פנסיית שארים לידועה בציבור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פנסיית שארים לידועה בציבור: 1. מי היא הזכאית לקבל את פנסיית השאירים של המנוח, שמעון זוננשיין (להלן: "המנוח"), האם מי שהייתה אשתו החוקית, גב' אבלין פורטון זוננשיין (להלן: "אבלין"/"נתבעת 2") או התובעת, גב' מרים חיים, הטוענת להיותה ידועתו בציבור? זהו עניינה של התביעה שלפנינו. רקע עובדתי 2. המנוח נולד בשנת 1945 והלך לעולמו ביום 28/7/2010. 3. המנוח היה מבוטח של הנתבעת 1 (להלן: "קרן מקפת"), עד למועד פטירתו. 4. המנוח נישא לנתבעת 2 בשנת 1968, אך הם חיו בנפרד זה מזו משנת 1984 לערך, ללא שהתגרשו. הנתבעת 2 נותרה אפוא אשתו החוקית של המנוח עד סוף ימיו. ברבות הימים, הכיר המנוח את התובעת ובשנת 1992 הם עברו להתגורר יחדיו בדירת התובעת ברח' הנרי ברגסון 18, בשכונת רמות, באר שבע. 5. התובעת הוכרה ביום 6/1/11, על ידי המוסד לביטוח לאומי, כידועה בציבור של המנוח וזאת בנוגע לתביעה שהגישה לקצבת שאירים. 6. המנוח השאיר צוואה שצורפה לכתב התביעה. אין מחלוקת שצוואה זו היא צוואתו היחידה של המנוח. בצוואה זו מוזכרת התובעת כבת זוגו של המנוח ובה ציווה המנוח לשלם מעזבונו את חוב המשכנתא הרובץ על דירת התובעת ברח' הנרי ברגסון. 7. בכתב התביעה שהגישה הנתבעת 2 לבית הדין הרבני בבאר שבע, אשר עניינו כתובה, צויין כי המנוח פתח בהליכי גירושין מהנתבעת 2 בשנת 1991, ואף צויין כי המנוח עזב את הנתבעת 2 בשנת 1991 ועבר להתגורר עם חברתו לחיים. 8. הנתבעת 1 הינה אגודה שיתופית בע"מ, בניהול מיוחד, המנהלת, בין היתר, תוכנית פנסיה מקיפה במסגרת קרן הפנסיה לעמיתים ותיקים (להלן: "הקרן"). 9. זכויות המבוטחים נקבעות בהתאם לתקנון הקרן, כפי שהתקין המפקח מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א - 1981, וזאת לגבי אירועים מזכים החל מיום 1/10/03 (להלן: "התקנון"). ההליכים בבית הדין 10. התובעת הגישה התביעה שלפנינו ועתרה כי נכיר בה כידועה בציבור של המנוח. קרן מקפת הגישה בקשה לצירוף הנתבעת 2 כצד להליך. בדיון שהתקיים ביום 29/3/11 הסכימו ב"כ התובעת וב"כ הנתבעת 1 לצרף את הנתבעת 2 כצד נוסף להליך. הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה בתיק וזאת ביום 26/5/11. יצוין כי הנתבעת 2 לא הגישה תביעה או תביעה שכנגד בה עתרה כי נכיר בה כאלמנתו של המנוח לעניין תשלום פנסיית שאירים. 11. התובעת הגישה תצהיר מטעמה וכן תצהיריהם של מר דניאל חיים ומר חייפץ יבגני, אולם בדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 10/3/12, ביקשה ב"כ התובעת למשוך את התצהירים של העדים הנ"ל, ובסופו של יום מטעם התובעת העידה התובעת עצמה בלבד. מטעם נתבעת 2 העידה הנתבעת 2 בלבד. טענות התובעת בסיכומיה 12. התובעת ביקשה מבית הדין להצהיר כי לצורך קבלת קצבת שאירים לפי תקנון הנתבעת 1, יש לראות בה כ"אלמנת מבוטח" כמשמעות ביטוי זה בתקנון, כמי שהייתה בת זוגו של המנוח. עוד ביקשה התובעת מבית הדין להצהיר כי הנתבעת 2 אינה עומדת בתנאי הסעיף "אלמנת מבוטח", ולכן אינה זכאית כלל לקבל קצבת שאירים. 13. התובעת טוענת כי משנת 1992 הינה בת זוגו וידועתו בציבור של המנוח. לטענת התובעת התגוררה ביחד עם המנוח יחדיו בדירתה שברח' הנרי ברגסון 18, שכונת רמות באר שבע ברציפות החל משנת 1992. 