, ולפיו מגזר חקלאי שלם נאלץ לסיים את עיסוקו באחת ולכן שאלה שכזו לא הונחה לפתחו של בית המשפט העליון. בכל הכבוד לטענה זו, והגם שלכאורה מדובר על "מגזר חקלאי שלם", הרי שסופו של דבר, מדובר במספר משקים שהתפרנסו מפיטום אווזים ומהדגרתם, ולא מדובר בעשרות אלפי או אפילו אלפי חקלאיים. זאת ועוד, גם אם לא נמצא בדיוק מקרה כמו המקרה של התובעים, הרי שמסקירת הפסיקה כפי שהראינו לעיל, עולה כי גם דוגמה אחת, אפילו קרובה לעניינם של התובעים, לא נמצאה ואף נשללה. 32. התובעים מנסים להבנות, בין השאר, על האמור ברע"א 1015/01 בן ארצי יעקב ואח' נ' מדינת ישראלף אלא ששוב האמור שם, הינו בגדר אמירה כללית, בדבר חשיבותו של המגזר החקלאי לחיי הכלכלה והחברה, אמירה שאיש אינו חולק עליה כמובן. שם מדובר היה על כ - 4,000 (!) חקלאיים אשר ביטחו את משקם (באופן זה או אחר) באמצעות הקרן לנזקי טבע והשאלה הייתה שאלה פרשנית של חוק פיצוי נפגעי אסון טבע (פיצוי בשל נזקים לתשתיות לחקלאות) תשמ"ט-1989. עוד מפנים התובעים לרע"א 3145/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן,. גם שם מדובר היה באמירות כלליות באשר לתרומתו הכבירה של המגזר החקלאי לכלל חיי החברה של העם בישראל, דבר שכאמור מוסכם על כל, ואולם, אין בו כדי לסייע לתובעים בנדון שבפנינו, אשר פעולתם, התבררה, גם אם בדיעבד, כפעולה בלתי חוקית. עוד משווים התובעים את עניינם שלהם לעניינם של מפוני חבל עזה, אלא שבכל הכבוד, ואין בכוונתי להאריך בכך, אין כל מקום להשוואה בין אלו לבין אלו! ההסתמכות 33. קו טיעון נוסף בטיעוני התובעים כך בסיכומיהם, הוא הסתמכותם על החקיקה הקיימת. גם לעניין זה מפנים התובעים למאמר של פרופ' דפנה ברק-ארז "הגנת וההסתמכות של הפרט כלפי הרשות". אלא, ששם דובר היה, וכפי שציטטו זאת התובעים עצמם "... בצורך לשנות החלטה קודמת של הרשות". בכל הכבוד, איני סבור שניתן להלום פירוש ולפיו, מקום בו בית המשפט קובע שפעולה מסוימת היא בלתי חוקית, יש בכך משום שינוי החלטה קודמת של הרשות. לא הרשות שינתה החלטתה, המציאות המשפטית העדכנית כפי ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון היא זו ששונתה . זאת ועוד, לו הייתה המדינה מעודדת את החקלאים לעסוק בהדגרת אווזים לצורך פיטום ולו היה מתברר בדיעבד שמדובר בפעולה בלתי חוקית, יכול שהיה מקום לדבר על נזקי הסתמכות, אולם, לא זה המקרה שבפנינו ואין בפי התובעים טענה, כי המדינה היא זו שעודדה אותם לעסוק דווקא בעיסוק זה. לכל היותר ניתן לטעון, שהמדינה, כמו התובעים, סברו שאין פגם ופסול בעיסוק של התובעים, אולם מכאן ועד קביעה, שהתובעים ביססו עיסוקיהם על הסתמכות על התנהגות המדינה, המרחק רב. 34. בשולי התייחסותי לטענה זו של התובעים, אפנה גם, אך לא עיקר, לטיעוניה של הנתבעת וכפי שבאו לידי ביטוי בפסיקה שצוטטה על ידה, ולפיה "אין לאזרח זכות קנויה שמדיניות כלכלית שהייתה נהוגה בעבר, תישאר בתוקפה גם לעתיד לבוא ...". אכן, צודקת הנתבעת בטיעונה זה. לעיתים וכפי שעולה בפסיקה, מחליטה המדינה להעניק סובסידיה לענף מסוים ולאחר זמן מבטלת אותה, והדבר לגיטימי וראוי (בג"צ 4806/94 ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר - אוזכר בסיכומי הנתבעת) לעיתים מחליטה המדינה על שינוי מדיניות כזה או אחר וגם זה עניין לגטימי. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בבג"צ 715/89 שריג ואח' נ' משרד החינוך וכדלהלן: "סמכות הנתונה לרשות שלטונית בתחום העשייה המינהלית כוללת, מניה וביה, גם את הכוח לתקן, לשנות, להתלות או לבטל מעשה מינהלי שעשתה מכוח סמכותה (ראה: סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). כלל הסופיות איננו חל על החלטות מנהליות, ומקום שמתברר לרשות, כי החלטה שיצאה מלפיה בטעות יסודה, הריהי רשאית - ולעתים אף חייבת לעשות את הדרוש לתיקון המעוות, אם בשינוי החלטתה ואם בביטולה. השימוש בסמכות האמורה איננו מעורר כל קושי כשהצורך בשינויה של החלטה קיימת נובע משינוי במדיניות כללית הצופה פני עתיד (בג"צ 135/75, 321סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל (1) 673; בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ ואח' נ' שר התעשיה, המסחר והתיירות ואח', פ"ד לב (3) 469; ולאחרונה: בג"צ 402/89 ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד מג (2) 179), שכן לשום אדם, או ציבור, אין זכות קנויה לתבוע, שמדיניות שהיטיבה עימו בעבר תישאר בתוקפה גם לעתיד לבוא. והוא הדין ביחס להבטחה שלטונית, שמעיקרא איננה תקפה, אם מפני שהגורם המינהלי אשר נתנה לא היה מוסמך לתתה, או בלתי מסוגל לקיימה (ראה, לדוגמא, בג"צ 282/80 אלון ואח נ' המועצה המקומית נתיבות, פ"ד לה (1) 601), ואם בשל היותה מנוגדת לעקרונות חוקתיים יסודיים, כגון שיש עימה משום ויתור מצד הרשות על שימוש בסמכויות שלטוניות שמילויין מופקד בידה (ראה: בג"צ 594/78 הנ"ל, דברי השופט (לימים הנשיא) י' כהן, בעמ' 474), או משום מחילה "לפנים משורת הדין" על קיום חיוב המוטל על האזרח לפי החוק (ע"א 88/83, 99 קידרון ואח' נ' פקיד שומה גוש דן; פקיד שומה גוש דן נ' קדרון, פ"ד מא (4) 412). לא כן הדבר ביחס לכוחה של הרשות לבטל או לשנות החלטה קודמת שלה, או מעשה מינהלי מוגמר שנעשה על-פיה, כשבהחלטה - או במעשה גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי פרט, או חלק מוגדר של הציבור, וכשביטולם או שינוים עלול לפגוע במי שסמך על אותה הבטחה וילכל את התנהגותו בהתאם לה. ביטולה של הבטחה שלטונית מעמיד, זה מול זה, שני אינטרסים מנוגדים, וכוחה של הרשות לחזור בה מהחלטה או מעשה, תוך הסתלקות מהבטחתה לפרט או לציבור, מותנה, בכל מקרה נתון, באיזונם הראוי של שני האינטרסים המנוגדים הללו. מחד, ניצב הצורך לקיים את סמכות הרשות לתקן שגגה