פיצויים על אדם שנדרס על ידי רכבת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים על אדם שנדרס על ידי רכבת: ביום 30/10/08 בבוקר נמצאה גופת אדם על פסי הרכבת בסמוך לחדרה. הגופה זוהתה כגופת בנם של התובעים. בעקבות ההודעה שקיבלה המשטרה על מציאת הגופה, הגיעו למקום אנשי מד"א ומשטרה, ובהמשך נערכה גם חקירה, שעוד ארחיב עליה את הדיבור, מטעם הנהלת הרכבת. בסופו של דבר הגיעו המשטרה והנהלת הרכבת לכלל מסקנה כי מדובר בהתאבדות ותיק החקירה שפתחה המשטרה נסגר. התביעה שבפני הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מאחר שלטענת התובעים מדובר בתאונת דרכים, כמשמעות מושג זה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים/החוק). הנתבעות טוענות כי החוק אינו חל, מאחר שהמנוח התאבד ומדובר לכן במעשה מכוון שמוציא את האירוע מתחולת החוק. בסיכומים טענו הנתבעות טענה חלופית לפיה גם אם אין מדובר בהתאבדות, הרי שמדובר במעשה פלילי שגם הוא, בהיותו מעשה מכוון, יוצא מכלל תחולתו של החוק. ב"כ התובעים הקדיש חלק ניכר מסיכומיו לטענות משפטיות, שבהסתמך עליהן ביקש לטעון כי הנטל במקרה שבפני מוטל על הנתבעות. ואולם, מסיכומי הנתבעות עולה כי אלה אינן חולקות על כך שהנטל מוטל עליהן (למשל סעיף 4 סיפא לסיכומים וסעיף 5 לסיכומים), וב"כ הנתבעות מציין כי: "שוב אין עוד מחלוקת כי הנתבעות הוכיחו במידת ההוכחה ורמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי כי המנוח בחר לשים קץ לחייו במכוון כאשר נשכב על פסי הרכבת במטרה לשים קץ לחייו ולכן מדובר בארוע מכוון המוצא מחוק הפלת"ד" (עמ' 7 לסיכומים פיסקה אחרונה, וכן עמ' 8 לסיכומים פסקה ראשונה). יש לבחון אפוא אם עלה בידי הנתבעות להרים את הנטל המוטל עליהן בעניין זה. הנתבעות, כאמור, סומכות את טענותיהן על מסקנות משטרת ישראל, שהגיעה למסקנה כי מדובר בהתאבדות וסגרה בשל כך את תיק החקירה. הנתבעות סומכות, בנוסף, גם על מסקנות הוועדה שמונתה על ידי רכבת ישראל ואשר גם היא הגיעה לכלל מסקנה כי מדובר בהתאבדות. לאחר ששמעתי את חקירות העדים התבררה תמונה עגומה ביותר, לפיה הפעולות שביצעה המשטרה היו כה שטחיות, עד שקשה אפילו לכנותן בשם "חקירה". כך גם ה"בדיקה" שערכו נציגי הרכבת. במהלך הדיונים שהיו בפני התברר כי חרף העובדה שאדם קיפח את חייו ונמצא מת על פסי הרכבת כשגופתו מחולקת לשני חלקים, היו פעולות החקירה שטחיות ורשלניות, וקשה להשתחרר מן הרושם כי ה"מסקנה" לפיה מדובר בהתאבדות, היתה ההנחה שעל פיה התנהלו מראש וכי בשל כך התנהלה "החקירה" כפי שהתנהלה. תיק המשטרה כולו הובא לבית המשפט ומשמש כראיה, בהסכמת כל הצדדים. מדובר בתיק דל ביותר, ועם כל הכבוד אני סבורה כי לא ניתן, על סמך החומר המצוי בו, לקבוע כי הסבירות, לפיה מדובר במעשה התאבדות, עולה על הסבירות לפיה התרחשות אחרת היא שהביאה למותו של המנוח. בתיק המשטרה מצויה הודעת הפטירה שבה מצוין "המנוח נמצא ללא רוח חיים. הגופה נמצאת חתוכה לכמה חלקים מפוזרים על השטח. לסיכום נראה תאונת רכבת". מהודעה זו ודאי שלא ניתן לדעת מה גרם לכך שהרכבת פגעה במנוח ולכל היותר ניתן להסיק ממנה כי רכבת אכן פגעה במנוח. בנוסף, מצוי בתיק דוח מגן דוד אדום שאף ממנו לא ניתן ללמוד דבר באשר לנסיבות הפגיעה. עוד יש בתיק מסמכים הנוגעים לארוע שהיה יום קודם לכן, ביום 29/10/08, ולפיו נתפס המנוח כשהוא נוהג, על פי החשד, תחת השפעת סמים משכרים ובסופו של דבר הוצא צו איסור מנהלי על שימוש ברכב שהמנוח נהג בו. החוקר, שמונה ע"י המשטרה לחקור את מותו של המנוח, היה השוטר שקליאר. בתיק מצוי מזכרו של שקליאר, מיום 30/10/08, שבו תאור קצר של הארוע, של הממצאים שנמצאו בזירה וסיכום לפיו: "מכיוון שאין חשד לעבירה, והמשפחה לא מעוניינת בנתיחה, שוחרר לקבורה בהתייעצות עם הרל"ח ..." מכאן, שכבר ביום 30/10/08, באותו יום ממש, הגיעה המשטרה לכלל מסקנה שאין חשד לעבירה. ענין זה תמוה לכשעצמו, והוא תמוה עוד יותר לנוכח מיעוט הפעולות שביצעה המשטרה עד שהגיעה ל"מסקנה" זו. על פי הרישום, המתעד את ההודעה הראשונה למשטרה, תואר הארוע כך: "התקבל ארוע על חלקי גופה שנמצאת צפונית למחסום רכבת בחדרה כנראה התאבדות". נראה אפוא כי המשטרה הגיעה למקום תחת הרושם שמדובר בהתאבדות וזה (אולי) ההסבר למיעוט הפעולות שנעשו על ידי המשטרה והמסקנה החפוזה שהמשטרה הגיעה אליה בהמשך אותו יום. זלזולה של המשטרה בחקירת הארוע בא לידי ביטוי במחדלים רבים: אין בתיק דו"ח מז"פ, חרף העובדה שממזכרו של החוקר אנטולי שקליאר