14. המנוח והתובעת ניהלו במשך כל חייהם המשותפים, חיי שיתוף וזוגיות. בחיי בני הזוג היו שותפים ומעורבים משפחות בני הזוג, אשר חגגו חגים ושמחות משפחתיות. 15. משק הבית המשותף התנהל ללא חשבון משותף, כאשר כל אחד תורם את חלקו בכלכלת המשפחה, וזאת בשל סכסוך הגירושין ארוך השנים של המנוח מהנתבעת 2 והחשש מפני עיקולים. 16. המנוח עבד במפעלי ברום, כאשר התובעת והמנוח השתתפו יחדיו בכל האירועים החברתיים ובטיולים. 17. המנוח נשא בכלכלה ובאחזקת הדירה, ושילם את תשלומי החשמל, ארנונה, טלפון וגז של הדירה ברח' הנרי ברגסון. 18. בסיכומיה טענה התובעת, כי הוכיחה על פי קריטריונים אובייקטיבים וסובייקטיביים כי ניהלה חיים משותפים עם המנוח מאז שנת 1992 ועד למועד פטירתו. 19. באשר לדירה אשר הושכרה ביום 10/5/10, על ידי המנוח ואחיו ברח' שדרות ירושלים בבאר שבע, טענה התובעת כי דירה זו הושכרה למטרת הוספיס בית, כאשר המנוח הספיק לשהות בה רק כשבועיים עד למותו. הדירה הושכרה לפני אשפוזו של המנוח בבית החולים בילינסון, שם היה צפוי לעבור המנוח הליך של השתלת מח עצם, וזאת במטרה שהתובע יתגורר במקום סטרילי לאחר ההליך הרפואי הנ"ל. התובעת הדגישה כי טיפלה במסירות במנוח החל מהמועד בו התגלה כי חלה במחלת הסרטן, וגם כאשר השתחרר מבית החולים במצב סופני והתגורר בדירה השכורה, לא הפסיקה התובעת לסעוד את המנוח עד לפטירתו. טענות הנתבעת 1 בסיכומיה 20. אין לראות בתובעת כ"אלמנת מבוטח". התובעת לא הוכיחה כי התגוררה עם המנוח עד למועד שבו הלך לבית עולמו. התובעת לא הוכיחה כי בערוב ימיו של המנוח היה כורח שאילץ את המנוח לעזוב את ביתו ועקב כך נאלץ לגור בדירה שכורה עם אחיו. לפיכך, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, לפיו התגוררה עם המנוח במועד פטירתו ובמיוחד בשלושת החודשים האחרונים בחייו של המנוח. 21. אין לראות בנתבעת 2 כ"אלמנת מבוטח". אליבא דנתבעת 1, מהראיות שהוצגו במסגרת הליך ההוכחות, עלתה תמונה עובדתית ברורה, כי המנוח עזב את הנתבעת 2 ומשנת 1992 אינו גר עימה. כתובתה של הנתבעת 2 וכתובתו של המנוח במשרד הפנים שונות; הנתבעת 2 הצהירה בפני המוסד לביטוח לאומי כי היא חיה בנפרד מהמנוח, ובשל כך קיבלה קצבת הבטחת הכנסה מהמל"ל; המסמכים שצורפו לתצהירה של הנתבעת 2 מוכיחים שהוצאות ביתה שולמו מחשבונה בלבד והנתבעת 2 לא הביאה כל מסמך או ראיה המאמתים את טענותיה כי התגוררה עם המנוח בשנה עובר לפטירתו וכן במועד פטירתו. 22. זאת ועוד, לטענת הנתבעת 1, לא הוכיחה הנתבעת 2 כי המנוח שילם לידיה תשלום חודשי בגין החיוב במזונות או לחלופין כי ביצעה פעולות כלשהן לצורך קביעת תשלום המזונות. ולפיכך, המצב העובדתי הוא כי המנוח לא שילם לנתבעת 2 מזונות ולכן הנתבעת לא הייתה סמוכה על שולחנו של המנוח ולא נגרם לה חיסרון כיס כתוצאה מפטירתו. 