או עיוות שדבקו בפעולה שלה, שהנחתם בעינם איננה ראויה, או אף פוגעת בציבור; ומאידך, ניצב הצורך להקפיד על יציבות פעולתו של המינהל הציבורי, בהיותה אחד התנאים לתקינותם של סדרי המינהל וכן ערובה חשובה לשמירת אמונו של האזרח ברשויות השלטון (ראה: בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק היריה, תש"ט-1949, מינהל נפת פתח-תקוה, משרד הפנים, פ"ד לו (1) 317, דברי השופט ברק, בעמ' 331, ובג"צ 787/86אלגרבלי ואח' נ' ראש עיריית רחובות ואח’, פ"ד מא (1) 236, דברי הנשיא שמגר, בעמ' 240). אכן, רשות המשנה את טמה, תוך הפרת הבטחתה כלפי פרט או כלפי הציבור, מעידה על עצמה שלא שקלה כיאות, מבעוד מועד, את התוכן והמשמעות של החלטתה הראשונה. ורשות הפכפכת, הממהרת להבטיח ונחפזת לסגת מהבטחתה, איננה עומדת בחובה המוטלת עליה להפעיל את סמכותה השלטונית בסבירות ובתום לב ומערערת במו-מעשיה לא רק את אמונו של הנבטח הנפגע אלא גם את אמונו של הציבור בכללו. 20. על רקע הצורך ליישב בין קיום סמכותה של הרשות לחזור בה מהחלטה מוטעית לבין שמירת יציבותו של המעשה המינהלי, אימצה הפסיקה את המבחן אשר נקבע בפרשת סאי-טקס (בג"צ 135/75, 321 הנ"ל), לפיו הבטחה תקפה, שניתנה על-ידי רשות שלטונית, תוכר גם כהבטחה מחייבת, שבית-משפט זה יאכוף על הרשות את קיומה, אם אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה....... משמע, שבבואה לטעון לקיום צידוק חוקי לשנות או לבטל את הבטחתה השלטונית, תהא הרשות, לפחות בדרך-כלל, מצופה להצביע על שינוי בנסיבות, אשר חל לאחר מתן ההבטחה, ולשכנע את בית המשפט, שקיום הבטחתה, על רקע הנסיבות החדשות, שוב איננו מוצדק ואיננו מתיישב עם מילוי חובותיה כלפי כלל הציבור". בנדון שבפנינו, בין אם מדובר במדיניות ששונתה, ואפילו (ולא היא) אם מדובר בהבטחה שלטונית, הרי שבנסיבות שבפנינו, ונוכח קביעתו של בית המשפט העליון, רשאית הייתה המדינה, ואף חייבת לשנות מדיניותה באשר לתמיכתה בענף פיטום האווזים שכן "קיים צידוק חוקי לבטלה". טענות נוספות של התובעים 35. בסיכומיהם מוסיפים התובעים לטעון, טענה "חדשה" אשר לא נטענה בכתב תביעתם, ולפיה, המדינה דרשה חזרה מרבית מכספי הסיוע, ו"התנהלות שערוריתית" זו, כך כדברי התובעים בסיכומיהם, "תידון במסגרת השלב השני של התביעה ובמסגרת הדיון ... במידתו, תכליתו, התאמתו הגיונו והגינותו של הסיוע". בכל הכבוד לטענה זו, היה שכל שנטען בקשר לזה בכתב התביעה, הינו להתרשלות של הנתבעת בכל הקשור למתן הסיוע, אלא שבהתאם להסדר הדיוני, חזרו בהם התובעים מכל טענות הרשלנות כלפי הנתבעת שהרי כך נכתב בהסדר הדיוני בסעיף 2 לו "... על מנת לקדם הסדר זה, ועל מנת לחסוך בזמן שיפוטי, התובעים זונחים בזאת את טענות הרשלנות שהועלו על ידם בכתבי התביעה כנגד הנתבעת". ודוק, טענות הרשלנות בלשון רבים - דהיינו כולן במשמע! לא למותר להוסיף ולציין כי הטענה בסיכומים