וממזכרה של השוטרת פתאל קרין, עולה כי למקום זומן מז"פ, אשר תיעד את הזירה. בתיק מצוי דיסק ובו כ- 20 תמונות שלא ברור מי צילם אותן, מתי צולמו ומי נתן את ההוראות לצלם דווקא תמונות אלה ולא תמונות אחרות. למעשה, לא ברור בכלל אם התמונות צולמו על ידי מז"פ או על ידי שוטרי התחנה. אין תיעוד מסודר של הזירה, והתאור היחיד של הממצאים בזירה מצוי בשני מזכרים, האחד מזכרו של השוטר אנטולי שקליאר והשני מזכרה של השוטרת פתאל קרין. דו"חות אלה אינם מפורטים, כפי שניתן היה לצפות מדו"חות שוטרים, שאחד מהם הקצין שמונה לחקור, ובפרט כשמדובר בארוע שבו נהרג אדם. בעוד שבשני הדוחות מתוארים מימצאים ופריטים שנמצאו בזירה, לא ניתן ללמוד מהדוחות האלה היכן נמצאו הפריטים האלה, אין פרוט מלא שלהם, אין הסבר מי אסף את הפריטים בזירה, מי מצא אותם לראשונה וכיצד מצא אותם, והפריטים עצמם לא צולמו. אין מזכר מהשוטר אגבריה, שהגיע למקום עם השוטרת פתאל, וגם לא של השוטר סבג שהגיע לזירה עם שקליאר, כפי שעולה ממזכרו של שקליאר. ממזכריהם של שקליאר ופתאל עולה כי במקום נמצא, למשל, כסף מזומן אך אין, בשני המזכרים, כל פרוט איזה סכום נמצא, היכן נמצא הכסף, האם נמצא בארנק, האם נמצא על גופו של המנוח, האם נמצא במקום אחר בזירה, מי אסף את הסכום המזומן, היכן נשמר הסכום הזה והיכן תועדה תפיסתו. למעשה, אין בכלל בתיק דוח פעולה ותפיסה שמתעד את הממצאים שנתפסו בזירה ונלקחו על ידי המשטרה וזאת חרף העובדה שאלה כוללים, כאמור, כסף מזומן, שעון, גורמט, פלאפון, משקפיים ופרטי לבוש. לא נעשה כל נסיון לברר מתי פגעה הרכבת במנוח, שכן, המשטרה לא ניסתה אפילו לאתר את הרכבת שפגעה בו. ההודעה נמסרה למשטרה ביום 30/10/08 בסמוך לשעה 06:00 כפי שעולה מתקציר התיק. על פי דוח הפעולה שעשתה השוטרת קרין, נראה כי במשטרה התקבל דיווח של "מודיע שנסע ברכבת" אך לא נעשה כל ברור אם מדובר בנהג הקטר, בעובד הרכבת או בנוסע מקרי. למותר לציין שהמשטרה גם לא חקרה אדם כזה, אף ששמו ומספר הטלפון הסלולרי שלו רשומים בדוח הפעולה של השוטרת. לא נעשתה בכלל בדיקה כלשהי לגופה, למשל: לקיחת דגימות לצורך בדיקת דם לבדיקת המצאות סמים/תרופות/אלכוהול או כל ממצא אחר שיכול היה, אולי, לשפוך אור על הנסיבות שבגינן מצא המנוח את מותו תחת גלגלי הרכבת. לא נעשתה בדיקה של שיחות הטלפון שיצאו ו/או נכנסו לטלפון הסלולרי שנמצא בזירה, ואשר זוהה ככזה שהיה שייך למנוח, אף שבדיקה כזו גם היא יכולה היתה, אולי, לשפוך אור על מעשיו של המנוח בשעות שקדמו למותו, עם מי שוחח, ומתי, והאם הוחלפו בינו ובין אחרים הודעות (מסרונים) שאולי גם בהם היה כדי להוסיף מידע לתעלומת מותו של המנוח. המשטרה הסתפקה בגביית עדות שטחית ביותר מאביו של המנוח ומאחיו של המנוח, שזיהה את הגופה, ועוד באותו היום סגרה את התיק כשהיא קובעת כי מדובר בהתאבדות. המשטרה לא ניסתה לאתר את האחרונים שראו את המנוח בטרם פטירתו, ומה ניתן ללמוד על מעשיו לאחרונה. המשטרה כלל לא ניסתה לחקור עדים נוספים שיתכן והיו יכולים לשפוך אור על נסיבות פטירת המנוח. זאת, למרות שחבר של המנוח היה בתחנת המשטרה ואף קיבל מהמשטרה ציוד של המנוח בעת שהמנוח נעצר יום לפני האירוע. תמוהה העובדה כי המשטרה לא ניסתה אפילו לחקור חבר זה לאחר פטירת המנוח. (ר' עדות האב מיום 30/10/08 שו' 7-9, 16). יא. האב סיפר בעדותו במשטרה כי למנוח הייתה חברה (ראה הודעתו מיום 30.10.08 שורה 4). גם האם העידה בבית המשפט אודות החברה של המנוח, עמה היה בקשר לפחות חצי שנה לפני האירוע (עמ' 14 שו' 15; עמ' 24 שו' 19-26). למרות זאת לא ניסתה המשטרה לאתר את החברה ולחקור אותה. התנהלות זו של המשטרה רחוקה מלהניח את הדעת, והיא מטילה צל כבד על "מסקנות" ה"חקירה" לפיהם מדובר בהתאבדות. ציינתי כבר, ואני שבה ומציינת, כי מכל המסמכים שבתיק המשטרה לא ניתן לדעת מי מצא את כל הפריטים שנמצאו בזירה, היכן בדיוק נמצאו הפריטים, כיצד נמצאו ומדוע לא תועדו. מחדלים אלה בולטים במיוחד לנוכח העובדה שמחקירתו של השוטר שקליאר בפני עולה כי מסקנתו, לפיה מדובר בהתאבדות, מבוססת במידה רבה על טענתו לפיה חלק מהפריטים נמצאו מקופלים ומסודרים, מתחת לשיח בקרבת מקום למקום שבו נמצאה הגופה. במזכר שערך, ציין שקליאר: "על פי הממצאים בזירה נמצאה חולצה לבנה עם קפושון מקופלת יפה ועליו משקפי שמש, מתחת לחוצה (כך במקור, ה.