23. לא ניתנה לקרן מקפת הודעה על החלפת מוטבים. התובעת וכן הנתבעת 2, אינן חוסות תחת המונח "אלמנת מבוטח", ומשום כך לא ניתן לבצע החלפת מוטבים. כמו כן, במקרה דנן, לא הצהיר המנוח בצוואתו כי הוא מבקש לשלול את זכאותה של הנתבעת 2 לקבלת כספים בלבד ואף לא ציין בצוואתו, כי התובעת הינה זכאית לקבלת קצבת השאירים מקרן הפנסיה. טענות הנתבעת 2 בסיכומיה 24. התובעת הינה ידועה בציבור, אולם אינה נחשבת כ"אלמנת מבוטח", ובכל מקרה לא הוכיחה כי התגוררה עם המנוח עד למועד שבו נפטר. התובעת לא הוכיחה כי היה כורח, אשר בגינו עזב המנוח את ביתו. 25. לנתבעת 2 נפסקו מזונות, ובהתאם להוראות תקנון הקרן יש לראותה כ"אלמנת מבוטח". דיון והכרעה 26. המנוח נפטר, כאמור, בתאריך 28/7/2010 ולפיכך בחינת הזכאות לקצבת שאירי המנוח, נבחנת בהתאם להוראות התקנון האחיד החל על אירועים מזכים שמועדם החל מיום 1/10/03. בפרק א' לתקנון נקבע: "אלמנת מבוטח - בת זוגו של מבוטח ביום בו נפטר ובלבד שגרה עימו במשך שנה אחת רצופה עד לאותו המועד או שגרה עימו באותו המועד ויש להם ילד משותף. לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חוייב המבוטח בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת". "בת זוג" מוגדרת בתקנון כאחת משתי אלה: "(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר. (2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך." 27. בפתח הדברים נציין כי הגענו לכלל הכרעה לפיה דין התביעה להתקבל, שכן מצאנו כי התובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח ויש להגדירה כאלמנת מבוטח בהתאם לתקנון ובנוסף הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענותיה של הנתבעת 2, להלן נפרט החלטתנו. התובעת והמנוח - יחידה משפחתית אחת 28. על מנת שהתובעת תהא זכאית לפנסיית שאירים צריכים להתקיים בה התנאים הבאים: ראשית, התקיימות התנאי של עצם היותה ידועה בציבור של המנוח ושנית, דרישת מגורים של שנה אחת רצופה, עובר לפטירתו. 29. ביה"ד הארצי קבע כבר, כי לשם הכרה באישה כ"ידועה בציבור" של פלוני יש צורך בראיות שהזוג ניהל חיים משותפים ביחידה משפחתית - "השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושהציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין. השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית". (ראה לעניין זה - ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קרן הגמלאות המרכזית ואח' (ניתן ביום 21/6/01); ע"ע 1254/00 דורה שליאקין ואח' - הממונה על תשלום הגמלאות (ניתן ביום 26/1/03); עב"ל 1169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10/5/04)). 30. בפס"ד דב"ע 37/97-6 אליציה פוגל - מבטחים, פד"ע לב 372, נקבע כי המבחן להכרה בידועה בציבור הינו כפול, ראשית המבחן הסובייקטיבי - האם היה רצונם האמיתי של השניים לחיים יחדיו ולקשירת גורל; שנית - המבחן האובייקטיבי, האם השניים ניהלו בפועל משק בית משותף כמקובל בין אנשים הדבקים אחד בשני. כמו כן, נפסק כי ברגע שחדל להתקיים אחד התנאים הנ"ל, חדלה האישה להיות ידועתו בציבור של הפנסיונר. 31. בפס"ד ע"א 107/87 אלון - מנדלסון, פ"ד מג(1), 431 נקבע לעניין משק בית משותף כי - "'משק בית משותף' אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני זוג החיים "חיי משפחה במשק בית משותף", אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג. מהו משק בית משותף? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה ע"י השופט ברנזון, בע"א 621/69... בעמ' 619: 'משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו... היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו', ולעניין זה אין נפקא מיינה, אם יש לבני הזוג חשבון נפרד". 