ולפיה "המדינה החלה לדרוש חזרה את כספי הסיוע ..." כלל לא נטענה בכתב התביעה, מה גם שמדובר בטענה עובדתית שלא גובתה בתצהיר ולא ניתנת כלל לבירור עקב ה"הסדר הדיוני" אשר קבע כי הדיון יתמצה, בשלב הראשון, "בשאלה המשפטית בעניין חבות/אחריות המדינה לפצות את התובעים בגין סגירת הענף ...". אם כן אפוא מדובר בשאלה משפטית ולא עובדתית וכן מדובר בשאלה של פיצוי או חובה, ולא בשאלת כספי הסיוע, סבירותם מידתם וכדו'! למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי אם סוברים התובעים שהסיוע שהוענק להם אינו ראוי או אינו מספק דיו, הרי שתרופתם אינה בעילה נזיקית אלא בעתירה מנהלית ובדרך בה משיגים על החלטות מנהליות. 36. עוד טוענים התובעים לפיזור הנזק שנגרם להם, על כלל הציבור, שהרי כלל הציבור (גם אם על כך חולקים התובעים) נהנה מסגירת הענף ומשכך, אין זה ראוי שהתובעים לבדם ישאו בנזק. לעניין זה אבקש להעיר שתי הערות וכדלהלן; א. "צדק חלוקתי" או פיזור הנזק, הוא בעצם צידו השני של המטבע של הדוקטרינה של"פיצוי ללא אשם", שהרי התובעים עצמם לעניין זה, מסתמכים על עניין מלכיה שהוזכר לעיל (פסק דין שמאזכר את עניין שחר, טננבאום ומאמרה של פרופ' דפנה ברק-ארז, שכולם הוזכרו לעיל), וושם כותב הנשיא ברק וכפי שצוטט על ידי התובעים כך; "הטרידה אותנו השאלה אם העותר אינו זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מפעילות המשיבה גם בהיעדר רשלנות, מכוח עילה חוקתית או מנהלית (ראו: בג"ץ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, בעמ' 99; בג"ץ 2665/98 נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, בעמ' 460 - 461 והאסמכתאות שם; ע"א 9185/03 טננבוים נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, בעמ' 364 - 366; ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות, פעילותה החיונית של המשיבה שכלל הציבור נהנה ממנה יוצרת - כתוצר לוואי שלה - נטל. האם על הנטל ליפול במלואו על שכמו של המערער?". משכך אפוא, אך ברור הוא כי "פיזור הנזק" קשור בטבורו לעקרון של "פיצוי ללא אשם", ושעה שקבעתי שאין בדין הישראלי "פיצוי ללא אשם" ממילא גם לא הוכר העיקרון של "פיזור הנזק". לעניין זה מפנים התובעים לאמרות שונות שהושמעו בפסקי דין שונים, כמו במסגרת ת"א (י-ם) 2131/08 ישועה גיא נ' מדינת ישראל, או בעמ"נ (ת"א) 318/07 טויטו אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, אלא ששם המדובר ב"אימרות אגב", לא מחייבות שיכול ודיברו על מדיניות רצויה אבל לא על כזו המצויה. עוד מפנים ב"כ התובעים לת"א (חיפה) 752/04 עיזבון המנוחה סומיה זידאן ע"ה נ' מדינת ישראל (משרד הביטחון), שם נקבע מפי כב' השופט יצחק כהן כך; "מקום בו אדם קיפח את חייו כתוצאה מפעולת המדינה, שנעשתה לטובת כלל הציבור, ראוי הוא שכלל הציבור, קרי - המדינה, ישא בנזק אפילו לא ניתן לומר