א.) פלאפון מכובה". בעדותו בבית המשפט ציין השוטר, יותר מפעם אחת, כי לממצא זה ייחס חשיבות רבה שכן ממצא זה מצביע, לדעתו, על כך שמדובר בהתאבדות וזו גם הסיבה שהדברים נחרטו בזכרונו: "הדברים היו ממש מסודרים כמו שבן אדם מוריד מעצמו ומסדר יפה. זה מאוד אופייני לדברים שראיתי וזה נחרט לי בזכרון כי בד"כ זה לא קורה, כי אדם שהולך להתאבד רואים עליו הכל, זה אדם שניסה לשמור על החפצים שלו בצד כי הוא ידע שימצאו אותם והיה כאן איזה שהוא מסר". (עמ' 51 שו' 22-25, עמ' 59 שו' 1 ואילך). חרף העובדה שממצא זה היה חשוב מאוד, כביכול, למסקנות שאליהן הגיע השוטר, אין, כאמור, תיעוד מסודר לאופן שבו נמצאו הפריטים האלה. הפריטים לא צולמו וגם לא צולם המקום שבו נמצאו. לא זו אף זו, התאור האמור, לגבי האופן שבו נמצאו הדברים, כלל אינו מופיע במזכרה של השוטרת קרין פתאל, שהגיעה למקום עוד לפני שהגיע השוטר שקליאר לזירה. (עמ' 55 שו' 27). למעשה, השוטר שקליאר, שהיה החוקר הממונה באותו ארוע, לא ידע אפילו לומר אם לפני השוטרת פתאל ושותפה, השוטר עבד אגבריה (עמ' 55 שו' 29) היו במקום אנשים אחרים או שוטרים אחרים (שם, בשו' 31). אין לכן תיעוד מסודר שניתן יהיה ללמוד ממנו מי מצא לראשונה את הפריטים, שעל פי הנטען נמצאו מקופלים כל כך יפה. בעדותו לא ידע השוטר שקליאר לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו, אף שניתן היה לצפות שתשובה מתאימה תמצא בדוחות הפעולה ובחומר שבתיק המשטרה (עמ' 56 שו' 32). התשובות שנתן השוטר בעניין זה רחוקות מלהניח את הדעת ובסופו של דבר נאלץ להודות כי: "את הפרט הזה אני לא כל כך זוכר" (עמ' 57 שו' 11) אף שהוא עצמו הודה כי מדובר בפרט חשוב מאוד להבנת הזירה (שם, בשו' 14), כמו גם השאלה אם הזירה שונתה לפני הגעתו למקום. בנוסף, אף שהיה ממונה על החקירה במקום והיה מודע לכן, ללא ספק, לחשיבות התיעוד של כל הממצאים בזירה, לא דאג שקליאר לכך שהחפצים יצולמו וכל שכן כאשר מדובר בממצאים שיש להם משקל כה משמעותי ואשר אופן המצאם, על פי הנטען, היה כה יוצא דופן. לדברים שכתב השוטר שקליאר באשר לאופן שבו נמצאו הפריטים האמורים: החולצה, המשקפיים, הטלפון, אין ביטוי במזכרה של השוטרת פתאל שציינה, אמנם, את המצאם של פריטים כאלה אך ציינה "בסריקה באזור אותרו חפציו של הגופה כגון: סווצ'ר לבן של בילבונג, נעלי ספורט נייק, משקפי שמש, כסף מזומן, טבעת, שרשרת, פלאפון, החפצים נמצאו בשיח ליד המסילה, אז החפצים נאספו לשקית והובאו לתחנה". אין במיזכרה שום אזכור לכך שחלק מהפריטים האלה נמצאו, כביכול, מקופלים ומסודרים מתחת לשיח בעוד שחלק אחר נמצא מפוזר על פני המסילה ובסמוך לה. למעשה, לא ניתן בכלל להבין מאותו מזכר אם כל החפצים נמצאו בשיח ליד המסילה או שנמצאו מפוזרים. יצוין, שמצפיה בתמונות שצולמו (ואשר עיינתי בהן בעצמי הן בדיון והן לקראת כתיבתו של פסק הדין) , עולה כי חלק מהפריטים נמצא מפוזר בשטח בעוד שחלקם הגדול כלל לא צולם ולא ניתן לדעת היכן וכיצד נמצא. כך, נראים חלקים משעונו של המנוח על גבי המסילה, נעל אחת נמצאת זרוקה לצד המסילה. חלקים מצמיד שענד (גורמט) נמצאו על המסילה. אין זכר בתמונות למשקפי השמש, לטלפון, לשרשרת, לטבעת, לכסף המזומן ולסווצ'ר הלבן. מאחר שאין תיעוד מסודר, לא ניתן לדעת מי היה האדם הראשון בזירה. המשטרה לא טרחה לברר עניין זה וגם לא טרחה לבדוק אם אותו אדם נגע בפריטים כלשהם, הזיז אותם או שינה את מיקומם. על כל פנים, אין לעניין זה כל תיעוד בתיק המשטרה ואין מזכר או דו"ח פעולה מסודר שדן בעניין זה. לא ניתן לכן לדעת אם כך היו הפריטים בעת שנמצאו לראשונה או שמאן דהוא סידר אותם, אולי, למשל, מתוך כוונה להביא אותם לתחנת המשטרה. כאילו לא די בכל המחדלים שצויינו לעיל, המשטרה לא ביצעה ולו חקירה אחת על מנת לנסות ולאתר את הרכבת שפגעה במנוח. אין בתיק המשטרה תיעוד כלשהו לבדיקה כזו, לחקירה בעניין זה או לניסיון כלשהו לקבל מרכבת ישראל פרטים בעניין זה. מכיוון שכך, גם לא נחקר איש מעובדי הרכבת על ידי המשטרה. גם לא מצאתי בתיק המשטרה חקירה של המודיע, שבעקבות הודעתו הגיעו כוחות המשטרה למקום, אף שפרטיו מצויינים מפורשות במזכרה של השוטרת פתאל. לפיכך, גם לא נעשו נסיונות כלשהם לגבות עדויות מנוסעי הרכבת - בין זו שפגעה במנוח - ובין זו שבה נסע המודיע - אם אין מדובר באותה הרכבת. בנסיבות כאלה לא ברור לי כיצד יכולה היתה המשטרה להגיע למסקנה כי פגיעת הרכבת במנוח ארעה כאשר המנוח שכב על המסילה ולא, אולי, כאשר המנוח ניסה לחצות את המסילה, ישב על המסילה, נדחף אל המסילה או הגיע אליה בדרך אחרת, כולל, אולי, האפשרות שהמנוח היה על הרכבת ונפל או נדחף ממנה. כל האפשרויות הללו לא נבדקו בכלל