32. בבחינת נקודת המבט הסובייקטיבית של המנוח והתובעת, אין כל ספק כי השניים ראו עצמם כידועים בציבור, או, במילים אחרות, כמי שחשים מחוייבים לחייהם במשותף. על דעתה של התובעת למדנו מתצהירה ומעדותה בפנינו, אולם גם על דעתו של המנוח ניתן היה ללמוד, כפי שעלה מצוואתו אשר הוצגה בפנינו, ואשר מועד חתימתה הינו 30/6/10, ובה מציין המנוח כי הוא רואה בתובעת כבת זוגו, עימה גר מעל 20 שנה, וכן ציווה לשלם מעזבונו את חוב המשכנתא שרובץ על דירת התובעת ברח' הנרי ברגסון. 33. התובעת טענה כי ניהלה עם המנוח חיים משותפים, התגוררה עימו תחת קורת גג אחת ובנוסף טענה כי ניהלו כלכלה משותפת. התובעת צירפה תמונות משפחתיות שלה ושל המנוח, אשר צורפו לכתב התביעה. התובעת צירפה תדפיס מידע של כרטיס האשראי שהחזיק המנוח המצביע על כך כי המנוח שילם תשלומי ארנונה, מים, גז, כבלים בדירתה של התובעת ברח' הנרי ברגסון 18 באר שבע. עוד צירפה התובעת מכתבים ממשרד הרישוי, בנקים ורשויות אחרות הממוענים אל המנוח לכתובת הנרי ברגסון 18 באר שבע. התובעת העידה כי לא פתחה ביחד עם המנוח חשבון בנק משותף מהטעם שהיה קיים סכסוך בינו לבין הנתבעת 2 והם חששו מהטלת עיקולים על החשבון המשותף, ולכן כל אחד מהם החזיק בחשבון נפרד, וכך העידה התובעת: "ש. מפנה לסעיף 14, את כותבת שלא היה לכם חשבון משותף, ואתם חששתם מהטלת עיקולים? ת. מהטלת עיקולים, בגלל כל התהליך הלא נעים, כי היה לנו חשש שהגב' זוננשיין תעקל לנו את החשבונות." (פרוטוקול מיום 10/5/12, עמ' 10, ש' 6-9) ובהמשך: "ש. אז למה פחדתם לפתוח חשבון בנק משותף? ת. היו כבר כמה עיקולים שהיא ביצעה, אתן לך דוגמא אחת, בשנת 2000 המנוח זכה ב-2,000 ₪ במפעל הפיס, היא התנפלה על זה ועשתה לו עיקול על החשבון ולא יכולנו לעשות חשבון משותף." (פרוטוקול מיום 10/5/12, עמ' 13, ש' 30-33). כבר נפסק כי אין בניהול חשבונות בנק נפרדים בכדי לשלול את מבחן התלות הכלכלית או החיים המשותפים (עב"ל 1407/04 המוסד לביטוח לאומי - פריימן ניתן ביום 8/11/06). 34. למעשה, בשנים הרלוונטיות, התובעת והמנוח התנהלו יחדיו, כזוג, כלפי כולי עלמא. התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי חבריהם המשותפים היו ממקום עבודתו של התובע בתרכובות ברום, והם יצאו פעמים רבות לטיולים בחו"ל. עוד ציינה התובעת, כי משפחתו של המנוח התארחה במשך כל השנים בדירתם וחגגו יחד ימי הולדת, חגים, ואף בנותיו של המנוח כשהגיעו לארץ מקולומביה התארחו בדירתם וכך גם משפחתה של התובעת. וכך העידה התובעת בפנינו: "ש. לעניין סעיף 12, את טוענת שכל המשפחה של שמעון התארחה אצלך, מה היו יחסייך עם אמו של המנוח שרה? ת. אני לא הייתי הכלה, אני הייתי כמו אחת מהבנות שלה, אני טיפלתי בה כאשר הייתה חולה, אני ידעתי את כל המחלות שלה ואת כל התרופות שלה, אני ליוויתי אותה עד הסוף. ... ש. מה היחס שלך עם ילדי המנוח? ת. היו טובים." (פרוטוקול מיום 10/5/12, עמ' 10 ש' 2 - עמ' 11 ש' 13). 35. בנוסף, אין חולק על כך כי התובעת הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעתה לקצבת שאירים, כידועה בציבור של המנוח. 