קצבת שאירים ליתום - ביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שאירים ליתום - ביטוח לאומי: א. הרקע וההליך. .1א. ביום 24.11.98הגישה התובעת לביה"ד תביעה לתשלום יתרת קצבת שארים, מענק בת מצווה, דמי מחיה וכל זכות אחרת המגיעה עפ"י החוק (כך במקור). ב. בתביעתה מציינת התובעת כי היא ילידת 7.9.78, השתחררה משירות צבאי יומיים טרם הגשת התביעה, וכי אמה ז"ל נפטרה ב- 11.10.87(להלן : "המנוחה"). התובעת טוענת כי רק ביום 26.2.98הגישה תביעה לקצבת שארים, לאחר שבאקראי נודע לה על זכאותה. קצבת שארים אושרה לתובעת לתקופה 1.2.91ואילך, ולא אושרה רטרואקטיבית עד למועד הפטירה. התובעת טוענת כי בעת לימודיה, בהיותה קטינה, נזקקה להוצאות שונות, ולפיכך זכאית היא לדמי מחיה ולמענק בת-מצוה. ג. לתביעתה צירפה התובעת העתקי תכתובות בין אביה (שהגיש לתיק יפוי כח ב-18.4.99) ובין הנתבע. .2בכתב הגנתו טען הנתבע : א. דין התביעה להדחות, ובדין נדחתה התביעה לקצבת שארים לתקופה 11.10.87- 1.2.91(גמלת שארים אושרה כאמור החל מ-1.2.91), שכן התביעה הוגשה בשהוי רב, והכל כאמור בסעיף 296לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995(להלן: "החוק"). ב. לתובעת אפוטרופוס טבעי - אביה והוא זה שאמור היה לדאוג לזכויותיה. ג. חוק ההתיישנות אינו חל. ד. אין התובעת זכאית לדמי מחיה לאור הכנסותיה והכנסות אביה - כעולה מסעיף 265לחוק ותקנה 10לתקנות הביטוח הלאומי (הכשרה מקצועית ודמי מחיה) התשל"ט-.1979 ה. אין התובעת זכאית למענק יתום, שכן ביום הגיעה למצוות (7.9.90), לא היתה זכאית לקצבת שארים, והכל עפ"י סעיף 254לחוק. .3גובשה רשימת מוסכמות-פלוגתאות, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפנינו - ניתן פסק הדין: ב. ההכרעה. .3פלוגתאות נותרו להכרעה בהליך זה, כעולה מרשימת הפלוגתאות, ולפיכך, נדון בהן אחת לאחת. .1תחולת חוק ההתיישנות - התובעת טוענת כי בהיותה קטינה (עד ליום 7.9.96) לא חלה עליה תקופת ההתיישנות, כפי שנקבע בסעיף 10לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958(להלן: "חוק ההתיישנות"). משכך, כך התובעת, יש לדחות טענות הנתבע. הנתבע טוען כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות המוגשות לנתבע וכי עפ"י סעיף 27לחוק ההתיישנות אין חוק התיישנות ישים עפ"י החוק. משכך - ומשאין הוראות חוק ההתיישנות ישימות, אין ישים הסייג לחוק ההתיישנות הדן בקטין (סעיף 10). יתר על כן - כך הנתבע - הוראת השהוי שבחוק, לא סוייגה לענין קטינים (בכך נדון להלן, בפרק השהוי). .2שהוי - טוען הנתבע כי התביעה לקצבת שארים אושרה לתקופה של 7שנים (מהראשון לחודש עד ההגשה, רטרואקטיבית 7שנים) ונדחתה לתקופה רטרואקטיבית ליום הפטירה, והכל עפ"י סעיף 296לחוק והפסיקה בגינו. עוד נטען כי אין סעיף 296מוציא מתחולתו