על ידי המשטרה. גם לא מצאתי בתיק המשטרה דוח פתולוגי או חוות דעת של מומחה כלשהו שיבססו את קביעת המשטרה, לפיה האופן שבו נמצאה הגופה מתיישב בכלל עם המסקנה לפיה המנוח שכב על הרכבת או לכך שלא תיתכן אפשרות אחרת. למעשה, אין אפילו ראיה בתיק המשטרה שתעיד על כך שהמנוח אכן נהרג מפגיעת הרכבת ולא היה, אולי, מת כשהרכבת פגעה בו! בהעדר חוות דעת כזו, לא ברור כיצד יכול היה השוטר שקליאר לקבוע, על סמך האופן שבו מצא את הגופה בזירה, ועל סמך זה בלבד, כי: "לא מדובר על רכבת שהתנגשה באדם שניסה לחצות... ואז אתה בא ואומר שהבן אדם הזה שכב על פסי הרכבת.. המסקנה שלי היתה שהוא שכב על הפסים וחיכה לרכבת" (עמ' 59 שו' 3-5 ועמ' 60 שו' 29). עם כל הכבוד ל"מסקנה" זו של המשטרה, אין בידי לאמץ אותה. לא ניתן לקבוע, על סמך בדיקה כה שטחית, כי אין אפשרות לכך שמותו של המנוח נגרם בנסיבות אחרות. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי אם לא מדובר בהתאבדות משמע כי מדובר במעשה פלילי וגם כך יוצא הארוע מכלל תחולתו של חוק הפיצויים. אין בידי לקבל גם טענה כזו. מאחר שחקירת המשטרה היתה כה שטחית, הרי שאין כל ממצא לבסס עליו מסקנה לפיה מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממעשה פלילי ובה במידה שיתכן שמותו נגרם מהתאבדות או מעשה פלילי, תיתכן גם האפשרות לפיה חצה את הפסים ולא הבחין ברכבת, התעלף או מעד ונפל על הפסים, נפל מהרכבת ונדרס על ידה, או כל אפשרות אחרת, שאף לא אחת מהן נבדקה בדיקה של ממש על ידי המשטרה. קשה להשתחרר מן הרושם שבדיקתה השטחית של המשטרה מקורה, בין היתר, בכך שהמנוח היה בעל עבר פלילי ויום קודם נתפס על ידי המשטרה בחשד לנהיגה תחת השפעת סמים. המשטרה הניחה לכן כי המנוח ביקש לשים קץ לחייו והנחה זו היא שהנחתה את התנהלותה ביחס לחקירת מותו והביאה לכך שהחקירה התנהלה בשטחיות ותוך זלזול בכל הנוהלים המקובלים (העדר מזכרים, העדר תיעוד לפריטים שנתפסו וכיוצ"ב). למרבה הצער - לא רק חקירת המשטרה היתה שטחית. גם ה"חקירה" של נציגי המרכבת מגלה שורה של מחדלים ומחייבת את המסקנה כי לא ניתן לסמוך בכלל על קביעות אותה "חקירה". מעדותם של נציגי הרכבת בחקירה נגדית עולה תמונה עגומה ביותר באשר לאופן שבו ניהלה רכבת ישראל את החקירה, אף שמדובר בחקירת ארוע, שבו, לכאורה, מצא אדם את מותו מתחת לגלגלי הרכבת. תמוהה, לכשעצמה, העובדה שהנהלת הרכבת מבצעת בעצמה חקירה של ארוע כזה ואולם תמוהה עוד יותר הדרך שבה התנהלה "חקירה" זו. מר אבנר גבאי, חוקר התאונות הראשי של רכבת ישראל, נחקר בחקירה נגדית בדיון ביום 10.6.12. מעדותו התברר כי כלל לא הגיע לזירת התאונה והסתפק בביקור שעשה במקום חוקר מטעמו, מר גדי ליפקונסקי (עמ' 37 ש' 5). מר גבאי לא יכול היה אפילו לומר איזו פעולת חקירה ביצע הוא, ואילו פעולות בוצעו על ידי מר ליפקונסקי, ולא יכול היה להציג תרשומות שנעשו על ידו, אף שלטענתו נעשו כאלה (שם בשו' 13). היכרותו של חוקר התאונות הראשי את נסיבות המקרה היתה כה דלה עד שהעד לא ידע אפילו לציין כמה רכבות חלפו על פני אותה מסילה, בלילה שקדם למציאת גופתו של המנוח ולא ידע לציין מי בדק את אותן רכבות. כשנשאל בענין זה ציין כי צוותי הרכבות נתבקשו לבדוק כל אחד את הרכבת שבה נסע, על מנת לבדוק אם יש בחזית הרכבת סימנים. עם כל הכבוד, לא עלה בידי להבין כיצד, בחקירת נסיבות מותו של אדם, ניתן לסמוך על בדיקות שיעשו נהגי הרכבת, שעלולים להיות מואשמים בהריגתו, וכיצד לא נשלח צוות בדיקה בלתי תלוי על מנת לבדוק את הרכבות שנסעו במסילה באותו הלילה. וכי לא לשם כך יש "חוקר תאונות" ברכבת? כאילו לא די בכך, העד ציין כי צוותי הרכבות התבקשו לבדוק את חזית הרכבת אך לא הסביר מדוע לא נתבקשו בדיקות גם לחלקים נוספים באותן רכבות ומדוע ניתן היה להסתפק בבדיקה של חזית הרכבות, כאשר כלל לא ברור איזה חלק ברכבת פגע במנוח וגרם למותו. בהקשר זה, יצוין, כי העד, אף שהוא חוקר התאונות הראשי של רכבת ישראל, כלל לא טרח להגיע למקום האירוע, לא ראה את הגופה ואף לא ביקש לעיין בתמונות הגופה או בדו"ח הרפואי שתאר את מצבה. כפועל יוצא מכך גם לא ידע העד מה היה מצב הגופה כאשר נמצאה ואפילו לא ידע לציין אם הגופה, בעת שנמצאה, הייתה לבושה או ערומה (עמ' 38 שו' 12-8). בהמשך עדותו טען מר גבאי כי כאשר החוקר שלו הגיע למקום: "הוא ראה את השוטר אוסף את הדברים מאחורי השיח והשוטר הציג את הדברים לחוקר מטעמי, הראה לו חפצים, זו ת"ז של הבחור וזה היה כאן בשיחים ושהמשטרה לוקחת את זה". מעבר לעובדה