36. מכל האמור לעיל, השתכנענו כי יש להכיר בתובעת כידועתו בציבור של המנוח, והיא הוכיחה כדבעי, קיום חיים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. מגורים משותפים - התובעת והמנוח 37. משמיעת הראיות השתכנענו כי המנוח עזב את הנתבעת 2, והתגורר עם התובעת בדירתה וזאת החל משנת 1992. יחד עם זאת, התקופה בה יש לבחון את קיום התנאי של "וגרה עימו" הוא במשך שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר המנוח. היינו, בסוף ימיו של המנוח ולא בכל שלב מוקדם אחר - כפי שטען ב"כ קרן מקפת בסיכומיו. האמור נכון לא רק בהבנת לשון החלופה הראשונה שבהגדרת המונח בתקנון, אלא מתחייב הוא גם על פי שורת ההיגיון. 38. על כן, השאלה שעלינו לבחון הינה, האם במועד קרות האירוע המזכה התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור? האם בטרם פטירתו של המנוח, בתאריך 28/7/10, נוצר פירוד של קבע בין התובעת למנוח או פירוד שנבע מנסיבות אובייקטיביות, כטענת התובעת, לאור מצבו הבריאותי של המנוח ובעקבות אשפוזו של המנוח בבית החולים? 39. בדב"ע נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, (פד"ע כד, 458, 465) נקבע כי: "יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר". (הדגשות שלי - י.כ.). 40. משמיעת הראיות השתכנענו כי לא נוצר פירוד של קבע בין התובעת לבין המנוח וכי בתקופה בה המנוח שכר דירה בשד' ירושלים בבאר שבע, נבע צעד זה מנסיבות אובייקטיביות, כטענת התובעת, לאור מצבו הבריאותי הקשה של המנוח, לאחר השתלת מח עצם, ובנסיבות בהן היה חייב המנוח להיות בסביבה "סטרילית". 41. הָראיה לתמיכה במסקנתנו, כאמור לעיל, נמצאת בצוואתו של המנוח. מעיון בצוואת המנוח ובצו קיום הצוואה, עולה כי צוואת המנוח נחתמה ביום 30/6/10, ובה רואה המנוח בתובעת, נכון למועד חתימת הצוואה, כבת זוגו (סעיף ב' לצוואת המנוח). מהסכם השכירות שהמציאה התובעת עולה, כי הדירה בשד' ירושלים, נשכרה על ידי המנוח ואחיו בתאריך 9/5/10. משמע, כי במועד חתימת הצוואה, אשר ללא ספק הינו לאחר מועד שכירת הדירה בשד' ירושלים, עדיין ראה המנוח בתובעת כבת זוגו לחיים ואף הוריש לה בצוואתו סכום נכבד לסילוק המשכנתא אשר רבצה על דירתה. משכך הם פני הדברים, אנו מקבלים את גרסת התובעת כי המעבר לדירה בשד' ירושלים, אינה מצביעה על פירוד ביניהם, אלא מדובר בנסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נאלץ המנוח לשכור הדירה, בשל מצבו הבריאותי הקשה. 42. בעדותה בפנינו הסבירה התובעת את הצורך בשכירת הדירה בשד' ירושלים, והשתכנענו מעדותה כי היו אלה נסיבות אובייקטיביות, ואשר אלמלא אותן נסיבות, היה ממשיך המנוח לגור עם התובעת תחת קורת גג אחת. התובעת הסבירה בתצהיר שצורף כתמיכה בתביעתה, וכן בעדותה בפנינו, כי במועדים הרלוונטיים היא טיפלה בדירתה בתאומים רכים בשנים, ולאור העובדה כי המנוח עמד לעבור השתלת מח עצם, ובשל הסטריליות הנדרשת, הוחלט כי ישהה בדירה שכורה עם אחיו בשד' ירושלים בבאר שבע (סעיף 17 לתצהיר, עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 16 - עמ' 13 לפרוטוקול ש' 12). עוד ציינה התובעת, כי ביום 20/5/10, התאשפז המנוח בבית חולים בילינסון להשתלת מח עצם, אך בהמשך מצבו התדרדר. בתאריך 22/7/10 שוחרר המנוח במצב סופני ושהה בדירת ההוספיס (הדירה השכורה, י.