שהפעולה הייתה רשלנית. נראה הדבר, שלדעת הכול, פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם מפעולה שביצעה המדינה לטובת הכלל, הם דבר חריג. טבעם של חריגים, שיש לפרשם בצמצום. ... שיקולי צדק וחלוקת הנטל החברתי בצורה שוויונית, מצדיקים שהמדינה, שחייל הפעיל כלי נשק, תישא בתשלום הפיצויים בגין הנזק שנגרם". לפסק דין זה התייחסתי בפסק דיני בעניין אלדאיה שהוזכר לעיל ולשיטתי האמור בפסק דין זה אינו ההלכה המחייבת. עוד אוסיף כי בין כך ובין כך הוגש ערעור על פסק דין זה (ע"א 9405/11 הקבוע להשלמת טיעון בע"פ ליום 18.3.13). ב. עוד אבקש להפנות לפסק דין אליו הפנו שני הצדדים וכוונתי לתיק 11256-06-08 פו גרס מוצרי בשר אקספורט בע"מ נ' מדינת ישראל. פסק הדין שם עוסק אף הוא בפרקטיקת פיטום האווזים שלגביו נפסק שאינה חוקית, אלא שביחס לעופות אחרים כמו מולרדים. ב"כ התובעים מבקש להביא מפסק דין זה, תימוכין לטענתו בדבר "הגישה האוהדת לראיון הסעד החוקתי", רעיון שאכן אוזכר בפסק הדין הנ"ל, אלא נדחה. ואילו ב"כ הנתבעת מפנה ובצדק לכך; "מבלי לדון בשאלה האם המקרה שלפני ראוי להידון במסגרת החריג לאפשרות להכיר בעילת תביעה חוקתית, דבר שאינני משוכנע בו כלל, סבורני כי אין מקום להשית נזק שעיקרו אבדן רווחיה העתידיים של התובעת, כתוצאה מהפסקת פעילות שנמצאה פסולה - על כלל הציבור. לפיכך אני דוחה את הטענות שעלו בסיכומי התובעת באשר לפיזור הנזק". אעיר רק כי גם על פסק דין זה הוגש ערעור כך לטענת התובעים. 37. בפרק האחרון לסיכומיהם מבקשים התובעים לקבוע, כי המדינה אחראית לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשיה, לרבות אלו של הרשות השיפוטית. לעניין זה מפנים התובעים לפרק השני בכרך השלישי לספרו של פרופ' א. ברק - פרשנות במשפט ולעמ' 663 שם, וכדלהלן: "אכן, בית המשפט הוא זרוע של המדינה. כאשר בית המשפט מדבר, המדינה מדברת. וכאשר בית המשפט פועל המדינה פועלת. הרשות השופטת היא הרשות השלטנית, וזכויות האדם צריכים לקבל הגנה גם מפניה". אלא, שבכל הכבוד זהו ציטוט חלקי מפרק העוסק ב"מודלים לתחולת זכויות האדם החוקתיות במשפט הפרטי". מה לזה ולעניין שבפנינו.? בנוסף, ב"כ התובעים ציטט רק את נימוקי "הבעד" של "מודל התחולה על הרשות השופטת", והתעלם מנימוקי הנגד שם. עוד מפנה ב"כ התובעים בעמ' החמישי לסיכומיו לפרק הראשון בספרו הנ"ל של פרופ' א' ברק, ולאמור שם כי גם בית המשפט העליון הינו בגדר "רשות" החייבת ל"כבד" את חוקי היסוד, אלא שכבוד הנשיא ברק קובע שם ש"כאשר מתעורר סכסוך בין רשות שלטונית לבין הפרט חייב בית המשפט להכריע בסכסוך תוך התחשבות בחוקי היסוד ..." (שם, עמ' 435). משכך אפוא, הרי שמובן מאליו שבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, דן בעניין נוח והכריע בסכסוך שם, תוך התחשבות וכיבוד חוקי היסוד, ומשכך אפוא, אין התובעים יכולים לעתור לבית משפט