שמדובר בעדות שמיעה, שכן העד עצמו לא היה במקום והוא מוסר דברים שנמסרו לו מפי אחר, גם כאן מדובר בעדות מעורפלת. לא ברור מי השוטר, לא ברור היכן השיח שמאחוריו נמצאו הדברים, לא ברור כיצד נמצאו הדברים, אילו דברים בדיוק נמצאו וכיוצ"ב פרטים שראוי היה שייבדקו על ידי מי שנושא בתפקיד "חוקר תאונות ראשי". על פי עדותו של גבאי, החוקר ליפקונסקי לא טרח לצלם את אותם פריטים (עמ' 38 שורה 23-20). עדות זו של גבאי עומדת בסתירה לעדותו של ליפקונסקי שהעיד כי צילם את הפריטים והעביר את התמונות לגבאי (עמ' 43 שו' 16). כאמור, מר גד ליפקונסקי העיד אף הוא בבית המשפט. מעדותו התברר כי גם הפעולות שהוא ביצע, היו שטחיות ביותר. העד לא ידע לציין מה שמו של נהג הרכבת שהוזכר בסעיף 3 לתצהירו, אך שמדובר בדיווח שבעקבותיו נודע לרכבת אודות האירוע כולו. העד לא יכול היה לציין אם הדיווח תומלל ולא ידע להסביר מדוע לא צורפה קלטת הדיווח אף שהדיווחים שמדווחים נהגי הרכבת באלחוט מתועדים (עמ' 40 שורה 8). למעשה, התברר כי העד אף לא טרח להקשיב לאותה הקלטה (עמ' 40 שורה 16). העד הודה כי אף שהגיע לזירת האירוע לא ראה בה את הגופה ואף לא ביקש או קיבל אינפורמציה על המצב שבו נמצאה הגופה (עמ' 41 שורה 19-16). לעומת זאת, העד זכר, לטענתו, שראה במקום את חפציו האישיים של המנוח כשהם מסודרים בצורה קפדנית ובהם סוודר מקופל (עמ' 41 שו' 26-23). אינני מאמינה לעדותו. אין זכר לדברים אלה בתצהיר עדותו הראשית של העד והוא ציין אותם לראשונה רק במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט. זכרונו המופלא, דווקא בנוגע לפרט זה - בעוד שביחס לשאר הממצאים, השמות והנתונים, היתה עדותו כה מעורפלת - אינו אמין בעיני. במיוחד הדבר נכון כאשר בהמשך עדותו התברר כי העד לא זכר בכלל שהיה סוודר (עמ' 42 שו' 25), ובתכתובת שלו עם החוקר הראשי, כולל הדו"ח שמסר לחוקר, אין בכלל זכר לממצא, כביכול, לפיו נמצאו החפצים מקופלים מתחת לשיח. החוקר גם לא הציג תמונה של אותם חפצים, אף שטען בבית המשפט כי צילם אותם ואף שלח את התמונות לחוקר התאונות הראשי, מר גבאי (עמ' 43 שו' 16). לכך יש להוסיף את העובדה שהעד הגיע לזירה רק בשעה 09:30 בבוקר בעוד שהשוטרים, אנשי מד"א וזק"א היו במקום מאז השעה 07:00. בנסיבות האלה, אף אם ראה העד חפצים מקופלים, לא ניתן לדעת אם מאן דהוא נגע בחפצים האלה, שינה את מיקומם וצורתם או עשה בהם פעולה כלשהי טרם שהעד ראה אותם. העד עצמו הודה כי לא טרח לשאול את השוטרים כל שאלה בענין זה (עמ' 42 שו' 17, עמ' 47 שו' 14). לנוכח ריבוי כזה של מחדלים, ובראשם העובדה שאיש מה"חוקרים" שמינתה הרכבת כלל לא טרח לבדוק את מצב הגופה או לבדוק בעצמו את הרכבות שנסעו במסילה באותו הלילה, ברור שלא ניתן לסמוך בכלל על "מסקנות חקירת הרכבת", לפיהן מדובר בהתאבדות. לאור דלות הממצאים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבוע, אף לא ברמת ההסתברות הנדרשת להליך אזרחי, כי אכן מדובר בהתאבדות, וכל שכן לא ניתן לקבוע כי מדובר במעשה מכוון אחר, המוציא את האירוע מתחולתו של חוק הפיצויים. יפים בענייננו הדברים שנכתבו בעניין אחר: "אין ספק כי האפשרות אותה העלו המשיבים כי המנוחה רצתה להתאבד, הינה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אך היא רק אחת מהאפשרויות ולא הוכח כי אפשרות זו חוצה את רף מאזן ההסתברויות הנדרש". ראה: ע"א 8313/06 ג'יה אברהם נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 8 לפסק הדין. במקרה שבפני בו לא נבדקה בכלל כל אפשרות אחרת, ואפילו האפשרות לפיה מדובר בהתאבדות זכתה רק לבדיקה שטחית ביותר, ודאי שלא ניתן לקבוע כי מאזן ההסתברויות נוטה דווקא לכיוון המסקנה לפיה מדובר בהתאבדות. יוצא כי על הנתבעות חובה לפצות את התובעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנזק: כאב וסבל - מאחר שהמנוח נפטר, שיעור הפיצוי המגיע לתובעים בראש נזק זה הינו 46,374 ₪ ושני הצדדים הגיעו לסכום זה (בקירוב) בחישוב שעשו בסיכומיהם. הוצאות קבורה ומצבה: בעניין זה לא הובאה כל ראיה שהיא על ידי התובעים. עם זאת, סביר להניח כי התובעים אכן נשאו בהוצאות קבורתו של המנוח ובהוצאות הקמת המצבה, ובמקרה כזה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על דרך האומדן (ת.