כ.) עד ליום פטירתו - 28/7/10. 43. התרשמנו מעדות התובעת, כי היא שהתה לצדו של המנוח במהלך מחלתו, הן בתקופה בה היה מאושפז בבית החולים בילינסון והן בעת ששהה בדירה השכורה, וזאת עד למועד שבו נפטר. אין חולק כי התובעת ולא הנתבעת 2 הייתה זו אשר סעדה את המנוח על ערש דווי. עובדה זו, יש בה כדי להסיר ספק כי המדובר היה בקשר גורל בין השניים, על זכויותיו ועל מחויבויותיו. על מסירותה של התובעת למנוח בחוליו, יעידו דבריה: "ש. האם המנוח שיתף אותך בדרישות ובהכנות שצריך לעשות על מנת לעבור תהליך של השתלת מח עצם? ת. בגלל זה הוא אושפז בבית החולים בילינסון. הוא שיתף אותי בוודאי, אני הייתי כל סוף שבוע נשארת איתו בביה"ח מיום שישי עד יום ראשון. ... ש. כמה זמן הוא שהה מחוץ לבית כאשר השתחרר מבית החולים? ת. בסביבות השבועיים. ש. במהלך השבועיים האלה את ביקרת אותו? ת. הייתי כל יום איתו והייתי נשארת גם לילות אצלו. ש. כשהוא נפטר, הרופא קבע את המוות במקום? ת. כן. הייתה רופאה שם שקבעה את מותו. ש. את היית? ת. אני הייתי מהבוקר עד הערב שהוא נפטר, זה היה ב-28/7/10." (פרוטוקול מיום 10/5/12, עמ' 12, ש' 9-24). 44. לאור כל האמור מצאנו, כי התובעת עומדת גם בתנאי השני של התקנון, והוכיחה כי הייתה בת זוגו של המנוח ביום בו נפטר וגרה עימו במשך שנה אחת רצופה עד לאותו המועד. היחסים בין המנוח לנתבעת 2 45. בחינת התנאים המצטברים שבהגדרת המונח "אלמנת מבוטח", מלמדת שאמנם הנתבעת 2 אכן הייתה "בת זוגו" של המנוח כפי שהוגדר בתקנון, היינו - כי הייתה אשתו של המנוח משנת 1968 ועד ליום פטירתו. אך יש עוד לבחון אם היא ממלאת אחר התנאי שבחלופה הראשונה להגדרת "אלמנת מבוטח", היינו - האם הנתבעת 2 גרה עם המנוח "במשך שנה אחת רצופה עד לאותו המועד" (המועד בו נפטר, י.כ.). 46. על כן, שומה עלינו לבחון האם, במועדים הרלוונטיים, התקיים קשר מהותי של ממש בין הנתבעת 2 למנוח, העשוי להצדיק את ההבחנה כי הנתבעת 2 "גרה עימו" - עם המנוח. אין חולק כי משנת 1992, לכל המאוחר, לא התקיים עוד קשר זוגי בין הנתבעת 2 למנוח. כך הצהירה הנתבעת 2 בעצמה במסגרת תביעה שהגישה כנגד המנוח לבית הדין הרבני, באופן הבא: "הנתבע עזב את הבית כבר בשנת 1991 ומאז ועד היום מתגורר עם חברתו לחיים" (סעיף 14 לכתב התביעה אשר צורף לחומר הראיות של התובעת). 47. יתרה מזו, גם בפני המוסד לביטוח לאומי, הצהירה הנתבעת 2 כי הינה חיה בנפרד מהמנוח, ובשל כך קיבלה קצבת הבטחת הכנסה מהמל"ל כנפרדת. כתובתה של הנתבעת 2 וכתובתו של המנוח במשרד הפנים שונות, כאשר כתובת המנוח נרשמה כרח' הנרי ברגסון 18 באר שבע וכתובת הנתבעת 2 נרשמה כרד"ק 30/22 באר שבע. 48. זאת ועוד, מהמסמכים שצורפו לתצהירה של הנתבעת 2, למדים אנו שהוצאות ביתה של הנתבעת 2 שולמו מחשבונה בלבד, והנתבעת 2 לא הביאה כל מסמך או ראיה המאמתים את טענותיה כי המנוח התגורר עימה בשנה עובר לפטירתו וכן במועד פטירתו. 49. מתברר, אפוא, כי על אף שהמנוח והנתבעת 2, לא ערכו שינויים "פורמאליים" במעמדם הזוגי, באופן מעשי, הקשר הזוגי ביניהם נותק. ממכלול הראיות עולה עוד, כי במועדים הרלוונטיים, הנתבעת 2 והמנוח ניהלו סדר יום נפרד, וגרו בדירות נפרדות, כאשר הנתבעת 2 מתגוררת כאמור ברח' רד"ק 22 באר שבע, ואילו התובע מתגורר ברח' הנרי ברגסון 18 באר שבע. 50. יתר על כן, העובדה כי הנתבעת 2 והמנוח לא היו עוד בקשר זוגי מהותי, נלמדת לא רק מבחינת טיב הקשר ביניהם, אלא גם מהעובדה כי באותה התקופה, היה המנוח מצוי בקשר גלוי עם התובעת. 