קטינים. טוענת התובעת כי אין לטעון שהוי כנגדה, שכן במועד פטירת המנוחה הייתה קטינה, וממילא הגיון סעיף 10לחוק ההתיישנות צריך לחול אף כאן. עוד נטען כי הנתבע לא העלה טענת שהוי ובהתנהגותו נצמד ל- 7השנים הקבועות בחוק ההתיישנות. עוד טענה התובעת כי באישור התביעה נשללה זכות הנתבע לטעון שהוי, וכי פעולת הנתבע אינה בתום לב. התובעת טענה עוד כי לא רק שהנתבע לא שינה מצבו לרעה אלא להיפך, בפעולתו מבקש הוא להותיר הכספים בכיסו, וכי לא יגרם לנתבע כל נזק אם תיעתר התביעה. סעיף 296לחוק נדון רבות בפסיקה, עם שינוי העתים. יצויין כי ההנחיות הפנימיות של הנתבע בהפעלת שיקול הדעת קבעו בתחילה שנתיים, ואח"כ 3ואף 4שנים. משנקבע בפסיקה כי מתחם הסבירות בשהוי הינו 7שנים - פעל הנתבע עפ"י הפסיקה. זוהי הסיבה כי התביעה לקצבת שארים אכן אושרה לתקופה רטרואקטיבית של 7שנים מהגשתה לנתבע ולא לתקופה ארוכה יותר. אין בכך משום החלת חוק ההתיישנות או התקופה שקבע, אלא, אימוץ פרשנות כבוד ביה"ד הארצי כי במקרים רגילים של שהוי, בתביעות שיכול כי תתבררנה עפ"י מסמך רשמי (בענייננו, תעודת פטירה ולהבדיל רישום גילה של התובעת) שבהן לא עולה טענה בדבר אי הגשת תביעה במכוון - תשולם הגמלה עד 7שנים בטרם הגשתה. כך פרש כבוד ביה"ד הארצי בפסה"ד שנזכרו (הררי, אליעזר, יחזקאל) את שיקול הדעת הנתון לנתבע : "לא נותר לנו אלא לקבוע את מתחם הסבירות לענין סעיף 128לחוק. לנו נראה, כי יהיה זה סביר לקבוע כתקופת שיהוי את פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1968, דהיינו, שבע שנים, כפרק הזמן שבגינו תשולם קצבה בתוקף למפרע מיום הגשת התביעה" (ענין הררי). דהיינו, כבוד ביה"ד הארצי לא ראה לומר כי חוק ההתיישנות חל על סעיף 296לחוק (סעיף 128בנוסחו הקודם של החוק) אלא רק פירש את "שיקול הדעת" הנתון לנתבע ושבמסגרתו פועל הוא לפי סעיף 296ומחליט בטענת שהוי. ראוי לציין כי ביה"ד הארצי התווה גבול שאיננו בבחינת הכרח בכל תביעה ויכול הנתבע, גם לאור פסה"ד שאוזכרו, להפעיל שיקול דעת ולהעניק גימלה לפרק זמן קצר יותר מ- 7שנים, אם הפעיל שיקול דעתו, ושיקול דעתו נמצא סביר במסגרת הקריטריונים האחרים. משכך - אין לקבל טענת התובעת כי הנתבע "מעין מושתק" בטענתו שכן משהחיל את הוראת חוק ההתיישנות, ממילא אימץ אף את הסייג לגבי קטין. יתר על כן, מכתב הנתבע לתובעת מ- 13.7.98(נספח ב' לתביעה) מראה כי עפ"י שיקול הדעת שהפעיל הנתבע כפי שנקבע בסעיף 296אושרה התביעה רטרואקטיבית ל- 7שנים. אין גם לומר כי הנתבע בהתנהגותו ויתר על טענת השהוי. להיפך - הנתבע בשל טענת השהוי, שקל את השהוי במסגרת מתחם הסבירות שהותווה לו בפסיקה, באשר למשך הזמן ולאופי התביעה - וקבע זכאות ל- 7שנים. משמדובר בפעולה עפ"י דין ותוך הפעלת שיקול דעת (כעולה מנספחי התביעה) - נופלת מאליה הטענה בדבר