א. (ירושלים) 3169/01 עזבון המנוח שמואל בורנשטיין ז"ל נ' המרכז הרפואי על שם רבין בי"ח בילינסון, בסעיף 10 לפסק הדין, וכן אסמכתאות נוספות (ס' 116 לסיכומי התובעים)). התובעים ביקשו לפסוק להם בראש נזק זה סכום של 10,000 ₪ ואילו הנתבעים טענו כי בהעדר כל ראיה אין מקום לפסוק פיצוי בסכום שיעלה על 4,000 ₪. בנסיבות הענין, ומאחר ואכן לא הוצגה כל ראיה שהיא, אני מעמידה את סכום הפיצוי לתובעים, בראש נזק זה, ע"ס 5,000 ₪. הפסד השתכרות (הלכת השנים האבודות): נושא זה הוא עיקר המחלוקת שיש בין הצדדים לענין הנזק. התובעים טוענים כי בעקבות הלכת אטינגר בע"א 1400/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פד"י נ"ח (4), 486, 511, וכאשר מדובר בניזוק חסר תלויים, יש להעמיד את הפיצוי על שיעור של 30% מבסיס השכר. לטענתם, יש לגזור את הפיצוי המגיע לעזבונו של המנוח על פי השכר הממוצע במשק, שכן בסמוך לפטירתו השתכר המנוח 5,000 ₪ נטו בממוצע לחודש ומדובר באדם שנפטר כשהיה בן 22, לאחר 12 שנות לימוד, והיה לו לכן פוטנציאל לגידול בהכנסה. הנתבעות, לעומת זאת, טוענות כי לכל היותר יש לערוך את החישוב על פי 15% מבסיס השכר וזאת מאחר ששכרו של המנוחה היה נמוך, כגובה שכר המינימום לערך, ומשכר בסדר גודל כזה לא ניתן לחסוך בשיעור של 30%. עוד טוענות הנתבעות כי אין מקום לחשב את הפיצוי המגיע לתובעים בגין פטירת המנוח, על פי השכר הממוצע במשק, שכן המנוח, שנפטר בגיל 22 ולא שירת בצבא, היה כבר לאחר שנים של התבססות בשוק העבודה ובכל זאת לא עלה בידו להתמיד במקום עבודה כלשהו ומקום העבודה היחיד שהוצג היה אצל אביו. עוד הן טוענות כי לא הוכח שהמנוח הצליח לחסוך סכום כלשהו מהשכר שקיבל במקום העבודה הזה וגם מהטעם הזה אין מקום לחשב פיצוי על פי חסכון משוער של 30%. בסיס השכר: אכן, מהראיות שהוצגו נראה כי המנוח, אף שהיה כבר בן 22 ולא שירת בצבא, לא הציג עבר תעסוקתי רצוף ומקום העבודה היחיד שעבד בו היה אצל אביו, שם השתכר, על פי הנטען, 5,000 ₪ מדי חודש. לכך יש להוסיף את העובדה שלמנוח היה עבר פלילי מכביד שגם בשלו, ניתן להניח, התקשה למצוא מקום עבודה, למעט אצל אביו. סבורני כי נסיבותיו האישיות של המנוח, עברו התעסוקתי, האישי והפלילי, מהווים את אותם מאפיינים חריגים, המאפשרים ואף מחייבים, חריגה מחזקת השכר הממוצע במשק, כפי שיפורט להלן בהרחבה. בעניין רים אבו חנא, סקר כב' השופט ריבלין את הגישות השונות, כפי שבאו לידי ביטוי בבית המשפט העליון, באשר למהות ולעוצמת הראיות המצדיקות סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק: "השופט גולדברג סבר כי נדרשים נתונים שיש בהם כדי להעיד בוודאות קרובה על מקצועו העתידי של הקטין אלמלא התאונה (ע"א 1027/90 כלל נ' אליס). השופט ד' לוין סבר כי קיומו של "נתון ספציפי נוסף" בדבר "... כושר אינטלקטואלי בולט או נטייה בולטת לתחום תעסוקה או אמנות מחד גיסא..." עשוי להביא לתיקון החישוב על דרך של אומדן גלובלי (ע"א 778/83 בעמ' 633). השופט אור הביע עמדה מרחיבה יותר. לשיטתו, די ב"נתונים מיוחדים הנוגעים לנפגע שלפניו, שיש בהם כדי לסייע, ולו כללית, להעריך את כושר השתכרותו הצפוי בשונה מהשכר הממוצע במשק" כדי שיהיה ראוי לסטות מן השכר הממוצע במשק (ע"א 92/87 דנן נ' חודדה בעמ' 607). ובמקום אחר הבהיר כי "בהערכת הפיצויים בנזיקין לגבי תקופה שבעתיד לוקחים אנו בחשבון גם אירועים אשר יש סיכוי שיתרחשו בעתיד, אפילו אין הסיכויים מגיעים כדי יכולת לקבוע את הדבר כעובדה לפי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי..." (ע"א 7358/95 הסנה נ' צוקרמן, בפסקה 7). ... ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים על לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה. לאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. ממילא האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אלא שגם אז, ככלל, אפשרות הסטייה נמוכה היא. ... לעתים יש נפקות לנתונים קונקרטיים בנוגע לנפגע הקטין - כישוריו, השכלתו, מאווייו כפי שבאו לידי ביטוי עד מועד אירוע הנזק. אלה, בתורם, עשויים להצדיק סטייה מהשכר הממוצע במשק. במיוחד כך לעניין סטייה כלפי מעלה. ... לדעתי, ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחילופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי... ; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13. במקרה שעמד בפני בית המשפט בעניין פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל, פ"ד ס"א (1) 325), קבע בית המשפט העליון כי המאזניים התאזנו בין כישוריו של הניזוק לבין בעיות המשמעת שאפיינו אותו, ולכן נבחר בסיס שכר של השכר הממוצע במשק (עניין פינץ, שם, עמ' 17). במקרה