זה, בטענה ולפיה, הרשות השיפוטית חייבת לכבד את חוקי היסוד, שכן חזקה שכך אכן נעשה! עוד אעיר לעניין זה, כי מתקשה אני לראות כיצד ניתן לחייב את המדינה בפיצוי כלשהו, שעה שבית המשפט העליון אשר לו הסמכות לפרש את החוק, פירש החוק כך, שהמשך עיסוקם של התובעים הינו בגדר מעשה פלילי. ודוק, אמנם הנפקות המעשית הינה מכאן ולהבא ואין לה תחולה רטרוספקטיבית ואולם, פרשנותו של בית המשפט אך חשפה עתה, את המצב המשפטי הנכון והראוי כך שמבחינה זו תחולתה אף למפרע. ראה דברי הנשיא ברק במשפט חוזר 8390/01 דוד אקסלרוד נ' מדינת ישראל וכדלהלן; "... ראשית, מבחינה "דוקטרינרית" הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע. אופיה הטבעי הוא רטרוספקטיבי. היא קובעת הסדר חדש לא רק לעתיד אלא גם לעבר (ראו בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 480; להלן - פרשת כנפי; ג' טדסקי, מסות במשפט 40 (תשל"ח)). תוצאה זו אינה הכרחית. לעתים פועלה של הלכה חדשה הוא אקטיבי ואף פרוספקטיבי. עניין הוא לבית המשפט הפוסק את הלכתו החדשה (ראו קפלן, "'אמת ויציב' בראי הפסיקה", עיוני משפט ו' 576 (תשל"ט); א' ברק, שיקול דעת שיפוטי 417 (1987); קפלן, "תחולה עתידית לתקדימי בית המשפט העליון", ספר אבנר שאקי, מאזני משפט ד' 125 (התשס"ה)). בהיעדר קביעה (מפורשת או משתמעת) הנחת המוצא הינה כי הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת גם לעבר. ידועה אימרתו של השופט הולמס לפיה "החלטות שיפוטיות פועלות למפרע קרוב לאלף שנים". מכל מקום, וגם אם אניח שאלה זו, בצריך עיון הרי שכפי שהראיתי לעיל באריכות, הדוקטרינה של פיצוי ללא אשם, או "פיזור הנזק" במקרים כגון אלו, לא נקלטה בפסיקה הישראלית. יתר על כן, גם אני סבור כעמיתי השופט אברהם יעקב בעניין פו-גראס" שמקום בו מדובר באבדן רווח עתידי של פעילות פלילית, אין מקום להטיל אבדן זה, על הציבור. 38. עוד כותבים התובעים בפרק האחרון לסיכומיהם, ובמיוחד בכתב תשובתם לסיכומי הנתבעת, כי סיכומיהם עוסקים רק בשאלה העקרונית בדבר אחריות המדינה לפצותם, גם ללא אשם, ומשכך, אין הם עוסקים כלל בשאלת כספי הסיוע שניתנו להם, וכן אין הם עוסקים כלל בשאלת מדתיות וסבירות פעולת המדינה ביחס לפגיעה זו. לעניין זה, לא מדייקים התובעים שכן הם עצמם התייחסו בסיכומיהם הן לעניין הסיוע ה"דל" אותו קיבלו כלשונם, הן לעניין "העובדה" (שלא נתמכה כאמור בתצהיר) שכספי הסיוע נגזלו מהם (ראה בעמ' 4 לסיכומיהם) והן לשאלת "המדתיות" של הפגיעה בהם, כשלעניין זה הפנו כאמור לעיל (בסעיף 24) לדבריו של כב' השופט י. דנציגר בעניין שמואל אבן זוהר, דעה שכאמור הייתה דעת מיעוט! זאת ועוד, גם לגופם של דברים כאשר דנים בשאלה האם זכאים התובעים לפיצוי כלשהו, יש לדון בשאלה האם נפגעו זכויות היסוד של התובעים והאם הפגיעה בהם הייתה מדתית, ומשכך, אי אפשר לנתק את שאלת האחריות, אם בכלל, משאלת