העדר תום לב. שיקול הדעת שהפעיל הנתבע עפ"י ההתוויה הנ"ל לא נדרש לדיון בשאלה בדבר "מאזן נזקים" - אלא במסגרת שיקול הדעת אישר הנתבע גימלה לתקופה המירבית שנקבעה בפסיקה. לאור כל אלה - משלא הובא טעם לטענה כי שיקול הדעת שהופעל אינו סביר נדחית טענת התובעת וקובעים אנו כי פעולת הנתבע בהפעלת סעיף 296לחוק - כדין היא. נציין עוד, במאמר מוסגר, כי בתיקון 19לחוק קבע המחוקק את מתחם הסבירות בשיקול דעתו של הנתבע לארבע שנים, תחת שבע השנים שקבעה הפסיקה. גם בכך יש להצביע על כך כי אין ענין לנו "בתקופת התיישנות" או בחוק ההתיישנות אלא בקביעה בחוק של מתחם הסבירות, קביעה ששינתה מ"מתחם הסבירות" שנקבע בפסיקה. לאור כל אלה קובעים אנו כי עומדת לנתבע טענת השהוי, ושיקול הדעת שהפעיל נכון הוא. משכך - בדין לא שולמה לתובעת קצבת שארים לתקופה 11.10.87- .1.2.91 .3החלת ס' 10לחוק ההתיישנות - משקבענו לעיל כי הנושא אינו נדון במסגרת חוק ההתיישנות אלא במסגרת החוק, ממילא אין תחולה לסעיף 10לחוק ההתיישנות. לא בכדי טענה ב"כ הנתבע כי המחוקק נמנע מלקבוע הוראה ספציפית בענין זה לגבי קטינים כסייג לענין השהוי, ואף נמנע מעשות כן בתיקון .19זו גם הסיבה כי אף לגבי אותן גמלאות המיוחדות לקטינים אין הוראה המסייגת זכותם לתבוע בתוך 7שנים מהגיעם לבגרות. בהקשר זה נזכיר כי גמלאות כאלה מטרתן סיפוק צרכיו של הקטין - אד הוק - ולא "כקופת חסכון" ממנה יהנה בבגרותו בגין קשייו בקטינותו. .4ונתייחס לענין נוסף, אף כי לא נקבע כפלוגתא, ואינו נדרש להכרעתנו: סעיף 254קובע כהאי לישנא: "(א) נפטר מבוטח ומשתלמת מכוחו קצבת שארים, ישלם המוסד ולילדתו בהגיעה לגיל 12שנים, מענק בשיעור שני שלישים מהשכר הממוצע כפי שהיה ב- 1בינואר". "משתלמת" - ולו רק מלשונו - אינו נוקט בלשון של תשלום רטרואקטיבי - סוגיה שאין להכריע בה בענין זה אגב אורחא, משממילא במועד בו הגיעה התובעת לגיל 12לא השתלמה קצבת שארים. מלשון הסעיף עולה כי המדובר בתשלום מענק המתבצע ליתום המקבל (באופן שוטף) קצבה. מלשון החוק, כשלעצמה וממטרת הגימלה, ספק אם מיועדת היא לתשלום רטרואקטיבי. כך גם ניתן ללמוד מהשיעור למענק, הנקבע לפי השכר הממוצע ל- 1בינואר בשנה בה הגיע היתום למצוות (ככותרת הסעיף), או מס"ק ב'. כל אלה נאמרו אגב אורחא, כאמור, משלשיטת הנתבע - אם תאושר קצבת השארים רטרואקטיבית למועד 7.9.90- תבחן מחדש הזכאות למענק. ראוי להעיר כי בצדק נטען ע"י הנתבע כי המצב הכלכלי יכול שיהא רלבנטי לענין "דמי מחיה". בענייננו - גם בענין זה אין פלוגתא בפנינו, ומשכך, אין צורך בהכרעתנו. .5לאור כל אלה - משקבענו כי אין התובעת זכאית לקצבת שארים מפטירת אמה (11.10.87) ועד 1.2.91, וזאת לאור טענת השהוי, וכי לא חל לענייננו סעיף 10 לחוק ההתיישנות - נדחית התביעה. אין צו להוצאות.קצבת שאריםביטוח לאומייתומים