שבפני, אין נתונים "לזכות" יכולותיו התעסוקתיות של המנוח ואין כל ראיה לכישורים מיוחדים, כבעניין פינץ. במקרה של חטיב פחרי (רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג', ניתן ביום 28.12.11) אותו הזכירו הנתבעות, השתכר הניזוק שכר של 3,394 ₪ עובר לתאונה. בית משפט השלום קבע בחישוביו בסיס שכר של 5,000 ₪. אמנם, ערכאת הערעור התערבה בקביעה זו, וקבעה כי מדובר בבסיס שכר נמוך מדיי ש"אינו משקף את יכולת השתכרותו של המערער בעתיד, ובמיוחד בשים לב לגילו הצעיר בעת התאונה. ראוי היה לקבוע בסיס שכר גבוה יותר", ובית המשפט המחוזי פסק תוספת פיצוי בסך 100,000 ₪ (ע"א (חיפה) 17016-04-11 פחרי חטיב נ' מוחמד חאג', ניתן ביום 21.09.11), אך בית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע כי יש לחשב את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק. בית המשפט העליון אישר את קביעות המחוזי. כך גם בעניין נוסף. במקרה של נינט פטרומיליו (ע"א 10701/05 נינט פטרומיליו נ' קרנית, ניתן ביום 16.07.07) שגם אותו הזכירו הנתבעות, בית המשפט המחוזי קבע בסיס שכר של 5,000 ₪, בהתחשב בין היתר ברמת השכלה (11 שנות לימוד), העדר מוטיבציה של הניזוקה להיטיב את מצבה (מתוך התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מאחר ודובר שם בניזוקה חיה), חומרת הפגיעות, והאפשרות להשתלב בעתיד בעבודה, בהנחה שהיא תצא לעבוד רק כשבנה הצעיר יגיע לגיל בי"ס (ת"א (מחוזי ת"א) 3082/99 פטרומיליו נ' קרנית). בערעור, בית המשפט העליון קבע, אמנם, כי יש להוסיף פיצוי של 200,000 ₪ על הסכום שפסק המחוזי, אך נמנע מלקבוע כי היה צריך לעשות את החישוב לפי גובה שכר ממוצע במשק. במקרה של אבי ברנס (ע"א 5745/03 אבי ברנס נ' רובין שריף, ניתן ביום 10.08.05), אישר בית המשפט העליון את קביעות בית המשפט המחוזי בנוגע לבסיס שכר של 4,000 ₪, לאור ההתרשמות מהתובע שנותר בחיים וניתן היה להתרשם ממנו, לאור נסיבותיו האישיות, מקצועו, הכשרתו, עיסוקיו, מקום עבודתו, והעדויות לעניין השתכרותו בעבר ובהווה. מן הכלל אל הפרט: בנסיבות התיק שבפני, עברו התעסוקתי של המנוח כולל תקופה בת ארבע שנים, מגיל 18 ועד לפטירתו בגיל 22, במהלכה יכול היה המנוח לעבוד ולהתחיל לבסס כיוון תעסוקתי, שכן לא שירת בצה"ל. למרות זאת, הוכח בפניי כי הוא בחר שלא לפעול לטובת מציאת תעסוקה קבועה והתקדמות בה, ואף לא פנה להכשרה מקצועית או השכלה נוספת. מעורבותו הפלילית של המנוח הנה במספר לא מבוטל של עבירות, באופן שלא מאפשר התעלמות מנתון זה שיש בו כדי ללמד על בחירת המנוח במסלול חיים שאינו נורמטיבי. גם יממה לפני שנפטר, נעצר המנוח על ידי המשטרה בחשד למעשה פלילי. המנוח סיים 12 שנות לימוד ועבד כנהג משאית בעסק השייך לאביו. משכורתו - אף שעבד אצל הוריו - הייתה של 5,000 ₪ בלבד - קרובה יותר לשכר המינימום מאשר לשכר הממוצע במשק. אשר לרצף תעסוקתי - התובעים הציגו 9 תלושי שכר של המנוח: 6 מהם משנת 2007 ו- 3 משנת 2008, שאינם משקפים רצף תעסוקתי. בכולם סכום גלובאלי של 5,000 ₪, ללא כל פירוט של ימי חופשה, מחלה וכדומה, דבר שמטיל צל כבד על אמינות הנתונים שבהם. לכך יש להוסיף שאף בתלושי השכר מצוין כי המנוח החל לעבוד בחודש ינואר 2006, לא הוצגו תלושים של כל תקופת העבודה כאמור. נסיבות אלה, כמכלול, מבססות היסטוריה אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית. סבורני, לאור כל המידע העומד בפניי כעת אודות המנוח, כי לראיות ולאינדיקציות שהוצגו בפניי, יש משקל רב המכריע בהסתברות גבוהה כי יש לקבוע בסיס שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק. עם זאת, בשל גילו הצעיר של המנוח, יש לקחת בחשבון אפשרות לעליה מסוימת בשכרו. לכן אני קובעת בסיס שכר של 6,500 ₪. זאת, בחריג אחד, לתקופת העבר - שמפטירת המנוח ועד היום - אערוך את החישוב על פי שכרו הממוצע של המנוח ערב התאונה, וזאת כפי שהסכימו התובעים עצמם בסיכומיהם (סעיף 114 לסיכומיהם). מרכיב החיסכון: בעניין פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל, פ"ד ס"א (1) 325) נפסק, כי חזקת השכר הממוצע במשק וחזקת החיסכון של 30% - הן חזקות הניתנות לסתירה, אך זאת "בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת" (סעיף 10 לפסה"ד בעניין פינץ). כך נקבע בעניין פינץ, לגבי דרך החישוב לניזוק חסר תלויים כאשר מנכים לו הוצאות מוגברות מן הפיצוי: "הדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר-תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו. מבחינה