51. המנוח והנתבעת 2 לא ניהלו משק בית משותף וזאת החל משנת 1992, והנתבעת 2 ניהלה חייה בנפרד ממנו. הנתבעת 2 לא הציגה ראיות המעידות כי בשנים הרלוונטיות היה ביניהם קשר מהותי. לפיכך, גם פרשנות ליברלית ביותר ל"מגורים משותפים" לא יהא בה די בכדי לסייע לנתבעת 2 כדי להיכלל במושג "מגורים משותפים", במובן המופיע בתקנון. 52. הנתבעת 2 טענה כי בהתאם להחלטת בית הדין הרבני מיום 9/4/92, חוייב המנוח בתשלום מזונותיה בסך של 500 ₪ לחודש. במסגרת עדותה טענה הנתבעת 2 לראשונה, כי המנוח שילם לה מידי חודש סך של 1,500 ₪ בהמחאה מידי חודש (פרוטוקול מיום 10/5/12, עמ' 15, ש' 23-26), אולם לא הציגה בפנינו כל ראיה התומכת בטענה זו. הנתבעת 2 נמנעה מלהביא את תדפיס חשבון הבנק או העתק של ההמחאות, על מנת להוכיח את טענתה זו, ויש בהתנהלותה כאמור, כדי לפרש זאת לחובתה. 53. הנתבעת 2 גם לא הציגה בפנינו ראיות כי פעלה לגביית חוב המזונות באמצעות לשכת ההוצאה לפועל או באמצעות המוסד לביטוח לאומי, ולפיכך מצאנו כי למעשה הנתבעת 2 ויתרה על זכותה לקבל מזונות מהמנוח, שעה שלא פעלה לאכוף את פסק דינו של בית הדין הרבני. 54. לא התרשמנו כי המנוח תמך בנתבעת 2 כלכלית, על בסיס קבוע או בצורה אחרת, שכן לא הוצגו בפנינו עדויות או ראיות התומכות בטענה זו. 55. עולה אפוא, כי הנתבעת 2 אינה עונה על הגדרת "אלמנת מבוטח" ומשום כך אין חובה על הנתבעת 1 לשלם לנתבעת 2 קצבת שאירים. הוראה סעיף 36 (ב) לחוק החוזים ויישומה במקרה הנדון 56. בסיכומיה טוענת הנתבעת 1, כי טענת התובעת לעניין החלפת מוטבים מבוססת על הוראות סעיף 36 (ב) לחוק החוזים, המאפשרת לשיטת התובעת לחבר בקרן לשנות את המוטבים בקרן, בצוואה או בהסכם. יגענו ולא מצאנו בכתבי טענותיה של התובעת טענה שכזו, ומשכך מדובר בהרחבת חזית מטעם הנתבעת 1. 58. למעלה מן הדרוש, ועל מנת שלא יהיה סיפק בלבה של הנתבעת 1, נתייחס אף לטענותיה בנושא הוראת סעיף 36 (ב) לחוק החוזים. 59. פרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (לעיל ולהלן - חוק החוזים), עוסק בחוזה לטובת אדם שלישי וקובע את הכללים שיחולו עליו. הוראות תקנון קרן הפנסיה, שהינו למעשה חוזה בין העמית בקרן הפנסיה לבין הקרן, ככל שהן מקנות זכויות לשאירי העמית, הרי הן בבחינת חוזה לטובת צד שלישי. הכלל, הקבוע בסע' 34 לחוק החוזים, הוא שלצד השלישי - המוטב - היודע על קיומו חוזה לטובתו, עומדת הזכות לדרוש קיום החיוב. חריג לכלל נמצא בסע' 36(ב) לחוק החוזים, הקובע כך: "(ב) בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו." 60. הוראת סע' 36(ב) לחוק החוזים יוחדה אפוא למקרים בהם יכולת המוטב לתבוע את זכותו על פי חוזה בין הנושה לבין קופת הגמל, חברת הביטוח וכיו"ב, קמה רק לאחר מות הנושה. עד למותו של הנושה אין למוטב אלא ציפייה לקבל בבוא העת את זכויותיו על פי החוזה וזכותו חשופה לשינוי עד ליום מותו של הנושה (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה (תשנ"ה), דין הוצאה לאור בע"מ (להלן - שלו), בעמ' 446). סע' 36(ב) לחוק החוזים נותן אפוא לנושה את האפשרות לשנות עד ליום מותו, את זהות המוטבים שייהנו מזכויות השאירים לאחר מותו. 61. בית המשפט העליון קבע, כי מאז נחקק חוק החוזים מצויה בכל תקנון קרן פנסיה הסמכה עקרונית של עמית בקרן להחליף את המוטבים. העמית מוסמך אפוא לשנות מוטבים הזכאים לפנסיה לעת מותו, אלא שההסמכה כפופה למספר מגבלות, כדלקמן: תקנון קרן הפנסיה אינו מכיל הוראה, השוללת את תחולת הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים (שהינה הוראה שניתן להתנות עליה: שלו, בעמ' 447); המוטב, אליו מבקש העמית להסב את קצבת השאירים, נמנה עם השאירים הזכאים כהגדרתם בתקנון הקרן; ככל פעולה חוזית, עליה להלום את הוראת סע' 39 לחוק החוזים ולכן ההעברה למוטב האחר אסור שתפגע בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי. (ראה: ע"א 233/98 כץ - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פ"ד נד(5) 493, (2000), בסעיף 17, להלן פרשת כץ). 62. בשים לב למכלול הראיות והעדויות שנפרשו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה שהתנאים שנקבעו בפרשת כץ להחלפת מוטבים מכוח סעיף 36(ב) לחוק החוזים, התקיימו במקרה דנן: א. קרן מקפת לא הצביעה על קיומה של תניה בתקנונה הנוגדת את הוראות סעיף 36 (ב) לחוק החוזים. ב. בניגוד לטענת קרן מקפת בסיכומיה, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת הינה אלמנת מבוטח בהתאם לתקנון הקרן, ולפיכך החלפת המוטבים נותרה בגדרי הוראות התקנון ואין מדובר בפעולה שיש בה כדי להעמיס על קרן מקפת התחייבות כספית החורגת מתקנונה. ולמען הסר ספק - קביעתנו כי התובעת זכאית למלוא קצבת השאירים משמעה כי הנתבעת 2 - גב' אבלין פורטון זוננשיין - אינה זכאית לקצבת שאירים בגין המנוח. ג. אף עקרון תום הלב התקיים בענייננו. בפרשת אריאל (ע"א 1966/07 עמליה אריאל - קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, ניתן ביום 9/8/10), קבע בית המשפט העליון, שכאשר חי המנוח שנים ארוכות בנפרד מאשתו החוקית ומנגד יצר תא משפחתי אמיתי עם הידועה בציבור, יש בכך לעמוד בתנאי של עקרון תום הלב. 63. כיוון שהראיות שהוצגו בפנינו מלמדות בבירור על היותה של התובעת אלמנת מבוטח, וכיוון שאף הצוואה אשר הותיר המנוח מצביעה על כך כי המנוח ראה בתובעת כבת זוגו ולעומת זאת המנוח הדיר את הנתבעת 2 מצוואתו, יש בכך כדי להעדיף את עקרון הגשמת רצון המנוח בעניין זה ויש לזכות את התובעת בלבד במלוא קצבת השאירים בגין המנוח. סוף דבר 64. על יסוד האמור לעיל, תביעת התובעת מתקבלת ונקבע בזאת, כי התובעת הינה המוטבת היחידה לצורך קצבת השאירים של המנוח מהנתבעת 1 ואילו הנתבעת 2 אינה זכאית לקצבת שאירים מהנתבעת 1 בגין המנוח. לפיכך, אנו מורים לנתבעת 1 לשלם לתובעת את מלוא קצבת השאירים לה היא זכאית החל ממועד פטירת המנוח בתאריך 28/7/10. 65. קרן מקפת פעלה בהליך זה מכוח חובתה למצות את בחינת מסגרת ההתחייבויות שלה כלפי מי מהאלמנות לפי תקנונה, בהתאם לנתונים שהיו בפניה. בנסיבות אלו, תישא קרן מקפת בהוצאות התובעת בסכום של 4,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. 66. זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ידועים בציבורפנסיה