הפגיעה המדתית. בסיכומי התשובה מאריכים התובעים לטעון כלפי הנתבעת, כאילו, כביכול, זו חרגה מההסדר הדיוני שבין הצדדים בכך שהתייחסה בסיכומיה, לעניין הסיוע שניתן להם על ידי המדינה. בכל הכבוד לטענה זו, הרי שלא אוכל לקבלה. ההסדר הדיוני קבע שתידון שאלת חבות המדינה, העקרונית, ללא כל קשר לנזק ומשכך, רשאית הייתה המדינה להפנות לעצם מתן הסיוע, וללא כל קשר להיקפו ולמידתו. טענה זו של המדינה, הייתה בבחינת למעלה מן הצורך, שכן עקרונית סברה המדינה ואף טענה כן, שהתובעים לא זכאים לפיצוי או לסיוע כלשהו. משכך אפוא, איני רואה כל פסול מעצם אזכורו של הסיוע אשר אין חולק שניתן לתובעים. לו הייתי קובע, ולא כך הוא כאמור, שהתובעים זכאים לפיצוי, אזי היה מקום לכמת נזק זה ביחס לסיוע אותו קיבלו, ואולם שעה שקבעתי שעקרונית לא זכאים התובעים לפיצוי, שוב אין נפקות כלל לשאלת גובה הסיוע ולמידת התאמתו ל"נזק" שנגרם לתובעים. משהגענו לאן שהגענו אבקש להוסיף, כי דווקא התובעים בסיכומיהם חרגו מההסדר הדיוני וזאת בשתיים וכדלהלן; א. בהתאם להסדר הדיוני טענת הרשלנות כלפי המדינה, כפי אשר הופיעה בכתב התביעה נזנחה לחלוטין על ידי התובעים, וראה לעניין זה סעיף 2 להסדר הדיוני, והנה, בסיכומי התשובה מטעמם טוענים התובעים, כי בפעילות המדינה דבקה רשלנות חמורה אשר לא "נטענה בשלב זה בשל ההסדר הדיוני ...". (ההדגשה שלי - א' ק'). הנה כי כן, לטענת התובעים טענת הרשלנות לא נטענה רק בשלב הראשון של הדיון, ולא היא כאמור! התובעים ויתרו לחלוטין על טענות הרשלנות של הנתבעת כלפיהם], משכך גם, לא ברור מה מצאו התובעים חירות לעצמם לטעון באריכות ובהדגשה כי "המדינה התרשלה כלפיהם באופן חמור ... ואף פעלה בתרמית ...". עוד טוענים התובעים בסיכומי התשובה מטעמם, כי הנתבעת בסיכומיה חטאה בהרחבת חזית אסורה. לטענת התובעים, טענות הנתבעת ,שתקיפת הסדר הסיוע בדרך של תקיפה עקיפה אינה אפשרית וכי הכרה במנגנון של פיצוי ללא אשם תהווה פגיעה תקציבית של ממש, הינן טענות שלא בא זכרן בכתב ההגנה, ומעבר לכך הינן טענות פסולות. גם בטענותיהם אלו של התובעים לא מצאתי, כל ממש וכדלהלן ב. טענות הנתבעת באשר לתקיפה עקיפה ולא ישירה, הינן טענות משפטיות וכאלה מותר להעלות גם בסיכומים, בוודאי מקום שהתובעים העלו זאת בסיכומים מטעמם כאשר התייחסו גם לכספי הסיוע, ולא רק לטענת הפיצוי. כך גם באשר לטענות התקציביות אלו נטענו רק כנימוק כללי מדוע הדוקטרינה של פיצוי ללא אשם לא ראוי לה שתקלט במשפט הישראלי. הנתבעת לא טענה ולא התיימרה לטעון, כי מקום בו יש לה אשם או רשלנות אזי שיקולי תקציב ימנעו פיצוי! משכך אפוא וכאמור לא מצאתי כל ממש בטענת התובעים בסיכומי התשובה מטעמם. 39. לאור כל האמור וכבר בשלב זה, אני קובע כי דין תביעתם העקרונית של התובעים להידחות. התובעים ישאו בהוצאות ובשכר טרחת הנתבעת בסך של 15,000 ₪. פיטוםצער בעלי חייםבעלי חיים