זו אין שוני בין קטין בן 17 שנים; לבין אשה צעירה בת 22 שנים - זה וזו טרם הקימו תא משפחתי, אין להם תלויים וכל משפחה ש"יקים" להם בית המשפט תהא בהכרח "רעיונית" וספקולטיבית. הבחירה לנכות הוצאות מוגברות מניחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים; ... הבחירה לפסוק את הפיצוי לניזוק חסר-התלויים לפי שיעור של 30% מצטרפת לחזקה עובדתית קיימת - זו הקובעת כי מקום בו העתיד המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש ברגיל לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק... הנחות עבודה אלה משקפות שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת". [הדגשה שלי, ה.א.] כך, גם בפסיקה המאוחרת להלכת פינץ. המקרים בהם אושרה סטייה מחזקות אלה, הן במקרים של פטירת אדם בעל עבר תעסוקתי נרחב - כדוגמת שני פסקי הדין אותם הביאו הנתבעות: ע"א 9393/06 ביטון אודי נ' עז' ביטון מרים (ניתן ביום 08.01.07, ) שם נהרגו בני זוג בגילאים 48, 58, בעלי עבר תעסוקתי נרחב. וכך נפסק באותו מקרה: "אמנם, גם שיטת ניכוי ההוצאות המוגברות שאומצה באותה הלכה לגבי ניזוק חסר-תלויים אינה חפה מספקולציה, שהרי מתירה היא שימוש בחזקה המעמידה באופן כללי את שיעור החיסכון על 30% מבסיס השכר, חרף העדר הוכחה פרטנית לגבי שיעור החיסכון של הניזוק הספציפי. אולם מספקולציה זו אין מנוס, בשים לב לכך שחלק גדול מן הניזוקים חסרי-התלויים הנם אנשים צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל העבודה או לפחות להתייצבות בשוק העבודה. כפי שהוסבר בפרשת אטינגר (עמ' 543): ... שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל נסיבות אחרות, טרם נוצרה לו 'היסטוריה' אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית". הנה כי כן, המקרים המובהקים שעמדו בפני בית המשפט עת הכיר בתקפות החזקה בדבר שיעור ניכוי של 30%, הנם ניזוקים צעירים שתוחלת חייהם קוצרה בטרם הגיעם לשלב המאפשר שומה אינדיבידואלית של ההכנסה וההפרשה ממנה לחיסכון. חוסר הוודאות הצדיק את האחדת הפיצוי. לא כן כאשר מדובר בניזוק בגיר שתוחלת חייו קוצרה לאחר התבססות בשוק העבודה". [הדגשה שלי, ה.א.] וכך גם בע"א 9107/06 עז' המנוח יורם לינדר ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח (ניתן ביום 31.10.06, ). שם דובר באדם בן 38 במותו, בעל היסטוריה אישית ותעסוקתית של שנים לא מעטות, אשר הוכחה בראיות שהובא ובפני בית המשפט. כפי שנפסק באותו מקרה: "בהתחשב בכך שהמנוח עבד במשך 17 שנה, השתלב בעבודה קבועה, ולמרות שהרוויח מעט מעל השכר הממוצע במשק לא חסך אגורה ולא צבר רכוש כלשהו, לא נפל פגם בהערכתו של בית-משפט קמא כי למנוח היו הוצאות מוגברות שכילו את כל הכנסותיו. מהעדר חיסכון כלשהו בתקופת השתכרות כה ממושכת, רשאי היה בית-המשפט להסיק, כי המנוח היה מוציא בעתיד הוצאות מוגברות למחייתו ב"שנים האבודות" מעבר לשיעור ההוצאות המקובל על-פי החזקות שצוינו בפסיקה". [הגדרה שלי, ה.א.] אמנם, בנסיבות שבפני, נראה כי גם המנוח לא חסך דבר בתקופת העסקתו, אך מאחר ומדובר בתקופה קצרה באופן יחסי, ובאדם צעיר שהיה בן 22 בלבד במותו, אני סבורה כי אין לחרוג במקרה שבפניי ממרכיב החיסכון של 30% מבסיס השכר, והכל כפי שמנחה הפסיקה שהובאה לעיל. פיצוי בגין השנים האבודות לעבר על פי תלושי המשכורת שהגישו התובעים, היה שכרו של המנוח, עובר לתאונה, בסך של 5,000 ₪. על פי חישוב של 30% מסכום זה, ממועד פטירת המנוח ועד היום, היו צפויים לו 48.5 חודשי עבודה שנות עבודה, ולפיכך הפיצוי המגיע בראש נזק זה הינו 72,750 ₪. פיצוי בגין השנים האבודות לעתיד על פי חישוב של 30% מבסיס שכר של 6,500 ₪, מיום מתן פסק הדין ועד להגיעו של המנוח לגיל 67, הפיצוי המגיע בראש נזק זה הינו 545,303 ₪. סך כל הפיצוי בגין השנים האבודות לעבר ולעתיד עומד על 618,053 ₪. סוף דבר, שהתובעים זכאים לפיצוי בסכום כולל של 669,427 ₪ (618,053 ₪ השנים האבודות; 5,000 ₪ הוצאות קבורה ומצבה; 46,374 ₪ כאב וסבל). על סכום זה יש להוסיף את הוצאות המשפט (אגרות, מסירות ושכר עדים) ועל כל אלה שכ"ט עו"ד כחוק. לאור האמור בפסק הדין, ביחס לחקירות שניהלו המשטרה ורכבת ישראל בעניין מותו של המנוח ,אני מורה למזכירות להעביר עותק מפסק הדין : למשרדי הנהלת רכבת ישראל לידי הגברת רחל בן משה מבקרת הפנים; לקצין החקירות הראשי במטה הארצי במשטרת ישראל; למפקד תחנת המשטרה בחדרה.תאונת דרכיםרכבתפיצוייםמשפט תעבורהדריסה